הלב לא דפק, אלא הלם, בצאתי מתחנת הרכבת העירה. נמצאתי “בתוככי ירושלים”! הרגשת שמחה מלאה את לבי על כל גדותיו. היה זה כמו חלום בהקיץ.

צעיר אחד יהודי, שהציג את עצמו לפנינו כבן הישיבה “תורת חיים” של ר' יצחק מתמיד, הציע לנו באדיבות לעזור לנו בדרכנו העירה. קבלתי את ההצעה והתחלנו ללכת עם הסבלים העירה.

עברה כרכרה עם שני אנשים, אחד שמן מאוד והשני לבוש מדי משטרה. הצעיר סיפר לי בלחש, שאלה השנים באים לשם בדיקת התעודות של הבאים, ביחוד של בעלי הוסיקות (הפתקאות) האדומות. הצעיר הסביר מה היא הפתקה האדומה: כל מהגר בבואו ארצה מקבל מהרשות פתקה כזאת במקום תעודת הזהות שלו, הנלקחת ממנו כפיקדון. בפתקה האדומה נאמר, שאסור למהגר לשהות בארץ יותר משלושה חדשים. הצעיר הוסיף והעיר, שהמהגר יכול לסדר את הענין בקלות על ידי סכום מסויים. כל הדבר משמש מקור הכנסה לפקידי הממשלה. תמורת תשלום מקבל המהגר בחזרה את תעודת הזהות שלו ובספר נרשם, שחזר. לאחר שקיבל את התעודה הרי המהגר הוא כבר נתין, מוגן על ידי הקונסול של ארץ מוצאו. נתין כזה אין השלטונות התורכיים רשאים לאסור, אפילו אם ביצע פשע, אלא רק בהסכמת הקונסול. בזמן בואי ירושלימה בא לתחנת הרכבת מר אברהם סולומיאק, ששימש מזכיר ותורגמן בקונסוליה הרוסית. הוא בא כנראה באופן רשמי, בלוויית “קאוואס”, כדי לפגוש את מי שהוא. שני הפקידים התורכים נשארו בלי עבודה, מפני שפחדו לבדוק בנוכחותו של הקונסול, כדי להימנע מתסבוכת ואי נעימויות.

הסבלים האיטו בלכתם ויכולתי להסתכל סביבי. ראיתי כתובת עברית על בית, אולם כתובת ראשונה זו בירושלים שרטה את נפשי, כי התנוססה על מוסד רפואי של המיסיון.

צעדים מועטים הלאה והנה לפני הר ציון. כמה זכרונות מעלה שם זה! במורד ראיתי את בניני השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר, “משכנות שאננים”.

הצעיר שליווה אותנו העיר לנו, שהשעון הערבי מראה, שהשעה שתים עשרה, מועד שקיעת השמש, מתקרבת, ועלינו להגיע אל המקום הדרוש בהקדם, כי הסבלים עלולים להתמרמר. על יד שער יפו נפרד מאתנו הצעיר בברכה הירושלמית האופיינית “ישוב טוב” ואנחנו נכנסנו אל העיר העתיקה.

רציתי ללכת בעקבות הסבלים, אבל כירוק וזר נתקלתי לא פעם אחת. הרגלים מעדו והתחלקו על האבנים הרטובות, שהיו מכוסות שיירי אוכל וקליפות. הצפיפות והדוחק הם שמנעו אותי מליפול ולהשתטח. כשניסיתי להציץ קצת לתוך שורות החנויות הפרימיטיביות שמשני הצדדים, קיבלתי דחיפות מנאדות המים של הערבים היחפים, שמיהרו בריצה לספק מים לשתייה. נרטבתי מנאדות המים. כמה פעמים קיבלתי דחיפות גם מחמורים, שנערו וזקפו את אזניהם, בהכריזם כן, שהם מוכרחים לעבור ואין לחסום את דרכם.

עייף, מכוסה זעה ואבק הגעתי עד החצר של חורבת ר' יהודה החסיד. הסבלים פרקו והורידו את החבילות בחצר. עברו רגעים מספר והנה נתאספו עשרות אנשים לראות את המחזה איך שאנשים צעירים נקלעו בלילה, בערב החג, על חבילותיהם למבצר המסורתי. שנים לובשי “דזובע”, מעיל קטיפה שיד אחת מוצאת ממנו מהשרוול, נגשו יחד עם ילד, שהאיר בפנס את הדרך, והתחילו להביע דברי התמרמרות על העבריינים, שהעיזו לבוא, כדי לכבוש את המלכה בביתה. אחד מהם אמר בקול רם: “מי ביקש מכם רמוס חצרי, פנו ולכו אל בן־יהודה’קה המופקר”. יתר האנשים עמדו והסתכלו תמהים. מהמבוכה ואי־הנעימות ניצלתי על־ידי יהודי בעל הדרת פנים, בעל חנות בקרבת המקום. הוא גרש בגערה את הנאספים, באיימו, שיעלה מיד אל ר' שמואל, הוא הרב הישיש ר' שמואל סאלאנט, ויספר לו על התנהגותם. למטיפי המוסר יעץ לחסוך את דבריהם לזמן מתאים יותר. היהודי הזה, ר' אלתר אנטיפולר, – בנז’מין, – היה שמו, העמיד אותנו על טעותנו. במקום ללכת לרחוב החבשים, אשר על־יד השכונה “מאה שערים”, מחוץ לחומה, הלכנו לרחוב חב"ד אשר בעיר העתיקה. “שכר מלא חפנים תקבל בעד הפסיעות הרבות, שעליך לצעוד עד שתגיע לשם”, הוסיף ר' אלתר בבת צחוק. ר' אלתר הזמין אותי לחנותו הצרה לשתות ספל קפה. אחר־כך הזמין סבלים, שדברו אידית, ואמר להם לאן עליהם ללכת.

חוסר המנוחה, הטלטול והיגיעות, ויש להוסיף עוד שתית מים לא במשורה, גרמו, שהלילה הראשון בירושלים היה לי ליל־נדודים קשה. קיבלתי חום וחלמתי חלומות שונים. למחרת בלעתי אבקת חינין.