ברצוני להעלות בזכרוני מימי ילדותי את הגעגועים על ארץ האבות, ועל ירושלים בירתנו הנצחית.

הראשון שעורר בנו התלהבות וקרב אותנו בדמיוננו לירושלים, היה פרוש ירושלמי צעיר. אברך צנום, גבה קומה, לבוש קפטן רב צבעים, אבנט מיוחד וכיפה לבנה, בעל פאות מסולסלות, התבלט בזרותו בעמדו בבית הכנסת על שם שטראשון בפינה על יד התנור. אנחנו, חמישה ילדים חברים, התעניינו בפרוש חיוור הפנים, שעמד כל הזמן, התנועע ולמד בלי הפסק. הילדים גרמו להתענינותם של המבוגרים באורח. נתברר שלפעמים חסר הלחם בסלו. נזדרזו האנשים ומלאו את החסר. לאט, לאט התידדנו אתו. כילדים, חפשים היינו מכבלי הנימוסים המודרניים ולא היינו זקוקים למי שהוא, שיציג אותנו לפניו. התקרבנו אליו ונודע לנו, שהפרוש הירושלמי בן העשרים ושתים הוא אב לשני ילדים. לרגל ענינים שונים, ענינים משפחתיים ועניני ירושה, הרשה לעצמו לעזוב לזמן קצר את ירושלים.

נפש הילדים נתקשרה בנפש הפרוש הירושלמי. הוא נענה לבקשות הילדים, הוא היה עובר אתם ל"עזרת הנשים" ושם היה מספר להם סיפורים על ארץ האבות ועל ירושלים. סיפוריו הכניסו לנפשותינו אור, בדמיוננו היינו יחד אתו בארץ האבות. הוא היה מדגיש בגאווה, שנולד בתוך חומות ירושלים. בחורבת ר' יהודה החסיד בא בבריתו של אברהם אבינו. שם למד את א"ב, שם נשא לו אשה ושם הוא ממשיך ללמוד כבן־ישיבה. הוא סיפר לנו את קורות עלייתו של ר' יהודה החסיד לארץ הקודש. הוא סיפר לנו גם על גאולת החורבה על ידי ר' זלמן צורף מעדת הפרושים, שנפצע אח"כ פצעי מוות על ידי ערבי, בעל החזקה על המזבלה, שהיתה על יד החורבה. הפרוש קם חיוור כמת ובקול רועד ביקש מבעל הרחמים, שימציא מנוחה נכונה לנשמה הטהורה של הקדוש. הילדים קמו באופן פתאומי ונתנו כל אחד את האגורות, שהיו בכיסיהם, כנדבה לעילוי נשמתו של הקדוש ר' זלמן צורף.

הפרוש סיפר לנו עוד סיפורים מענינים. כשהיה מדבר על הכותל המערבי היה כולו נרעש ונרגש. הוא נעלם אח"כ מהאופק. הוא נתפס בשעת קלקלתו: בליל שמחת תורה, בזמן ההקפות, השמיע את קולו הערב בשיר “אין קדוש כה' ואין רחום כבן עמרם” בנעימה ירושלמית מיוחדת. נודע, שבבוקר הניח תפילין, מה שהיה לו מותר, אם היה בדעתו לחזור לארץ־ישראל. מכיון שלא נזהר והדבר נודע, מוכרח היה לעזוב את בית הכנסת ולא נודע מקומו.

*

עברו שנתיים ואני כבר בן אחת עשרה. באתי אל הרבי בימי “בין המצרים” ללמוד. הרבי הצטיין כאמן בכתיבה, הוא כתב פעם את כל הפרק של “אשרי תמימי דרך” על קליפה של ביצה באותיות זעירות יפות. כשבאתי אל הרבי מצאתיו עוסק ושקוע בראשו ורובו בתיקון של מה שהוא. לפי הזהירות והקפדנות ניכר היה, שזה דבר יקר בעל חשיבות מרובה. נתברר, שהיה זה גביע, שהרבי קבלו במתנה מבנו מירושלים. הגביע נעשה מאבנים שחורות, שבסביבות ביתו ברמה, מקום קבורתו של הנביא שמואל. הגביע נשבר בזמן בדיקת המשלוח, בגלל אי זהירות בזמן פתיחת החבילה. הגביע נסדק והרבי טיפל בתיקון הפגמים.

הרבי היה נרגש מהשתתפות הלבבות של הילדים בצערו. הוא הרשה להם לא רק להזין את עיניהם, כי אם גם לקחת את הגביע לידים, למששו ולנחש מה משקלו. ספרנו בדיקנות את מספר השורות של אבני הכותל המערבי לפי הציור, שהיה חקוק בגביע.

בהתלהבות נתקבלה ההצעה להקדיש איזה זמן לבחינה והתחרות בנוגע לידיעת תולדות הנביא שמואל. כל אחד השתדל למלאות ולאסוף מה שהחסיר ושכח חברו. הרבי הוסיף כשהגביע בידו: “רואים אתם ילדים, כי זה, שנשאל מאת ה', ובעודנו נער שמע לראשונה דברי הגבורה על המשפט הקשה החרוץ על הכהן עלי: ‘בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם’, ענשו היה בגלל זה קשה: ‘מריבת ביתך ימותו אנשים’”.

אני ידעתי את סודות הרבי. הוא היה תושב עיירה סמוכה לווילנא ובשבתות היה אורח נכבד, סמוך על השולחן שלנו. לעתים היה מגלה ומספר דברים מקוטעים מלאים התפעלות ממכתבי בנו, הערוכים אליו. הצעתי לחברי התלמידים, שיקבלו עליהם ללמוד בחריצות ותמורת זה יקבלו פרסים בצורה זו, שבכל שבוע או שבועים יקריא הרבי לפנינו את המכתבים שהיה מקבל מבנו, הנמצא בירושלים. בקושי רב מאד נאות הרבי לזה. כשחשנו שדברים חשובים מכילים המכתבים, גדלה הסקרנות ורבו ההפצרות. הוא היה נאלץ, למרות רצונו, כפי שאמר פעמים אחדות, לעשות את זאת, בחששו כי אחרת נתעצל בלמודים ובחששו מפני הקללה של “ארור עושה מלאכת ה' רמיה”. במשך זמן מסויים נשמר ויצא לפועל ההסכם ההדדי: אנו הראינו שקידה וחריצות והוא היה מקריא את המכתבים. הרבי היה קודם מכריז על הזמן, המיועד לקריאת המכתב וכשהגיע המועד היה משתרר שקט מוחלט. הרבי היה מוציא מהנרתיק המיוחד לזה את האיגרת והיה מקריא בקול רם ובהטעמה, מעין “קריאת המגילה”. בזמן ההקראה היינו רואים בדמיוננו והנה שמי תכלת בהירים מעולפים חן זוהר ומלאים רזי יה פורשים מעין סוכת שלום על “ירושלים דלמטה”. היינו רואים כאילו בחוש מה נאמנו הדברים, שנאמרו על ירושלים: “אין לך יופי כיופיה של ירושלים”. תארנו לעצמנו גם את מראה ירושלים בלילות: כוכבי הספיר, המלאים סודות, רומזים רמזי מסתורין ונשמעת יללת שועלים, המהלכים במקום קודש הקדשים.

ההתעוררות השניה לחיבת ירושלים נשארה חקוקה בלבות כל הקטנים. שנים מהקטנים האלה נדרו, בביטול כל פתח לחרטה, שיתיישבו ויתאזרחו בירושלים לאחר שיגדלו.

אחרי זמן־מה, לא ממושך, נתפרדה החבילה והופר ההסכם: המכתבים מהתם הכילו דברים, שהיו טעונים תרגום ובאור. הסגנון נשתנה, נעשה כבד, נתרבו בו בטויים ורעיונות, שנאמרו בשפת הזוהר. ספרו, שמפי הרבי נשמעו דברי התאוננות על שבנו עבר על האיסור, ובטרם הגיעו ל"שנות הבינה" התחיל ללמוד את תורת הסוד.

אחרי שנים, לאחר שהשתקעתי בירושלים, התנדבתי לשמש מורה־דרך לסופר דוד טריטש. ביום שיש אחד סובבנו לפנות ערב בסמטאות הצרות שבעיר העתיקה. עברנו במהירות על פני חורבת ר' יהודה החסיד, נכנסנו אל המבוא המפולש, עלינו בזהירות על המדרגות החשוכות, והנה אנחנו בחדר, ששימש בית־מקדש מעט של המקובלים, שנקרא “בית אל”. נשארנו עומדים במקום כמאובנים. נדמה היה לנו שהוכינו בסנוורים, לא מהפתילות שהבהבו בכוסות השמן, כי אם מהאור המיוחד, שהיה שפוך בבית התפילה, מהקבוצה של אנשים לבושים לבן ועטופים טליתות, שקבלו את שבת המלכה וסדרו “הקפות” מסביב לבימה. בעיניהם נראה ברק של חדווה עילאית. נדמה, שמרחוק נשמע ה"קול בהדר", כשמפיהם נשמעו בהתלהבות המלים: “וישבר ה' את ארזי הלבנון”. דברי נחמה נשמעו, כשנאמרו דברי הפזמון “בך יחסו עניי עמי ונבנתה העיר על תלה”.

בגמר התפילה ניגש אלי אחד מראשי המשתתפים בה. הוא הושיט לי את ידו בחן, באמירת “שלום עליכם”. לחצתי בלבביות את ידו, כשנודע לי, שהוא הוא בנו של הרבי, ר' שמעון לידר, מהמעוררים לחיבת ירושלים. הבינותי מיד את סוד החידה של הפסקת הקריאה של המכתבים. הבן התחבר אל המקובלים.

*

המעורר השלישי של הרגש והמחשבה היה מיקירי קרתא בירושלים, העסקן הפיקח ר' יואל משה סלומון. כשליח או כתעמלן, או כממלא שני התפקידים, בא לירושלים דליטא. לא כנואם פומבי היה מופיע, שדה פעולתו מרוכז היה כנראה בחוג קטן, נבחר ומצומצם. ממבקרי ובאי ביתו של דוד האם היה, לרגל זה, שבביתו של הדוד התארח אביו, הרב המפורסם מחבר הספר “ראשי בשמים”, אחד מנכבדי הממונים של “כולל ליטא, קורלאנד וזמוט”. אחרי חיפושי דרכים, עלה בידי ובידי חברי, נכדו של הדוד, להפגש ולשוחח עם השליח הירושלמי גדול־היחס, נכדו של הרב ר' זלמן צורף, שנהרג על קדושת ירושלים.

מסיפוריו הקצרים, כי ממעט היה בדיבורים, התיצבה לפנינו תמונה חדשה: לא יחידי היה המעפיל, הלוחם למען הגשמת שאיפתו בדבר הרחבת גבולותיה של ירושלים. הצטרפו אליו בצעד הראשון הנועז עוד ששה אנשים ומחוץ לחומה הוקמה שכונה חדשה בשם “נחלת שבעה”. בראשונה הפריעו והתנגדו להם היושבים בתוך חומות עיר, אחרי כן נדו בראש לאלה שהחליטו לעשות את הצעד, שהיה בו לדעתם משום סכנת נפשות. ואמנם היתה סכנה לצאת לגור מחוץ לחומה, כי בסביבה שוטטו פראים שואפי דם, פוחזים וריקים. בדברי ר' יואל־משה סלומון הורגשה נימה של ניצחון בתארו את היום, שבו עברו הנחשונים לדור בבתיהם החדשים. קרובים, ידידים ומכרים בילו כל היום אצל אלה, שיצאו לגור מחוץ לעיר למרות הסכנה. הידידים מיהרו לשוב אל העיר העתיקה רגעים ספורים לפני שהוגפו השערים. שנת הידידים נדדה באותו לילה. הם חיכו בכיליון עיניים לדמדומי השחר וכשרק נפתחו השערים רצו לראות מה שלום המשפחות. הם הודו לגומל חסדים טובים על שקרוביהם נשארו בחיים. הרבה עשרות של בקוקי יין מלאו את הבתים ביום שבת הראשון ובתודה נאמרו דברי הפזמון “ימין ושמאל תפרוצי”.

עד שעה מאוחרת נשארתי פעמים אחדות והקשבתי לשיחות, שהתנהלו בחדר הסמוך. ראש המדברים היה העסקן הירושלמי מר סלומון. בשיחות אלו דובר על אודות צרכים כלליים וענינים חיוניים של מאות נפשות מתושבי ירושלים, על החזקת המוסדות הקיימים וביסוסם.

שמחה רבה גרמה לי אחרי כן פגישה בירושלים עם המעורר החשוב הזה.