נטל שר הספרות את מנדלי, סבא פקחקוח עומד בגבורות ורואה עמוקות, גדול בחכמה מכל ניניו ונכדיו, משעשעם בסיפורי־מעשיות ואין מגלה להם אלא טפח אחד מרוב חכמתו ומביעותי מראותיו, כדי שלא לשומם עליהם עולמם, ואין הוא, סבא, אלא אמן, וכל השאר “אינו מעניניו” – סבא רחום, אמן חנון, לא יבעית את נכדיו – נטלו שר הספרות וגנז את האנרגיה הסיפורית שלו לעת מצוא. עד שקם ח. הזז, מספר בישראל, נטל שר הספרות את האנרגיה הגנוזה ההיא, של מנדלי, ומזגה בדמו, ושיקעה בעינו, והלם את לבו, והכה על ראשו: ספר אל בני ישראל את מראה עיניך והגות לבך, ספר ואל תחדל. והרי הוא ממלא שליחותו זה שנים מתוך הלהט, הבערה והסערה; מתוך הבולמוס של צייר דלוק־המראות ומתוך יצר של יוצרים. ראייה זו, כשל מנדלי, שניתנה בו, עשאתהו צייר של מראות ונופים ודמויות, צורות של קבע וצורות חולפות ומשתנות לרגעים. ואילו ניתן בו גם כוח השליטה של מנדלי, לשלוט ביצרו היוצר, לחסוך בצבעיו המבוזבזים מרוב פיזור ועושר שאינו שמור – היו צורותיו ודמויותיו עומדות ומאירות מדור לדורות. לא כן הזז. באצבעותיו של מנדלי היה לן עתים כוח אלהי – יכולת ובחירה, שליטה ושליטה על השליטה, דין הניין ליה ודין לא הניין ליה ; באצבעותיו של הזז שולט כל הימים כוח שטני, כוח שיש בו לחש ונחש, וכל האוצרות נפתחים לו לצרכיו, וכל מטמוני הלשון העברית עולים ומתגלים לפניו כחפורים מתחתיות; והאדמה, אם כל הצבעים, שולחת לו צבעיה וגוניה בכל שפעתם הפורצת, כשם שהיא מוורידה את הורד ומלבינה את החבצלת ומבעירה את הכלנית ומאדימה את הפרג לאורה של שמש. קורא אדם “בישוב של יער” והגיע לקסמיו של יער, רשתות אור וצל שבו, זיזו הרוחש בהתמדת הפריה, אם כיון שכלו – יד של אמן מנחתהו בסתר־היער; אם כיון את לבו – הריהו ברשותו של שר היער, של כשף מגולל אור מפני צל מפני אור, מטיל בו הרגשה מזה ולא מזה, אחד מששים על הויה זו, ארצית, בכל מציאותה הודאית, בחיותה השרשית, ואחד מששים של הרגשת החידלון המתמיד מעבר למציאות זו, חלומית, מסופקת, תלויה ועומדת ברפיון שבין הן ולאו, הרגשת־קסמים זו, שאין השפעתה שכיחה בסיפור ורק המוסיקה יש ומהלכת אותה על האדם, בשעה שנתרפה כוח־השופט שבו והוא מסור, אין־אונים, לקסמי צליליה.

חוק השתמרות האנרגיה כוחו יפה גם בערכי רוח וביצירות ספרות. המשא שהונף בספרות באחד הדורות עשוי כוח־תנופתו לנחות בה כמעט באפס־יד בדור שני. במידה שיארך הזמן בין תנופה לנחיתה, תהא זו האחרונה אדירה יותר, הולמת ומפתיעה יותר. הגילויים שגילה מנדלי בעיירה היהודית בעבר הקרוב ועשאם חומר ליצירה, והשימוש בלשון עברית מאוחרת, לשון חכמים משניים, הקרובה יותר לרוחם של אנשי העיירה, מקיימי יהדות גלותית על צביונה המקורי, הם התנופה. והזז ויצירתו נחיתתה של אותה תנופה הם. מנדלי לבדו הוא שהרים את המשא הגדול, אט אט העלהו לרגל כוחו ויכלתו האמנותית, ואין איש אתו. הספיקה לו השהות לבחון דרכיו, לבחור כליו, לישר צעדיו. ניתנה לו הבחירה. ברגע שראה עצמו מהלך לצדדים ונוטה כלפי תהום שאין הראייה בה יפה לגוף האומה, עצר צעדיו וכיונם לרוח אחר. “אין זה מעניני” – אמר לנפשו והמשיך בדברים שהם “מעניניו”. דברים שבציור היו תמיד מעניניו. הוא לא מצא לגוף האומה טוב משתיקה וציור. דברים שיש בהם משום הגבהה למעלה והעמקת שאלה, ושהם הם שכירסמו שם בפנים נפשו של היהודי הגדול, והם שהתסיסו את לבו והרימוהו על להיות חוזה לעמו – אותם גירש כ"דיבוק" והסיחם מדעתו – “אין זה מעניני” – וחזר לציורו ולסיפורו, ובהם ביקש פתרון לכל הויה זו, מופלאה ומוכאבה, של בית ישראל בגולה. הקורא הרואה ללבם של דברים – יראה, יכאב אף יתפלץ. הרואה לשטח המצויר בלבד, יגחך, יחייך מרוב הנאת ראייתו וירוח ויבושם לו. להזז לא ניתנה אותה בחירה בין מה שהוא “ענינו” לבין מה שאינו “ענינו”. הוא אחוז ואינו אוחז. כוחות היצירה השולטים בו אין הוא שולט בהם. כל הדברים הגיעים וכל הענינים ניתנו לו לענות בהם. דומה, אין הוא עושה שליחות שלא הוא בחר בה. שר הספרות, שהוא גם שר האומה, אחזו בציציות ראשו ותקע בידו עט סופר מהיר ושם בפיו לשון־למודים עברית ונקורה מכל מקבותיה, ראשונות ואחרונות, פקח לו עין רואה, וציוהו על היצירה וארשהו לסיפור העברי באמונה ואסרהו אליו ברצועות והוא חבוש שאינו יכול להתיר עצמו מאסוריו.

בספרותה של אומה יש ידיעה ויש חשבון, יש פורע ונפרע, ישנה הקפה ויש פנקס פתוח, היוצרים בספרות יוצרים מתוך ההעלם. אך שר האומה, כביכול, אין נעלם מעיניו. ידיעה לפניו והשגחה. הוא שהכין את מנדלי לזמנו, בחר בו ונתן לו את הבחירה, את שיקול הדעת, את ההבחנה לקרב דברים ולהראותם ולהרחיק דברים ולהעלימם. השאול עדיין לא פערה פיה אותה שעה. היה צריך שתיראה קבציאל כמות שהיא, לאחר שמאפו כבר הראה את ציון ואהבת ציון. יתעוררו טובי העם, יראו עמם באספקלריה זו של מנדלי. חפץ הקיום לא נתערער עדיין בשכבות העממיות. ההרס לא החל עדיין. האזעקה לא הגיעה שעתה. שעה זו החלה עם הופעתו של הזז בספרות. הוא ראה תחילתה של השעה. שעת־הרס זו באומה החלה מבפנים ומבחוץ בבת אחת. הזז ראה אותה “בישוב של יער” ובסיפורי המהפכה שלו. ההתפוררות בעצמיה של אומה זו נראתה כבר למנדלי, אך רחוקה היא עדיין מהרס. עמודיה רופפים, אך יסודותיה עדיין במקומם תקועים. הגעגועים לשינויים, לתמורה, לפדות, גדולים, אך אינם מולידים עדיין את המעשה. חלום־ציון הזוי לא בנפשם של אנשי מעשה, דוחקי קץ, כי אם בנפשו של בנימין הבטלן. חלום תיקון עולם במלכותם של אחוה ושויון מתדובב בדמיונו של ישראל המשוגע. כוח ההתמדה של חיי דורות עדיין איתן הוא. המסורת עודנה דבר טוב, חזק, שומרת מתמוטה. בין מנדלי והזז מבדילה המלחמה העולמית – עמודי אש ועשן ורציחות והתפרעות התאוות; תוחמת ביניהם המהפכה ברוסיה, שהיתה ביהדות הרוסית המסורתית לרעה והשמידה את כוחה החיוני ביותר; גובלת ביניהם העליה השלישית לארץ־ישראל והכרזת־בלפור, רמזי גאולה מפורשים והתגעשות המעשה והתעוררות העשיה בישראל. הספרות העברית החיה, המבקשת לחיות, הוכרחה להטיל במספרה החדש את הדינאמיות, את הטלטלה הנפשית, והצניפתהו בצנפה של ההתהוות המהירה, הדחויה בכוחם של נחשולים רודפי נחשולים, גל אחר גל וגלגל בתוך גלגל. אין זאת כי דבק בו בהזז חזון ההרס עד עמקי נפשו והבעיתהו. שתי מידות בפחד. יש פחד מהובהב, מעומעם, המירא ברמזים שונים; אצבעו נשלחת מתוך הערפל. האדם דן פחד זה בהסחה, בהשכחה. כן עשה מנדלי. את פחד ישראל בין האומות השכיח מישראל בסיפורים מנשים. קבציאל ובטלון וכסלון רופפו עמודיהן, אך עוד כוחן בהן. סובלות מעט בכסלון, ושומר פתאים ה'. בטלנות רבה בבטלון החולמת, אך גם הבטלנות מגן הוא לחוסים בה שלא מדעת. סנוורים הם, שהטילה ההשגחה על הבריות. כדי שלא תיפקחנה עיניהם לראות ברעתם ולא יספו בה ויעמדו עד עת קץ. קרוב בכל למנדלי הוא ש"י עגנון. גיבוריו הנלבבים חוסים בצל התמימות והאמונה. והזז קרוב יותר מבחינה זו, ורק מבחינה זו, לברנר. בהזז נתערער הבטחון בישראל שבגולה ושבציון גם יחד. פחדו גדול עד אין כוח להשכיחו ולהסיחו. אין לפניו לא הדחקה ולא הסחה ולא בחירה. פחד זה הוא מהמידה המבקשת לראות את הסכנה כולה, מכל מקום שהיא אורבת ובאה, להפוך כל סתומותיו של הפחד לנגלות, כל ספקותיו לודאי, כי אסון בשכחה, מות בהסחה.

מבקש הזז לחזור ולראות את העיירות של כנסת־ישראל. בראש ספרו “ריחיים שבורים” נמצא כתוב: “חביבות עלי עיירות שלעבר, אכסניות עניות אלו של כנסת־ישראל, שדור אחר דור קטרגו אותן סופרים ומליצים וחתרו תחתיהן פייטנים וחרזנים והלעיבו בהן שוטים וחכמים ונשתעבדו בהן מלכויות ושלטונות ופרצון גדודי פורעים וליסטים עד שסוף בטלו ועברו מן העולם. – מפעם לפעם עולה זכרונן לפני ודעתי מידבקת בהן מתוך האבל ומתוך הצער, בעלבונן וגדולתן, בשלומן ומחלוקתן, ביחול לבבן ויאושן ובכל חללו של עולמן שהוא דומה לו ותמים כאגדה מיושנת משל דורי דורות” – – – ואולם לאורם של סיפורי הזז לא רק סופרים ומליצים שקטרגו את העיירה ופייטנים וחרזנים שחתרו תחתיהם הם שהרסוה, ולא רק מלכויות ושלטונות שנשתעבדו בהן וגדודי פורעים וליסטים שפרצון ביטלון מן העולם. ההרס נפתח מבפנים. העיירה הצמיחה את הבודניקים ואת הפולישוקים ואת הפיקלנים מתוכה ומתחתה. אדמה מיוזנת ודשנה מרקבוביתם של דורות־בטלה היא שהנביטתם פתאום למשב אויר חדש ולאורה של שמש חדשה. היהדות הגלותית מרדה בעצמה והצמיחה מורדיה בכל עיירה ועיירה כפטריות. בודניק “בישוב של יער” הביא אתו לאותו ישוב לב מלא של שנאה כבושה לעצמו ויחולי הרס לבית־ישראל זה, שהוציאו לאויר העולם. המספר קושר שנאתו הכבושה לרגע שהושברו חייו בבית אביו בשעת ברכת המזון, כשננהה אחר נגינת “קטרינקה” ואביו יסרהו תוך כדי מלמול “אז ימלא שחוק פינו”… בודניק הפקיע עצמו מהכלל שעתיד להימלא שחוק פיו. לא ימלא עוד שחוק פיו. אלם, סומא וחרש יתהלך בתוך הטבע הפורץ ושופע בפריונו באותו “ישוב של יער” ונפשו אטומה לריחם של זמנים ועונות־שנה. המספר משתכר בריחות אדמה ופרחים, אהבה ותאנה, באותו יער, והריהו היפוכו של בודניק זה, שכל צינורותיו סתומים. הוא לא יברך עוד על החיים ועל המזון ועל ריח הבשמים. אין עוד כלכלה לו ומחיה, כי אם תורת־כלכלה ותורת־מחיה במשנתו של מרכס. טעמם של חיים וריחותיהם לא יגיעו לחכו ולנחיריו. “ריח יש לימי האביב – ריח אדמה וזרע הנזרע: מריר וטפיח ומזעזע את הלב ביחול תקוה של כיסופי געגועים, וריח יש לימות החמה – ריח חציר וזרע שמבשיל: יבש ונפרך ומרעיד את הלב כאשת חמדה בחומה וביפיה; ריח יש לעונת הבציר – ריח פרחים ופירות שבשלו: ענוג ושקוף, מסיח ללב על חיים שכלים והולכים, על תאנה שנתמלאה ועל אהבה שנתרוקנה – – ריח שנותן בלב משום תחושת המרחק ושל מה שמעבר לתחום” – – –

אשר החל לראות מנדלי בניוונה של אומה גלותית, ניוון הגוף המביא לניוון הנשמה, יראה הזז עד סופה של ראייה. עולמם של הבודניקים אינו אלא “אור חוזר מאור נשמתו של גוי קטן או גדול, ולבם – הד פורח… לא, לא להם פתחון עינים לראות, לא להם פתחון לב לחוש ולא פה לומר אלא עד שפתח תחילה מי שפתח וראה ועד שפתח מי שפתח ואמר.., הם כל עצמם שניים הם, טפלים הם, ריקים ודלים, מתנבאים מפי אחרים ומגררים ב”שנאמר" ו"כתוב" ו"זהו שאמר הכתוב" “משל זרים ושונים”…

משול הזז לאמן שכור־מראות שהעמד צופה לבית־ישראל. מבעתהו חזון ההרס שנגלה לו על המצפה, אך באותו מעמד הוא משתכר מפרטי החזון ומפסל מהם פסילים ומקים אנדרטאות וצר ישות אחר ישות ומפלג אבריהם ונופח בהם רוח ונשמה, והם יופי של אימים, יופי נשגב, טראגי. בודניק זה, היצור פנים ואחור, מעלה ומטה, תוך וחוץ; מוטיל פיקלני בסיפור “מזה ומזה” (“התקופה תרפ”ד), שרוחו מתקבצת בקרבו והוא גובר על עיי ההרס וההפיכה, שולט והולך, כובש ומכריע ומדביר והורס כל הבנוי ועומד דורות על דורות; פולישוק זה, ב"פרקי מהפכה", שהתלהבותו הבולשביקית יונקת מאילו מקורות סתומים וטמירים של אותה יהדות שהוא מחריבה ובלהט־דביקות של חסידים ראשונים הוא רץ, במלאות לבו בו, אל הנהר, לטבול בנקרת מי הקרח, וחוזר משם, כל עוד נשמתו בגופו הקפוא, וקורא מזל טוב! סורוקא, באותו סיפור, המושך בחבל מכונת־יריה באהבת סבל של יהודי, הנושא בחיקו ספר־תורה, והולך לסלול שטחים לפני תורת הבולשביקים; שמואל פרנק־פורטר, המחרף נפשו והולך להפיץ אור בכפרים, בין הגויים, ושהקצין מ"הגברדיה הלבנה" הרגיש בכוחו הרגשה אינסטינקטיבית וגחן עליו להרגו, “גחן עליו בתאוה כעל אשה”; הניה ושינה, בנות־ישראל הפורשות לבולשביזם ולאנרכיזם ואבותיהן קורעים עליהן קריעה ויושבים אחריהן שבעה, – יופי של אימים בכל אלה, אימי חזון ויופי של ציור ושל תנועה בהם, בכולם, ודומה, נשמתם של אלה לווה זו מזו ופורעת זו לזו ומשלימה זו את זו והיתה כולה כאחת לרוח הרס וכליון הנושבת בו בהזז המספר ומהלכת עליו אימים וזועות כלייה, והוא זועק ומצייר, זועק ומצייר, ואין בו כוח לעמוד כנגד הפיתוי האמנותי והוא מצייר, חוטף ומצייר; ואין בו כוח לעצור פיו מלזעוק, והוא זועק: “כביכול, זו זכות בלבד שתלויה להם לישראל וזה שבח נאה להתגאות – בבנים גבורים וקשים, בבנים עזי נפש ולב שמוסרים את נפשם על גאולת העולם ועוסקים בכל כוחם להרעיש את ביתם ולעקור את עמם לגאולת האנושות ולמהפכה הערוכה לעתיד לבוא – מי כמוהם יערך להם, ואין אתה מוצא כדוגמתם בכל אומות העולם, והוא יופי של אימים, יופי נשגב, טרגי”…

“יופי של אימים” הוא סיפורו של הזז. יש שהזעקה ההזזית מצועפת שבעה צעיפים, עולה מתוך היכל מרופד רפידות צבעונים של שפעת תיאורים ותפארת מליצות ומחרוזות ביטויים ומחזורי אסוציאציות, רובד תוך רובד ורפידה מעל רפידה, ואין הצעקה נשמעת בחוץ, ואין היא נכנסת לאזנו של הקורא. אך היא ישנה בכל סיפור וסיפור שלו, בין עניינוֹ העיירה ובין עניינוֹ ארץ־ישראל, בין חלוציות ועליה ובין הוויה תימנית של זכריה אוזלי – כל סיפור וסיפור שלו צועק ממעמקיו.

עיירה זו רחומה, שקיפחוה סופרים וטרפוה פורעים וליסטים, והזז דבק בה, לכאורה, מתוך האבל ומתוך הצער שבאהבה ורחמים, אף היא לא יצאה מתחת ידיו אלא כשהיא בהולה וטרופה וקרקעה נטה תחתיה, ושמיה, תכלת ללא תכלית, בוערים עליה במלוא היאוש וכוכביה נטולים כל יחול וכל בשורה. זונדלה זה מאוטשרטניה שהוא, לכאורה, “בנין בריא, מיוסד נאה ומקושר נאה ומשולב נאה, וצלי קדירה לפיו וכוס יי”ש לפיו ובמקום עמודו של עולם הוא עומד"; “אדם שפוי, איש מנוחה ושלום ושקט, בעל צורה ובעל קומה ובעל בשר, ופניו מסבירות ואדמומיותן עזה, ועיניו מחייכות, ושיבתו מאירה כשלג נקי לאור הירח”, – אף “בנין בריא” זה משהו מצעק בקרבו, כפיסים פנימיים שבו קוראים ממיצר, אבנים פנימיות מקירותיו תזעקנה. אכילתו הרבה, הגסה בכמויות והדקה בטעמים גסטרונומיים, שלא כדרך הטבע היא ויותר משהיא באה למלא צרכים שבגוף היא ממלאת צרכי נפש, בחינת אוכל־נפש, אכילה עם כוונות וסתרי טכס ושיחות נוטריקון ודרוש, שמות וגימטריאות, אכילה שכולה סימפטוֹם והצגה, שכולה ניברוטית, עם כל ישוב־הדעת והשקט והפנים המסבירות והעינים המחייכות של האוכל. ר' זונדלה מבקש מפרלה אשתו שתאכילהו משהו שהנשמה תהנה ממנו. חולשת־דעת לו, חולשת־הנפש, שגורמה המודע הוא ר' בריש’ל, רב העיירה, יהודי כשר וטהור ועניו וצדיק ועני ואביון, המתרחק מכל הנאה שבגוף, והוא, ר' זונדלה, רחוק ממנו מרחק שבין שני קטבים, וכל פעם שנפגשים שנים אלו יוצא ממנו ר' זונדלה מקופח ופגום וחסר; וגורמה הבלתי־מודע תקוע בעומק הווייתו החלולה בסתרי דמסאבותה, ואכילתו המופרזת כאילו באה לסתום חלל ריקן זה, וטעמי אכילה זו כאילו באו לתקן איזה טעם פגום ותפל המתמשך מפגימת־חיים פנימית, שאין שם לה בסיפורו של הזז ואין זכר לה בתודעתו של ר' זונדלה.

טרופה ובהולה עיירה זו, שהזז מדבק בה דעתו מתוך הצער והאבל. ראשונים שבסופרים הרסוה, כאמור, ואף הזז אינו בונה אותה, וסיפוריו מתמלאים מחורבנה של העיירה, מחזון ההרס שבה. בספרו “ריחיים שבורים” עוד ארבעה סיפורים מחיי העיירה, בהם שלושה עומדים לפני ההרס והרביעי בתוך ההרס. בשלושה מהם בורחים בעליהם מפני נשיהם אל הזיית השוק. ב"שלולית גנוזה" בורח אליה מפני אשתו התובעת מזונותיה ומפליג ליום שזיוו צעיר וחדש עד שסוף הוא ארוג באריגה אחת עם גלגל חמה ומזמורי תהילים ונפשו עגמת־נפש דקה ורחוקה כחלום שנראה ונשכח רובו, וכל אדם דומה כנער, וכל העולם דומה טבול ורחוץ בדמעות וזורח…." לא אותו אליה קוטליק, אלא אחר הוא: נער קטן שברח לו מן החדר. ובבורח אליה זה לתוך השלולית, בפגשו בבעל־חובו, כדי שלא לביישו ולא להיות לו כנושה, אף אז נראה כילד מתחבא ונראה… ובאיימו באגרופו החלוש כלפי הרוקח “המשכיל” ציפקין, שוחר ה"אנושיות" בעיירה, אף שעה זו כל עצמו אינו אלא תינוק שאינו מבקש לצאת מתחום ילדותו, שטוב לו בה וניחא לו בה.

גם הסיפור “עיר ובהלות” – עיירה שרוב בעלי־בתיה לווים זה מזה כדי לשלוח ממון לבניהם שיצאוה והלכו ללמוד “דוקטיירים” ו"אינג’נרים" ו"אקושרקות" – עיר שגילויה בהלה וכיסויה הזיה. שקט ושלוה כזו של קבציאל בה בעצם היום. ואילו על קבציאל הילך מנדלי חלום. לקבציאל יש עוד מה לחלום. ב"עיר ובהלות" אין גם חלום עוד. והמספר מבקש מפלט לאנשיה בהזיה ובאינפנטיליות. “דומה אין כאן מי שימכור ואין כאן מי שיטול, והשוק אינו שוק אלא מעשה תעתועים ואחיזת־עינים, והפדיון חלום שנפתר בתוך חלום, והעולם כל עיקרו ספק משל אמת ספק אמת של משל”. וכשאין להם לבעלי־בתים ממי ללוות ואין להם מה לשלוח לבנים, מתכנסים הם בבית־המדרש, יושבים והוזים ואומרים תהילים. “דומים היו באותה שעה לא כבעלי־בתים זקנים ורגילים ולא כאבות לבנים גדולים וקטנים, אלא הם כל עצמם שלהם כבנים שבאו לפני אביהם שבשמים לתבוע את צרכיהם והם מפנקים עצמם ומתחטאים”… גם הסיפור “אדם מישראל” אינו בעיקרו אלא פרשת בריחה ממציאות אל ילדות. פורש אדם מן הבית ומן העולם ומתבודד עם השי"ת בקדושה ובהתלהבות ובמסירות הנפש. “באַהאַרץ זיך באש קודש שלהבת־יה הבוערת בלב כל אדם מישראל! הופ! נו, הופ! און טאַקי פאָרט הופ!” – – כך מיעץ ומזרז אב את בנו. יהא גם הבן, החסר לחם לאכול ובגד ללבוש, כמוהו, תינוק לאב שבשמים. הוא, האב עצמו, כבר הגיע למעלה זו וחזר להיות ילד. אין עול לו ודאגה, חי בקדושה, כילד שלא חטא, בהתלהבות – כתינוק השטוף במשחקיו; הופ! הופ! כשובב, כקונדס, כאביר המזיקים. “באהארץ זיך”, הלבב, ואל תתור אחר מחשבות וחשבונות, כאותם הבוגרים מבלי עולם בדרך־ארץ…

וגדולה ביותר ההזייה בסיפור “אשמנו”. שם העיירה כולה אלם ושממון. הבתים אינם אלא “דרושים”. אין שם לא ודאי ולא מוצק. כל ההוייה אינה אלא ספק. עד שנתעוררה העיירה בבת אחת מהזייתה לרגע אחד, רגע אחרון, כי בא סופה בידי פורעים. אז נזדעזעה כל הסימטה מסופה ועד סופה. “דומה, כל בית ובית צעק מן המסד ועד הטפחות, כל קורה מקיר זעקה, כל כריכת תבן מגג, כל החורים והסדקים”. זה סופה של הזייה, סופה של העיירה, שסיפר הזז ולא ריחם ולא ניחם, כי דבק בו חזון ההרס, כי לעת הרס בא לספר בספרות העברית, שלוח הוא לעת הזאת, שליח ואמן, ויש ששוכח הוא שליחותו והאמן שבו מתדבק לפי שעה בדמויות ובמראות, בפרצופים ובהעויות, נדהם מריבוי הצורות בציור, מכביר מלים ומבהיר עצה והגות, מעתיר בגילויים ומפליג, חוטף מביזת הרס ושלל חורבן, כאילו עיקר הוא לו ובנפשו הוא, וסיפורו נעשה מטוען ומגודש ועמוס עד לבלי הכיל משא עצמו, כאילו ביקש הסיפור להרוס גם את עצמו, להרוס תוך כדי בנייה.

ועת־הרס זו היא גם עת בנייה. חלוצים עולים לארץ־ישראל, שרידים, שארית־פליטה מן הפורענות ומן ההזייה. מה יביאו חלוצים אלה בחיקם המבועת לארץ זו של תקומה ובנין? מה חפץ זה להם – העמוק הוא, בתחום הכיסופים הנפשיים, או רדוד הוא בשטח היחול התודעתי בלבד? המבקש ישראל להיגאל באמת, בתמים, גאולה של ממש? בכמה וכמה פרקים מיצירתו מעלה הזז שאלה זו להכרתו של הקורא. בדרמה “מקץ הימים” אומר יוזפא, אחד החריגים במחשבת הגאולה (מעין יודקא בסיפורו ה"דרשה"): “כסבורים הם הסוף זו תחילה… אבל! הסוף הוא גם סוף – – דומה כל עיקרו של ישראל אינו אלא בגלות, בתוך הדחק ובתוך הלחץ ובשעבוד מלכויות, ועברה הגלות, כביכול, בטל ישראל – – באילו פנים יעמדו הם בלא גלות?”…. באילו פנים יעמדו ישראל בלא גלות? – פנים אלה מבקש גם הזז לראות בסיפורי החלוצים וארץ־ישראל שלו. באחד מפרקי הספר “חלוצים”, בפרק “חסד של אמת” עורכים חלוצים לויות בכל ערב. מעין צחוק הוא להם. נושאים “בר־מינן” וצווחים והולכים ומרעישים. “כעין בולמוס הוא להם, תאוה, כמין יצר־רע קשה שאין יכולים להעביר עצמם ממנו, ואינה ברורה, מהיכן היה להם ומה פירושו של דבר. אלא, כביכול, בדבר הזה בתוך שלהם הם עומדים, בתוך של בית אבא, וצד אחד יש בו בעם ישראל כמות שהוא עשוי מן המלכות, ספק מלשעבר ספק משל עכשיו ספק לעתיד לבוא, מעולם ועד עולם… ונראה הדבר שלא לשם הצחוק בלבד כך צווחו וכך החרישו את העולם. אלא תלו בצחוק וצווחו ממש”… מה צורך להם לחלוצים בנפשם בצווחות־לויה אלו, והם הולכים לקראת גאולה מן השעבוד ומן הלחץ והם כבר פדויים למחצה, לשון עברית שומה בפיהם ובקבוצה הם קבועים ומאוירה של ארץ־ישראל כבר הם מתרווחים? ההולכת הגלות אחריהם באשר ילכו, מתמשכת אחריהם בדמם האפל, מעריגה בהם געגועים לאשר היה וכלה והולך ו"לויות" אלו, הערוכות כמשחק, אינן אלא משחק מניפסטי, מגולה, לאיזה ממש טמיר ונורא המשוכן בערפל־נפשם?

בסיפור “הדרשה” בהירים הדברים יותר, ברורים כל צרכם. שם קשה־ביטוי הוא המדבר, והואיל והדיבור קשה לו למגמגם, אין הוא מצליח לכסות בחלקת דברים על אימתו, והוא אומר מה שלא ביקש לומר, את האמת שלו, בלי כיסוי, כשם שנתגלתה לו במחשבה בלילי־שמירה ארוכים. יודקה מדבר שם על פסיכולוגיה לילית של ישראל. ישראל מחבב יסורים, קידוש השם, גלות. אין ישראל רוצה בגאולה. משיח שלו רוכב על חמור. משיח – יצור קולוסאלי, ורוכב על חמור – עלובה שבבהמות. ואין משיח זה בא אלא לאחר חבלי משיח. חבלים אלה למה? האינם מעידים על פחד העם הזה מפני הגאולה? האגדה המשיחית היתה תחילה אגדת געגועים למלכות בית דוד, אולם אחר כך היתה להזיה הלילית של האומה. הציונות היא סתירת היהדות, הריסתה. משתש כוחה של היהדות התחילה הציונות… זה עם אחר, אחר לגמרי, שיעשה לו בעצמו את ההיסטוריה…

עד הלום הביא הזז את חזון ההרס שלו. עיקרו של הרס הוא כאן, בארץ הזאת – כאן תהרס הפסיכולוגיה הלילית של האומה, כאן יאבד משהו חזק ומושרש ודבוק בנו ואחוז בנו ונתון בתוכנו. וגדולים יסורי הפרידה ממה שהחיה חלק מישותנו, מעצמנו ומדמנו. על כן צווחים חלוצים ועורכים “לויות” ומשחקם הוא אמת איומה, כי כל העולה לכאן ומתחבר לאומה החדשה הנולדה כאן – עורך “לויה” לעצמו, לישותו הקודמת, לאשר היה ולא יהיה עוד. האין יודקה זה, קשה־הביטוי, המגלה מחשבות שאין הפה מגלן ללב, הזז עצמו, בין שנדרש קשיות־ביטויו כלשון סגי־נהור ובין שנדרשה לצד היעדר חלקת דברים בכל יצירתו של הזז, והיעדר זה של חלקת־דברים כופה עליו תמיד רוב דברים וחבלי ביטוי, עם כל עשירותו הנפרצת בניבים? לא קל לזהות את הזז באחד מגיבורי סיפוריו. האמן שבו, עם כל עצמיותו העזה, הדימונית, הגזעית, גם אקסטרורטיבי הוא מאד, מזרים ישותם של גיבוריו לתוך עצמו ומפנים אותם ללא כל שיור, שם נפשו תחת נפשם ונפשם בנפשו. מתמזג עם כל אחד מהם והם מזוגים בתוכו. מדבר הוא בלשונם של גיבוריו, בלשונו של אנטון הגוי “בישוב של יער” מעין עברית- אוקראינית, ובלשונם של מרי סעיד ומרי אלפקעה ויעיש, מעין עברית־ערבית, וכולם, גם אנטון גם מרי סעיד, מדברים בלשונו של הזז, לשון שהיא עברית מאד וכאחת עם זאת רובה אילוזיות אקסוטיות של צלילי לשונות נכריות שבגלויות ישראל. מכל מקום הביע כאן יודקה מחשבה שהגיע אליה הזז גם “בקץ הימים”, גם ב"חלוצים" גם ב"דרבקין", וגם שאר סיפורים תמציתם המחשבתית עשויה להזדרז לתוך אפיק רעיוני זה של אמן שהוא צופה, אמן אכזרי שהוא צופה אכזרי, שאין רחמים בציוריו, והם מוגמרים עד שולי מסגרותיהם ומעבר להן, בלא שיור ובלא מפלט של כיסוי איזה טפח מוצנע וחבוי; ואין רחמים בדינו, בחזותו הקשה, חזות ההרס, עם בשורה של לידה חדשה בסופו של הרס.

היולד גוי שנית? ומהיכן הורה עיבורו? – מכל הגלויות, מגלות אדום ומגלות ישמעאל. וכשם שנתן הזז דעתו על גלות זו של אירופה המזרחית על יצריה הטובים והרעים, על הבריא שבה ועל הרקוב, על היפה שבה ועל המחולל והמגואל, כן נתן זכריה אוזלי דעתו על גלות זו של מזרח, על יהודי תימן, שבט מטופל ביסורים ונאזר בכוחות חיוניים, שנתנוול בגלות תימן לא פחות משנתנוונה גלות אשכנז. ואף־על־פי־כן עדיין יהדות זו בחומה היא עומדת ובכוחה, לא זקנה כאחותה האשכנזית, שהיתה שותפה להיסטוריה אירופית עצבנית ומזורזת וגדושת מעברים ותמורות. ההיסטוריה שבמזרח התנהלה באיטיות כצעדיו של גמל המדבר. אלף שנות היסטוריה וכיום אתמול לשינויים מעטו עקבותיה. סבל הגלות ומרירותה סיגפו ודילדלו גופם של יהודי תימן, אך נפשם לא נעכרה. לא חביבין יסורים של שבט זה, אך יסורים של דורות חיסנו כוחם ושימרו בהם חלום־גאולה. אלא שגאולה זו שמצאוה עולי תימן בארץ־ישראל, אינה סבירה להם ואינה נהירה להם כל עיקרה. “מתבוללים” שבהם, הפורשים לקיבוצים, כגון רומיה ושלום, כאילו יצאו מכלל עדת תימן. קנאים שבהם יושבים בארץ ומצפים בה לגאולה לקץ הימין, כשם שציפו לה בתימן. וקלים שבהם לומדים מהר מעשי המקולקלים שבישוב האשכנזי ומטפחים בלבם קנאה, כגזולים מהון וריקים מחזון. תמורות אלה תופס הזז בעין מהירה ותיאורי חייהם של התימנים בסיפורי הזז דשנים ורעננים, מלאים וגדושים, מוגמרים נאה ומיוסדים נאה ועשויים מעשה אמן.

אך אם דעתו של הזז, הנתונה לגלות אירופה, פירושה עין ולב ונפש, קשב רב לעבר וצפיה לעתיד וחזון ההתהוות, דעתו הנתונה לגלות תימן אין פירושה לפי שעה אלא נתינת עין בלבד להווה שלהם, להויה זו כמו שהיא, ולחליפות והתמורות החברתיות החלות בהם עם מגע באחים שכוחים, נפרדים מראשיתה של גולה, בלי להכיר אח את אח.

ובמאמצו האמנותי של הזז להכיר אח את אח צלחה עליו רוח של תפיסת הקולוריט המזרחי בדרך כלל, אורחות חיים ומושגי מוסר כשהם בכללם, דרכי דיבור ורמיזה והעויה ותנועה, משלי שפר ומטפורות מזרחיים. אך חזונם של אחים תימנים עדיין לא פרץ בסיפורו של הזז, מאויים טמירים לא נתגלו, מחוץ למאוה הגאולה המשיחית של מקובלים, כשעצמו אינו שונה מתשוקות־גאולה של מקובלים אשכנזיים, וחלום הגאולה של מרי סעיד ב"היושבת בגנים" כחלומו של ר' בר בסיפור “שמואל פרנקפורטר” הוא, וכל השוני שביניהם אינו אלא בהבדלים שבסביבה ושבהתפתחות ושבדרכי מחשבה. ואילו מבחר הפרקים שב"יעיש" (חלק ראשון נתפרסם ב"מאזנים") לא ה"תימניות" היא המיחדתם לטוב, אלא האנושי שבהם תפארתם, זה שהוא למעלה מהעדה ומחוץ לתחומה של סביבה, כגון אהבתו של יעיש, סבל התבגרותו, מצוקת גדילתו; פרקים שדוגמתם מצויים גם “בישוב של יער”, בשעה שרואה שם המספר במופלא נפשם של גדלקה ודודיק, אזרחי היער כשעדיין הוא בשלותו. חביון נפשם של התימנים עודנו מכוסה בסיפורי הזז, עוד לא יובחן שם בין אדם לאדם אלא מעט מאד, משל לאדם מאירופה שנזדמן לסין והוא רואה בפרצופיהם של כל הסינים אותם הפנים כשל עץ ואותן עיני הזכוכית העקומות ואותן הלסתות הבולטות וצבע הקלף בעורו המתוח עליהן.

ואולם אותה להיטות אמנותית שדבק בה הזז להויה מזרחית זו החדשה לו, אותה הפלגה נועזה בסערות תימן, סופן לגלות לפניו את החבוי והמכוסה ולהכניסהו לפנים מבית הנפש של המזרח העברי, כשם שנכנס, עוד בראשית יצירתו, מבית לפרוכת של היער ארך־השרעפות ורב־הרזים. אז יבוא השקט בנפש המספר, סיפורו יצטלל ויוסר ממנו הגודש, תשקע בו עכירות הטין המגורש בסערות הנפש, וירקום המספר חזון בהיר וצלול, כאמן וכצופה.