הוועדה לעבודות ציבוריות

ההדים העמומים של המלחמה, ניתוק הקשרים עם העולם והמשבר, שבא בעקבותיהם, פגעו קשה בעמלים. סבלו ונאנחו ביחוד הפועלים, שעבדו אצל אחרים. מהכספים, שהגיעו לפעמים, נפלו פירורים בחלקם של בעלי המלאכה, אבל הפועלים, שעבדו אצל אחרים, ושכל רכושם היו הידים שלהם, לא נהנו מזה כמעט לגמרי. על מדוכה זו עמדו צעירים אחדים. הם היו אמנם מחולקים בדעות, אבל שאיפה אחת איחדה אותם: הבראת מצבה של ירושלים על ידי עבודה! הם המשיכו בחקירת הגורמים, הסיבות והתנאים החדשים, ומצאו, שאפשר להעסיק חלק ידוע מהידים הבטלות. הם לא נחו ולא שקטו, הם דפקו בדלתות ודרשו, שמהכספים, המתקבלים להקלת המשבר בירושלים, יופרש סכום להעסקת מחוסרי העבודה. הכספים יוצאו רק כהלוואה עם ערבויות ויסולקו אחרי גמר המלחמה.

הראשון, שנענה לדרישה זו, היה ד"ר א. רופין. הוא הודיע שהוא מוכן להמציא למטרה זו כספים, בתנאי שגם “ועד הסיוע” בירושלים יהיה שותף שווה בהשקעה. בידי ר' דויד ילין, יושב ראש ועד הסיוע האמריקאי, עלה לגמרי לא בקלות להשיג מחבריו הסכמה לצעד זה.

עם אישור הסכום הראשון היתה קיימת כבר למעשה “הוועדה לעבודות ציבוריות”. באספתה הראשונה סומנה התכנית שהכילה את הסעיפים האלה:

א) הוועדה נותנת הלוואות למעסיק פועלים, רק לתשלומי שכר עבודה. הכסף ינתן ישר לפועלים.

ב) הפועלים מתחלפים כל 21 יום ואת מקומם ממלאים אחרים, הבטלים מעבודה.

ג) שכר עבודה של פועל פשוט לא יהיה יותר משלושה בישליקים ליום, של אמן לא יותר מ־4 בישליקים, ושל ילדים עובדים לא יותר מ־2 בישליקים (הערה: ערך הבישליק היה קצת יותר מחצי שילינג).

ד) ההלוואה ניתנת רק בערבות בטוחה.

בצעדיה הראשונים נפגשה הוועדה באכזבה מרה. אחרי עבודה מאומצת, ריצה, ניהול משא ומתן, הסרת קשיים כבדי משקל (בנידון ריצוף של שכונת “מאה שערים”, שהיתה צריכה להעסיק כ־25 פועלים), באה ונדחקה הפוליטיקה ושמה לאל את כל ההכנות לעוד עבודה חשובה, המשכת הסידור של תעלת שופכין. למודת ניסיון, שמה הוועדה עיניה, בלי לוותר על עבודות שיש להם ערך ציבורי, בעבודות שאין להן אופי ציבורי. גם עבודות אלה היה באפשרותן להעסיק ידים בטלות. הוועדה מצאה כאן כר נרחב לפועלים. מ־15 המקצועות, שבהם טיפלה הוועדה לעבודות ציבוריות, העסיקה מיום ט"ו באייר עד י' באלול תרע"ה 202 משפחות, 664 נפשות, שהיו שייכות לעדות: האשכנזית, התימנית, הספרדית, הגרוזית והפרסית. הומצאו להם 5720 ימי עבודה בתשלום של 8827 פראנק זהב. במקצוע של נגרות וחרטות עץ הזית יצא דבר שלם ומתוקן מידי הוועדה. הענף הזה כלל: הכנת חפצים, כלים, תשמישי קדושה ומזכרות. פעל הרבה לשכלול המקצוע ר' יחיאל־מיכל פינס. בהשפעתו עזר הרבה בשטח זה הביל"ואי היקר יעקב שרטוק, בשתוף עם חברים אחדים. מתוך 138 סופרי סת"ם בירושלים, ניתנה האפשרות למחציתם להמשיך בעבודתם הודות להתמסרותם של חברי המזכירות המתנדבת של הוועדה. הדרישה לתשמישי קדושה, שהוכנו בעיר הקודש, היתה גדולה. בתקופה הקצרה הועסקו סופרי סת"ם 1295 ימים, שולם לפועלים 1760 פראנק זהב. כמאה משפחות העסיקה הוועדה במלאכת ההדפסה. בס"ה 756 ימי עבודה, בשכר של 1315 פראנקים. נבחרי ועד הסיוע היו: ה"ה ר' נחום יפה (ממונה כולל ווהלין), ד"ר יצחק לוי (מנהל אנגלו־בנק) ויוסף אלישר.

מתוך הוקרה ושבח יש לציין את הפעולה המזהירה של המזכירים המתנדבים של הועדה ה"ה י. חלדי וזאב אשורי.¹ הם הטילו על עצמם את כל כובד המשא של העבודה המסועפת. ההוצאות של המזכירות היו רק בגבול של עשרות גרושים, לקניית צרכי כתיבה וכדו'. כל העבודה נעשתה ללא כל תשלום. אנשים רחוקים בדעות, ממונה טיפוסי מובהק, לבוש תמיד גלימה דרבנן, שני ספרדים, פועל־ציון שמאלי, ציוני “בלי מרכאות”, כולם ישבו ביחד במשך חדשים בישיבות מרובות והשתתפו בעבודה היומיומית. נשכחו ההשקפות, טושטשו ההבדלים ושררה הבנה הדדית. יד ביד עבדו לטובת עניין אחד ומשותף. לא היו ויכוחי סרק, נעלמה ההתנגדות, והושגו תוצאות חיוביות.

בתום המלחמה מהרו האנשים, שקיבלו הלוואות, לשלם את החוב ולפדות את הסחורות הממושכנות. על הסחורות שנעשו מעץ הזית, רבו הקופצים, כי הצבא הבריטי קנה את התוצרת למזכרת. המחירים שהושגו היו גבוהים פי חמש ויותר. חלק גדול מסחורה זו הוכן ונשמר הודות לקיומה של “הוועדה לעבודות ציבוריות” בירושלים.