העסקן הירושלמי רב המרץ והתקיפות

אלברט ענתבי היה ידוע כאיש מחונן בכשרונות מיוחדים, אבל גם כעריץ, שקשה לעבוד אתו.

בפגישה הראשונה אתו יכולתי להציץ לתוך תכונותיו. בירושלים שהה תייר, בעל בית חרושת ידוע לבדים, מר רוזנבוים מלודז. זה התרשם והעריך בהוקרה את היוזמים, שפעלו בשטח זה של התעשייה בארץ. מר רוזנבוים ביקר אחדים מראשי המארגנים חברת מניות בשם “צמרת” ליסוד תעשיית בדים בירושלים. לפי הידיעות, שהגיעו אליו, היו שמורים במחסן, השייך לבתי המלאכה של חברת “כל ישראל חברים” ויק"א, נולים ומכונות אריגה, שנשארו אחרי הניסיונות שלא הצליחו של פקידות הבארון. כמומחה רצה לבדוק את החומר, כדי להיווכח, אם ראוי הוא לניסיון נוסף. דרושה היתה לכך הסכמת העומד בראש הנהלת בתי המלאכה, מר ענתבי. יודעי דבר ניבאו, שהוא ידחה את הבקשה בלי מתן כל נימוק. נתברר, שטעות היתה בידי המתנבאים. ענתבי נתן מיד פקודה להרשות לרוזנבוים לבדוק את הנמצא בכל המחסנים, ולעזור לו בכל מה שדרוש לניסיון. אם יהיה צורך להשתמש בחומרים שברשות חברת “כל ישראל חברים”, הרשה להשתמש בהם. בהפרדו אמר: “להתראות אחרי סיכום התוצאות”. אחרי שבועיים, כשרוזנבוים מסר מעין סקירה, חש ענתבי שהדברים נאמרים מתוך שיקול דעת וזהירות. ענתבי אמר: “אני מואס בגמגום ופושרין, מטבעי הנני נוטה לבקורת כנה. בכבוד והערכה אני שומע דברי ביקורת ויהיו הקשים ביותר, כשהם נאמרים בכוונה טהורה לשם תיקון”. הוא הזמין אותי לבוא אליו בכל שעת צורך, למשרדו או לביתו.

כעבור זמן־מה שוב אני במשרדו בעניין סידור הלוואות לעולים חדשים מקופתה של יק"א. מר ענתבי ניהל את קופת המלווה הזאת. הוא הביע נכונות לתת הלוואות ואמר: “לא יכבד עלי להשיג סכומים גדולים להלוואות, לסידור עולים, אם רק אוכל לאשר, שהכספים יוחזרו, לוא גם אחרי מספר שנים”.

השתוממות הביעו למראה עיניהם הד"ר יצחק לוי, מנהל בנק אנגלו־פלשתינה בירושלים, ויהושע ברזילי, מתנגדי ענתבי האליאנסיסט, כשהאחרון המציא ללשכת המודיעין שבירושלים העתק מהדין והחשבון על פעולות קופת המלווה של יק"א, כתוב בעברית בעצם כתב־ידו!

תמיהה עוררה העובדה, כי לאט לאט חדרו ה"מוסקובים" לרשות, שהיתה כמעט כולה בידי הספרדים ועדות המזרח. בבית המלאכה של חברת “כל ישראל חברים”, במקצועות של חריטה, מסגרות, נגרות וגם באריגה וצביעה, נראו פנים חדשות.

ענתבי תמך בלשכת המודיעין בירושלים של הוועד האודיסאי. ענתבי אמר, שרחוק הוא כרחוק מזרח ממערב מדעותיו של “הרוסי” מנחם אוסישקין, אבל מכבד הוא את ההולך ישר בקומה זקופה, ויתמוך במוסד שאוסישקין עומד בראשו. “בחפץ לב, אמר, אמציא ללשכה ידיעות, בלי חקירות מוקדמות לאיזו מטרה ובאיזה אופן ישמשו בהן”. כך אמנם נהג תמיד.

פעם נכנסתי אליו עם יהודי, שבא ממינסק ורצה להשיג רשיון ליסוד תעשיית סיגריות. מכירת הטבק היתה אז ברשותה ובהשגחתה של “חברת החוב העותומני”. ענתבי עשה את כל המאמצים, התקשר עם מזכיר הממשלה והלה נתן פקודה למשגיחים המיוחדים, שירשו לעולה היהודי לייסד תעשיית סיגריות. המזכיר אמר לעולה החדש: “בכבודי הנני מבטיח לך, כי שום איש לא יפריע אותך, גם כשתסדר את זה במרכז העיר, אפילו ברחוב יפו. תודיע למר ענתבי, שבקשתו נתמלאה”.

עם ארקדי יפימוביץ, בא־כח הפירמה “ברודסקי”, שבא ארצה, כדי להתחקות על האפשרות של ייסוד תעשית סוכר בארץ, שוחח ענתבי הרבה. אחרי ימים מספר עיבד הצעה, שלפיה מקבל הוא עליו להשיג פירמאן מאת השולטן לתעשיית סוכר. התכנית היתה לרכוש שלושים אלף דונם, להשקיע 800.000 פראנק ולהעסיק 3000 פועלים. ענתבי היה מוכן לקבל חופשה מעבודתו לכמה חדשים, לנסוע לקושטא ולהביא במו ידיו את הפירמאן הממשלתי. הוא מוכן היה לקבל על עצמו את כל ההוצאות, אם הדבר לא יתגשם. הוא דרש ערבות מ"בנק עותומן" לסכום מסויים, שיקבלו לאחר שימציא פירמאן רשמי. ארקדי יפימוביץ' הוזמן לארוחת הצהרים לשולחנו של ענתבי. בזמן האוכל השתדל ענתבי להוכיח לו את הברכה הצפויה בתכנית. ענתבי הוסיף: “הנה האליאנסיסט, הבלתי ציוני, יעשה פעולה ציונית כבירה. אשתדל, שיקבלו זיכיון מיוחד גם לניצול ים המלח”.

אחרי זמן מה הובהלתי לביתו בשעה 11 בלילה. הוא מסר לי, כי לפי ידיעה טלגרפית מקושטא הושג פירמאן מלכותי על הבאת מיים חיים לירושלים. הקמת תחנת חשמל והפעלת חשמלית בירושלים. יש להצטער על שבגלל קטנות־מוחין וחתירות שפלות לא יצאו כל התכניות הגדולות הללו לפועל…

מפעולותיו המסועפות בימי מלחמת העולם, אני רוצה להזכיר כאן רק שתים.

א) באסיפה מצומצמת של “ועד המתעתמנים החדשים” בביתו של מר דויד ילין הציע ענתבי לנסות למצוא “פתרון יסודי לבעיית הגיוס ע”י ברור בעל פה בקושטא". הוא הביע את הדעה, שיש על־ידי הסברה, לחץ ובעזרת כח ידוע להשפיע, שלא יטילו את חובת הצבא בפועל על אלה, שהיו אתמול נתיני הממשלות האויבות, כי יש לחשוש לתוצאות עגומות, כשיפלו בשבי". ענתבי הודיע, שהוא מוכן להעמיד את עצמו בשירות ולנסוע לקושטא, כדי להשיג את הפירמאן המלכותי לשחרור כללי של כל המתעתמנים החדשים מעבודת הצבא. הצעתו נדחתה בנימוק, שדרוש לזה סכום גדול ואין מקור מאין להשיג את הכספים.

ב) ביום ו' אחד בא היילפרין, בעל הזיכיון על הדיליג’אנס התל־אביבי, ירושלימה. בפיו היתה ידיעה, שעסקני תל־אביב הפעילים נדרשו להופיע לפני הדיקטאטור ג’מל פחה. עשרות האנשים, שנתאספו על־יד שער יפו, נרעשו לראות, שבעגלה הראשונה, שבאה מהרכבת, ישב על־יד הד"ר רופין א. ענתבי, חבוש התרבוש. התפלאו עליו על ששיתף את עצמו והופיע יחד עם אלה, שנדרשו להופיע. יתר העגלות הסיעו את העסקנים: מ. דיזנגוף, ד"ר נ. טורוב, ד"ר מוסינזון, מ. שיינקין, ד"ר י. לוריה ועוד. השוטרים המלווים רצו להכניס את כל הבאים לתחנת המשטרה, אך ענתבי עיכב בעד זה. כמעט בריצה נכנס העירה ואחרי זמן קצר חזר עם פקודה, שכולם יובאו למלון קאמיניץ, ושם יימצאו תחת השגחה כביכול. האנשים הספיקו רק להסיר את אבק הדרך ולאכול, וכבר נקראו להופיע לפני ג’מל פחה. העריץ קיבל אותם בעמידה, החליף אי־אילו מלים עם דיזנגוף והד"ר טורוב. העריץ הודיע בצרפתית, שעליהם להתכונן במשך שבועיים לנסוע לקושטא לשם חקירה וברור. בשבת בבוקר השכם מה הופתעו למשמע אזניהם, שבוטלה הפקודה בדבר הנסיעה לקושטא. אחרי שפטור בלי כלום אי־אפשר, הוטל מעין עונש על 14 מהם, – בתוכם ענתבי וילין העותומנים, לנסוע לזמן קצר ולא להימצא בכל מחוז ירושלים. כפי שנמסר, היתה השפעתו של ענתבי בזה: עד אחרי חצות הלילה שהה אצל ג’מל פחה, השתדל לרכך את הפקודה ועלה בידו להחליפה בעונש קל. גם את עצמו הכניס בין אלה, שהעונש חל עליהם.

ענתבי המשפיע ומציל מידי ג’מל פחה לא ניקה בעצמו מידי העריץ ההפכפך. פעם פקד ג’מל פחה בכעסו, שישלחו אותו למקום מרוחק בתורכיה.

עם כריתת ברית השלום נתגלה ענתבי במלוא מרצו. הוא הופיע לפני השגריר הצרפתי המיוחד, השתדל ועלה בידו להשיג הקלות גדולות להסעת עולים יהודים לארץ ישראל. ענתבי התכונן לשוב ארצה גם בעצמו, אבל חלה ואת נשמתו הוציא בארץ קרה וזרה.