תיכן אחד־העם בשעתו תכונתו של נביא, עז וקשה ועקיב וקיצוני; ותכונתו של כוהן, ממצע וממתן, גמיש, חבר לחיים ומסתגל להם. ונאה תיכן והגדיר יפה הבדלי תכונה, מעמד ותפקיד. בראש הנהגת החיים והעם אנו מוצאים תמיד את הכוהן, זה העסקן והדבּּר, שפסוקי נבואה על לשונו חותכים בעוז, בשעה שידיו משוכלות ואצבעותיו מפזזות סחור סחור. וקולו של נביא, הנדרש בעת צוקה וצרה, העונה בימי דמדומים מבין־מצרים, הניבא לאחרית של קוממיות מתוך שפל ההויה האנושית, – נחבא בימי מעשה, ובימי רעש האופנים מצודד הנביא, מסולק, משוגע ואיש־רוח ומקומו לא יכירהו. יחזקאל הוא שהחיה בדברו את העצמות היבשות בגלות הראשונה וחזה עתידותיה של תקופת גאולה, ואילו את המסד של תקופה זו יסדו כוהנים כעזרא ואנשי מעשה כנחמיה, והעם בוכה ליום־קטנות. ובימי הביניים, בימי מנוחה ונחלה בספרד, לא היו עוד נביאים לישראל שיחרידו שקטים מרבצם. אז עמדו משוררים במקום נביאים. הם מאסו בכבוד ובטוב, הם היחידים שהרגישו ב"כבל ערב" וב"חבל אדום" וקמו לעורר בעם את זעזוע־הנפש; ר' שלמה אבן־גבירול הכמיה את העם לשכינת אלוהי־ישראל ור' יהודה הלוי העריגהו לציון, ובראש העם עמדו בזמן ההוא “נגידים” ו"וזירים". ואברהם מאפו הוא שיצק בלב גולה צפונית דווייה את הגעגועים לציון ולאהבת־ציון ונטע בה חלום־גאולה במקום חלום־שוא של השכלה משחררת. והשירה העברית החדשה עוררה והרנינה עליה ראשונה ושניה ושלישית. ומתוכה של שירה זו נשמעה מפי א. צ. גרינברג זעקת המשורר המצודד:
“הֵן יָכֹלְתִּי הֱיוֹת לְשִבְטִי וּלְאַרְצִי כַּכִּנּוֹר / לִידִידוּת וְדוֹדִים וּמַאֲוַיֵּי אֱנוֹש בַּר־פְּדוּת, / אֲשֶר אֲדָמָה לְרַגְלָיו מְזִיגָה וּמַשְקָה בְּלַחְמָהּ וְיֵינָהּ, / וְאֵין אֲנִי זֶה. נְקַלּוֹתִי מִתַּן מְשֻגָּע / בְּכַרְמֵי אַחַי בִּיהוּדָה.”
אכן, יכול היה להיות ככינור, וגם אמנם היה, לשבטו ולארצו וגם למאויי אנוש. עולם מזועזע שלאחר המלחמה העולמית הראשונה מצא בו את משוררו לזעק את נהי העריה המתבוססת בדמיה. ומשנראו סמוך לאחר אותה מלחמה אורות מתעים המבשרים חיים עממיים מתעצמים ברחוב היהודי שבגולה, היה אורי־צבי גרינברג נושא קול זה ברמה, בשפת־גלות מדוברת, והיה מנובב לשון זו בכל שרשיה המכוסים שנתגלו פתאום, והיה מדובב עם־גלות בפה מפיק צלילים וצבעים רבי־ששון־ביטוי וחיות גוברת. כוחו של פעמון היה בלשון שירתו האידית של א. צ. ג. ובשוררו שירת “זהב בין השמשות” ו"מפיסטו" בלשון זו היה מפעים את הרוחות. אך התעוררות האינסטינקטים חלה במשורר בבואו לארץ־ישראל. “מבין מפלשי אינסטינקטי שירה בוקעה ולבין מפלשי אינסטינקטים של אחרים אשלחנה כמו רעם”. העברית נאחזה בו אחיזת מקור ואחיזת יעוד. לזו העברית לא יסכנו “בתי שיר כבתי כלא”, כי היא כ"לבה בבוא דרור לה". צו השירה העברית אינו הולך אחר הפואטיקה האירופית. “בפצותך פה לדבר שיר, כמו מסיני ביטוייך!” משורר עברי לא ירון בימבוס רומאי, כי טיפת הדמע שלנו ככובד הגלובוס. “חרוזים רחבים! חרוזים חתחתים! משל לדרכי ישראל בעולם”.
כינור היה לשבטו ולארצו, כי הוא הוא ששר שירת עין־חרוד, תל־יוסף ובית־אלפא ושירת שתי דגניות קודחות, שירת ירושלים ושירת העמק. הוא שראה למד־ווין בכל הקיבוצים והוא שהשבית את הדממה הדקה והשביע לחלל את השקט הקדוש הזה של ישימון היסטורי. הוא הנגין את המחרשה בישראל ואת האת, שדימה אותו
“לְקֶשֶת בְּכִנּוֹר הַשָֹּדוֹת וְכָל הַפְּסַנְתְּרִים הַנּוֹגְנִים פְּאֵר הֵיכָלוֹת וּמַעֲלֵי הַחֵן וְהַקֶּסֶם מִכָּל הָאֲגָדוֹת – אִבְּדוּ אֶת חִנָּם בְּעֵינַי בִּפְנֵי הַמַּחֲרֵשוֹת, אֲשֶר יָצְאוּ לְנַגֵּן אֶת נִגּוּן הַלֶּחֶם הַקָּדוֹש; הָלֹךְ וְחָרֹש בִּפְנֵי הַגִּלְבּוֹעַ הַזֶּה הַמְּדֻבָּש”.
השכיח א. צ.ג. מלבו תורת אמנות של גויים ותיכן את מבנה פיוטיו בצורת המולדת הזו, הסלעית והחולית, ואת תורת הריטמוס למד מן הים התיכון. “ויען מעטים הם עדיין תופשי המתכונת החולית בהר ובעמק, כדי שתשתקף בעיניהם, בדמעם ובדמם – מעטים הם מביני שירי במולדתי”…
ואילו ניתן פה לאמת שבלבבות, היתה אמת זו מספרת על קרבת־לב לשירת א. צ. ג., על הבנה והרגשה מעולה בה. ואם אין המעשה במולדת כרצונה של שירה זו, הרי מאז ומעולם בידי כוהן נעשים המעשים, ולא מפי חוזים ומשוררים. אך אותם הנביאים שביקשו להם מלון־אורחים במדבר, כדי לעזוב את עמם, לא עזבוהו בכל עת צרה ולא פתחו פיהם בקללה. טיפין טיפין נסתנן דם מדמו של החוזה לתוך עורקי העם והלהיט בהם מזמן לזמן את חזון המשיח. כן חדרה רוח שירתו של א. צ. ג. לתוך שירתנו החדשה, יחד עם שירת אחיו הגדולים, והשפעתה גברה גם ביצירה וגם ברוח חיי המעשה, כי גם כוהנים ומגשימים מדברים באזני העם בימינו ברוחה של שירת א. צ. ג., ומבוקשה מבוקשם, אם כה שונים הדרכים והתכסיסים.
לא א. צ. ג. צודד בימי מעשה אלה לעם, כי גם משוררים אחרים, גדולים ומקוריים, נידחו בתוקף המציאות היומיומית ותנאי החולין וחוקיהם. אך איש מהם לא נכוה ככויה הצורבת של א. צ. ג. משוררים אחרים זכו ושירתם האישית נכללה בשירת הלאום, החברה, האדם, אין בלבם שירה אחרת מזו, שכוללת ומוציאה את אישיותם ואת עמם כאחת. בשירת דורם נגאלה גם עצמיותם. ואילו א. צ. ג. העלה את נפשו עולת־כליל על מזבח לוהט ואוכלה ללא שיור. נרקיסטית היתה שירתו העברית בראשיתה, צופה לתוך עצמה כלתוך עומק הבאר של גוית אדם. מקשיבה לקול הדם האדום והסולד והמזמר אטומות בגידים ובשוקיים החמודות ובעינים המזהירות. לשמוח ביקשה, כי “אדם זקוק לשמחות ולתענוגי בשר באשר הוא גויה ודם הוא הרוח”. חביבות שתי העינים החוזות שמים וארץ בהדרם ואין דבר אשר ייקר מן הגוף החם. “אני קורא לך קדוש ונפלא באשר אתה בשר ודם” – שירה זו נוצרה לאהבה, ריחה תאוני ורוחה פרוע לתאנה. געגועיה געגועי עדן אבוד. “אויה לנו, כי היה זמן והאדמה בתולה – – עץ נתן פריו. מים השקו אדם ובהמה. זכר ונקבה, אהבה, תשעה ירחי לידה” – – אין די אהבה בעולם לאותו גוף יקר וחומד ויוקד. וכמידת האהבה לגוף כן גודל הפחד לאבדנו, למותו, וכן גודל העצב לזכר הקוטב הצפוי, האחרון, שאליו יגיע הגוף. הכל צפויים לקוטב
“אֶחָד הֶעָשִיר וְאֶחָד הֶעָנִי. / אֶחָד הַחוֹלֵם וְאֶחָד הַפַּשְטָן. / הַחוֹרְשִים בַּשָֹּדֶה נֶעֱצָרִים לְפֶתַע, / כִּי הִנֵּה לַקֹּטֶב הִסִּיעוּ מַחֲרַשְתָּם… / וְכָל הַצַּיָּדִים בְּרָדְפָם לַטֶּרֶף / מַגִיעִים לְכָאן פַּעַם אַחַת בָּעֶרֶב: / לְהוֹרִיד פֹּה קַשְתָּם”.
מפחדו של הקוטב ומעצב המות יש ומותקפת שירה זו ברחשושים רגרסיביים המובעים בצורת געגועים לירחי־עובר: “אהה כי נגור ירחי דבש רק תשעה בבטן האם, ובזרמי דם נצאה אל אימת זה הקו בין תמול ומחר”. וכך שר א. צ. ג. שירת הבשרים והדמים, הישות האנושית הכוספת; צופה למעמקי הדם שבנפש ומשוע ערגונותיו הנצחיים. ואהבת הגוף והנפש משוה אהבה גם לצורתה של שירה זו, והיא יוצאת בקישוטים ככלה כלולה בעדי־עדיים, צלולה וברורה ולטושה, מהוקצעה וחרוזה, וחן שיר־השירים לה באהבתה, ותוגת קוהלת לה בעצבה, וגושי צעקה איובית לה בשועה את שועת פחדה מפני מות. הלא הם פרקי שירה ב"אנקראון על קוטב העצבון" וב"הגברות העולה", הגדולים בחתוך של ביטוי וזרועים פתיעות כגלים עולים ויורדים והומים ומהמים כהמות גלים בים.
והנה הובקעה נפש המשורר בכוח והכה בה חזון של משיח ומלכות. ניפץ זה החזון בבת אחת את כל הערכים הקודמים של שירת א. צ. ג., כתת ולא חמל. האֵם לאודם שבבשר היתה ירושלים. מקום האשה הנכספת תפסה שממת המולדת. “יש בבטנה של השמה עובר נפלא, כי היא הרה למלכות עולה מני מדבר אל־עריש ועד דמשק”… הגעגועים הגבריים לצלע, שממנה נבנתה האשה, היו לגעגועי צלעה של הארץ". “ויש בלילות על משכבי כה כואבת גשמיותי: מכאוב צלעי אשר נחתך לי מעבר לירדני”… שוב אין המשורר צופה לתוך באר הגויה. דמות קסם לו על הבאר. שם רובצת אשה בהדרה, או מולדת צמאת־דם. והמשורר בוחר בזו השניה, במולדת, אם כי הסכנה מנגנת שם, כמשה שנמשך בפיו אל גחלת האש שבקערה ולא שם עיניו בזהב…
אז באה המיטמורפוזה. הנרקיזם האישי שבשירתו היה לנרקיזם לאומי. שקעו המאויים האישיים שבה וניצוצותיהם עלו באש החזון. אלוהי־ישראל הציתהו ואין מכבה.
אִשָּה, אִם שוֹכֵב בְּחֵיקֵךְ אִיש אַחֵר – יְבֹרַךְ, אִם יָכוֹל הוּא לִכְרוֹעַ לַעֲבוֹד לָךְ וּמֵעֵבֶר גַּבּוֹ תִּשָֹּרֵף הַמּוֹלֶדֶת, יִבְעַר הָעוֹלָם עֲדֵי יָם, הֵן טוֹב הוּא עוֹשֶֹה לְגוּפוֹ, לְלִבּוֹ הַקָּטָן. הֵן טוֹב, כִּי מַקְשִיב הוּא לְרִנַּת דָּמוֹ וְחִשְקוֹ. אַךְ אֲנִי – אֲנִי לֹא! כִּי פַּעַם בַּזְּמָן הִצִּיתַנִי אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל כְּדִמְדּוּם בִּלְבוּשִי – וְאֵין מְכַבֶּה בְּלִי צַו הַמַּצִּית".
על כן נכוה המשורר מאד, בראותו עולתו התמימה לא רצויה, והיא הן כה הרבה הכילה: תפארת תרבותה של בת־אדום, מנגינת לבו בצאת הנפש ליפה ולחמוד, יכוֹלת מעמיקה בהכרת הישות, אהבת עצמו ואהבת אשה, משוש הצבעים שבלב אמן. מכל אלה לא נשתייר לו אלא אש וזעם. “ואם אין במלי אריות השאגה והזעם של נביאי ציון הקדומים, / אבל ירשה מן האש ומן הזעם הזה ששאג בעברית יש ודאי בדמי!” והואיל וגדול מאד מחירם של אותה אש ואותו זעם, ולא היתה האש לבערה בלב ישראל לגאולה שלמה, לפדות בכל טיפות הדם של האומה, היתה האש למכוה ולצרבת למשורר עצמו, עד שיש וזעמו לועה, וחמתו מגדפת, וקצפו נוקב: “אל טל ואל טף” - - - ותוכחה זו כבר מעבר לשירה היא, ואבותינו היו מנמיכים קולם בקראם פרשה כזו בספר הקדוש. והן יקרו מאד אבותינו אלה בלב המשורר, אותם יהודי הפאות בטלית ותפילין, בשטריימליך של שבת וחג, והוא השיג את “עומק רינונם האויי: הוא רון כל האדם מדור ועד דור שלמכאוב, רון נתחי לבבות”…
אין זאת כי תחליף אהבה היתה שנאה זו, רגעית, כאשר יקרה לפעמים באמביולנטיות המערבבת תחומים בנפש. וגדולה אהבה הפורצת בשנאה שלא מדעת. הן באותו ספר הקטרוג גם אמונה רבה, כי בו אנו מוצאים שיר ותפילה לאחוה הגדולה: “נאיר לעצמנו, יהי אור בביתנו הדל! – – יחדיו נתפלל תפילת האחוה הגדולה – – כתף אל כתף! לבל יהי רווח בין גוף יהודי למשנהו. צפופים !! עדת יהודים המצפה למשיח”.
היעגנות זו לגאולה ולמשיח עמוקה מאד בשרשי נפשו של משורר “קוטב העצבון” ו"האימה הגדולה". בשני הספרים הללו שורר א.צ.ג. שירת ערירותו של אדם ובדידותו. כתום המלחמה העולמית הראשונה נתגלתה הערטילאיות של האדם. א. צ. ג. שר מעין מניפסט לערטילאות ב"אימה גדולה וירח", מזמור לאדם־יצא־משלמותיו. אבד אז אלוהים מאדם והוא נבוך מאד. “איך תעלה מנורת־הליל ואמרת: לילה. וכבית אותה בחצות ועלית על משכבך והרהרת: מחר. וסגרת עיניך ולא תחרד: שמא”… האדם בפחדיו יצר לו אלוהים, וגדולים הפחדים באין אלוהים. רועד הגוף מפחד חזונות על מטה בלילות. לא היתה מימות עולם יקיצה מתנומה כמו אז. גם תאות הבשר אפסה. החיים שוקעים, שוקעים, גם בשמחה אין נחמה. השמחה אינה אלא “עליה לצורך ירידה עמוקה ביתר שאת אל העצב”. הפרוגרס האנושי הכזיב ונטמא. “הגענו לגבורות במתן כפינו. / הגענו שמימה באוירונינו. / אך קערת הפלא משם לא הבאנו / אל תחתית חיינו”. תחתית החיים התחילה לכפור ביעודי הנצח ועלובה הנחמה המבטיחה לאדם החי את הזכות לחזור ולהיות חלק קוסמי בעפר. כזה היה הלך־הרוחות באירופה. כזאת הגתה נפש המשורר בגולה. נתגלו לו החלל הריק, אפיסת המאויים, כליון התקוות. אז עזב כבוד משוררים בגלות לאחרים ונס אל מולדת גזעו, לארץ־ישראל. לכאן משכהו דמו, מכאן רמז מזלו. כאן עברתהו שוב סמרמורת ההויה. כאן עוד מקום לחזון, כאן גם הבטחת הנצח טעם לה ושורש, וגם הדומם חי פה חיים עמוקים, כוספים ומצפים. “פה סנה החזון מוסיף ללהוט כמאז / וכל אמה אדמה כלפני אלוהים – – בשום מקום ביקום, רק פה ראו עיני: / ה”דומם" הארצי חי חיים עמוקים / כאובים וחכמים – – ומצפה לגאולה כגוית האדם"…
על כן נעגן משורר “קוטב העצבון” לגאולה ולמשיח, בשרשי נפשו נעגן להם, כי הם המפלט היחידי מהאימה הגדולה שנפלה על אדם מישראל באלף הששי עם הכרת הישות השוקעת. בכל כוח לבו שיוע שועת האימה באזני אחיו במולדת. בחרוזים ארוכים ארוכים שיוע, עד כלות הנשימה. ואחיו שמעו שועה זו כשמוע את הזמר, כי אכן שועתו מזדמרת, וקצובה היא, ומתנגנת היא, כי משורר הוא הצועק, והשירה יצוקה בקולו מאליה. אך החיים ומעשי החיים בידי כוהנים הם נתונים, וביניהם גם כוהנים גדולים, וגם הם לא יחלשו על החיים כרצונם של משוררים וחוזים. והמשורר נפגע. כי נרקסיסטי הוא בנפשו, אם כי הנרקיזם הפרטי כבר נכחד בו והיה לנרקיזם לאומי. וכאותו ילד, בשעה שנפגע מעולם־חוץ ומפחד בדידות, מצעק: אמא! – כן שיוע המשורר ממעמקי בדידותו, כשנפגע מידה של אמא־מולדת, את זעקתו לאם הבשרית־ודמית: “שיזכני השם לשוב עוד לראות את פניך, אמי – – האשה הראשונה והאחרונה אשר אין חליפות באהבתך עד הסוף”. ונוגעת זו השירה האמהית עד הלב, כי אין אמת כאמיתה בדופק החיים, כשם שאמיתית גם שירת גברותו העולה וכובשת.
כובשת שירתו של א. צ. גרינברג. ויש שהיא כובשת את המשורר עצמו. חרוזים אורגים לו מכמר והוא נלבט בו כבסוגר. כוח חותך של דיבור ועוז־הבעה יש שאורגים חרוזים שלא מעומק האמונה, שלא מעומק השירה. סכנת הריטוריקה רובצת גם לפתחם של משוררים גדולים. השוחד של הביטוי העז מעוור גם עין משורר גדול לראות בסיגים משושרים של ריטוריקה חיצונית מברק זהב השירה. מהיכן הוצקו בדילים מולחמים לשירי א. צ. ג. כגון " צחן שבט נרקב תחת אספלנית סוציאליזם – – צחן שקר אשר התבסם בחסידות אדומה"? משורר שהריח לדם עמו ואשר ירושה מן האש ומן הזעם הזה ששאגו בעברית נביאי־ציון קדומים ישנה בדמו, איך זה התעלם מריח בשרו ולא חש באינמרגוע הדבוק בבשר עמו המרותח בגעגועי־נצח אל פדות־אנוש וגאולה חברתית מכל רשעה וממשלת־זדון? מי נביא בנביאי־ציון הקדומים לא יצאה נפשו לאותה פדות־אנוש ולאותה גאולה חברתית, ומי בהם נביא שביקש מלכות בכל תנאי, ואפילו את בני עמו יקח המלך ושם לו במרכבתו ואת בנות העם יקח לרקחות ולטבחות ולשפחות?… ומי הוא אותו “שבט נרקב תחת אספלנית סוציאליזם”? האם לא זה אשר בשמו שר א.צ.ג.: “יבשנו בצות ועוררנו את חוש הצומח / שמת בשדותיו של אבינו מלכנו דוד”? כי מי הוא זה השבט שעורר את חוש־הצומח בשדות דוד אם לא זה המלוה יום יום את השמש עד קצה השדה…
אין זאת אלא התעלמות שנתעלם המשורר מבשרו ודמו, מקול מעמקיו התוסס בשאֵר וברוח, במצאו את עצמו רגע אחד והוא בודד מאד, ולא זכר כי הבדידות היא מנת חלקו של חוזה, צופה ומשורר; ולא זכר כי המולדת אהבתהו, ויש באהבה זו גמול לבדידות, כי את האמונה נטעה בקרבו. תחת חרדת ה"שמא" הטילה בו את הודאי: “אני יודע כי יבוא – המשיח – בתכלית הפשטות הידיעה; כדעת אדם שהשמש עולה בכל בוקר”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות