בעלייתי הראשונה לארץ־ישראל, בשנת מותו של הרצל, נדהמתי מההבדל המפתיע שבין שתי הערים הראשונות, שנגלו לעיני על אדמת המולדת. יפו המוקפת פרדסים ומושבות, תוססת והומה, הדיליג’אנסים והעגלות, – אמצעי התחבורה היחידים בימים ההם, – מלאים נוסעים, ורושם המושבות היהודיות ניכר בכל. האניות מביאות עולים חדשים, ובתי המלון הומים מאדם. לעומת זאת נגלתה לפני ירושלם, בצביונה הקדום בשלל ארמנותיה ומגדליה, כעיר הקפואה על שמריה. החיים הם חיי הישוב הישן, עודם מרוכזים בעיר העתיקה המוקפת חומה, שהשכונות החדשות אינן אלא עוּבּר בצדה. בכל פנה מגדלים, מסגדים, מנזרים וכנסיות נוצריות, המרעישים בפעמוניהם את חלל האוויר מזה, ולהבדיל בתי־כנסת ובתי מדרש מזה. גם בה היו עולים חדשים, מרוסיה, מאוסטריה ומארצות המזרח, אולם כל אלה הסתגלו מהר אל ההווי הירושלמי – ההווי של הכוללים האשכנזים מזה, ושל הישוב הספרדי והמזרחי מזה, ולא נודע כי באו אל קרבם ורשומו של הישוב החדש כמעט לא נודע.
אולם בבקורי בירושלם בפעם השניה, בתרס"ז, הרגשתי שינוי רב: גם שכונות חדשות נתווספו, גם מפעלים חדשים נפתחו למלאכה ולתעשיה, וכבר הורגשו חיים צבוריים חדשים: הבנק נעשה ליסוד מוסד, הוקם “בצלאל”, ונפתח בית־העם, נבנתה טחנת קמח, צלילי העברית נשמעו ברחובות והופיעו הפועלים הראשונים. מהעסקנים הצבוריים היו רק יחידים, שבחרו בירושלם והקדישו את כחם לעיר הקודש ולבנינה, להקים בה מוסדות ציבור חדשים. רוב העולים בעלי כשרון־המעשה נמשכו ליפו.
בין היחידים של חלוצי ירושלם היה גם זאב לייבוביץ, שהיה נציגו של ה"וועד האודסאי", מיסודם של חובבי ציון. צעיר צנוע זה, שעלה באותה תקופה מווילנה, היו מהסנוניות הראשונות, שהתישבו בירושלם. הוא ניהל לשכת מודיעין וסלל את הדרך לקראת העולים החדשים. לרגל תפקידו בא בדברים עם כל אדם חדש, שבא לעיר, ושימש גשר בין העולים “החדשים” ובין הישוב הישן. לשכתו היתה גורם חשוב לקליטת עשרות ואולי גם מאות.
נוסף על עבודתו במשרדו, הקדיש כחו ואונו לעניני ציבור. מדי לילה הייתי פוגש את לייבוביץ בבית העם, מקום שם נפגשו ביניהם בני העלייה החדשה המועטים לשיחה, להרצאה, לקריאה בספר, למשחק בשחמט ולבילוי בקרב ידידים. בין אלה היו הפרופ' שץ, מיסד “בצלאל” ומנהלו, יהושע ברזלי, מנהל האפ"ק, הד"ר נפתלי ויץ, מזכיר הקונסוליה הרוסית אברהם סולומיאק, צבי חפץ, ממנהיגי העדה הבוכארית, ולעתים גם אליעזר בן־יהודה, א. אלמאליח, בן־עטר וכו', שם אפשר היה לפגוש גם כמה מצעירי המורים והתלמידים, ביחוד מהסמינריון למורים ובית־הספר למל, שמה היו באים גם אנשים מציבור האומנים, הציירים והסתתים, אנשי “בצלאל”, וחברי שתי אגודות הפועלים – “פועלי ציון” ו"הפועל הצעיר".
קשים היו ימי המלחמה הראשונה, סבלם של בני ירושלם העוֹתוֹמנים עלה על סבלם של בני שאר הערים והמושבות. רבים נאסרו ולא מעטים מאלה, שחששו לקבל עול מלכות עותומניה, גורשו ע"י השלטונות. לייבוביץ היה בין הנשארים הנאמנים, שבחרו לשאת בכל יסורי המלחמה ונשארו במקום.
חיל ציוני נאמן, עסקן צבורי מסור, ידיד וחבר לכל אדם. כזה הכרתיו לפני המלחמה הראשונה וכזה נשאר כל ימיו. זכרונו יישאר לברכה בין אנשי יסוד המעלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות