העסקן השתקן המופלא שהירבה לעשות למען ירושלים
“ומה שהחבר החביב והיקר גולדברג מחסיר במלים, משלים הוא בזהובים”, – מדברי המורשה הציוני של גליל סאפוצקין הרב ש. י. רבינוביץ'.
תמוה היה לכולנו הדבר, שהמורשה הציוני של גליל וילנא, בהמציאו חומר לתעמולה או לקריאה בספריות, לאגודות כמו ליחידים, היה מצרף על־פי רוב לחומר את הקובץ “ירושלים”. לפעמים לא היה מסתפק בטופס אחד, אלא היה שולח טפסים אחדים. היו גם ששאלו: הלא אצל יצחק בן אלכסנדר אין מקריות, הכל מחושב, מה היא איפוא כוונת הצירוף ומאין הקובץ הזה אצלו בכמות כה גדולה? והנה בזמן שהותו בווילנא של חוקר הארץ, הסופר הירושלמי א. מ. לונץ, מו"ל השנתון “ירושלים”, נתגלה במקרה פשר הדבר בעת ביקורו בבית הסופר ח. ל. מרקון. בידי מר י. ל. גולדברג התרכזו כל הטפסים של הקובץ, שנועדו להפצה ולמכירה. מר גולדברג היה מעביר מיד לאחר ההדפסה תוך חגיגיות והידור מצווה את כל התמורה למפענח סתרי ירושלים. באופן כזה היה גולדברג יכול לזכות את הרבים בקבצים האלה.
בקיץ, לפני ל"ו שנים, קיבלה התאחדות האגודות הציוניות בווילנא מכתב מירושלים בחתימת העסקנים מ. שיינקין ויהושע ברזילי, שהודיעו על הצורך להכניס שכלולים בבית הספרים הלאומי. הם כתבו, שדרוש תקציב לשם תשלום שכר עבודה לספרן מתאים. יצחק ליב גולדברג טילגרף להם מיד, שהוא מקבל על עצמו להכניס את כל הסכום הדרוש. במכתב הוסיף, שהוא מוכן לתת את הפקודה לסניף אנגלו־בנק בירושלים, שישלם במשך שנתים מדי חודש בחדשו את המשכורת לפקיד. כפי שמסר מ. שיינקין בישיבת הוועד הפועל הציוני באותו הקיץ, הודיע י. ל. גולדברג, שהוא מוכן לסלק מכיסו הפרטי את 2000 הפראנקים, שחייבים לפי הקצבת הקונגרס לבית הספרים הלאומי.
אחרי שנה, כשהורגש הצורך הגדול לייסד לשכת מודיעין בירושלים, מילא י. ל. גולדברג את ידי בצלאל יפה, ששהה בארץ, להתחייב בשמו לכסות את ההוצאות ההכרחיות של לשכת המודיעין המתנדבת למשך של ששה חדשים. במכתב סודי אל מר יהושע ברזילי, כתוב בכתב־החרטומים שלו, ביקש מברזילי למצוא דרך לפתות את מנהל לשכת המודיעין, שיסכים לקבל שכר. גולדברג כתב: “הלא זה חטא, כשחבר הזקוק לכסף רתם את עצמו לעבודה, שלא על מנת לקבל שכר”.
בבקרו בכל שנה בארץ היה שואל וחוקר בכל פעם מה אפשר לעשות ולפעול. הוא היה מסדר סטיפנדיות, כדי לתת להם את היכולת להמשיך בלימודים בבית־המדרש למורים של חברת “עזרה”, והיה מקציב תמיכה חדשית להשתלמות במקצועות בירושלים. בכל חודש היה אנגלו־בנק ממציא בדייקנות בפקודת גולדברג את הסכומים.
נוסד “בית־העם” בירושלים. במלים חטופות מביע השותק רגשי אהדה ושמחה: “הגדלתם לעשות”. על פי בקשתו מגישים לו רשימה גדולה של ספרים, הדרושים לספריה של בית־העם. מיד פונה הוא במכתב להוצאות ספרים, שישלחו את כל הספרים על חשבונו. בכל חודש היו מגיעים משלוחים חדשים של ספרים לבית־העם עם תוספת ברכה ואיחולים לבביים.
יום אחד בא ארצה ובמאור עינים סיפּר, כי רכש אדמה בהרטוב, השוכנת בסביבת ירושלים. לא יכול לכבוש את רגשי שמחתו, ומפיו נפלטו המלים: “שייך אני לירושלים היקרה. בבניין, שיוקם בחווה, יוקצו שני חדרים לשם מנוחה והבראה לעסקני ירושלים. שם יחליפו כח, כדי שיוכלו לשוב לעבודה. אשתדל, ששם ישיגו עבודה בני ירושלים”.
ממאות פגישות אתו במשך עשרות בשנים השאירה רושם בל ימחה הפגישה על הר הצופים. מר גולדברג, איש־המעשה המובהק, נתגלה כחולם. השותק הידוע דיבר בהתרגשות על קווי תכנית של ימים יבואו. בחורף, בעת ביקורו המסורתי בירושלים, הציע לחבר צעיר, שהיה נאמן עליו כשומר סוד, לנסוע אתו. את שם המקום הסתיר. הוא הזמין עגלה ובאזניו של העגלון לחש וחזר ולחש דבר־מה. גוברת ההתענינות, אבל אין להציל מפיו מלים. הוא ישב שקוע במחשבותיו במשך הנסיעה, שארכה כשעה בכביש המקולקל. מלווהו ניסה לנחש את כיוון הנסיעה: אולי לבית־ההבראה הגרמני שעל הר הצופים? פתאום נעצרו הסוסים. גולדברג קפץ ממושבו כצעיר, עיניו נוצצות, השראת שמחה על פניו. הוא פנה אל מלווהו בשאלה: “האם ידוע לך המקום הגדור הזה?” הוא קיבל תשובה חיובית, בהוספת השם של האציל האנגלי, שהטירה שייכת לו. גולדברג הוסיף לשאול: “אולי היית במקרה בפנים?”. כשמשקפיו בידו, – סימן שהוא נמצא במצב מיוחד, – שם את ידיו על כתפיו של המלווה וסיפּר: “הצייר הידוע הירשנברג, – המורה הראשי ב”בצלאל" – זקוק היה בגלל מחלתו למנוחה ולהחלפת האוויר. על פי השתדלות מיוחדת השיגו בשבילו בבניין הזה שני חדרים. בעת ביקור אצלו התבוננתי לכל חלקי הבנין והסביבה". יצחק לייב גולדברג הסתובב רגע ופתאום, בלחיצת יד חמה, חזקה, הודיע: “את הטירה הזאת וכל השייך אליה רכשתי בשביל האוניברסיטה העברית. יד לפה, יקירי, אל תספּר זאת לשום איש!” מן הכיס הוציא ממתקים, כנראה לשם חגיגת המאורע. הוא ישב על האבן הסמוכה והתחיל לגולל שרטוטי העתיד של כל הסביבה: מהגולה נוהרים תלמידים לבקש תורה ודעת בירושלים. בית חולים משוכלל, בתי הבראה, קתדראות, שכונות לתלמידים, מעונות למורים ולעובדים. חיים חדשים בריאים יפכו כאן…
בשמעו מפי מלווהו, כי “המכבים הקדמונים” עומדים לרכוש שטח גדול של קרקע בקרבת המקום, שטח השייך לכפר ההיסטורי ענתות, הריהו מוכן לרכוש מיד כמאה דונם ולהקים על חשבונו בניין ציבורי. ועוד תכנית בפיו: להקים גשר, שיקשר את האוניברסיטה עם המושבה המשוכללת הזאת שתוקם. ביחד יהוו גוש מוצק של ירושלים החדשה, שתושביה ישאבו כוחות רוחניים אדירים מזכרונות ומראות־עד שבסביבה.
אחרי מספר שעות מסיבת הפתעה: במלון קאמיניץ, אחרי סעודת הערב, הציג יהושע ברזילי לפני מר גולדברג את האנגלי גבה הקומה “מיסטר דנדי”, – המנהל והמפקח על המוסד האנגלי “כרם אברהם אבינו”. ברזילי אמר: “לפני מספר ימים ביקרתי עם אורח תייר במוסד הזה. חוץ מן השומר הערבי והמנהל האנגלי, כל העובדים שם הם יהודים”. כאשר שאלנו על מטרת המוסד, הוציא האנגלי הזה מכיסו תנ"ך וקרא בו לפנינו על היעודים. היהודים, אמר, יחזרו לארץ, שהובטחה להם מפי הגבורה, וחובה מוטלת על כל אלה, שרגש האמונה פועם בלבם, להסיר את המכשולים. ב"כרם אברהם" משתדלים אנו ללמד את בני יהודה, – האזרחים העתידים, – מלאכה ועבודה.
אחרי הכיבוש הבריטי, זמן קצר אחרי הנחת אבן הפינה ליסוד האוניברסיטה, כשבאותו המקום סודרה חגיגת נטיעות בט"ו בשבט, התחיל המלווה הנ"ל לטפל באוסף כספים לשם רשימת שמו של מר יצחק ליב בן אלכסנדר גולדברג בספר הזהב של הקרן הקימת. כמה אנשים ניענעו בראשם ושאלו: “מה ענין גולדברג לאוניברסיטה?” הוזמנו אז הד"ר אידר ומרדכי בן הלל הכהן, שבארו והסבירו את פעולתו של גולדברג, החלוץ הראשון. מיד נאסף כל הסכום, שהיה דרוש.
אך ניתנה האפשרות וי. ל. גולדברג, שראה את עצמו כאזרח הארץ, בא אליה במהירות. הוא בא עם בשורה בפיו, שעל־ידי סידור קרן מיוחדת, מבוססת על ידו, יתחיל בקרוב להופיע בירושלים, – כמה פעמים חזר על השם “ירושלים”, – עתון יומי. עוד מסר, שברשותו נמצא הסכום הדרוש להקמת בית־מלון מודרני ממדרגה ראשונה בירושלים. אחרי זמן קצר הוסיף ומסר, שמשתדל הוא להשפיע על הנהלת “בית־החולים ביקור חולים”, שתמכור למטרה זו את המגרש שברשותה במרכז העיר, יחד עם הבניין החלקי, שהספיקה להקים. המקום, שבו הוחל בהקמת בית החולים, מלא רעש ויפריע את מנוחת החולים. הוא מוכן לרכוש בשביל בית החולים מגרש גדול פי כמה וגם יכניס את הסכום הדרוש לבנינו. המשא והמתן לא הצליח. כל התכנית היפה נתבטלה, דבר שגרם צער רב למר גולדברג.
פעם בטיול בתל־אביב, משפת הים ועד הרכבת, פתח מר גולדברג את סגור לבו וסיפּר, שהוא מתלבט בקבלת החלטה בדבר מכירת הפרדס הגדול שלו. סכום עצום מציעים לו, אבל מפני טעמים, שיש להם ערך ציבורי, מהסס הוא להסכים לזה. אם ימכור, יפריש כעשרת אלפים לירות ליסוד “בית הכנסת אורחים” משוכלל בירושלים, בדומה לזה של “נוטרדאם דה פראנס”. “בכיסי מונחת כבר תכנית של בניין, ערוכה על־ידי אדריכל־אמן”.
שבועיים לפני נסיעתו האחרונה לחו"ל, כשפניו החיוורים העידו, שהמלאך המכלה עוקב אחריו, השתדל בדבר עליית אחדים מקרוביו וידידיו. בהזדמנות זו סיפר שוב על רעיונות, שיש בהם משום הרמת כבוד ירושלים. הוא העיר: “אם השוכן בשחקים יזכני בחיים ובריאות”. אך איתרע מזלו ואת נשמתו הוציא הציוני הנעלה, חובב ירושלים, בגולה, במקום שם נתכנס הקונגרס הציוני הראשון.
בכל שנה, ביום הולדתו, שפתיו דובבות בקבר בעת חלוקת כספים מעזבונו למוסדות, פרסים וכדומה, – בהתאם לצוואתו המהוללה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות