בהתחילי להעלות בזכרוני את צעדי הראשונים בתנועה הציונית, אני מרגיש כאילו ריחות של פרחי אביב משתפכים סביבי. אגלי טל נראים על הפרחים, והאויר, הספוג ריחות בושם, מביאני לידי שכרון.

חרבוני הקיץ ואחריו הסערות וגשמי החורף לא עקרו מלבי את פרחי האביב של חיי. עד היום אני מרגיש את הרוך והעדנה שלהם.

*

להכנה מיוחדת לציונות לא הייתי זקוק. ברוחה חונכתי, את אוירה נשמתי ושאיפותיה היו קרובים ללבי. חסרה דחיפה, שתכניס אותי לפעולה. את הדחיפה נתן העסקן המופלא יצחק לייב בן אלכסנדר גולדברג.

נפגשתי אתו ראשונה כשאני עומד על סף שנת החמש עשרה לחיי. פניתי אליו במקרה, כי על פי טעות החלפתי את הכתובת, בלכתי למסור סכום כסף, שנאסף לטובת ישוב ארץ ישראל. אזני קלטה כבר קודם ידיעות על דבר התנהגותו, תכונותיו וכשרונותיו. הוא הזמין אותי לחדרו ושאל אותי על מטרת בקורי. כשרק שמע את המלים “ישוב ארץ־ישראל”, שם הצדה את גל הניירות שהיה בידו, הרכיב את משקפיו וישב על ידי רגע, כדי להתבונן כנראה מקרוב בפני. בכתבי־היתדות שלו רשם אל מי עלי לפנות בדבר מסירת הכסף. בסבבו בחדר, שאלני למשפחתי ובמה אני עוסק. בטרם הספקתי לענות הוסיף ושאל במהירות, כהרגלו, אם אני שליח מקרי, או שאני חושב את עצמי כ"שליח מצוה". לאחר שעניתי לו, הזמינני לבוא אליו, כדי לקבל חומר לקריאה. הפגישה השניה היתה לבבית. לחיצת יד חמה, מבט אבהי מושך, טפיחה על השכם בשעת מסירת ספרים, חוברות ועתונים שונים, שלפי תכנם ניכר היה, שלא נאספו כלאחר יד ומכל הבא ביד, כי אם נבחרו מתוך תשומת לב. בסבבו במהירות על פני החדר, תפוס במחשבותיו, יצא לרגע מגדר השתיקה שלו והפליט מפיו דברי עצה, כי עלי להספח לאגודה “תורה מציון”. “בין הצעירים יודעי התורה תמצאה לך פינה מתאימה לרוחך”, הוסיף. עוד הפעם טפיחה על השכם, זו באה כנראה במקום המלים שנבלעו או נשמטו, ואנחנו נפרדנו.

קרני קסם חבויים אפפו אז את הנער בהמצאו אצל גדול־המעשה. הרכות הבלתי רגילה הפתיעה את עול לימים. הדיבורים החטופים, שנאמרו בשגיאות ברורות על ידי בעל חיתוך־הדיבור המהיר, עשו עלי רושם בל יימחה.

מהחומר שהומצא לי אז לקריאה על ידי השתקן יל"ג, נשאר חרות עמוק בזכרוני החזיון או המסה הספרותית הקטנה, בשם “חמש נקודות בחיי משה”, פרי עטו של הסופר והעסקן ר' משה לייב ליליינבלום. שלושת הפרקים הראשונים נדפסו בהמשכים ב"השחר" הרוסי. כשיצאה המסה לאור בצורת ספר, עזרתי לא מעט בהפצתה.

הייתי מקבל מידי אותו תעמלן ציוני, שניהל כמעט בשתיקה את התעמולה לרעיון, שהיה מסור לו בכל רמ"ח אבריו, ספרים וחוברות לרוב. כשהיה מרגיש, שאני משתדל למעט בביקורים אצלו, כדי שלא להטריח אותו ביותר, היה משמיע דברי תוכחה, מעין “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק”.

כעבור זמן מה גרמתי נחת רוח לתעמלן, כשנודע לו, שנרשמתי באגודה הציונית “תורה מציון”. האגודה נמצאה בעליית גג צרה, שהיתה מחוברת לבנייני הישיבה הגדולה “ר' מיילעס” ברחוב היהודים, מול בית המדרש של הגר"א. עשרות צעירים היו מתכנסים שם בשבתות לשמוע הרצאות על נושאים שונים ולהאזין לידיעות על המתרחש בתנועת התחייה. כמעט כל הצעירים למדו ושנו, בתוכם היו כאלה, שהמשיכו עוד ללמוד תורה. בימות החול היו מתאספים רק במקרים מיוחדים, כי כולם היו עסוקים בלימודים, מי ב"קיבוצים" ובישיבות ומי בהכנות לבחינות בגרות.

הרוח החיה, או לפי הטרמינולוגיה החדשה יושב הראש באגודה, היה פרץ הירשבין. את ההרצאות המענינות שלו היינו שומעים בהקשבה. הוא היה משתדל להכניס בהן ניבים ספרותיים מהוקצעים בטעם. את הידיעות מהנעשה בעולם הציוני היה בעל הבלורית היפה מסדר בצורה נאה והיה מרעיף עליהן טל, כדי להסיר את היובש. למרות זה התבוננתי ושמתי לב כבר בזמן השתתפותי בפעם הראשונה, כי חסר כמעט כל קשר נפשי בין המרצה הירשביין ובין חבריו שומעיו. נדמה לי, הצעיר שבחבורה, כי הנמוקים, שגרמו לזה, היו: הקרירות, שבה נאמרו הדברים, הגיהוץ והצחצוח החיצוני המופרז בביטוי, ותנועות, הנעשות על־ידי שחקן למלוי תפקיד במחזה. בהזדמנויות אחדות, שניתנו לי אחרי כן, נוכחתי, שהיושב־ראש הראשון שלי היה עממי בטבעו. מלבו שפעה חיבה ל"עמך".

כיליד ווילנא, שהיו נהירין לי שביליה, פרבריה וסימטותיה, נתבקשתי פעמים אחדות על־ידי פרץ הירשביין לטייל אתו ולבקר בבתים, ששם גרו דלי העם. לשמחתו לא היה קץ ולא ידע איך להביע את רחשי תודתו, כשעלה בידי לעזור לו בסידור פגישה וביקור בבתיהם הרעועים (שהצל מרובה שם על החמה, לפי ביטוי שלו) של בני משפחה אחת, שהתמחו בפריקה של מלח מקרונות הרכבת. במוצאי שבת היה מבקר אצלם.

לפעמים היה הירשביין מבקש אותי להקדים וללכת אתו שמה לפני שהוסרה המפה הלבנה מעל הקרשים, ששמשו שלחן ערוך בשבתות ובחגים. על יד כוס ציקוריה היה משוחח עם בני הבית בלבביות וחמימות. הזקן, ראש המשפחה, היה מתאר את חייו. לאחר שהיה מתעייף, היה הצעיר במשפחה ממשיך. הירשביין סיפר לי, שפעם קרה, שחתנו של הזקן, שנחשב כשתקן מטיפוסו של “בונצ’ה השותק”, נכנס לתוך דבריו של הזקן. ברוגזה אמר השתקן: “הנה החיים הקשים, שמעניקה העבודה הגופנית הקשה”. נאנח הזקן וכמעט בגערה השתיקו: “הלואי והיתה העבודה קבועה ותמידית. הנה כבר מתחכמים ומביאים את המלח, כשהוא ממולא בשקים, ויכרתו את הלחם מפינו”. פרץ הירשביין חקר את חייהם ולמד הרבה מהם. הוא השתמש בידיעותיו אלה בתאוריו מחיי העמלים. הוא הוכתר בתואר “המשורר והצייר של דרי מטה”. בדברו אח"כ על הד"ר הרצל, התלהב הירשביין שלא כרגיל ואמר: “במדינת היהודים לא יהיה מקום לניצול מחפיר, שבעה כוכבים כסמל שבע שעות עבודה יתנוססו על דגלנו”. הירשביין הקריא לי מתוך מחברתו שורות אחדות שהכילו תאור של חיי עוני של העמלים. הכרתי בסיפור את הטיפוסים, שהיו ידועים לי.

מחוסר זמן, או בגלל רשלנות והתחמקות, חדל פרץ הירשביין להיות פעיל בעבודה של האגודה הציונית. את מקומו מילא בחריצות ובדייקנות “המצ’טאי”. כך כינוהו על שם העיירה, שבה נולד. לפי הליכותיו ותכונותיו הנפשיות, היה המצ’טאי מבני עליה המועטים. תום, עדינות ורוך הביעו פניו. הוא היה מלא וגדוש תורה, חכמת ישראל וידיעת תולדות ישראל. בטוב לבו, טוהר נפשו, הסברתו הנעימה והתאמצותו להקנות לשומעיו מאוצר ידיעותיו, עלה בידי הקשיש שבחבורה למשוך את לבות חבריו ושומעיו הצעירים ממנו. ההרצאות שלו היו מלאות עניין. הוא הכניס לתוכן משאר רוחו. מכל תקופה היה בוחר בטוב טעם חומר ונושא להרצאותיו. על פי רוב היה זה גיבור, אישיות גדולה מרכזית, שפעמה בו אמונה, שיקדה בו שאיפה, או שתוכן חייו היתה התקווה של תחיית העם בארץ המיועדה. הידיעות, שהיה מוסר על המתרחש בתנועה הציונית, היו מקיפות ויסודיות. שיחותיו, זכרונותיו, סיפוריו על קורות חייו ונדודיו על פני כל העיירות, ששימשו תחנות של “קיבוצי התורה”, צדו את הלבבות. השיחות נמשכו לעתים קרובות שעות ארוכות. היום היה עובר והנואם היה ממשיך לדבר בחושך. נדמה היה לרגעים, שזה הוא הצל של “הנע ונד”, ההולך יחידי ממקום למקום ומקיים “וכך הוא דרכה של תורה” בכל התגים. ההרצאות והשעורים של המצ’טאי עשו עלי רושם כביר, שלא נמחה במשך כל חיי. ברגעים קשים בחיי ובהתקפות חום בזמן מחלה, הייתי נזכר בדבריו של המצ’טאי. הייתי שומע כאילו את דבריו על תחיית העם, ומדבריו אלה הייתי שואב עידוד.

יחד עם המצ’טאי התחלתי בעבודתי הציונית הראשונה. סובבתי אתו בעיר וגבינו סכומים בעד מניות של “אוצר התישבות היהודים”.

בזמן ההכנות לאסיפת ציוני רוסיה במינסק התכנסנו צעירים אחדים והחלטנו, בלי להימלך במצ’טאי, לבחור בו כציר האגודה “תורה מציון” לכנסיה זו. טירונים היינו ולא ידענו איך מתבשל נזיד הבחירות. כבא כח אגודתנו הופיע בכנסיה ציר אחר לגמרי, הוא הד"ר יוסף קלויזנר.

שירת הברבור של המצ’טאי היתה הרצאה מלאה עניין על נאומו של אחד העם בכנסיה במינסק על הנושא “תחיית הרוח”. אחרי כן נעלם המצ’טאי מהאופק בלי להפרד.¹ על ידי העלמו התפוררה ונתבטלה האגודה “תורה מציון”. מספר חברים של “תורה מציון” עבר לאגודת הנוער הציונית “התחיה”.

*

בתחנה השניה שלי בציונות חדלתי להיות טירון בצבא הציוני. הרכבה, מהותה ושטחי פעולותיה השונים של האגודה “התחיה” הכריחו אותי לחדול להיות רק “בולע”, קולט, אלא להיות גם “פולט”.

האגודה “התחיה” קבעה את דירתה ברחוב היהודים. שמה היו באים הרעבים למזון רוחני. הם היו מקבלים שם ספרים מהספריה כביכול. בערבים ישבו שם על ספסלי הלימודים בני נוער מהחוגים העממיים, “עמך”, והקשיבו לשעורים. בשבתות היתה “התחיה” מסדרת הרצאות פופולריות. ההרצאות היו מתקיימות בחדר גדול, שבימי החול שימש “חדר” לתינוקות של בית רבן. בנו של הרבי, חבר “התחיה”, העמיד את החדר בהסכמת אמו לרשותנו. הרצאות סודרו גם במקומות אחרים בעיר. בכל מקום היינו מתאימים את התוכן לשומעים. השפות השגורות היו אידית, ורוסית, במידה מצומצמת גם עברית. לא פעם קרה, שהוספנו מהחול על הקודש ואחרנו לשבת ולהתווכח במוצאי יום המנוחה עד שעה מאוחרת בלילה.

אנשי ה"בונד" ראו את וילנא כמצודה שלהם. ביחוד היתה רשתם פרושה על הנוער ו"עמך". פעולות “התחיה” בקרב הנוער והשכבות הרחבות של העם העלו קצף אצל ה"בונדאים". בשנאה כבושה דברו על הציונים, שאינם מסתפקים בעורבים השחורים, הבורגנים המנצלים למיניהם, כמו הגולדברגים, הגורליאנדים והאליאסונים, אלא רוצים לכבוש את הנוער, שצריך להיות מתקדם. כשעבודתה של “התחיה” התפתחה, לא הסתפקו בדברים, אלא רצו להשתמש במעשי חתירה, וכנהוג היו כל האמצעים כשרים. אפשר היה לשמוע מפי הערב־רב של ה"בונד" דברים כמו: “נשתדל שיישארו ללון בחדרים הצרים והחשוכים של בתי הסוהר, יטעמו את נחת ידם של שרי הרובע, אותה היד המקבלת דמי “לא יחרץ” מהגולדברגים, ואז תתפרד החבילה ויעזבו את הציונים ואת הציונות”.

האגודה “התחיה” סדרה נשף ציוני באחד האולמים הגדולים בעיר. קבלנו רשיון משר הפלך לסדר את הנשף. הרשיון הושג למרות דלטוריה, שהוגשה לפני כן. חברי “התחיה” ארגנו בראש וראשונה שמירה מעולה על הנשף מפני הבונדאים, שהתכוננו לפרובוקציה. אני חליתי בטיפוס הבהרות ימים אחדים לפני הנשף ולכן אני יכול לספר רק מה שסופר לי. מסרו לי, שהרב ר' יצחק אלחנן מלמד מדווינסק, שצריך היה להופיע בנשף כנואם ראשי, וכן הרב מטעם בווילנא נמזר קבלו מכתבי אזהרה ואחרי כן מכתבי איום, שלא ישתתפו בנשף שיפוצץ, ושהם עלולים לסבול כנושאי משרות רשמיות. חברי “התחיה” עמדו על המשמר בצורה בולטת, לעזרתם נתגייסו גם חברי “פועלי ציון” וכך הוכשלו הנסיונות להכשיל את הנשף.

מההרצאות החשובות, שנערכו על ידי “התחיה”, אני נזכר בהרצאה נגד ה"אוגאנדיזם", בהשתתפות בר בורוכוב והסופר יעקב רבינוביץ. היה לי הכבוד והעונג לנהל את האסיפה. בר בורוכוב השתדל להנמיך את קולו, כי בעיר שרר אז “מצב מיוחד”, שהוכרז על ידי השלטונות, כדי לדכא את ההתפרצויות של השואפים לחרות. כשניתנת רשות למשחית, אין הוא מבחין בין אסיפה לאסיפה. בחוץ עמדו חברינו ושמרו. הם חקרו אם אין חשש לחיפושים.

שכבתי עוד חולה במחלת הטיפוס, כשהגיעו הידיעות על מה שקרה בעיר ההריגה קישינוב. החבר המסור והנעים שמואל טשרנוביץ בא בהסתר לבקרני באותו זמן. בהתרגשות פניתי אליו אז ואמרתי: "שמואל רחימאי, אסור אני כעת בנגיעה, אבל ממרחק צעדים אני מושיט לך את ידי ונשבע, שמיד אחרי שאשוב לאיתני, אברח מארץ הדמים למקום “שם ארזים ועבים ישקו”.

רק לצנועין נמסרה הידיעה “ביחד עם הזמנה סודית” לבוא לאולם “מענגי שבת”, שבו יופיע מיכל היילפרין וידבר על הצורך בהתגוננות נגד הפורעים. מספר לא קטן של אנשים בא לאסיפה לא כדי לשמוע אותו, אלא לראותו. שכני על הספסל, שעליו ישבנו, לא התאפק ואמר בלחש: "כמה מתאימים לו הדברים “ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים”. כשקולו של מיכל היילפרין רעם והוא הרים את ידו, קמו אחדים, כדי להסתכל ולראות אם נכונה היא השמועה, שקטע לו את הבוהן של ידו הימנית בהרימו דגל על יד המושבה ראשון לציון. היילפרין דרש בנאומו לא להתחבא במרתפים, אלא לצאת ולהשיב באגרוף לפורעים. אחרי הנאום התחילו האנשים להתפזר ביחידות, כדי לא לעורר חשד.

*

מאורע גדול בחיי היהודים, וביחוד הציונים, בווילנא היה ביקורו של המנהיג הנערץ הד"ר הרצל בעיר.

ביום החמישי, בי"ג מנחם־אב תרס"ג, 6 באוגוסט 1903, נתפשטה השמועה, שהד"ר הרצל שהה בזמן נסיעתו לפטרסבורג שעה קלה בתחנת הרכבת בווילנא, נפגש עם יחידים לשיחה חטופה והמשיך בדרכו. מחמת ידיעה מוטעית זו, שנפוצה בעיר, זרמו מאות אנשים בשבת לבית־הכנסת הגדול, כדי לזכות ולראות את המלך הבלתי מוכתר. במשך כל השבוע היו הרבה עינים מסתכלות ומחפשות בכל רכבת מהירה, הבאה מעיר המלוכה פטרסבורג, אם היא מסיעה את האיש הגדול. בסודיות חמורה התנהלה ההכנה לקראת הפגישה עם המנהיג בעיר, שבה התבצר ה"בונד". רק למספר של צנועים נתגלו הפרטים. בו בזמן שסודרו הכסאות באולם הספריה על שם ר' מתתיהו סטראשון ועל השולחן הארוך והגדול מונח היה קטלוג של הספריה בכריכה מהודרת מצופה כסף, שי למזכרת למנהיג, נתפרסמה בעתון המקומי בשפה הרוסית, במדור הכרוניקה, שהד"ר הרצל בחזרו מפטרסבורג חנה כשעה בתחנת הרכבת ונסע לווינה. רבים היו מוכי אכזבה בקראם את הידיעה. לא מועטים היו שהכינו להם כסף, כשנפלה הברה, שהד"ר הרצל יופיע באחד האולמים, ושהרשות דרשה, לשם הגבלת מספר המשתתפים, לקחת תשלום גדול בעד רשות כניסה.

המודעה הקטנה הצנועה, שהודבקה על־יד הכניסה לספרית סטראשון ביום א', כ"ג מנחם־אב, 16 באוגוסט, שהספריה תהיה סגורה בפני הקוראים, גילתה וסיפרה, כי הנה הד"ר הרצל יופיע בשערי ירושלים דליטא.

לא ארכה השעה והרחבה על־יד בית הכנסת המתה מאדם. הכניסה מצד רחוב היהודים נסגרה כליל על ידי האנשים, שהצטופפו ובאופן כזה חסמו בעצמם את הדרך. מהגגות הסמוכים הוסרו הרעפים ודרך החורים הציצו פני אנשים. בית הכנסת של החסיד־הגאון ר' אליהו, שמחלונותיו רואים את הנעשה באולם הספריה, נכבש על ידי אנשים, שהקדימו לבוא. סגן ראש המשטרה, שהובהל ובא בלויית קצינים אחדים, הראה אדיבות, שאיננה רגילה ומצויה. הוא לא פיזר את הקהל, כפי ששערו. הוא נדחק ונכנס אל הספריה ודרש מהפקידים להודיע מיד לחברי הנהלת המוסד, ה"ה אליסון הבנקאי ובן־יעקב, שהוא מסיר מעליו כל אחריות, הכרוכה בביקור של הד"ר הרצל בספריה. אחרי עשרים רגע בא בנו של בן־יעקב והודיע, כי תכנית הביקור של המנהיג בספריה נתבטלה. בכאב לב התפזר הקהל. המטיף צודיקוף, מהמוזמנים להשתתף בספריה, כמעט שתלש את שערותיו מרוב צער. בקול בכי הוסיף: “האם לא אזכה לראות את פני המנהיג?”

בו בזמן, שהקהל הצטופף בחצר בית־הכנסת, קיבלו את פני הד"ר הרצל ראשי הקהילה בבניין ה"צדקה הגדולה". זקן מורי־ההוראה בווילנא ר' שלמה’לי הכהן, אחד הטיפוסים הרוחניים היפים של ירושלים דליטא, ברך את המנהיג בברכת כהנים.

אני הוזמנתי על־ידי פתקה, שנכתבה בכתב־החרטומים של יצחק־לייב גולדברג, לבוא בשעה שלוש למעון־הקיץ של יעקב בן־יעקב בוורקי.

את חטאי הנני מזכיר. בפעם הראשונה בימי חיי גליתי דבר, שלפי הכרתי היה צריך להשאר סוד כמוס. לא יכולתי לראות בצערם של שני חברי בוועד “התחיה”, שלא עלה בידיהם לראות את פני הד"ר הרצל, וספרתי להם על הפגישה בוורקי. הם לא עמדו בנסיון וגילו לחברים אחדים נוספים, דבר שגרם לאי־נעימות והפרעה בשמחת החג. בכרכרה נסענו ארבעה אנשים לקבל את פני “הרבי”. שתיקה שררה במשך כל זמן הנסיעה, שארכה, כפי שנדמה היה לנו, הרבה מאד זמן. רגשי שמחה פעמו בלבות הצעירים. השתיקה הופרעה על ידי העגלון, שביקש שנעזור לו, כדי שיוכל להציץ ולראות מרחוק את פני המנהיג.

כשעברה הכרכרה על פני הגשר שעל הנהר וילייה והסוסים האיטו את צעדיהם, שמנו לב וראינו, שעינים בוחנות בדקו מי הם הנוסעים ורשמו דבר מה.

כשנכנסנו לתוך היער נדהמנו, כשלפנינו עמד פקיד המשטרה. למרות שצבע את שפמו ושערות ראשו הצהובות ולבש בגדי אזרחים, הכרנו שזה קרוגלוב. בעדינות, עם בת צחוק על פניו, פנה אלינו ואמר: “פניכם מועדות בודאי אל מעון הקיץ של בן־יעקב. פנו ימינה ודרך השער תכנסו פנימה. בחצר תפגשו את האורח”.

כשנכנסנו, נשארנו עומדים איזה זמן כמאובנים. נתגלה לפנינו היכל יופי מעשה בראשית. העינים הגדולות והשחורות הפיקו זוהר ונהורא מעליא.

מספר רגעים התנהלה שיחה חטופה. השואל היה עורך־הדין הזקן סלונימסקי, אחיו של חז"ס, והעונה היה הד"ר הרצל.

כשקם הד"ר הרצל דמתה קומתו לארז. הגוף שלו היה מחוטב יפה, תמיר. יהודי נמוך, שעמד מהצד, ברך בשם ומלכות “עוטר ישראל בתפארה”.

מורשה גליל וילנא, יצחק ליב גולדברג, נענה לדרישתנו והציג את הצעירים לפני המנהיג כחברי “ועד התחיה”. אחרי לחיצת יד מלבבת, שאל לפירוש ותרגום השם “התחיה”. הד"ר הרצל אמר דברים מעודדים, הדגיש את ערכו של הנוער, שהעתיד הוא שלו, התריז נגד הנוטרים כרמי זרים, והטיף במלים מעטות, שהכילו הרבה, לחבר הצעיר – לא לדחוק את הקץ, ולהיות בעל משמעת חזקה. זיו גאונו והוד ענוותנותו הורגשו במשך השיחה הקצרה. קוי השמש, שהתגנבו דרך העצים העבותים, האירו את קלסתר הפנים, שדמות דיוקן מזרחי היה להם.

כשהופיעו צעירים מספר, שתעו בלכתם ברגל לחזות בנועם פני האורח הגדול, והגיעו עייפים, נפגשו על ידי בעלת הבית בפנים זעומות. על חשבון הבלתי קרואים נפלטו מפי הגב' ראלע בן־יעקב מלים, שמקורן היה בחשש לגרימה להופעת המשטרה. הצעירים נתנו מתוך התרגזות תשובה: “גם לנו יש חלק באורח ואין רשות למי שהוא לאסור עלינו לבוא ולראותו”. לולא חש מיד הד"ר כצנלסון מליבוי והצדיק את דברי הבאים, היתה קמה התמרמרות רבה בקרב הצעירים. לאות מחאה לא נענה אחרי כן אף אחד מהצעירים להזמנה להשתתף בארוחת הערב. גם השנים, שהוזמנו לוורקי, לא השתתפו מטעמי סולידריות בארוחה. לא הועילו כל ההפצרות, לרבות של הד"ר ברוק ועוד. הצעירים לא נגעו בשום דבר ולא טעמו כלום. “באנו להזין את עינינו ולא יותר”, היתה התשובה.

הצעירים הכניסו לתוך האווירה המנומסת גיל, שמחה והתלהבות. אחרי נאומו של הסופר טריווש בעברית, נתן אחד את קולו בשיר, ומיד נצטרפו אליו כל בני הנוער. שירה עליזה השתפכה לכבוד “הרבי”. השיר “יין כרמל” התאים למצב הרוח הצוהל, ועל פי בקשתו של הד"ר הרצל חזרו עליו פעמים אחדות. ביער השקט נשמע הד השירה: “הרימו את הגביע גבוה גבוה ונשתה יין כרמל”. נראו צללים, חרש התגנבו העוקבים אחרי צעדי האורח, כדי להאזין לתוכן דברי השירה. הם כנראה לא מצאו שמץ של איסור ופסול בשיר והסתלקו. חבר ועד “התחיה” פישל פרונמן פרץ את הגדר שלא לטעום כלום, הוא נשא על כוס יין ברכה למנהיג. בשם הנוער הביע ברכה לזה שמשכמו ומעלה הוא גבוה מהעם.

בהקשבה מיוחדת נשמעו דברי המארח יעקב בן־יעקב יפה־התואר. בגרמנית, שהיתה שגורה בפיו, תאר זה שהשמחה במעונו את הזכות המיוחדת, שנפלה בחלקו.

כשקם הרצל לדבר, לא היה גבול להתרגשות. עננה קטנה עלתה ושכנה על הפנים של המנהיג והבליטה את סבלו, כאילו “ואת חליינו הוא נשא”. דבריו נאמרו ברוך ופשטות. הוא הזהיר על “בל תגזימו” ו"בל תקטינו". הוא דיבר על היעוד, הוא תאר בצבעי הקשת את העתיד והטיף לעבודה קשה וממושכת. הוא הביע אמונה תמימה בכוחות האצורים והכמוסים בעם, שצריך לדעת איך לחשוף אותם. הוא רמז רמזים על חדשות, שיתגלו ויישמעו מעל במת הקונגרס הציוני. הוא פנה במיוחד אל הנוער וקרא אותו להטהר מטומאת הגלות ולהתרומם, להתלכד מסביב לדגל בעל שבעת הכוכבים. השאיפה צריכה להיות “הבראו” מחדש, בריאה מזוקקה, מתאימה למדינה שתיווצר.

בשעה עשר בערב צריכים היו הצעירים להיפרד מהאורח הגדול, מפני שמיהרו לחזור העירה בסירת מוטור. הם חששו ללכת בלילה רגלי.

תשוקה תקפה אחדים מאתנו לנסוע לתחנת הרכבת ולאחל למנהיג “צאתך לשלום”, אבל, בהגיענו לקרן רחובות זאוואלנאיאה וסאדובה, כמעט שקפא אצלנו הדם: גונדה של ז’אנדארמים ובראשה פולקובניק רכבו על סוסים ובידיהם חרבות שלופות. בבוקר נודע, שמספר לא קטן של אנשים, ביניהם המטיף צודיקוב, נתכבדו במכות, בעקבם אחרי העגלה, שבה נסע הד"ר הרצל. כדאי להוסיף, שאחרי חודש ימים בערך, בפגישה אינטימית עם ראש משטרת הרובע שניטקו, אמר הזקן: “תפקידי במשטרה, שהנני נמצא בה שנים רבות, הפכה אותי ליבש וקר, אבל בזקני הלבן, שלא טעם טעם מספרים, הנני מודה, שהקסים אותי המנהיג שלכם. התנהגתי אתו לא כמו שצוּויתי”. הוא הוריד את כובעו מעל לראשו והוסיף: “אי לעזאזל, עינים יוקדות לו, והוד והדר מוסיף לו הזקן השחור, ואילו אצלכם נפוצה האופנה החשודה, שצעירוֹת גוזזות את השער”. הוא גמר את דבריו באמרו: “לכו בדרכי המורה שלכם ואל תתערבו עם אחרים”.

ביקורו של הד"ר הרצל עשה עלינו, הצעירים, וכן על כל הציונים בעיר, רושם בל יימחה.

זמן קצר אחרי הביקור בווילנא התכנס הקונגרס הציוני השישי בבאזל. אנחנו הצעירים היינו כמובן עם “הבוכים”, אבל אמונתנו במנהיג לא נפגמה. חברי “התחיה” הצטרפו ל"ציוני ציון", אבל השתדלו לרכך את ההתנגדות לדרכי המנהיג.

אחד עשר חודש אחרי הביקור בווילנא הוציא המנהיג את נשמתו הטהורה. בבניין ה"צדקה הגדולה" נתאספה מיד עם קבלת הידיעה מווינה אסיפת אבל. ביום ההלוויה נערכה אזכרה בבית הכנסת הגדול בווילנא. אלפי אנשים באו ומילאו את בית הכנסת הגדול. הספידו הרב י. י. ריינס והד"ר אבינוביצקי. הם דברו קצרות: “שם נגעל מגן בנימין בלי משיח בשמן”; “בני ישראל על בנימין בכו, שהלביש אתכם רוח גבורה, שהעלה רוח חיים באבק אדם”.

*

בהכנות קדחתניות עסקתי וטיפלתי, כדי לקיים את נדרי בשעת המחלה ולעלות ארצה.

במוצאי שבת קודש י"א באדר ב' שנת תרס"ה, 18 במארס 1905, הוזמנתי לכוס תה. בבואי שמה נגלה לי הסוד, שזה נשף פרידה, שנערך על־ידי אגודות “התחיה” ו"בנות ציון" לכבוד החברה שלי ולכבודי לרגל עלייתנו לארץ־ישראל.

המטיף החביב שמריהו הלוי בא ישר מהשעור שלו למתלמדים ומשתלמים. לפי דבריו בא, כדי ללחוץ את ידי אלה “העוזבים חיק נכריה, – חוץ לארץ, – וההולכים לחבק חיק האם – ארץ־ישראל”. הוא ביקש, שיתחשבו עם עיפותו וירשו לו להיות “שומע” ולא “משמיע”. ברכות ואחולים נאמרו בעברית. כשאחד מהמברכים, והוא בוריס אייזנשטאדט, הביע משאלה להודיע את “האמת מארץ ישראל”, שכח שמריהו הלוי את עייפותו, קם וביקש רשות לדבר. בהקדימו התנצלות על שהוא מדבר ברוסית, המשיך: "במה חטאו המרגלים, שמהמדבר נשלחו לתור את הארץ, ששמם וזכרם נשארו לדראון? הם אמרו את האמת בתארם את הארץ וממנה הביאו את הפרי, שנשאו אותו במוט. ואילו כלב בן יפונה ויהושע בן־נון לא הזימו את דברי חבריהם ולא הוכיחו אותם, ששקרו, רק הוסיפו נימה מעודדת: “ובכל זאת עלה נעלה וירשנו את הארץ”. בהרימו את קולו, אמר שמריהו הלוי: "ומכאן אזהרה חמורה לכל מי שזכה ליהנות מאוויר הארץ החמודה: בכתבו את “האמת מהתם”, עליו להדגיש את ההוספה הקצרה “ובכל זאת”, “כדי שלא ייתפס בעוון המרגלים”.

בהמצאי בקרון הרכבת, שעמדה לצאת לאודיסה, כשהפעמון השמיע כבר את צלצולו השני, והנה נראה מר יצחק ליב גולדברג רץ אלי. מהרתי לקראתו ובלחצי את ידו מתוך התרגשות אמרתי: “אתה, המורשה החביב, היית הדוחף הראשון”.

“כולם, כולם”, ענה במהירות בדרכו והוסיף: “הבאתי לכם למזכרת מיחם. בארץ־ישראל נוהגים לבשל תה בקומקומים. אני רוצה שתהיה לך האפשרות לכבד את אורחיך, שאחד מהם אהיה אני, בתה מהמיחם הרותח”. הוא תחב לידי חבילה של מכתבים, בפרשו, שמכילים הם דברי המלצה עלי אל העסקנים שבארץ. מאנתי לקבלם, בהשעני על הפתגם “מעשיך יקרבוך”. בהרגישי, שהוא נעלב, סיפּרתי לו, כי ה"חפץ חיים" נזף בי, כשדחיתי את הצעתו של ר' חיים עוזר גרודזנסקי לקבל מידו מכתבי המלצה. נסתתמו טענותי, כשמר גולדברג הוסיף: “וממני, המורשה הציוני של גליל וילנא, כן תקבל מכתבי המלצה.”

ואחת אחרי השניה נשמעו הצפירות. הרכבת זזה וברכת פרידה ושלום הובעה לעיר, שבה נולדתי, חונכתי וגדלתי.

הפניתי את ראשי אינסטינקטיבית אל הסביבה הקרובה, שבה נמצאו שני מקומות, שבשמותיהם צפונה היתה חרדת קסמים: א) הפרבר “ירושלים”, ב) “הרי הלבנון”. העינים תרו את הנוף דרך ענן העשן, שכסה אותו קצת.

ברכבת פגשנו שני אנשים זקנים, שנסעו גם הם לארץ־ישראל.

נלוותה אלינו אשה זקנה בת טובים, שכבר שהתה בירושלים זמן ידוע וחזרה לשם. היא השתדלה להקנות לנוסעים ידיעת מלים בערבית. שננו את המלים ותפסנו קל ביחוד את המספרים.

בא אלינו מהמחלקה הראשונה שברכבת הזקן יקותיאל מאנקוביץ. בתחילה לא גרם לנו עונג מיוחד היהודי הפשוט הזה, שההצלחה האירה לו את פניה ומחנווני קטן נעשה בא־כוח יחידי של פירמות גדולות, אבל בשטף השיחה התחלנו להעריך אותו, ושמחנו על ההזדמנות לשוחח אתו. הוא סיפר, שהוא נוסע לברך על המוגמר, לחנוכת אגף הבנין, שהוקם בכספו על יד מושב־הזקנים המאוחד בירושלים. הוא פיזר גם קודם בירושלים תרומות קטנות. אחרי כן בא לידי החלטה לעשות בירושלים דבר שלם. האגף החדש ייקרא “בית הלוי”. דמעות נראו בעיניו של מאנקביץ, כשתאר ברגש את המוסד בכללו.

בדבריו הכניס אותנו מאנקביץ אל הנעשה בירושלים מאחורי הקלעים. מתוך תשובותיו, שנאמרו בתמימות ושלא במתכוון, נתגלה לפנינו טפח מנגעי מוסדות החסד, שהשתלטו עליהם יחידים.

*

באודיסה מוכרחים היינו להתעכב ימים אחדים עד הפלגת הספינה.

ביקרנו בוועד חובבי ציון. קיבל את פנינו ר' אלתר דרויאנוב. נעלם המבט החודר והבוחן שלו ובמקומו בא קול רך ומלטף. הוא השח את קולו ואמר: “עולי ימים, שאקרא לכם בשם חברים, ידוע לי היטב מה עבר עליכם, איזו מלחמה פנימית קדמה להחלטתכם לעזוב את הקן, שהחזיק את חומו במשך דורות, ולהיות מהמגשימים. לעולה לארץ־ישראל צריך שיהיו חיבה בלי מצרים, סבלנות, עוז רוח ועקשנות”. דרויאנוב שוחח אתנו ארוכות ותאר לנו את החיים בארץ. מדבריו למדנו הרבה על מסתרי “הפוליטיקה הארצישראלית המיוחדת”. הוא אמר לנו איך יש להתנהג, כדי לא להינגף בזמן הכניסה לפרדס.

לפני שהאניה הפליגה בא דרויאנוב להיפרד מאתנו. הוא ברך אותנו: “שמרו בטהרה על אש הגחלת, שלא תכבה”. הוא הוסיף ואמר: “ר' מנדלי מוכר ספרים מבקש מכל העולה ארצה, שידפוק על קבר האם רחל וימסור לה דרישת שלום בשמו. אני מבקש לזכור אותי במחשבתכם בזמן ביקורכם על יד הכותל המערבי”.

*

באיסטמבול, היא קושטא, ירדנו לראות את העיר. בבית המלון של רובין, ששימש מרכז לעולים, בא לבקר אותנו מר נופך ממינסק, תלמיד האוניברסיטה בקושטא. הוא גמר בית־ספר גבוה למשפטים בחוץ לארץ והחליט ללמוד גם בקושטא. כשהגיש את בקשתו להתקבל כתלמיד בבית הספר למשפטים בקושטא, נד שר ההשכל לאיש הזה, שישמע שעורים משעממים. נופך הזהיר אותנו להיות זהירים בדיבורים, כי הסביבה מלאה בלשים. “‘אזנים לכותל’, זוהי הסיסמה של קושטא”, אמר. מר נופך היה אחרי כן, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מיסד משפט־השלום בירושלים. הוא שימש אח"כ כשופט ממשלתי בתל־אביב.

טילנו בקושטא בלווית מי שהיה חבר “התחיה” בווילנא, תלמיד האוניברסיטה בקושטא סינגאלובסקי, עכשיו המורה לטבע בארץ מר אביזוהר. בשירה חזרנו אל האניה, שהפליגה אל הארץ הנכספת.