מייסד “מכון פאסטר” בירושלים

עם תום מלחמת רוסיה ויאפאן, כששוחרר ד"ר בהם ממשרתו כרופא צבאי, בא לירושלים בהיותו עוד לבוש מדים. בביתו של הד"ר אהרן מאזיה עורר את הרעיון של ייסוד מכון בירושלים לחקירת גורמי המחלות בארץ. נשמעו מפיו גם דברי בקורת קשים נגד עסקני התנועה הלאומית, שהזניחו את ירושלים.

כעבור זמן־מה שהה בירושלים הנדבן בעל שאר הרוח נתן שטראוס. הוא קיבל עליו להמציא את האמצעים, שהיו דרושים ליצירת מוסד לחקירת המחלות המתהלכות בארץ ולמלחמה בהן. אך טבעי היה הדבר, שיועמד בראש המוסד הד"ר בהם.

החולם הנלהב יהושע ברזילי היה מונה שבחם של “שלושה אריות”, שעליהם הושתת המוסד החדש, והם: ד"ר אריה גולדברג, ד"ר אריה פייגנבוים וד"ר אריה בהם. ברזילי היה מוסיף ואומר: “ואחרון חביב ד”ר אריה בהם החב"די, העולה על כולם, כי הוא נשא את הרעיון בחובו עוד בזמן שאחרים ביטלוהו".

ד"ר בהם היה עויין את השטחיות. כל דבר, שהיה טעון ביקורת, היה בוחן, בודק ומנתח. חיש מהר ניגש לכהן במשרתו. הכל התפלאו בראותם איך היה בולע את גרגירי המרירות המרובים המצויים בכל התחלה קשה. מלבד עבודתו במכון, היה מקדיש זמן גם לעסקנות, כי היה האיש חובב ירושלים בכל סערת רוחו. בכל דבר, שהיה בו משום פיתוח ירושלים והגדלת כבודה, היה מכניס חלקו. יד של סעד הושיט ל"בצלאל". עזרה מסורה הגיש ל"בית־העם". התלהבות חסידית הראה במלחמת תנופה לקידוש שמה של השפה העברית. הוא היה משתף פעולה עם המורים בחשיפת ניבים ויצירת מלים למקצועות שונים בעברית.

בהם טיפל לא רק בדברים, שהיה להם אופי ציבורי וכללי. הרבה מאות יהודים בני שכבות שונות, נהנו מעזרתו כרופא וכאיש. בהערצה היו מספרים, איך הגדיל לעשות כרופא הגוף ומעורר הנפש גם יחד, איך הציל ממש את חיי הפונים אליו במסירותו העמוקה בימי המלחמה העולמית, וביחוד כשהתפשט “חלירע” בירושלים.

מצרור זכרונותי עליו יצויינו כאן שתי פגישות אתו.

הד"ר בהם, שהיה לבוש מדי־צבא תורכיים, איקלע לטבריה באותו היום, שהקצין האוסטרי, הצייר אפרים ליליין הביא לשטח הבלתי כבוש ע"י האנגלים את בשורת ההצהרה של בלפור. הד"ר בהם ישב מן הצד ולא השתתף בשיחה, כל זמן שדובר על אודות “הפולקלור היהודי”, אך נעשה מיד לרוח החיה, כשהשיחה עברה לענייני היום. בהתלהבות דיבר נגד ההשליה וההפרזה ודרש להעריך את ההכרזה רק מבחינה זו, שהיא תסיר את הכבלים, שאסרו את הידים. היא רק הכשירה את התנאים ועל העם למלאותה תוכן. הוא גם הביע חשש אפיקורסי, שהרגעים הטובים יעברו ולא ימצאו אותנו מוכשרים להפיק מהם מה שאפשר.

בערב של אותו היום דיבר הצייר ליליין במסיבה חשובה מתוך השתפכות נפש עמוקה. הצייר תיאר איך היה תמיד ער ועקב אחרי כל הזדמנות לגלות ולתפוס בכוח ההשראה רשמים מהדמויות הנעלות, שפעלו בארץ וביחוד בירושלים. הוא סיפר, כי בגלריה שלו מפרצופי בני העלייה המועטים תפס מקום בראש הלוחם המקורי ר' יחיאל מיכל פינס.

אז קם הד"ר בהם וכאילו התיר בזהירות את צרור זכרונותיו שלו, באמרו: כמעט עם חלב האם ינקתי את האהבה הטהורה והתמימה לירושלים. עם התפתחותי גדלה, התעמקה והתרחבה האהבה. עול ימים הייתי כשנזדמן לידי במקרה מעין חוזר, שהיה מיועד ליחידים נאמנים ושבו סופּר על התיעצות בעליית בית בירושלים, איך להתנהג עם הספר, שנתחבר על ידי “מין”. מחבר הספר הזה היה ר' יחיאל מיכל פינס. במוחי נצטייר הלוחם לאמת שלו, כשהוא עומד בקומה זקופה ודורש בירור דינו. כשעמדה לי הזכות להגיע ארצה כתייר, רצתי ממש, כשעוד אבק הדרכים על נעלי, לראות את פני המעונה, שסבל בגלל כרכורי השטן, הבוחר לעתים בירושלים. רציתי ללחוץ בכל חום נפשי את ידי האיש, שקידש את תחית שפתנו והטיף: “לא להתביש ולדבר עברית בשוק ובבית”.

אחרי שהד"ר בהם נח מספּר רגעים, הוסיף: מן השיחות עם תלמיד חכם מקורי זה, שהשתדל לשכוח את תעלולי העבר, תפסתי לא מעט מארחות החיים וממנהגי ירושלים. עמדתי יותר ממקצת על הקשיים הגדולים, הכרוכים בעבודה בירושלים, שבה מדקדקים באיסור של “חדש”. על אף הכל היתה החלטתי נחושה, כי צריך להתיישב בירושלים. אגלה לכם סוד: גדולה היתה סקרנותי לראות את הרבנית מבריסק “סוניה דיסקין”, אשת הרב מבריסק, שלפי הידיעות המוסמכות היתה אז מניעה את הגלגלים במלחמה הקשה נגד פינס. טלטלתי את עצמי לעיר העתיקה ומצאתיה משותקת למחצה. רק מספר מלים עלה בידי להוציא מפיה. בחזרי משם לא עזבה אותי אף רגע המחשבה: “הלא אנו אשמים בכל זה. הזנחנו גם הפקרנו את ירושלים, ומההפקר זכו המתנכרים לרוחנו ולשאיפותינו. בחרתי אז להאחז בצפרנים בירושלים ולפעול גם על אחדים ללכת בעקבותי, להיות מוכנים לדרוך ב”בשבילי היסורים" למען הגדלת כבודה, שכלולה והבראתה של ירושלים. אלה הם יסורי התשובה ומירוק החטאים נגדה". הד"ר בהם סיים דבריו: “גדול הוא הכאב, כי גם אלה, הנחשבים ל”שלנו", משביעים אותנו סבל רב. זה מחפיר ומעליב".

ישר היה הילוכו בשדה הפעולות שלו. לפעמים נדמה, כי הנה נכשל, מעדו רגליו, אולם לפתע פתאום הוא מתעודד, מתאושש וממשיך בהילוכו העקשני לקראת המטרה. בזמן הופעתם של השליטים החדשים בחיינו הציבוריים הוצעה לו משרה, שהיתה מסדרת אותו כפרט בעבודה, אבל הוצג תנאי של הפסקת קיום של “מכון־פאסטר” שלו. הוא דחה בשתי ידיו את ההצעה והמשיך לחיות את חייו בתנאים קשים.