מוקדש לזכרו של שאול בסקינד נ"ע בעל “תמולו של אנוש”

בשמים קרצו ורמזו עדיין הכוכבים, כשבסימטאות של טבריה יצאו השוחטים לעבודתם, לשחיטת עופות ל"כפרות". לפניהם צעדו אנשים אחדים עם פנסים בידיהם, כדי להאיר את הדרך, את המעברים הצרים והכניסות, המובילים אל בתי החכמים והנכבדים. האנשים נבהלו, כשנעצרו על־ידי שוטרים, ששאלו אותם איפה גר מזכיר ועד־ההגירה.

נקישה בדלת ביתי. השוטרים מסבירים לשם מה באו:

“כבוד הקאימאקאם ביי מזמין את האפנדי בגלל עניין דחוף. עם דרישת השלום ביקש להוסיף, כי מפ’יש כוף, – אין כל פחד”.

אני בחדר המואר של מושל טבריה. מימינו יושב ראש הג’אנדארמריה. ריח של קפה, שנטחן זה עכשיו והוכן, ממלא את חלל האויר. הקאימאקאם התחיל להתנצל ולהצטדק על שהיה אנוס להזמין אותי מבעוד לילה בגלל ענין, שאינו סובל דיחוי. הוא קיבל מיברק מהשלטונות הצבאיים העליונים שבדמשק, שמאות חיילים נשלחים על־ידי הרופאים לטבריה לשם ריפוי בחמי טבריה. הוא נדרש לפנות מיד את כל הבנינים, שבקרבת קברו של ר' מאיר־בעל־הנס, כדי לאכסן בהם את האורחים, שיבואו עוד היום. המושל ציין, שההודעה הרשמית היבשה נראית בעיניו כגזירה ממש. היא הממה אותו וגזלה ממנו את מנוחתו, כי מי יודע כמוהו את הקשיים הרבים, הכרוכים בעקירת מאות נפשות, בהן נשים וטף, בבת אחת ובערב יום הכיפורים ממקומם. הצפיפות בטבריה גדולה גם בלאו הכי, יהיה קשה למצוא מקום אחר לשיכונם של גולי יפו–תל־אביב. למרות השתתפותו בצער הגולים, קצרה ידו מלשנות אף קוצו של יוד מהנאמר בפקודה.

הקאימאקאם הוסיף ואמר, שהוא ורופא העיריה שמעו אזהרות, שגבלו לעתים עם נזיפה, מפי פקידי צבא תורכיים, גרמניים ואוסטריים על שלא אחזו באמצעים הדרושים, כדי להקטין את הצפיפות בטבריה. צפיפות איומה זו עלולה לגרום להתפשטות מחלות. תשובת המושל היתה, שלצפיפות גרמו פליטי יפו–תל־אביב. פטרונם הוא מאיר דיזנגוף, שקיבל סמכות רחבה מג’מאל פחה לדאוג להם. תשובה זו הספיקה להסיר את התלונות מעל המושל.

הקאימאקאם הביע בסוף דבריו את צערו על שהשעה חטופה ואין שהות בידי ועד ההגירה בעל־ההשפעה הכל־יכול לבטל את הגזירה. “לוא בטלה הפקודה, – אמר, – היינו כולנו נחלצים מאי־נעימות רבה”.

ברור היה, שהקאימאקאם הוא גלוי לב. הוא הוכיח כבר פעם, שאינו נרתע מלאמר גלוי מה שהוא רוצה. בעת שנתקבלה פקודה מג’מל פחה לתת חיטה בשביל פליטי יפו–תל־אביב, לא היסס להגיד בפני אנשים אחדים, שהיו נוכחים במשרדו: “ידוע לי, שדבריכם נשמעים בהקשבה בספירות העליונות ושתלונה רצינית מצדכם עלולה לקפח את משרתי. למרות זאת אני אומר, שלא תקבלו בהחלט חיטה לפני שאקבל את התמורה, המגיעה לי. אם אקבל פקודה לתת לכם חיטה מהשולטן ירום הודו, אנשק את הפקודה, כמקובל אבל שום דבר לא תקבלו. אמצא נימוקים, כדי להסביר, שהפקודה איננה בת־ביצוע. סדרי הממשלה הם כאלה, שאין יכולת להתקיים לפקידים נקיי כפיים מהמשכורת הזעומה”.

לאחר ששמעתי מפי המושל את דברי הגזירה לפנות מיד את הבתים מסביב לקבר ר' מאיר בעל־הנס, התחלתי להוכיח למושל, שהפינוי המידי יגרום לתוצאות חמורות לפליטים. ציינתי, שבקרב הפליטים, המתגוררים בבתים האמורים, ישנם זקנים תשושים, חולים, נשים וטף. בהיותם מרוכזים במקום אחד, אפשר להגיש להם בנקל עזרה רפואית וטיפול מיוחד. הדגשתי, שבמשך שעות מספר אי־אפשר יהיה למצוא דירות למגורשים ויש לחשוש, שרבים מהם ישארו ממש בחוץ.

המושל נעלב. הוא התרגז על שחושבים אותו כצד שני, בו בזמן שהוא מוכן בכל רמ"ח אבריו לעזור, כדי להקל על האנשים, הסובלים גם בלי זה. הוא קיבל פקודה מהממונים עליו. הוא קיבל גם הוראה מהממונה על החוף של ים־כנרת לדאוג לסיפוק סירות־מפרשים, שתחכינה בתחנת צמח, כדי להסיע את החיילים לטבריה. המושל הביע את נכונותו להפקיע ולקחת בעזרת ג’אנדארמים את המקומות, שאפשר לשכן בהם את פליטי יפו–תל־אביב.

שני חברי ועד־ההגירה בטבריה, יוסף בוסל מדגניה ומשה גליקין ממיגדל, הוזעקו. הם באו לטבריה ונרתמו מיד לעבודת העזרה.

כשנודע לפליטים על גזירת הפינוי, התחילו רבים מהם לילל ולבכות. אחדים מהם הודיעו באופן נמרץ, שלא יעזבו בשום אופן בערב יום הכיפורים את המקום אלא אם יוכרחו לזה בכח הזרוע.

ועד ההגירה חיפש ובדק כל חדר בטבריה ובסביבה, שאפשר היה להכניס שמה אנשים. בעיית ההעברה הוחמרה גם מפני שלרגל ערב החג לא נראתה בטבריה אף עגלה אחת מהסביבה. המושל הציע אמנם את עזרתו בסיפוק עגלות מהמושבות הסמוכות באמצעות הג’אנדארמריה, אבל ועד־ההגירה ויתר על עזרה זו. נוסף לזה הועברו סירות רבות לתחנת צמח.

המתיחות וההתרגזות בקרב הפליטים גברו. באותו זמן געש ים־כנרת. הרוח הכתה גלים והכבידה על הסעת הפליטים בסירות. יש שהרוח נשבה בכיוון הפוך והסירה שטה לעבר השני של הים. הנוסעים צעקו וקראו לעזרה.

חברי ועד־ההגירה המשיכו לעבוד במסירות מופתית. הם העלו פליטים אל הסירות והשגיחו על הכל, הם לא ויתרו גם על פכים קטנים.

בבתי־הכנסת ובבתים בטבריה הודלקו כבר הפתילות בעששיות עם שמן. זריזים־מקדימים שקועים היו כבר בצקון “תפילה זכה”, כשאחרוני הפליטים יצאו, או הועברו על גבם של הספנים, מהסירות אל החולות שעל שפת ים־כנרת. המקום גודר והועמדה שם שמירה מפני גנבים.

זקן אחד, בעל פנים פאטריארכליים טבל את ידיו במימי הכנרת, התעטף בטלית ופנה אל האנשים, ששכבו עייפים ורצוצים על־יד צרורותיהם:

“יהודים, אחים לצרה וסבל, אל תוגה ותלונה. יום שבת השבתון הגיע. שוכן ערבות ימחול לנו על שחיללנו מאונס את צום ערב יום־הכיפורים שיש לקיימו באכילה. אנחנו נמצאים על־יד מימי הכנרת הזכים. עינינו רואות את קבר ר' מאיר בעל הנס. הבה נתאחד ונתיחד בתפילה, שבודאי תתקבל, ונזכה בשנה טובה, שבה תקויים הבטחת נביאינו: ‘ולא ישא גוי אל גוי חרב’ ‘ושבו בנים לגבולם’”.

דברי הזקן השפיעו. כמו על־ידי מטה קסם שכחו הגולים את התלאות והמרירות. חלפה הקדרות, נעלמה העצבות. האנשים קמו, הזדקפו, רחצו רחיצה חטופה את פניהם וידיהם ועמדו להתפלל. נמצא שליח־ציבור מנוסה, שהתחיל לסלסל “סלח נא”. שר הים השקיט את המיית הגלים, שכאילו השתתפו בתפילה והדהדו “וסלחתי כדבריך”. הילדים הקטנים שכחו את רעבונם והקשיבו בשקט לתפילה. הפליטים התחילו להצטרף בהמוניהם לתפילה, שנבעה ממעמקי הלב. כשירד היום, נמשכה התפילה בעל־פה מחוסר אור. הקהל חזר על דברי שליח־הציבור, שהתפילה היתה שגורה בפיו.

בין הפליטים לא חסרו גם סקרנים. ראש העיריה, שהיה מעורב בין היהודים והכיר אם מנהגיהם, עמד והסתכל. הוא נד בראשו לפליטים המסכנים. אחר־כך באו ראש לשכת הגיוס בדמשק ופקידים צבאיים גרמניים. הם באו בלוויית מושל טבריה וראו את המחזה הבלתי־רגיל.

עם תום התפילה ניגש הישיש, לבוש כולו בגדי לבן, אל שליח־הציבור ואיחל לו שנת אושר וגאולה.