למלאות ע"ח שנים להולדתו ביום א' באלול תש"א
מהצעירים, חברי הוועד של אגודת “התחיה” בווילנא, לא נעלם בשנת תרס"ה דבר שהותו בירושלים דליטא של מנחם אוסישקין, המפקד, שעמד בראש פעולת הטיהור של המחנה הציוני מספחת האוגאנדיות. תודות ליצחק־לייב גולדברג, מורשה גליל ווילנא, השתקן טוב־הלב, נועדו הצעירים לשיחה עם מפקד הציונים ברוסיה. השיחה נתקיימה ביום השבת בביתו של ה"מטיף" הד"ר שמריהו בן חיים לוין. לצעירים ניתנה הזדמנות לשוחח עם אוסישקין גם על “הפרוגראמה שלנו”, תכנית העבודה הציונית שלו, שנתפרסמה אז בירחון הציוני בשפה הרוסית “חיי היהודים” והגיעה לווילנא יום אחד לפני כן.
בבת צחוק ולחיצת יד חמה נתקבלו החיילים הצעירים על־ידי אוסישקין. השיחה נמשכה שעות מספר. העזנו לנגוע גם בשאלה העדינה: האם לא קרבה את קצו של המנהיג בחסד עליון הצורה, שבה התנהלה המלחמה מסביב לבעיית אוגאנדה? אוסישקין ענה בקול רם ובביטחון נפשי:
“יותר מכם, חברים צעירים, הכרתי, הוקרתי והערכתי את הד”ר הרצל. יותר מכם אני שרוי באבלות על המכה שהוכינו, מכה, שהיא עדיין טריה. שיעור קומתו הגדולה והשיא של מעופו הדאיגו אותנו, כי חששנו, שמפני היאוש, שתקף אותו, יחפש אחרי פתרון זמני זר לרוחנו, העלול לקעקע את כל מה שהקימונו. התנגדו וגם לחמנו בו. זו היתה מחלוקת לשם שמים, – כמחלוקת הילל ושמאי, – שעליה נאמר “סופה להתקיים”.
בשיחה נגענו גם בבעית עלייתנו לארץ־ישראל לאלתר. אוסישקין ניסה קודם להזהירנו מפני הנסיעה לארץ והראה על הקשיים המרובים, הכרוכים בהשתקעות בארץ. לאחר שראה, שהחלטתנו לעלות נחושה, התחיל להסביר, בהסתייעו בסעיפים אחדים מ"הפרוגראמה שלנו", איזו הן החובות, המוטלות על אלה, הזוכים להיקרא בשם המהולל “חלוצים”. אוסישקין הוסיף, שהוא רוצה לציין, בלא כוונה להשפיע ולנהל תעמולה, את התועלת המרובה, שימלאו צעירים מספר, שישתקעו בירושלים. אנשים אלה יכולים לחולל מהפכה בירושלים לא מתוך פעולה מחושבת מראש, אלא על־ידי אורח חייהם הכנים והטהורים. כל אחד מהם יביא שירה חדשה במבואות ירושלים. סיפוק רוחני רב צפון לצעירים, שיתישבו בירושלים. הם ישמשו כח מושך לחברים בדעה, שילכו בדרכם.
כשנשאל אוסישקין אחר־כך, למה הזהיר מפני עליה לארץ, ענה, שהוא נוהג כשם שמקובל ביחס לגרים. הוא מזהיר ומראה על הקשיים שבעלייה ובקליטה בארץ, אולם אם הוא רואה רצון כביר לעלות למרות הקשיים, הרי הוא מסביר ומסייע.
בשיחה, שהתקיימה בווילנא בין הצעירים מוועד “התחיה” ובין אוסישקין, נכרתה ברית הדוקה בינינו ובין המנהיג.
כמעט אחרי שבע שנים בא מנחם אוסישקין, אז כבר יושב־ראש הוועד האודיסאי של חובבי ציון, לירושלים. הוא בא, כדי לשקוד על תקנתה של ירושלים.
בתחנת הרכבת בירושלים נשמעה בפעם הראשונה בזמן קבלת פני אוסישקין שירת “תחזקנה” מפי התלמידים והמחנכים של בית־הספר העברי החדש של העדה הגרוזינית. שנים־עשר באי־כח הציבור הירושלמי קיבלו בהתלהבות ובהערצה את פני האיש, שהיה ירושלמי ברוחו.
ארבעים אישים, בני עדות ושכבות שונות, נתכנסו אח"כ במלון קאמיניץ לשם התיעצות בדבר הבראתה, שכלולה והתפתחותה של ירושלים. אוסישקין הטיף לפעולה והוכיח על השאננות.
בלשכת המודיעין של הוועד האודיסאי התכנס מספר מצומצם של אנשים. בישיבה זו דובר בין השאר גם על ייסוד קהילה מאוחדת בירושלים, שחבריה יכניסו חדשית תרומות להחזקתה. בישיבה זו הבטיח אוסישקין חגיגית, שהוא מעמיד את עצמו לרשות המפעל הכביר של גאולת המקום, שסמלו הוא “והוא עומד אחר כתלנו”. באסיפה זו דובר על הצורך בהקמת ישובים חקלאיים רבים מסביב לירושלים.
מר אוסישקין יצא אחר־כך בלוית שמונה־עשר איש לביקור בהרטוב, לחווה, שהיתה שייכת לי.ל. גולדברג. בזמן הביקור דובר הרבה על הזנחת ירושלים והצורך בתיקון המצב.
מנחם אוסישקין יצא, כיושב־ראש הוועד האודיסאי של חובבי־ציון, בכרוז נלהב “לתקנתה של ירושלים”. הכרוז הזה, החדור אהבה בלי מצרים לירושלים, שימש בזמנו כמזכרת עוון והחזיר למוטב כמה מהטובים שבנו, שהודו על החטא שבהזנחת הבירה הנצחית.
בשיחה אינטימית עם אוסישקין נתגלגלה השיחה על ירושלים. הוא אמר:
“לוא עמדה השאלה מי עדיף, גאולת הארץ, או שחרור ירושלים, הייתי מכריע לצד גאולת ירושלים, שבלעדיה אין מקום לגאולה”. בעל רצון־הברזל הופיע בכל מקרה והזדמנות כסניגור ולוחם מלחמת ירושלים.
זכות מיוחדת עמדה לי. עבדתי במחיצתו במשך תקופה ממושכת. כמנהל לשכת המודיעין בירושלים, שנשתייכה לוועד חובבי־ציון באודיסה, הייתי שולח ידיעות על המתרחש בירושלים ישר ליושב־ראש הוועד מר אוסישקין. הוא התעניין בכל פרט ופרט. כשביקר בירושלים בלווית הד"ר ח. חיסין, בא־כח ועד חובבי־ציון בארץ, ומר מנחם שיינקין, מנהל לשכת המודיעין של הוועד ביפו, אמר להם בחדר־הלשכה בירושלים:
“היטבתם לעשות בזה, שמחלתם על כבודכם והסכמתם, שהידיעות על המצב והמתהווה בירושלים וסביבותיה תשלחנה ישר אלינו ולא באמצעותכם. בהתענינות מרובה אני קורא את כל הדברים, הנכתבים אלי מירושלים. לעתים אני תופס מה שהוא גם מבין השיטין. בבקשה לכתוב אלי גם להבא בדייקנות מופרזת, בלי לדלג ולהחסיר אפילו פרט קטן ביותר. נא להודיע לי על כל המתרחש בירושלים. רוצה אני לדעת הכל במידה כזאת, שאוכל בלי היסוס לומר מה שהעירותי לאחר מעסקני הישוב, שעשה בגולה: אם לא הודיעו לי מירושלים על דבר זה, סימן מובהק הוא, שלא קרה”.
מנחם אוסישקין סייע לכל פעולה, שהיה בה לפתח את הישוב בירושלים. כשקבוצת אנשים נגשה לייסד גמנסיה עברית בירושלים, ביקש אוסישקין להודיע לו את כל הפרטים על התפתחות הענינים, עודד ונתן בהזדמנות הראשונה את העזרה הדרושה.
אנשי העליה השניה בירושלים רצו ליצור להם פינה לתרבות, “בית־עם”. אוסישקין תמך במוסד זה ועל־פי הצעתו קיבל עליו ועד חובבי־ציון באודיסה את תשלום שכר־הדירה.
פרסאות אחדות מפרידות בין המושבה הקטנה מוצא ובין ירושלים. מי הוא התומך והמחזיק בה? שוב רבי מנחם.
ירושלים הביעה את הכרת התודה שלה לחובב ירושלים הגדול על־ידי בחירתו כציר לקונגרס הציוני ה־11. המועמד לציר היה בראשונה חבר “משואת ירושלים” דויד ילין. כדי שגם אוסישקין וגם ילין ייבחרו צריך היה להכפיל את מספר השוקלים. אני זוכר איך שקיבלו עליהם בהתלהבות ארבעת החברים, הסופר ש. רפאלי, י. הלבץ. דויד שוב וכותב הטורים האלה, את התפקיד למכור מספר כפול של שקלים. הפעולה הצליחה. על ההודעה הטלגרפית, שנבחר בתור ציר, נתקבלה תשובה טלגרפית: “בתודה אני מקבל עלי להיות ציר מבירתנו הנצחית”. במכתב, שנתקבל ממנו אחרי כן, הוסיף, כי את התודה על הכבוד יביע בבואו להשתתף בהנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית.
ד"ר א. מאזיה, שנבחר לקונגרס כממלא־מקומו של אוסישקין, סיפר, שאוסישקין התגאה בזה, שנבחר כציר מירושלים. רק אחרי שנרשם כציר מירושלים, השתמש בזכותו כחבר הוועד הפועל הציוני וסידר, שגם הד"ר מאזיה יהיה ציר וישתתף – עוד קול נוסף מירושלים!
כשיסד בעל המימרה “אין לך דבר העומד בפני הרצון” מושבה לזכרו של בעל המימרה “אם אין אני לי, מי לי,” את “נחלת יהודה”, אמר בבת צחוק:
“אני מייסד מושבה לזכרו של מי שהיה יושב־ראש ועד חובבי־ציון. מי יודע, אולי לא ישכח יושב־הראש הבא גם אותי ויעשה איזה דבר על שמי.”
ועד חובבי־ציון באודיסה החליט לייסד בסביבות ירושלים מושבה על שמו של מנחם אוסישקין, אולם גרם החטא ולא נתגשמה ההחלטה.
כשתורכיה נצטרפה למחול השטנים של מלחמת העולם 1918־1914, ניתנה ליהודים נתיני ארצות הברירה להתעתמן, או לעזוב את הארץ. אוסישקין שלח אז לארץ מברק, שבו יעץ לקרוא בספר ירמיהו את הפסוקים שבהם מייעץ הנביא לא לרדת מצרימה. בזמן המלחמה שלח דרך ארץ נייטראלית, דרך דנמארק, כספים לארץ. על רשימת הכספים מוועד חובבי ציון היה רשום “מנחם”.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהגיע אוסישקין לירושלים, כדי לעמוד בראש ועד הצירים, נערכה לכבודו פגישה לבבית צנועה בגבול ירושלים, – במוצא. הכל הרגישו אז בצליל קולו המיוחד של מר אוסישקין את שמחת הקודש, שהנה נתקיימה משאת נפשו. באותו מעמד סיפר, כי עוד בהיותו עול ימים התריז כלפי מורו ורבו ר' משה־לייב ליליינבלום, שיעץ בחוברת אחת להוציא מתוך חוג הפעולה שלנו את העיר ירושלים, ונתפייס אתו רק אחרי הבטיחו נאמנה, כי יאחז ב"דרכי תשובה" ובהוצאה השניה ימתיק דברי אפיקורסות אלה.
רבת רושם היתה הופעתו של מר אוסישקין בתוך ציבור העובדים ב"וועד הצירים". אוסישקין פנה אליהם בדברים:
“לעזרתכם הרוחנית הנני זקוק, כדי להשליט בינינו יחס פטריארכלי של משפחה. כמו שבכל משפחה ישנם זקנים, בעלי עבר עשיר־ניסיון, שדבריהם, הנאמרים בנחת, נשמעים בכובד ראש ע”י צעירי המשפחה וסומכים עליהם גם כשהטעמים והנימוקים אינם מחוורים לגמרי, כך צריך להיות גם אצלנו. נשרש את המושג־הביטוי “פקידות”, שיש לו טעם לפגם, וכן את המושג “משכורת”. כל אלה, העובדים עבודת הקודש של הלאום, מקבלים רק “שכר בטלה”, אחרי שאינם יכולים בגלל עבודתם לעסוק בענינים אחרים, שיספק להם את פת לחמם".
למקורבים אל אוסישקין היתה ידועה המלחמה, שהתנהלה בדבר העברת המשרדים לירושלים, מר אוסישקין דרש בכל חומר הדין להוציא לפועל את הדבר על אף ההתנגדות.
כשמלאו שבעים שנה למנוח, פרסמתי בלקט הדברים עליו גם את מימרותיו: “אם ארץ ישראל קודש, ירושלים קודש קדשים”.
“המנהיגים, שישכחו את ירושלים, האומה תשכח אותם”.
בפגישה זמן־מה אחרי פרסום הדברים נתבקשתי ע"י מר אוסישקין לעזור לו לאמץ את זכרונו בנוגע למקום, לזמן ולנסיבות, שבהם נאמרה הפיסקה השניה. הזכרתיו, כי הדברים שימשו תשובה לז. ד. לבונטין במסיבה של עסקני ירושלים, שנתקיימה במלון קאמיניץ בביקורו השני בארץ.הוא רשם זאת לזיכרון.
נגדע הארז הירושלמי. עד יום מותו לא נס ליחו ולא כהתה עינו. חובה קדושה מוטלת על מעריציו ומוקירו להציב לו ציון בהקמת מושבה על יד העיר, שלתקנתה נלחם בלי הרף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות