את כל שפע כחותיו הרוחניים הקדיש יהודה הלבץ לבירתנו הנצחית. הולם איפוא אותו התואר “סמל המסירות לירושלים”.
יהודה הלבץ היה מחונן במזג טוב. לבו היה מלא אהבה טהורה לזולת ואהבה רבה לארץ. הוא היה בעל ידיעות עשירות, בעל מרץ וסבלן.
הלבץ ידע, שהישיבה בארץ נקנית ביסורים. הוא בא ארצה מסביבה חב"דית, שהיה מעורה ומושרש בה. הוא בא כשברשותו סכום כסף די הגון, לפי המושגים של הימים ההם. הוא עמד בראש קבוצה, ששאפה להאחז בקרקע מעבר לירדן. הוא קרא לבנו בשם יהושע, עובר מעברות הירדן. כשנגוז החלום של התישבות מעבר לירדן, התישב בירושלים. כאן התמסר לפיתוחה של ירושלים. תפקיד זה כבש את כל ישותו ושימש תוכן חייו. ואמנם היה רב חלקו של הלבץ בכל פעולה חשובה למען ירושלים. אעמוד על אחדות מהן:
א. הלבץ היה מראשי היוזמים של מפעל בית־העם בירושלים.
ב. עבודה מסועפת עשה הלבץ ב"משואת ירושלים" של “המכבים הקדמונים”. יהודה הלבץ היה בין הראשונים שנשבעו לדגל “המכבים הקדמונים”.
ג. כשוועד חובבי־ציון באודיסה הכניס 50.000 פראנק לשם ייסוד “קופות מלווה” ונוסדה קופת המלווה “מוריה”, היה הלבץ אחד משלושת חברי הנהלתה. הוא טרח הרבה, כדי שהקופה תתפתח. בעת הצורך היה ממלא גם מקום של שמש, היה מודיע ללווים על מועד התשלום ומזרזם לדייק.
ד. אפשר לומר, על סמך תעודות מוסמכות, שהודות למאמציו הכבירים של יהודה הלבץ נוסדה הנקודה הישובית החקלאית בסביבות ירושלים עטרות־קלנדיה.
בשיחות חברים, שהיו נהוגות אצל חברי “משואת ירושלים” בכל שבת, נתעורר הרעיון של צורך בשיכון. דובר על בנין בתים עם גני ירק מסביבם בשכונה של “המכבים הקדמונים”. במשך חדשים רצופים סיירו חברי “משואת ירושלים” בקבוצות וביחידות בסביבות ירושלים, כדי למצוא מקום לשכונה. מצאו שטח של אלף דונם בקלנדיה. בידי הלבץ עלה לעניין בדבר קבוצת חברים ואחדים מבני משפחתו, שהכניסו במשך זמן קצר למעלה מעשרת אלפים פראנק לרכישת האדמה. הלבץ לקח עליו את כל הטורח הרב, שהיה כרוך ברכישת אדמה בזמנים ההם. עזר לו חבר אחד, פקיד הממשלה התורכית, שהיו לו קשרים מיוחדים עם ערביי הסביבה לרגל התעסקותו בגביית המסים של הממשלה. הלבץ הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו לשיחות, לביקורים במקום ולכל פעולה, שהיה צורך בה לסילוק המכשולים. כחג נחשב לו אותו היום, שבו הצליח להשיג חלק משטרי המקנה.
ה. שרות מזהיר שרת בזמן ייסוד הגמנסיה העברית בירושלים. הוא היה בעל כשרונות של מחנך ובעל ידיעות רבות. כמורה היה עליו להתייחד עם גנזי הרוח שלנו, כדי למצוא את הניבים המתאימים לטרמינולוגיה במקצועות, שהיה מומחה בהם. הוא ידע להקנות את ידיעותיו לתלמידיו. הוא שאף לשינוי ערכים במערכת החינוך. הוא רצה לגדל דור, שיהיה הנושא של תעודת התחייה, שיוקיר את העבר, יגן על קדשי האומה ויהיה שלם בנפשו.
הלבץ התמסר לגמנסיה העברית מהיום הראשון, שבו בקרו אצלו יהושע ברזלי והד"ר נפתלי וייץ והזמינוהו להשתתף כמורה ומחנך, ועד יומו האחרון. הלבץ עמד בראש המגינים על המוסד הזה. ברצוני לספּר כאן שני מקרים המעידים בעדם עד כמה היה הלבץ מסור לגמנסיה.
בכיסו של הלבץ היו המחאות אחדות על תשלום משכורתו הזעומה. הוא לא השתמש בהן, מפני שלא רצה לרוקן את הקופה, כי הדבר היה עלול לגרום למניעת האפשרות לשלם למורים אחרים. הוא חשש, שמא יעזבו אחרים את עבודתם, אם לא יקבלו בזמן את משכורתם. כשהמוסד נמצא במצב כספי קשה, נקראה אסיפה של ידידי המוסד. מראשוני התורמים, בסכום לא קטן, היה הלבץ. בכיסו היו המחאות אחדות לתשלום שכר־עבודתו. בו בזמן חסרה בבית הפרוטה ממש. באותו יום לא מרח הרוקח לבנו הקטן את העיניים, מפני שחסרה במזומנים העשיריה (בערך שתי פרוטות) שצריך היה לשלם לרוקח בעד טרחתו…
הלבץ לווה באופן פרטי סכום, שהיה דרוש להוצאות הנסיעה של שלמה שילר מגליציה, שהוזמן לשמש כמנהל. חברו של הלבץ, שידע מה מצבו הכלכלי, הוכיח אותו על מעשה זה. הלבץ ענה, שהוא מוכן לרעב ובלבד שהמוסד יתפתח.
יהודה הלבץ נבחר כציר מירושלים לקונגרס הציוני העשירי, שהתכנס בחודש אוגוסט 1911. בזמן הקונגרס הרצה הלבץ על הארץ וצרכיה בפני עשרים ואחד הצירים לקונגרס מטעם “המכבים הקדמונים”. הלבץ הדגיש את הצורך בגאולת הקרקעות וכן הפנה את תשומת לב הצירים לצרכי הגמנסיה בירושלים. תעמולתו של הלבץ עשתה פרי ומצב הגמנסיה הוטב.
ו. לתוך שרשרת פעולותיו מן הראוי לשים את הטבעת, שאחרי גלגוליה והתפתחותה מה היא נוצצת! – המדובר במוסד החינוכי, התופס מקום מכובד בירושלים, בית הספר “תחכמוני”. בעליית חדר, בשכונת הבוכרים, שנחשבה אז כרחוקה והגישה אליה עברה דרך סלעים, התאספו ודנו על ייסוד “חדר תורה”. הלבץ היה באסיפות אלה מראשי המדברים. הוא היה גם הראשון, שהכניס מכיסו הדל סכום כסף להוצאות ההכרחיות. הוא שימש בזה דוגמא לאחרים, שגם הם יתרמו. הלבץ הכניס לפעולה זו מחום לבו. הוא פעל והפעיל ורבים נמשכו אחריו.
ז. בזמן משפט בייליס בקיוב, לרגל עלילת הדם, ראינו את הלבץ והנה איננו נח. הוא חיפש דרך להשפיע על כהני הדתות בירושלים, שיפרסמו כולם ביחד, הן נוצרים והן מוסלמים, מחאה נגד העלילה הנבזה. הודות להלבץ התקיימו שיחות וגם הושגה הסכמה עקרונית מצד כמה כהני דת לחתום על המחאה. הלבץ לא נתן מנוח לאישים ידועים, שהיו להם קשרים עם כהני הדת. הוא כינס את האישים ובסודיות ערך תכנית פעולה. כל אחד קיבל על עצמו למלא את התפקיד, שהוטל עליו.
ח. כשהורם נס המרד נגד הלימוד בשפה הגרמנית בבתי הספר בארץ, נכנס הלבץ בכל לבו למערכה לשם הקמת בתי־ספר עבריים.
הלבץ לא שם לב לאזהרת הרופאים, שישגיח על בריאותו, ביחוד לאחר שעברה עליו מחלת הקדחת הצהובה. הלבץ עמד בחוץ על רגליו שש שעות. אחרי שחזר מישיבה מעייפת, שבה דנו על פתיחת בתי־הספר החדשים, הותקף על ידי שיתוק. ביום י"א בכסלו תרע"ד יצאה נשמתו.
הד"ר בן־ציון מוסינזון, שהספיד את הנפטר, אמר אח"כ, שלא יכול להיפגש עם המבטים הדוקרים של היתומים, שהביעו, לפי הרגשתו, מעין מחאה על שהרשו לאביהם לעבוד למעלה מכחותיו וליפול במערכה.
חובה לייחד את הדיבור גם על חברתו בחיים, שרה הלבץ לבית בהרב, שנתברכה בכל המידות התרומיות, שמנו באשת חיל. היא היתה חדורה שאיפה לתחיית הארץ ועזרה בשכלה העמוק ובתפיסתה הרחבה לבעלה בכל הפעולות. היא נשאה בדומיה את הסבל הרב, שהיה כרוך בפעולות אלה. היא נשארה עם שלושה ילדים קטנים, הרביעי נולד חדשים אחדים אחרי פטירת האב. היא מלאה את מקום האב לארבעת הילדים. גם היא היתה בין בוני הישוב. זכרה יישאר לברכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות