זמן קצר לאחר בואי ירושלימה ניתנה לי הזדמנות לבקר בביתו של רבה של ירושלים, המנהיג הרוחני שלה במשך ששים שנה, ר' שמואל סאלאנט. תייר מירושלים־דליטא, שתמך ביד רחבה במוסדות ירושלמיים וביקר כבר פעמים אחדות בארץ, בא במיוחד הפעם לארץ, כדי להשתתף בטכס חנוכת אגף מיוחד ב"מושב הזקנים". נלוויתי אל התייר הנדבן הזה, שהלך אל ר' שמואל סאלאנט לביקור.
עברנו את רחוב היהודים, שהיה מורגש בו רוח החג גם בחולו של מועד, טיפסנו על המדרגות שב"חורבת ר' יהודה החסיד" ונכנסנו בלי כל הודעה מוקדמת, לרבות דפיקה בדלת, אל דירתו של הרב הישיש. הדירה היתה בת שני חדרים לא גדולים, מחוסרת כמעט כל ריהוט. הרב היה לבוש קפטן של חג. נמוך, רזה, ממש חופן של עצמות, בעל פנים מקומטות, אבל בעלות הבעה אצילה וערה, השתדל הישיש בן התשעים להסתיר את מכת ההשגחה, שנטלה ממנו את מאור עיניו.
מפי התייר, שהציג אותי לפני הרב, נפלטה שגיאה. השגיאה גרמה לכך, שהרב הישיש העלה במשך שעה ארוכה זכרונות, שהוד קדומים חפף עליהם.
על שאלתו של הרב “מי הוא הצעיר, שנלווה אליך”, ענה האורח־התייר: “נכדו של ר' איצ’לה שירווינטר”. – “אתה טועה לגמרי, מכובדי ר' יקותיאל” – ענה הרב, כשבת־צחוק מרחפת על פניו. התייר נכלם קצת, ניסה לעמוד על דעתו. הרב אמר לו בנחת: “אל תתעקש, ר' יקותיאל. אחשב את חשבון השנים ואעמיד אותך על טעותך. ר' איצ’לה, שהיה חדור כולו חיבת ירושלים, היה בין המחליטים למסור לי את התפקיד של מורה־הוראה לעדת האשכנזים בירושלים. הוא נמנה בין אלה, שקבעו את משכורתי, שכר בטלה, בסך חמישים רובל בערך לשנה, חוץ מ”חלוקה" רבנית. אי־אפשר, שיהיה לו נכד כבן תשע־עשרה".
התערבתי בשיחה ואמרתי, שלא נכד, כי אם נין אני לאותו ר' איצ’לה.
הרב ישב, ראשו נשען על זרועות ידיו, והוא התחיל בהרחבת הדעת לספר זכרונות על אותו ר' איצ’לה ומרעיו, האמרכלים של הכולל הראשון והיחידי אז, כולל “וילנא, קורלאנד, זאמוט ואגפיהם”. בישיבותיהם דנו בצרכי חמש־מאות הנפשות האשכנזיות, אבלי ציון, שהסתופפו בירושלים. בזמן הדיונים היה נדמה, שהם התפשטו מהגשמיות, אור פניהם קרן ושכינת “ירושלים דמעלה” ירד עליהם. “הקופסה”, קופסת ר' מאיר בעל הנס, שאצרה את הפרוטות, שהושלכו אליה בדחילו, מתוך רגש נפשי עמוק ומתוך רצון עז לתמוך בשומרי חומות ירושלים, קופסה זו הוארה בניצוצות קדושה.
הרב ביקש להפסיק לשעה קלה את השיחה. בעזרת השמש עלה על הספה לנוח. בינתיים שמו לפני האורחים כיבוד של פסח, ביצים שלוקות ויין. אחרי שהרב החליף קצת כח, ישב שוב על־יד השולחן. הוא ביקש, שיתקרבו אליו, והחזיק ביד, כאילו רצה לנחש. הרב הציג שאלות על כמה מנכבדי “הקריה הנאמנה”. סחור סחור, בעדינות מפליאה ניסה למשש את הדופק ולהיוודע על מחשבתו של נינו של ר' איצ’לה בנוגע להשתקעותו בארץ. לאחר שקיבל תשובה חיובית, אמר בבדיחות הדעת: “אין משום יוהרא כשמרגלא בפי כל, שעל־פי רוב דברי נשמעים. הסיבה לכך, שאני שוקל את דברי לפני שאני אומרם. במקרה זה אני רוצה להביע במפורש את דעתי השלילית על המחשבה להתישב בירושלים”. הרב המשיך לשדל אותי: “למה לך, עול ימים, בעל מחשבות, הרגלים, נימוסים ואורחות חיים אחרים, להתישב בתוככי ירושלים, שבה תתנגש בעל כרחך בקנאים חשוכים, שלא יבינו אותך”. הוא נאנח ואמר: “לדאבוני נמצאים בירושלים בעלי מזג חם, שאינם יכולים לשלוט על עצמם. פגיעתם ועקיצתם קשה. אחרי המעשה אי־אפשר לפעמים לתקן את המעוות. אנשים ידועי שם נכוו מהם. גערתי, נזפתי, מחיתי, צעקתי ובכל זאת יצא הקצף בגלל הנפגעים על הכלל”.
הרב העלה בזכרונותיו את נסיעתו לארץ־ישראל. “לכם, הזוכים, אמר, יש קפיצת הדרך. במשך עשרה ימים אתם באים ישר מאודיסה לארץ־ישראל. אני קיימתי בצעירותי, בנסעי לארץ, “אלה מסעות בני ישראל” עם כל התגים. בתחנה בקושטא תקענו את יתדות אהלינו לזמן ארוך יותר. שם ניתנה ההזדמנות להיפגש ולהתוודע לשר ר' משה מונטיפיורי זצ”ל. מקרה גרם לקשר הידידות בינינו: נתכבדנו בהזמנה אל “הסוכה” המפוארה, שבה התארח השר ושבה בילו כל הלילה (כמנהג אנשי מעשה בגמר ימי הדין בהושענא רבא). השר מונטיפיורי הרגיש את עצמו עייף, ועלי, הצעיר, שעמדתי להיות פוסק בירושלים, הצביעו כעל האיש, היכול למצוא היתר. בלי התאמצות יתרה, בהסברה ונימוקים פסקתי, שמותר לו לנוח ולהחליף כח. גם עם יד־ימינו של השר, עם הד"ר הלוי, קשרתי קשרי ידידות".
“אינה המקרה, שהשר ביקר בירושלים בזמן שלקחתי מקל נדודים, כדי לאסוף כספים בשביל מוסדות ירושלמיים. בבקרי אצל השר בחווילתו באנגליה, מה גדלה התרגשותי, בשמעי מפיו דברי רוגז וקצף על ההפקרות, השוררת בירושלים. השר התאונן על הקופצים בראש, הלוקחים קרנים לנגח ולפגוע במי שירצו, בלי שיימצא מי שירסן אותם. מצאתי עת לעשות ודיברתי בגלוי קשות בגנות הבריונים, שכיניתי אותם בשם “שקצים”. הוקעתי את הפעולה ההרסנית של קבוצה קטנה בלתי אחראית, שדרכה היה להציק ושהשׂביעה אותי תמרורים. דעתו של השר לא נחה לגמרי. השר אמר, שזה הוא תפקידם של הרב ושל בעלי ההשפעה המוסמכים לאחוז בכל האמצעים, כדי לקצץ את כנפי האנשים, המחללים את כבוד ירושלים”.
אחרי רגע של שיקול דעת, עבר הרב לדבר על ה"וועד לחיפוש חטאים" ועל הפרעותיו בזמן ההזכרה לד"ר הרצל ז"ל. הרב סיפר, שרגז על ההפרעה הפרועה, שנערכה בזמן ההזכרה לד"ר הרצל על־ידי היצור החדש הנקרא “ועד לחיפוש חטאים”. הרב הזכיר את הכינוי, שנתן לראש הוועד הזה: “דרשן שוטה”. צחוק קל עבר על פניו, כשהזכיר את הכינוי הזה. מהצחוק אפשר היה ללמוד על ההסכמה לכינוי ההולם הזה.
לפני שנפרדנו מהרב הישיש, אמר לי עוד פעם: “חשוב היטב לפני שתחליט את החלטתך; אל תכריח את הסב, שכחותיו עזבוהו, לקום ולהגן על נינו של ר' איצ’לה”. הרגעתי אותו, שלא יגיע לידי כך. הרב ענה: “אל יתהלל חוגר כמפתח”.
חזרתי מביתו של הרב הישיש מלא רשמים. הרהורי תשובה וחרטה נתעוררו בי. נשען על מה שקראתי ומה ששמעתי, סברתי שר' שמואל סאלאנט הוא רב זועם וקנאי מבית־מדרשו של שמאי. בגלל זה דחיתי את הצעתו של הרב ר' חיים עוזר גרודזנסקי, שהציע לי, כשבאתי להיפרד ממנו לפני עלייתי, מכתב־המלצה אל ר' שמואל סאלאנט. בעל “החפץ חיים” הוכיח אותי על סרובי זה. הוא אמר לי: “שבועות על גבי שבועות מחכים בווילנא אנשים, ורק מעטים מהם מצליחים לקבל מר' חיים־עוזר המלצה. ממך, עול־ימים, היתה זו יוהרא, כשהשתמטת מלקבל המלצה, שהוצעה לך בנקל”. תשובתי לבעל “החפץ חיים” היתה אז: “אני מצטער, אבל נקטתי בכלל ‘מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך’. חוץ מזה נועדה ההמלצה אל הרב ר' שמואל סאלאנט, שבוודאי לא אהיה זקוק לעזרתו”. באה שיחה והעמידה אותי על טעותי. לפני קמה דמות עדינה ורכה כמו הילל. ר' שמואל הבין לרגשותיו של הזולת גם בעת שזרים היו לרוחו. התחלתי לראות את הרב באור חדש.
פעם שניה נפגשתי עם הרב ר' שמואל סאלאנט לרגל עניין משפטי. נפטר עולה צעיר. בעל־הבית, שאצלו גר הצעיר, לקח לעצמו חלק מהחפצים של הנפטר. הופעתי כתובע. הנתבע טען, שלפי מנהג ירושלמי מקילים בלקיחת חפצים, שנשארו אחרי הנפטר, שאין לו קרובים בארץ. פניתי בתלונה אל הרב הישיש. קבלתי על אי־הסדר בהנהלת בית־הדין ועל הדיחויים ללא צורך, וביחוד התאוננתי על ר' לייב דיין, שלא גער ונזף בנתבע על דבריו, שיש בהם משום חילול כבוד ירושלים. הערתי, שיש חשש להתערבותו של הקונסול הרוסי, כי הנפטר היה נתין רוסיה.
הרב החזיק את ידי ואמר בבדיחות הדעת: “בדיעבד מחול לך, נינו של ר' איצ’לה שירווינטר, על אשר לא שמעת בעצת זקן עשיר־ניסיון והשתקעת בירושלים. אל תחשוב, שנעלמת ממני ולא התעניינתי בך. שמעתי מפי אנשים שונים לזות שפתים נגדך. זה טבעי, אפשר היה לחזות את הדבר מראש. אל תתגאה, עול ימים, אם אגיד, שגם בדברי המתלוננים עליך לא מצאתי דופי מיוחד. הניחה את דעתי העובדה, שלא אתה פנית בבקשת ההגנה, אלא אחרים התאוננו”.
הרב עבר אחר־כך לעניין התלונה שלי. הרב אמר: “עוד מקדמת דנא קראו תגר וצווחו נגד אלה, שהיו מורים לעצמם היתר להקל בלקיחת רכוש מבן־אדם, שנפטר בירושלים בלי להשאיר יורשים במקום”. “לפי הדין,” המשיך הרב, “הרי זה גזל גמור”.
הרב ר' שמואל ביקשני לעשות את כל מה שביכלתי, שהעניין לא יעבור לטיפולו של הקונסול הרוסי. הנתבע הוא נתין עותומני, הוא עלול להאסר מיד וייווצר מקור לסחיטת שלמונים. “יתכן, הוסיף הרב, שהנתבע הוא איש ישר, אבל טעה”.
הרב ר' שמואל סאלאנט היה אחד מבוני ירושלים הגדולים. הוא לא נח ולא שקט, כתת את רגליו ונסע לחוץ־לארץ ואסף סכומים גדולים להקמת מוסדות ציבוריים בירושלים. במשך שנות כהונתו המרובות גדלה ירושלים והישוב היהודי התפתח בה. הוא שמח על שזכה לראות את ירושלים בבניינה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות