עשרים וחמש שנה למותו

היחידים, שלהם נגלו הזיו והיופי שבחביון פעולותיו, המעטים שראו אותו שׂשׂ להושיט עזרה לזולת מתוך חסכונותיו המצומצמים ולפעמים בשעה שהיה בעצמו חולה, התקשו לפתור את החידה: מאין שואב החייל הפשוט הזה את הכחות הרוחניים הנעלים האלה?

פעם, במסיבת מכיריו ומוקיריו, נשמעה הערכה: “לוא היינו נוהגים כמתוקנים שבאומות העולם להשאיר שם וזכר לצנועים הנעלמים, שרוב ימי חייהם היו טבעות, טבעות בשרשרת הפעולה הכנה והנאמנה, היה אז המקום הראשון והבולט מיועד לר' מנדל סוסניצקי”.

מגדר שתיקתו יצא בפעם הראשונה בימים שפשה נגע האוגאנדיזם. הנגע פשה גם באלה, שלפי עברם ועמדתם היו צריכים לשמש בתפקיד של כהנים, הפוסקים על טהרה וטומאה. המנוח הזמין לאסיפה, שבה ייחשף קלון אישים ידועים אחדים ממצדדי “מלון לילה”, כי במקום שיש משום הוצאת לעז על הארץ ועסקניה אין לחפות גם על אלה, שחלקם רב בהתפתחות הארץ.

בראשון של פסח תרס"ה, כשהתיירים והאורחים מר מ. שיינקין, הסופר יעקב רבינוביץ ואנשים מהמושבות בלווית “מורה־הדרך” החביב יהושע ברזילי בקרו בביתו של סגן מנהל אנגלו־בנק בירושלים מר ליפבסקי, גילה בעל הבית יותר מטפח מן ההתנגדות וההפרעה לפתיחת סניף הבנק בירושלים. הוא השמיע האשמה חריפה על הזנחת בירתנו. שיינקין מצדו הצהיר, שהוא מתחרט על העבר, והתחייב לעזור להבא בכל האמצעים לתקנתה של ירושלים. אז נטל את רשות הדיבור השתקן סוסניצקי. דבריו הפשוטים, היוצאים מהלב, זכו לתשומת לב כל הנוכחים. בדבריו היתה מורגשת ההתרוצצות הפנימית, שקדמה להבעתם. הנוכחים תפסו מה היה ברצונו להביע מתוך צורת ההבעה. מה שהחסיר במלים הסביר על־ידי אופן הדיבור. כולם נדו לו, כשנתקף על ידי שעול בגמרו לדבר. כשהוקל לו נפלו בחלקו לחיצות ידים חמות.

לתיאור אישיותו נמסור כאן עוד אי־אלה עובדות.

א. בא אורח לביתו. מעיר ההריגה קישינוב ברח. מושיב אותו ר' מנדיל על יד התנור הפרימיטיבי המוסק, מגיש לו בעצמו חמין ובזהירות מחושבת, כדי שלא לנגוע במקום הכואב, שואל על מצבו והעזרה הדרושה לו. האורח היה לפי מקצועו צבע. הוא עלה ארצה עם שבע הנפשות שלו, הוא רוצה להסתדר בירושלים, אבל הוא מחוסר כל אמצעים. ר' מנדיל עורך מיד תכנית איך לסדר את העולה החדש בעבודה. בו במקום מציע ר' מנדל לעולה הלוואה, שתספיק לעת־עתה לקיום ארעי ושתוחזר “לכשירחיב”. ר' מנדיל מכתת רגליו למרות חליו, משיג את ההלוואה ומסייע למשפחה בכסף, בעצה ובטיפול.

ב. שוב מעשה בעולה מהומל. צורף זהב וכסף לפי מקצועו. ברח מן הפרעות. אותות היאוש והפחד טרם נמחו מעל פניו, בתארו את אימי ההרפתקאות, שעברו עליו. סוסניצקי קבלו לביתו. כדי לעזור לו, סובב ואסף חתימות של ערבויות. לא קל היה הדבר וכרוך היה באי־נעימות גדולה, כי דרושים היו חמשים איש, שכל אחד יקבל עליו אחריות על סכום של נפוליון (עשרים פרנק) בשביל אדם זר לו. ר' מנדל כיתת את רגליו מאחד לשני. לא חסך דיבורים וקיבל באהבה את כל הקשיים, שהיו קשורים לזה. הפעולה הוכתרה בהצלחה. מפי ענתבי, מנהל קופת מלוה של חברת יק"א, שמע התראה מפורשת, כי לכל הסכום הגדול של אלף פרנק האחראי הוא אך ורק סוסניצקי. ר' מנדל לא ראה את תפקידו כגמור עם השגת ההלוואה. הוא עזר לצורף להשיג דירה ועבודה.

ג. בלכתו יום אחד לשם הרקת הקופסאות של הקרן הקיימת, ראה, שמהעגלה המכונה “דיליז’אנס”, שהסיעה נוסעים מיפו לירושלים, מורידים מכונת תפירה גדולה ועוד חבילות. על יד העגלה עמדו שתי צעירות, שכל הכבודה היתה שייכת להן. ר' מנדל נגש, שאל וחקר מי הן הפנים החדשות ולאן פניהן מועדות. כאשר שאלו אותו הצעירות על בית מלון זול, ובית מלון כזה לא היה קיים בירושלים, הרי הציע להן להכנס עם כל צרורותיהן לביתו. “היינה אורחות שלנו עד שתשגנה דירה מתאימה” אמר ר' מנדל. אשתו השתדלה להנעים עליהן את הישיבה הזמנית בבית. כשהצעירות האלה התבססו יפה ובנו להן בית, זכרו למשפחת סוסניצקי את החסד אשר עשתה אתן משפחה זו.

ד. בתפיסתו הטבעית, העמוקה העריך ר' מנדל סוסניצקי את הקפיצה הנחשונית, שנעשתה על־ידי יסוד הגמנסיה העברית בירושלים. לבו כאב על כך, שמפני טעמים שונים לא יכול לעזור בפועל למוסד החינוכי החדש. בשיחה אינטימית נחשפו פצעי לבו על שבניו אינם לוקחים חבל במלחמת התחייה: “רק מעט זכיתי לצקת מים על ידי מורים ומלמדים. בכל רמ”ח אברי גדולה חיבתי לתורה והשכלה. בכל האפשרות התאמצתי להכשיר את בני לתורה ותעודה. מלחמה חזקה נערכה נגדי בזמן שהייתי חולה ולא הייתי מוכשר לעבודה, שללו ממני מתן “החלוקה”, שהייתי זקוק לה מאוד. לא נכנעתי ובני המשיכו את למודיהם על אף השמתא והחרם. השיבותי במלחמה: רעייתי נסעה לחו"ל להסביר ל"ממוני כולל סובאלק", ששלמים ונאמנים אנו למסורת וכל פשע לא פשענו על־ידי זה, שברצוננו לחנך את ילדינו, שיהיו טובים לה' ולאנשים. את בני שלחתי להשתלם בגרמניה ואת המולדת שכחו. הטובים בין תלמידי חברת “כל ישראל חברים” משמשים חומר לייצוא לצרפת ומשם אינם חוזרים למקור, וטובי התלמידים של חברת “עזרה” נשארים בגרמניה וכאבודים ייחשבו לארץ. עליכם לבער אחרי הכפילות ולדאוג לכך, שתלמידי ה"גמנסיה העברית" יהיו שלמים, מלאי מסירות וחיבה לארץ, לשפתנו ולכל קדשי האומה". כשמר יהודה הלבץ, האידיאליסט ב"ה" הידיעה, ממייסדי הגמנסיה והרוח החייה בה סח לו, שמחפשים כסף, כדי להביא אישיות ידועה, שישמש כמנהל הגמנסיה ויתן מהודו עליה, הכוונה היתה למר שלמה שילר, נתן סוסניצקי מיד בשמחה את הסכום הדרוש כהלוואה.

ה. פני ר' מנדיל סוסניצקי קרנו, כשנמצא באספות המוקדמות ליסוד בית־העם. האסיפות נערכו בחדרי ביתו. הוא שמח שמחה רבה על שהולך ונוצר מוסד תרבותי חדש, אשר ישמש מקלט רוחני לאחים החדשים, הבאים להתיישב בירושלים. יבוא קץ לבדידות, שהיתה מורגשת ביחוד על־ידי העולה החדש. בבית העם ישמעו דברי תורה וחכמה, רוח הציונות תרחף שם. כשלא הסתפקו בדברים ורצו ליסד קרן לשם ייסוד בית־העם, מסר מיד לאחד הנוכחים נפוליון זהב. הוא שמח שמחה רבה בראותו שכמעט כל הנאספים הכניסו כספים למטרה זו.

ו. ר' מנדל נכשל פעם בעבירה שהיא “לשמה”. הוא לא עמד בהבטחתו וגילה סוד. מעניינים היו דברי הווידוי שלו על החטא שעשה: "אחרי שמעי את הדברים רתחתי כולי. מלחמה פנימית התלקחה בי: אם אמסור, אהיה הולך רכיל, מפר הבטחה, אבל מצד שני אעבור על הלאו “אם לא יגיד ונשא עוונו”. כשנעשתה פגיעה בכבוד רעיון התחיה, וגם היה לי חשש, שהדבר יגרום סבל, אכזבה ועינוי הדין לעולה חדש צעיר, החלטתי אחרי לבטים ונדודי שינה לעשות את אשר עשיתי. עופות השמים הוליכו את הסוד, הדברים הגיעו לאזני אחדים מהידועים וגרמו לתגובה ולפעולה הדרושה. ר' מנדל הוסיף: “בראותי את תוצאות המעשה שלי, הריני נהנה מהמצוה, שבאה על ידי עבירה”. מפני טעמים שונים יש הכרח לעבור בשתיקה על ענין זה, בו עשה ר' מנדל שרות חשוב.

כשם שבחייו היה בורח מהכבוד והפרסום, כן גם בפטירתו הסתלק בלי הספד והערכה.