ייסוד גמנסיה, שבה ילמדו את כל המקצועות בעברית, היה בשעתו מעשה של העפלה חלוצית. קבוצה קטנה של אנשים התמסרה בכל חום לבה להגשמת הרעיון הזה והצליחה. דרכה לא היתה זרועה בשושנים. היה צורך בעקשנות ובמסירות.

העובר על יד הבניין הגדול של הגמנסיה בשכונת “רחביה” אינו יכול לתאר לעצמו מה קשה היתה ההתחלה ומה דלים היו האמצעים בראשית הייסוד.

בין הראשונים לייסוד הגמנסיה היו הרופא הד"ר נ. וייץ ואשתו, גם היא רופאה. דבר ייסוד הגמנסיה נעשה אצלם מעין מטרת חייהם. הד"ר וייץ הודיע לעסקנים, שהוא מתחייב לשלם שכר לימוד בעד בתו היחידה בגובה של למעלה ממאה פראנק וכן מוכן הוא לרכוש מניות, 250 פראנק כל מניה. מההורים, שהביעו את נכונותם לשלוח את ילדיהם לגמנסיה, יש לציין, מלבד הד"ר וייץ, גם את הד"ר יעקב סגל, את הרוקח ברוכשטיין ואת המיילדת שרה סטנובסקי.

בין רוכשי המניות הראשונות יש למנות, מלבד הד"ר נ. וייץ, גם את אברהם סולומיאק, מראשוני הביל"ו, תורגמן של הקונסול הרוסי, ואת הד"ר יצחק לוי, מנהל סניף בנק אנגלו־פלשתינה בירושלים.

דרושים היו מורים לבית הספר התיכוני העברי. האיש, שרתם את עצמו בעול ארגון הלימודים בבית הספר, היה יהודה הלבץ. הד"ר וייץ ויהושע ברזילי הזמינו אותו להיות מורה בחשבון וכתיבת הארץ. בזמן השיחה עם הלבץ הדגיש ברזלי, שעל הלבץ להיות לא רק מורה, אלא גם מחנך וציוני נאמן; עליו להימצא בקביעות על המשמר ולהסיר את המכשולים, האורבים לכל מפעל חדש.

בין הראשונים, שצויינו כמועמדים להיות מורים בגמנסיה, היו יצחק בן צבי, רחל לישאנסקית ויודיף, שבא מבולגריה.

יהודה הלבץ התמסר להקמת המוסד החדש והשקיע בגמנסיה ממיטב כחותיו הרוחניים.

זמן קצר עבר וכבר התנוסס על יד אחד הבתים בשכונה החדישה “זכרון משה” שלט עם אותיות מאירות עינים: “הגמנסיה העברית”.

הבית, שבו נפתחה הגמנסיה, היה שייך לר' שלמה פרלמן, סוחר ידוע ומכובד, שעמד בראש “כולל”. ר' שלמה אמר אחרי זמן מה: “מפטיר” רכשתי לי. מתנפלים עלי ומחרפים אותי על שנתתי יד לפושעים, על שהשכרתי דירה, שבה סודר בית ספר מעורב, לילדים וילדות ביחד. התרשמתי בחפזי מהאברך החב"די בעל הנימוסים היפים והסכמתי להשכיר את הדירה. ספּרו לי, שהוא חובש תרבוש, כדי לשמש מופת לתלמידיו, שלא ישבו בגילוי ראש, אלא יחבשו תרבושים. לא הרביתי בשאלות והשכרתי לו, אבל אני מקווה, שבקרוב אוכל לברך “ברוך שפטרני מענשו של זה”.

האברך החב"די בעל הנימוסים היפים היה יהודה הלבץ.

בבית הספר נפתחו בארבעה חדרים ארבע כיתות. בכל כיתה היה תלמיד אחד.

היו אנשים, שתמכו במוסד החדש בחשאי, מפני שחששו מפני ניתוק יחסים עם בא כח “חברת העזרה של יהודי גרמניה”, שהתנגד ניגוד גמור למוסד החדש.

בירושלים היו נוהגים להתיחס בביטול לכל מוסד חדש. אחרי תקופת הביטול היתה באה תקופת המלחמה. אם המוסד החדש עמד בפני ההתקפות ונתבסס, הרי היתה באה התקופה השלישית של השלמה אתו והסכמה לקיומו. כשנוסדה הגמנסיה, זלזלו רבים במוסד קטן חדש זה. במשרדו של אפרים כהן, בא כח “חברת העזרה”, שברשותה היו כמה וכמה מוסדות חינוך בארץ, נתגלגלה, כפי ששמעתי מפי עד, שיחה על הגמנסיה. אחדים ניסו לבטל את חשיבות המוסד וללעוג למייסדיו ולמוריו, הלקויים ב"מחלת הגדלות". אפרים כהן, בעל הניסיון, העמיד אותם על טעותם. “חסרי חוש המציאות ותמימים הם אלה, אמר אפרים כהן, החושבים, שבמחי יד אפשר לבטל את המוסד החינוכי הזה. למרות שהוא קטן, הרי זה מצלצל כמו אגדה, שבירושלים נמצא משוגע לדבר זה, המכניס כל חודש מכיסו שכר לימוד בעד בתו למעלה ממאה פראנק. האיש הזה מוסיף עוד מכיסו לצרכי בדק הבית וצרכים אחרים. בריה כזאת אין לבטל בששים. עלינו לאסור מלחמה במוסד זה, שפרץ פרצה והעיז להנהיג חינוך מעורב בתוככי ירושלים. המלחמה צריכה להתנהל בתכסיסים מחושבים היטב. יש להשגיח בשבע עינים ולהשתדל למנוע את גידול מספר התלמידים במוסד חינוכי זה. השם “גמנסיה” עלול למשוך רבים. חושש אני, שהורים רבים מבני עדות המזרח ילכו שולל אחרי צלצול השם “גמנסיה”. יש צורך לפרסם מה הוא פרצופו האמתי של המוסד, שחלק ידוע ממחנכיו הם “ניהיליסטים רוסים”, כדי שלא ימצאו תומכים בחוץ לארץ. בלי תמיכה עתיד מוסד זה להתנוון”.

המוסד פסח איפוא על תקופת ה"ביטול" ונכנס לתקופת “מלחמה”. קבוצת האנשים, שהתמסרו לרעיון הקמת הגמנסיה העברית, פעלה בלי לאות. היא השפיעה על אנשים, שיכניסו את ילדיהם לבית ספר חדש זה. העסקנים האלה שמחו על כל תלמיד, שנתווסף לבית הספר.

כשהוחלט להזמין את שלמה שילר כמורה ראשי ומנהל בגמנסיה, צריך היה לשלוח לו להוצאות הדרך. יהודה הלבץ לווה מאה וחמישים פראנק מאיש פרטי להוצאות הדרך. בו בזמן היה הלבץ בעצמו נתון במצוקה כספית. ידיד המשפחה העיר לו, שאסור לו להפקיר לגמרי את בני משפחתו ולהביאם לידי דלדול, אולם הלבץ ענה: “במטותא ידיד יקר, אל תכשילנו בצעד זה, שיש לו ערך רב בהתפתחות המוסד. צרכי הגמנסיה קודמים לכל, והם דוחים הצדה את יתר הצרכים”.

כשהתחיל שלמה שילר לעבוד בגמנסיה כמנהל היו בה קצת יותר מתריסר תלמידים. שילר הכניס במוסד משאר רוחו, השקיע בו מאוצר ידיעותיו העשיר והעלה את הרמה התרבותית והחינוכית של הגמנסיה. הודות למאמציו עברה הגמנסיה לדירה חדשה, הוזמנו מורים ונתרבו ספסלי התלמידים. האיש התמים הזה לא התמצא בכל הבעיות הכספיות והארגוניות של המוסד ולכן דרושה היתה עזרת העסקנים, כדי שיוסרו המכשולים. גם כאן הופיע יהודה הלבץ כעוזר נאמן.

מאחורי הקלעים התנהלה מלחמה על ההגמוניה בין הגמנסיה ביפו–תל־אביב ובין הגמנסיה בירושלים. העסקנים ביפו–תל־אביב טענו, שטרם הוכשר הזמן לפתיחת גמנסיה שניה ודוקא בירושלים, שהיתה ידועה כנחשלת ומפגרת. הם ניסו להטיל מעין אפוטרופסות, השגחת מומחים כביכול, על הגמנסיה בירושלים. הם פנו אל ועד חובבי ציון באודיסה בהצעה, שלא יקציב את תמיכתו לגמנסיה בירושלים בלי תנאים.

בזמן השתתפותו של הלבץ בקונגרס הציוני כציר, היתה לו הזדמנות לשוחח עם יושב ראש הוועד האודיסאי של חובבי ציון על עניני הגמנסיה בירושלים. אוסישקין הזמין את הלבץ לבקר באודיסה, כשיעבור את רוסיה. באודיסה נמשכה השיחה ואוסישקין לא רק אישר את התמיכה, לפי הזיכרון 800 פראנק לשנה, אלא גם הבטיח לעמוד לימין הגמנסיה בכל כח השפעתו. אוסישקין ציין, שמוסד זה ישמש אולי פרוזדור לטרקלין, לאוניברסיטה העברית, שתתנוסס על הר ציון.

מעשה רב עשה למען הגמנסיה גרשון ציפר, עורך דין מגאליציה, ידידו של שילר. ציפר ביקר בארץ והתעניין במוסד, שניהל חברו לתנועה הציונית. ציפר התנדב לפעולה מיוחדת. הוא השתחרר מכל עבודה אחרת והתמסר לאיסוף כספים להקמת בניין בשביל הגמנסיה. הוא קיים את נדרו. הוא לא חזר לחדר עבודתו במשך שנה, נסע וניהל תעמולה בלתי פוסקת, עד שהצליח לאסוף מאה אלף קרונים (כתרים אוסטריים). הוכנה התכנית לבנין, התנהל משא ומתן בדבר רכישת מגרש, אולם בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. לפי הצעת מנחם אוסישקין הועבר כל הסכום, 4.000 לי"ש, לארץ ישראל. סכום זה נשתמר ושימש יסוד להקמת הבניין של הגמנסיה בשכונה רחביה בירושלים. פעולתו של ציפר צריכה להרשם באותיות זהב על קירות הבית של המוסד.

הגמנסיה העברית בירושלים נכנסה לתקופה השלישית של השלמה עם קיומה. המתנגדים הוכרחו לבלום את רגשותיהם ולשתוק. למוסד נוספו כחות חשובים להוראה. מספּר התלמידים גדל. והנה פרצה המלחמה. הגמנסיה בירושלים נהנתה מחסות הממשלה הצרפתית ולכן נפל בחלקה של הגמנסיה סבל מיוחד. צרפת נמצאה במצב מלחמה עם תורכיה. המושל הצבאי של ירושלים זאכי ביי, נצר מכת שבתי צבי, נתן פקודה להחרים את המוסדות של הממשלות העוינות. ברשימת מוסדות אלה היתה גם הגמנסיה העברית.

מקורות המוסד בשנותיו הראשונות כדאי להזכיר עוד שני פרטים.

אליעזר בן יהודה ניסה לשוא לקרוא לגמנסיה בשם עברי מחודש “מדרשה”. הצעתו לא נתקבלה.

מקרה מעניין קרה בזמן חגיגת ראש השנה לאילנות. כמעט כל בתי הספר בירושלים השתתפו בתהלוכה למוצא, המקום שנועד לנטיעות. השתתפו בתי ספר מזרמים שונים, אפילו מנוגדים. הוסכם, ששום בית ספר לא יופיע על דגלו. מורי הגמנסיה לקחו אתם את הדגל שלהם, כשהוא מקופל, לשם ציון המרכז של הנטיעות, שיינטעו על ידי התלמידים שלהם. בדרך כשתהלוכת הילדים משתרעת לאורך קילומטר וחצי, הרים לרגע המורה יעקבי מתוך התלהבות והתרגשות את הדגל של הגמנסיה. מיד זנק אחד המורים של בית ספר של “חברת העזרה” ורצה להוריד בכח את הדגל. “אתה רוצה להוריד את הדגל הציוני”, צעק המורה יעקבי וסטר למורה השני שתי סטירות לחי. מלווים אחדים, שהיו עדי ראייה, האשימו אמנם את מרים הדגל בעבירה על המשמעת, אבל התמרמרו על המורה, שניסה להוריד בכח את הדגל הלאומי. שלושה אנשים הלכו מיד אל אפרים כהן, מנהל בתי הספר של “חברת העזרה”, ודרשו ממנו, שעל המורה, שרצה לחלל את כבוד הדגל, לבקש סליחה. אפרים כהן נעשה חיוור ובהתרגזות אמר: “זאת היא חוצפה לפנות אלי בדרישה כזאת. מורה ידוע ומכובד ספג סטירות לחי בפומבי מהיסטריקון, שהפר את המשמעת, ואתם רוצים להוסיף “חטא” על “פשע” ומעיזים לדרוש, שהנעלב יבקש סליחה. אתן מיד הוראות, שכל התלמידים של בתי הספר, הנמצאים תחת הנהלתי, יעזבו את המקום, ואתם תשארו עם קומץ התלמידים, שיבליט את דלותכם”… התערבו מיד בדבר אליעזר בן יהודה והד"ר יצחק לוי, מנהל סניף הבנק אנגלו־פלשתינה, והמשא ומתן נגמר בזה, שהמורה, שרצה להוריד את הדגל, ביקש סליחה בפני קבוצה קטנה. העניין נסתיים בלי תקלה. כל החומר, השייך לזה, לרבות הברור המשפטי ופסק הדין, נידון בכוונה תחילה על ידי איש אחד לשריפה… אני שמעתי את הדברים מפי אחד האנשים, שהיה בתוך הענינים.

המוסד הקטן, שקבוצת אנשים נלהבים התמסרה להקמתו, קם אחר כך והתפתח לאחד מבתי הספר התיכוניים הגדולים והחשובים בארץ. החזון התגשם.