מוקדש לזכר גרשון לומר ז"ל, ממייסדי בית העם

כשאני קורא בשם “בית העם”, אני מתמלא רגשי הוקרה לקבוצה הקטנה, ששאפה בכחות משותפים וברצון מחושל להתגבר על הקיפאון בחיים הציבוריים בירושלים. חברי קבוצה זו העיזו לירות בירושלים, ששקטה על שמריה ושבה היתה השגחה מעולה על כל פירצה וחידוש, אבן פינה למרכז רוחני. השם “בית העם” העיד על תוכן וצורה חדשים. מייסדי בית העם לא נרתעו מלקרוא את המוסד החדש בשמו.

לאט לאט התלקטו בירושלים עולים חדשים, שלא הגדילו את רשימת מקבלי ה"חלוקה". הגרעין של הישוב החדש מנה כשני מניינים ומחצית המנין אנשים. היו אלה מורה, פקיד, תופרת וכד', שמצאו עבודה ודירה בירושלים. איחדה את האנשים האלה הרגשה, שהם הנם המפלסים דרך לאלה שיבואו.

בגלל הקושי להשיג דירה או חדר, היו העולים החדשים מפוזרים בארבעה קצוות של השכונות, המרוחקות זו מזו. הפיזור הביא בעקבותיו את הבדידות. היו מקרים, שבהם היה עולה חדש שוכב על משכבו, על ספת קרשים, חולה במחלת הקדחת, ובמשך ימים אחדים לא ידעו חבריו על מחלתו. אחדים מקרב העולים החדשים התכנסו להתיעצויות. בישיבות אלה נשמעו הדי הגעגועים על פינה חמה, מרכזית, שבה יוכלו החברים להיפגש בלי הזמנה מוקדמת, שבה ימצאו חומר לקריאה וישמעו על המתרחש בעולם. מטרת היוזמים היתה ליצור מקום, שבו יימצא העולה באווירה ידידותית מיד לאחר עלייתו. כוונת היוזמים היתה גם, שהמוסד ישפיע במשך הזמן גם על אנשי הישוב הישן, אבל על כוונה זו ליבא לפומא לא גלי.

מספר המשתתפים בישיבות, שבהן דובר על ייסוד בית העם, הלך וגדל. נצטרפו גם אחדים מתושבי ירושלים. באסיפה אחת הוחלט לגשת לפעולה והוכרז על אוסף כספים לייסוד בית העם. בו במקום נאספו כמאה וחמישים פראנק, סכום הגון בתקופה ההיא. בין התורמים היו כאלה, שתרמו את החצי ממשכורתם החודשית.

כבר בהתחלה היתה פלוגתא. היו כאלה, שדרשו שהמוסד יהיה בעל צורה חיצונית יפה כבר בראשיתו. הם היו מוכנים לחכות עד שייאספו האמצעים לכך. כנגדם טענו אחרים, שהם מוכנים להסתפק בהתחלה צנועה, ובלבד שלא לדחות את ייסוד בית העם. נצחו המצמצמים, המסתפקים בהתחלה צנועה.

נשכרו שני חדרים, ששימשו כבית־העם. לחדרים הוכנסו רהיטים, שבחלקם נקנו בתשלומים, בערבות החברים המייסדים, ובחלקם נתקבלו בהשאלה. כל אחד מהחברים חיפש בדירתו דבר מה, שהוא יכול לוותר עליו לטובת בית העם. נוצרה הפינה החמה בעיר. בערב היו החדרים מוצפים אור, המיחם היה מזמזם, כל אחד היה יכול להזמין במחיר זול כוס חמין וארוחה קלה. אפשר היה למצוא שם עתון וספר לעיון. החברים היו משגיחים לפי התור. הם היו עסוקים מבין השמשות עד שעה מאוחרת בלילה. רבים התחילו לבקר בבית העם, אם כי לא נעשה פרסום למוסד. שם היו החברים מתכנסים לשיחות. בית העם שימש מקום לפגישות של החברים.

באותו הזמן הזדמן לירושלים כתייר הפרופיסור לפסנתר במוסקבה דוד שור, איש עממי מטבעו וחביב על הבריות. יחד אתו בא הסופר הרוסי המפורסם איוון בונין. מורה הדרך שלהם בירושלים ביקש מהפרופ' שור כשכר טרחה קונצרט, שהכנסתו תוקדש לבית העם. הפרופ' שור הסכים ברצון להצעה. מכיוון שלא רצינו לעורר שאוֹן בעיר ורצינו להימנע מלהסתבך בגלל קביעת המקום לקונצרט, נערך הקונצרט באולם, כביכול, של בית־קפה של לא יהודי. היתה הכנסה נקיה בסך מאה ושישים פראנק. סכום זה נתן אפשרות לשכלל קצת את בית העם ולסלק חלק של החובות.

מאורע חשוב בשביל בית העם היה ביקורו של הד"ר שמריהו הלוי. הוא בא לירושלים בפעם הראשונה. הוא חזר אז מארצות הברית דרך גרמניה, לאחר שהצליח בפעולותיו למען הקמת בית ספר להכשרה טכנית בארץ. אחד ממכיריו נתבקש טלגרפית: “במטותא לפגוש אותי בתחנת הרכבת בירושלים, כדי לסייע לי לפרוע את החוב הרוחני של ביקורי הראשון בבירתנו, במקום האוצר של אבני הכותל המערבי, שארית הפליטה מעברנו המזהיר”. עם קבלת המיברק התכנסה מיד כל הקבוצה, שפעלה למען בית־העם, והוחלט לבקש מהאורח, שינאם בבית העם. מלבד תעמולה ישמש הנאום גם מקור להכנסה בשביל המוסד.

משלחת מטעם בית העם הופיעה לפני הד"ר שמריהו הלוי במלון קאמיניץ בשעה ששוחח עם אפרים כהן, בא־כח “חברת עזרה”. מר שמריהו הלוי הבין מיד מה היא מטרת הבאים. בסקרו את פני הבאים, אמר בצחוק נעים: “הרשו לי לנחש מה מטרת בואכם; אחסוך לכם דיבורים. לפי הרכב המשלחת אני רואה, שהתאחדו כאן בני יקאטרינוסלב, שהכירו אותי כרב מטעם שלהם, עם בן ירושלים דליטא, שהכיר אותי כמטיף ב”טהרת הקודש". אתם רוצים כנראה להקים איזה מוסד וממני אתם רוצים, שאנאם לטובת המוסד. ממר אפרים כהן אתם מבקשים שירשה, שהנאום יישמע באולם, השייך למוסדות החינוך של “חברת עזרה” באולם בית־הספר על שם למל, שמר כהן הוא מנהלו. בנוגע אלי, הרי אני מודיע חגיגית שאני מסכים". הד"ר שמריהו הלוי פנה אל מר אפרים כהן ושאל: “ואתה, ר' אפרים, מה אתה אומר?” – “ברצון רב”, היתה תשובתו של כהן.

אחרי יומיים, כשהיינו כבר עסוקים במכירת הכרטיסים, נדהמנו, כאשר שנים מהעוסקים בדבר הוזמנו אל שמריהו הלוי והוא הפציר בהם, שיוותרו על נאומו. כדי שלא ייגרם נזק לבית־העם הציע פיצוי, סכום של מחצית ההכנסה המשוערת ממכירת הכרטיסים. הצעתו נדחתה והוא נאלץ לגלות, שאנשים אחדים בעלי עמדה חשובה בציבור ביקשו ממנו לא להיות מעורב בדבר. אם כי ברורה היתה לו כוונתם, הרי כאורח רצה להמנע מדבר, שריח של פולמוס ופוליטיקה נודף ממנו. שמריהו הלוי הציע אפילו לכסות את כל הסכום של ההכנסה המקווה ובלבד שישחררו אותו מהבטחתו לנאום. נציגי בית העם הסבירו לאורח את המצב לאשורו ודחו בשצף קצף את העלילות של החותרים תחת “בית העם”. האורח נאות לעמוד לימין הנרדפים.

עסקני בית העם הספיקו למצוא מקום אחר לסידור האסיפה. מר דויד ילין הרשה באדיבותו לערוך את ההרצאה באולם שעל־יד גן הילדים ב"מחנה יהודה". האנשים מחוגי “חברת העזרה” המשיכו בחתירותיהם, אך כאן התערב הד"ר רופין וחייב את הד"ר שמריהו הלוי לנאום.

במוצאי שבת נערכה הרצאתו של הד"ר שמריהו הלוי. הוא הודיע בראשית ההרצאה, שינאם רק רגעים מספר, אך אחרי ההפסקה רצה בעצמו לנאום שוב שעה ארוכה. הוא ריתק את השומעים בסיפור, המתאר “איך מכר איש אחד את הצל שלו”. הוא נזף באחד השומעים, שביקש ממנו, שידבר באידית העסיסית שלו. שמריהו הלוי הסביר את דחייתו זו, שנדר לנאום בארץ התחייה רק בעברית.

הקרע לא התאחה. במשך כל שנות קיומו של בית העם נזהרו אלה, שהיו שייכים לחוג של חברת “עזרה”, מלדרוך על סף בית העם. רחוקים בדעות ומפורדים בפעולות, התאחדו לשם התנגדות לבית העם. חרם רוחני גזר עליו האשכנזי אפרים כהן, בא כח חברת העזרה של יהודי גרמניה, הספרדי אלברט ענתבי, בא כח חברת “כל ישראל חברים” ויק"א, הגברת האדוקה חנא לנדא, מנהלת בית הספר על שם אווילינה דה רוטשילד, והד"ר ואלאך, מנהל בית החולים “שערי צדק”. רק יחידים אמיצים מבין העובדים במוסדות אלה העיזו לבקר בבית העם ולהיות נוכחים בהרצאה, או בנשף. הם חזו כנראה מראש, שיבוא יום ומהבמה העממית הזאת יישמעו דברי ביקורת קשים נגדם. ואמנם כך היה: בבית העם שכנה המיפקדה הראשית ובו נערכו אסיפות המחאה הרועשות בימי מלחמת השפות. בבית העם תאר איתמר בן אב"י בשתי אסיפות את תכסיסיו של בא כח חברת “כל ישראל חברים”. כשפגעה מרת חנה לנדאו בכבוד שפתנו הלאומית ומוריה מפיציה, באה על שכרה באסיפה, שהתקיימה בבית העם.

המלחמה שהתנהלה נגד בית העם, איחדה את המסורים לו בקנאות. הם עמדו על המשמר ולא חסו על כל עמל, כדי לסייע להתפתחותו. סיפוקם היה שלם, כשההשפעה הרוחנית של בית העם הגיעה גם אל אנשי הישוב הישן. אחדים מחובשי זנבות, – “שטריימלעך” –, היו בין המבקרים בבית העם.

ראש הסיעה הדמוקרטית בציונות, הד"ר חיים וייצמאן, שימש “פותח” של כמה הרצאות.

לעסקנית מרת ב. פבזנר התירו, כהוראת שעה, גם המחמירים לנאום באידית.

אליעזר בן יהודה הרצה בבית העם על מבנה הלשון העברית ההולכת והופכת ללשון חיה, מדוברת.

ועד בית העם התקשר עם העסקן המורה הד"ר בן ציון מוסינזון והוא היה בא פעמיים בשבוע ירושלימה, כדי להרצות על תקופות שונות בתולדות עמנו. הד"ר מוסינזון נתן שעורים בתנ"ך באופן מדעי. אחרי הרצאותיו הראשונות חדל הגרעון בקופת בית העם. מספר השומעים נתרבה וסולקו כל ההוצאות, שהיו כרוכות בנסיעותיו וכדומה.

החולם בהקיץ יהושע ברזילי, סיפר לקהל המאזינים בבית העם מזכרונותיו. בשפה מלבבת ומושכת העלה דמויות של חולמים ולוחמים. הוא ריתק את השומעים עד אחרי חצות הלילה.

איקלע לירושלים כנר חובב. בשני החדרים של בית העם הצטופפו חובבי המוסיקה ונהנו הנאה רוחנית. נמצאו אחדים, שהשתדלו, שישתקע הכנר בירושלים. הם השיגו בשבילו תלמידים והוא זכה להית מורה לכינור בירושלים. במוצאי שבתות היו עורכים בבית העם נשפי שירה ונגינה בכינור.

המקום נעשה צר. ועד בית העם התחיל לחפש דרכים לשכירת אולם גדול. חברי הוועד נכנסו בעול של התחייבויות ושכרו דירה, שבה היו אולם מרווח וחדרים יפים. בחגיגת חנוכת הבית הופיע על הבמה אמן הנגינה בקונצרטינה מר פירוז’ניקוב והשמיע ממיטב השירה העממית. אחרי החגיגה הלכו החברים עם מר פירוז’ניקוב בראש אל הכותל המערבי. במנהג זה של ביקור על יד הכותל המערבי אחרי חגיגות ופגישות החזיקו חברי בית העם תמיד.

האולם הגדול של בית העם היה מיועד לאסיפות פומביות, הרצאות, נשפים, פגישות וקבלת אורחים. האסיפות היו מתקיימות בדרך כלל במוצאי שבת. החדרים הסמוכים לא היו פנויים גם הם: הנה באחד מהם שעורים להשתלמות בעברית, בשני שוקדים על לימוד השפה העברית ובשלישי דנים בענינים מקצועיים של פקידים. בחדרים אלה התקיימו ישיבות בענין החברה שיל"ה (“שובה ישראל לארץ האבות”) בהשתתפות הד"ר בוכמיל ורעיתו. באותו הזמן נידונה בחדרים אלה התכנית בדבר ארגון כוהני הדת בירושלים לשם מחאה נגד עלילת הדם ומשפט בייליס. אחרי שעה קצרה ישבו ודנו באותו חדר בבחירות לקונגרס הציוני.

חדר־העיון לעתונים היה כמעט תמיד מלא. גם ספריה נוסדה על ידי בית העם ונאספו בשבילה מאות ספרים. י. ל. גולדברג שלח בשביל הספריה ספרים, עתונים וגם כסף.

ועד חובבי ציון באודיסה קיבל על עצמו את תשלום שכר הדירה של בית העם, 800 פראנק לשנה. סכום זה איפשר שכירת דירה חדשה, מרווחת יותר. לבנין זה היתה חצר גדולה עם גן ובשעת הצורך אפשר היה להשתמש בהם.

אינני יכול לילך כרוכל ולמנות אפילו חלק מההרצאות, האספות, החגיגות והפגישות, שנערכו במרכז העממי הזה. אזכיר רק אחדות מהן.

הפרופ' פראנץ אופנהיימר הרצה פעמים אחדות על החידושים שלו בשיטות העבודה בחקלאות. הסופר בוקי בן יגלי נאם כאן בפעם הראשונה בימי חייו בעברית. אסיפות בהשתתפות המונים נערכו כאן לכבוד הד"ר יוסף קלוזנר, מנחם אוסישקין, נחום סוקולוב, זאב ז’אבוטינסקי ועוד.

בסוף דברי ברצוני לציין את שמות המייסדים והפעילים במוסד העממי המדובר: יהושע ברזילי, יהודה הלבץ, מרדכי ישפה, לדרר, גרשון לומר, מרים רדובילסקי (אח"כ אשת ג. לומר), מינקוב, מרת רבינוביץ והאחיות זאלצברגר. שמם יזכר בברכה בתולדות התפתחותה של בירתנו הנצחית ושל הישוב החדש.

** מכאן: הגמנסיה העברית בירושלים**

ייסוד גמנסיה, שבה ילמדו את כל המקצועות בעברית, היה בשעתו מעשה של העפלה חלוצית. קבוצה קטנה של אנשים התמסרה בכל חום לבה להגשמת הרעיון הזה והצליחה. דרכה לא היתה זרועה בשושנים. היה צורך בעקשנות ובמסירות.

העובר על יד הבניין הגדול של הגמנסיה בשכונת “רחביה” אינו יכול לתאר לעצמו מה קשה היתה ההתחלה ומה דלים היו האמצעים בראשית הייסוד.

בין הראשונים לייסוד הגמנסיה היו הרופא הד"ר נ. וייץ ואשתו, גם היא רופאה. דבר ייסוד הגמנסיה נעשה אצלם מעין מטרת חייהם. הד"ר וייץ הודיע לעסקנים, שהוא מתחייב לשלם שכר לימוד בעד בתו היחידה בגובה של למעלה ממאה פראנק וכן מוכן הוא לרכוש מניות, 250 פראנק כל מניה. מההורים, שהביעו את נכונותם לשלוח את ילדיהם לגמנסיה, יש לציין, מלבד הד"ר וייץ, גם את הד"ר יעקב סגל, את הרוקח ברוכשטיין ואת המיילדת שרה סטנובסקי.

בין רוכשי המניות הראשונות יש למנות, מלבד הד"ר נ. וייץ, גם את אברהם סולומיאק, מראשוני הביל"ו, תורגמן של הקונסול הרוסי, ואת הד"ר יצחק לוי, מנהל סניף בנק אנגלו־פלשתינה בירושלים.

דרושים היו מורים לבית הספר התיכוני העברי. האיש, שרתם את עצמו בעול ארגון הלימודים בבית הספר, היה יהודה הלבץ. הד"ר וייץ ויהושע ברזילי הזמינו אותו להיות מורה בחשבון וכתיבת הארץ. בזמן השיחה עם הלבץ הדגיש ברזלי, שעל הלבץ להיות לא רק מורה, אלא גם מחנך וציוני נאמן; עליו להימצא בקביעות על המשמר ולהסיר את המכשולים, האורבים לכל מפעל חדש.

בין הראשונים, שצויינו כמועמדים להיות מורים בגמנסיה, היו יצחק בן צבי, רחל לישאנסקית ויודיף, שבא מבולגריה.

יהודה הלבץ התמסר להקמת המוסד החדש והשקיע בגמנסיה ממיטב כחותיו הרוחניים.

זמן קצר עבר וכבר התנוסס על יד אחד הבתים בשכונה החדישה “זכרון משה” שלט עם אותיות מאירות עינים: “הגמנסיה העברית”.

הבית, שבו נפתחה הגמנסיה, היה שייך לר' שלמה פרלמן, סוחר ידוע ומכובד, שעמד בראש “כולל”. ר' שלמה אמר אחרי זמן מה: “מפטיר” רכשתי לי. מתנפלים עלי ומחרפים אותי על שנתתי יד לפושעים, על שהשכרתי דירה, שבה סודר בית ספר מעורב, לילדים וילדות ביחד. התרשמתי בחפזי מהאברך החב"די בעל הנימוסים היפים והסכמתי להשכיר את הדירה. ספּרו לי, שהוא חובש תרבוש, כדי לשמש מופת לתלמידיו, שלא ישבו בגילוי ראש, אלא יחבשו תרבושים. לא הרביתי בשאלות והשכרתי לו, אבל אני מקווה, שבקרוב אוכל לברך “ברוך שפטרני מענשו של זה”.

האברך החב"די בעל הנימוסים היפים היה יהודה הלבץ.

בבית הספר נפתחו בארבעה חדרים ארבע כיתות. בכל כיתה היה תלמיד אחד.

היו אנשים, שתמכו במוסד החדש בחשאי, מפני שחששו מפני ניתוק יחסים עם בא כח “חברת העזרה של יהודי גרמניה”, שהתנגד ניגוד גמור למוסד החדש.

בירושלים היו נוהגים להתיחס בביטול לכל מוסד חדש. אחרי תקופת הביטול היתה באה תקופת המלחמה. אם המוסד החדש עמד בפני ההתקפות ונתבסס, הרי היתה באה התקופה השלישית של השלמה אתו והסכמה לקיומו. כשנוסדה הגמנסיה, זלזלו רבים במוסד קטן חדש זה. במשרדו של אפרים כהן, בא כח “חברת העזרה”, שברשותה היו כמה וכמה מוסדות חינוך בארץ, נתגלגלה, כפי ששמעתי מפי עד, שיחה על הגמנסיה. אחדים ניסו לבטל את חשיבות המוסד וללעוג למייסדיו ולמוריו, הלקויים ב"מחלת הגדלות". אפרים כהן, בעל הניסיון, העמיד אותם על טעותם. “חסרי חוש המציאות ותמימים הם אלה, אמר אפרים כהן, החושבים, שבמחי יד אפשר לבטל את המוסד החינוכי הזה. למרות שהוא קטן, הרי זה מצלצל כמו אגדה, שבירושלים נמצא משוגע לדבר זה, המכניס כל חודש מכיסו שכר לימוד בעד בתו למעלה ממאה פראנק. האיש הזה מוסיף עוד מכיסו לצרכי בדק הבית וצרכים אחרים. בריה כזאת אין לבטל בששים. עלינו לאסור מלחמה במוסד זה, שפרץ פרצה והעיז להנהיג חינוך מעורב בתוככי ירושלים. המלחמה צריכה להתנהל בתכסיסים מחושבים היטב. יש להשגיח בשבע עינים ולהשתדל למנוע את גידול מספר התלמידים במוסד חינוכי זה. השם “גמנסיה” עלול למשוך רבים. חושש אני, שהורים רבים מבני עדות המזרח ילכו שולל אחרי צלצול השם “גמנסיה”. יש צורך לפרסם מה הוא פרצופו האמתי של המוסד, שחלק ידוע ממחנכיו הם “ניהיליסטים רוסים”, כדי שלא ימצאו תומכים בחוץ לארץ. בלי תמיכה עתיד מוסד זה להתנוון”.

המוסד פסח איפוא על תקופת ה"ביטול" ונכנס לתקופת “מלחמה”. קבוצת האנשים, שהתמסרו לרעיון הקמת הגמנסיה העברית, פעלה בלי לאות. היא השפיעה על אנשים, שיכניסו את ילדיהם לבית ספר חדש זה. העסקנים האלה שמחו על כל תלמיד, שנתווסף לבית הספר.

כשהוחלט להזמין את שלמה שילר כמורה ראשי ומנהל בגמנסיה, צריך היה לשלוח לו להוצאות הדרך. יהודה הלבץ לווה מאה וחמישים פראנק מאיש פרטי להוצאות הדרך. בו בזמן היה הלבץ בעצמו נתון במצוקה כספית. ידיד המשפחה העיר לו, שאסור לו להפקיר לגמרי את בני משפחתו ולהביאם לידי דלדול, אולם הלבץ ענה: “במטותא ידיד יקר, אל תכשילנו בצעד זה, שיש לו ערך רב בהתפתחות המוסד. צרכי הגמנסיה קודמים לכל, והם דוחים הצדה את יתר הצרכים”.

כשהתחיל שלמה שילר לעבוד בגמנסיה כמנהל היו בה קצת יותר מתריסר תלמידים. שילר הכניס במוסד משאר רוחו, השקיע בו מאוצר ידיעותיו העשיר והעלה את הרמה התרבותית והחינוכית של הגמנסיה. הודות למאמציו עברה הגמנסיה לדירה חדשה, הוזמנו מורים ונתרבו ספסלי התלמידים. האיש התמים הזה לא התמצא בכל הבעיות הכספיות והארגוניות של המוסד ולכן דרושה היתה עזרת העסקנים, כדי שיוסרו המכשולים. גם כאן הופיע יהודה הלבץ כעוזר נאמן.

מאחורי הקלעים התנהלה מלחמה על ההגמוניה בין הגמנסיה ביפו–תל־אביב ובין הגמנסיה בירושלים. העסקנים ביפו–תל־אביב טענו, שטרם הוכשר הזמן לפתיחת גמנסיה שניה ודוקא בירושלים, שהיתה ידועה כנחשלת ומפגרת. הם ניסו להטיל מעין אפוטרופסות, השגחת מומחים כביכול, על הגמנסיה בירושלים. הם פנו אל ועד חובבי ציון באודיסה בהצעה, שלא יקציב את תמיכתו לגמנסיה בירושלים בלי תנאים.

בזמן השתתפותו של הלבץ בקונגרס הציוני כציר, היתה לו הזדמנות לשוחח עם יושב ראש הוועד האודיסאי של חובבי ציון על עניני הגמנסיה בירושלים. אוסישקין הזמין את הלבץ לבקר באודיסה, כשיעבור את רוסיה. באודיסה נמשכה השיחה ואוסישקין לא רק אישר את התמיכה, לפי הזיכרון 800 פראנק לשנה, אלא גם הבטיח לעמוד לימין הגמנסיה בכל כח השפעתו. אוסישקין ציין, שמוסד זה ישמש אולי פרוזדור לטרקלין, לאוניברסיטה העברית, שתתנוסס על הר ציון.

מעשה רב עשה למען הגמנסיה גרשון ציפר, עורך דין מגאליציה, ידידו של שילר. ציפר ביקר בארץ והתעניין במוסד, שניהל חברו לתנועה הציונית. ציפר התנדב לפעולה מיוחדת. הוא השתחרר מכל עבודה אחרת והתמסר לאיסוף כספים להקמת בניין בשביל הגמנסיה. הוא קיים את נדרו. הוא לא חזר לחדר עבודתו במשך שנה, נסע וניהל תעמולה בלתי פוסקת, עד שהצליח לאסוף מאה אלף קרונים (כתרים אוסטריים). הוכנה התכנית לבנין, התנהל משא ומתן בדבר רכישת מגרש, אולם בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. לפי הצעת מנחם אוסישקין הועבר כל הסכום, 4.000 לי"ש, לארץ ישראל. סכום זה נשתמר ושימש יסוד להקמת הבניין של הגמנסיה בשכונה רחביה בירושלים. פעולתו של ציפר צריכה להרשם באותיות זהב על קירות הבית של המוסד.

הגמנסיה העברית בירושלים נכנסה לתקופה השלישית של השלמה עם קיומה. המתנגדים הוכרחו לבלום את רגשותיהם ולשתוק. למוסד נוספו כחות חשובים להוראה. מספּר התלמידים גדל. והנה פרצה המלחמה. הגמנסיה בירושלים נהנתה מחסות הממשלה הצרפתית ולכן נפל בחלקה של הגמנסיה סבל מיוחד. צרפת נמצאה במצב מלחמה עם תורכיה. המושל הצבאי של ירושלים זאכי ביי, נצר מכת שבתי צבי, נתן פקודה להחרים את המוסדות של הממשלות העוינות. ברשימת מוסדות אלה היתה גם הגמנסיה העברית.

מקורות המוסד בשנותיו הראשונות כדאי להזכיר עוד שני פרטים.

אליעזר בן יהודה ניסה לשוא לקרוא לגמנסיה בשם עברי מחודש “מדרשה”. הצעתו לא נתקבלה.

מקרה מעניין קרה בזמן חגיגת ראש השנה לאילנות. כמעט כל בתי הספר בירושלים השתתפו בתהלוכה למוצא, המקום שנועד לנטיעות. השתתפו בתי ספר מזרמים שונים, אפילו מנוגדים. הוסכם, ששום בית ספר לא יופיע על דגלו. מורי הגמנסיה לקחו אתם את הדגל שלהם, כשהוא מקופל, לשם ציון המרכז של הנטיעות, שיינטעו על ידי התלמידים שלהם. בדרך כשתהלוכת הילדים משתרעת לאורך קילומטר וחצי, הרים לרגע המורה יעקבי מתוך התלהבות והתרגשות את הדגל של הגמנסיה. מיד זנק אחד המורים של בית ספר של “חברת העזרה” ורצה להוריד בכח את הדגל. “אתה רוצה להוריד את הדגל הציוני”, צעק המורה יעקבי וסטר למורה השני שתי סטירות לחי. מלווים אחדים, שהיו עדי ראייה, האשימו אמנם את מרים הדגל בעבירה על המשמעת, אבל התמרמרו על המורה, שניסה להוריד בכח את הדגל הלאומי. שלושה אנשים הלכו מיד אל אפרים כהן, מנהל בתי הספר של “חברת העזרה”, ודרשו ממנו, שעל המורה, שרצה לחלל את כבוד הדגל, לבקש סליחה. אפרים כהן נעשה חיוור ובהתרגזות אמר: “זאת היא חוצפה לפנות אלי בדרישה כזאת. מורה ידוע ומכובד ספג סטירות לחי בפומבי מהיסטריקון, שהפר את המשמעת, ואתם רוצים להוסיף “חטא” על “פשע” ומעיזים לדרוש, שהנעלב יבקש סליחה. אתן מיד הוראות, שכל התלמידים של בתי הספר, הנמצאים תחת הנהלתי, יעזבו את המקום, ואתם תשארו עם קומץ התלמידים, שיבליט את דלותכם”… התערבו מיד בדבר אליעזר בן יהודה והד"ר יצחק לוי, מנהל סניף הבנק אנגלו־פלשתינה, והמשא ומתן נגמר בזה, שהמורה, שרצה להוריד את הדגל, ביקש סליחה בפני קבוצה קטנה. העניין נסתיים בלי תקלה. כל החומר, השייך לזה, לרבות הברור המשפטי ופסק הדין, נידון בכוונה תחילה על ידי איש אחד לשריפה… אני שמעתי את הדברים מפי אחד האנשים, שהיה בתוך הענינים.

המוסד הקטן, שקבוצת אנשים נלהבים התמסרה להקמתו, קם אחר כך והתפתח לאחד מבתי הספר התיכוניים הגדולים והחשובים בארץ. החזון התגשם.