משופרא וירושלים
ר' זלמן רוקח עמד בראש בית־מרקחת, שהיה משותף לשלושה רוקחים, שלושתם מחוסרי כל תעודה על הכשרתם המקצועית, אבל בעלי נסיון. הם שרתו והגישו עזרה רפואית כמעט לכל התושבים המרובים ב"מאה שערים" ובסביבתה הגדולה.
מהבוקר עד הערב אפשר היה לפגוש בחדרי בית־המרקחת המון אנשים, בעיקר נשים עם ילדיהם הקטנים. כל אלה חיכו לטיפול בעיניים. הרוקח היה מחליט במקום למי לתת טיפות ולמי משחה לעיניים. הרוקח ר' זלמן, הבקי בתחלואי הארץ, היה מקדיש חלק גדול מזמנו למתן עצות לחולים ולביקורים בבתי חולים. כולם חיכו למוצא פיו, לפי הוראותיו היו מזמינים רופא. לפעמים לא היה מהסס לחלוק על דברי רופא והוא היה מחליט מה לקרב ומה לרחק בנוגע לתרופות. ר' זלמן הרוקח היה מרגיע את בני הבית, מעודד אותם במילים חמות, היוצאות מהלב.
למרות עבודתו המרובה כרוקח ומרפא, היה מקדיש הרבה מזמנו, גם משעות העבודה שלו, לענייני הציבור בירושלים. במוסדות השונים של הישוב הישן נשמעו דבריו והשפיעו, הוא היה מדבר בנחת, המלים היו ספורות, בהשפעתו היה מפעיל גם אחרים וכך היה מביא לאט לאט לידי השיפורים והשינויים הדרושים.
ר' זלמן רוקח היה מראשי חברת “אחווה”, שהקימה את השכונה “אחווה”. השכונה לא זכתה להינות מהתנאים הנוחים, שנהנתה מהם השכונה “זכרון משה” מהקרן על־שם משה מונטיפיורי. מייסדי “אחווה” קיבלו הלוואה מבאנק וקיבלו עליהם מרצונם את התנאים והסייגים החמורים שהיו קשורים בקבלת ההלוואה.
ר' זלמן היה משתדל להתרחק כמטחווי קשת מהעניינים, השנויים במחלוקת. הוא היה נזהר גם מאבק של פוליטיקה. הוא היה מופיע כשר של שלום, לקרב ולאחד וליישר. היה לו חלק לא קטן גם בהתחלות של הפעולות “האפיקורסיות” להקים ועד פעולה מסודר, עם בחירות לוועד. עניו מטבעו, התרחק מדיבורים. לכן נזקפו מעשים רבים שלו לזכות אחרים.
בזמן מלחמת העולם היה ר' זלמן אחד מחברי “ועד הסיוע המאוחד האמריקאי” בירושלים וגזברו. הוא שש להזדמנויות השונות, שניתנו לו להושיט עזרה לסובל. הוא היה נותן בסתר הלוואה לבעל מלאכה, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו, ולבעל חנות מכולת, שיוכל לעמוד בשעת דחקו. הוא הודה בגלוי, שעבר לפעמים על הפורמליות הדרושה ואפילו הפר החלטה, כשראה ש"עת לעשות" וסופה של ההחלטה להשתנות. ר' זלמן היה הרוח החיה בפעולות ועד הסיוע.
במשרדי ועד הסיוע נעשה פעם במפתיע חיפוש ע"י ראש המשטרה החדש. בקופה היו החשבונות של חילוף מטבעות נייר לזהב. פעולה שנאסרה איסור חמור. מכיוון שהגזבר ר' זלמן סולובייצ’יק נמצא אותה שעה ביפו ומפתח הקופה היה בידו, נאלצה המשטרה לשים חותמת על הקופה מבלי לבדוק אותה. לוּא פתחה המשטרה את הקופה, היו העסקנים, חברי ועד הסיוע עם דוד ילין בראשם, צפויים למשפט בלתי נעים לגמרי. צעירים אחדים התנדבו והלכו באישון לילה אל המשרד, הסירו את החותמת הרשמית, הוציאו את החומר המסוכן מתוך הקופה ושמו חותמת מזוייפת על הקופה. אף אחד לא הרגיש בפעולתם, אפילו השומר היהודי. באופן כזה ניצלו העסקנים מעונש ותסבוכת.
כדאי לספּר על “עבירה לשמה”, שעבר ר' זלמן סולובייצ’יק כגזבר ועד הסיוע. בימים הללו היתה העזרה הרפואית של “קופת חולים” מפוצלת. “הפועל הצעיר” עזר לחבריו שלו ו"אחדות העבודה" עזרה לחברים שלה. מי שטיפל בעלייה בירושלים, היה מקבל כל חודש תקציב בשביל העולים החדשים, החולים והמבריאים. ר' זלמן ראה, שישנם עולים, שהגיעו ארצה לפני כמה שנים, – הם אינם שייכים למפלגות האלה והם זקוקים לריפוי והבראה. ר' זלמן פנה אל האיש, שטיפל בענייני העלייה בירושלים, שיעזור לו בביצוע הערמה. הוא הציע לבקש מהד"ר דה־סולה־פול תקציב גדול מהדרוש, ומההפרש תנתן עזרה רפואית לאנשים הזקוקים. המטפל בענייני העלייה מסר בסוד לד"ר דה־סולה־פול את מחשבת הערמה של ר' זלמן. בעיני הד"ר פול מצאה ה"ערמה" חן ובמשך חודשים רבים נתנה הקצבה מוגדלת. ר' זלמן נהנה הנאה רוחנית מפעולת העזרה שלו לעולים. ר' זלמן לא ידע שהדבר גלוי וידוע לד"ר פול.
בזכרוני עולות עוד פעולות יפות של ר' זלמן סולובייצ’יק. ביום ששי בשבוע נתקבלה בוועד הצירים ידיעה, שקרוב לארבע מאות מתושבי ירושלים, שעזבו את הארץ בזמן המלחמה כנתיני מדינות אויבות, עומדים לחזור, סדרי התנועה ברכבת רחוקים היו מלהיות תקינים. כדי להכנס לתחנת הרכבת, שנמצאת ברשות הצבא, צריך היה לקבל רשיון מיוחד. מר סולובייצ’יק קיבל קודם כל על עצמו חלק מעבודת ההכנה של מזון ומקומות הארחה בשביל הבאים. אחרי כן בילה שעות אחדות בקבלת פני הבאים. לפני שהרכבת הגיעה נתברר, שלרגל שגיאה טכנית עומדת הרכבת להתנגש עם הקטר, שזז ממקומו ואי אפשר היה לעצרו. היה ברור שהנה תאונה קרובה. חברת “הדסה” נדרשה לשלוח אל תחנת הרכבת את כל רופאיה ועוזריה לשם הגשת עזרה. מר סולובייצ’יק התרוצץ, הוא שלח שליח אחרי שליח להודיע פה ושם. כעבור זמן קצר נתפשטה הידיעה ומאות קרובים ומכרים מהרו בבהלה אל תחנת הרכבת. מר סולובייצ’יק עמד וניחם, הסביר והבטיח שלא יאונה שום רע לנוסעים. “לשם הרגעה הבטחתי מה שלא היה ידוע לי כלל”, הוסיף אחרי כן.
רק אחרי זמן־מה נתברר, כי השריקה הבלתי פוסקת של הקטר, שנעתק ממקומו, שמשה כאזהרה לסכנה. הקרונות, שהסיעו את מאות הבאים, נעצרו במהירות וכל הנוסעים נצטוו לפנות מיד את הקרונות. הקורבנות היו נהג הקטר ועוזרו, שנתפחמו ומתו מיד. בינתים התקרב יום השבת. מר סולובייצ’יק היה בין המפנים את הנוסעים המבוהלים, שהלכו כמה קילומטרים רגלי, ממקום התאונה עד תחנת הרכבת, שייכנסו לאוטומובילים, שהוכנו בינתים. “ה' ימחול לכם את הנסיעה מאונס בשבת. בהגיעכם לסביבת “מאה שערים” תרדו ותגיעו רגלי לשכונת הבוכרים מקום הארחתכם. זכיתם ושבתם בתום המלחמה ובלהותיה לעיר הקודש, שבה גרתם. פעולתכם בעתיד תכפר על החטא של נסיעה בשבת”. דברי מר סולובייצ’יק נאמרו בלבביות והשפיעו.
בליל “בדיקת החמץ” הגיעה לירושלים קבוצה של עשרות צעירים לשם ביקור וסיור. הם היו עייפים מהליכתם ברגל. הם באו בלי הודעה מוקדמת ולא עשו שום הכנות. מר סולובייצ’יק עזב את ביתו, רץ לבתי התבשיל והודיע להם, שעליהם להכין מיד אוכל נוסף בשביל האורחים. לשני חנוונים ציווה לשלוח מיד מצות, יין ועוד מיצרכים דרושים. בבוקר נודע שמאתיים אורחים הגיעו כבר ובדרך נמצאים עוד רבים. מר סולובייצ’יק מסר לשליח, שיטפל בבעור החמץ שבביתו, לקח לו לעזרה אחדים ממכריו וחילק ביניהם את העבודה של הכנת אוכל ומקום־מרגוע בשביל האורחים הצעירים, שעלו לרגל לירושלים. “אל תשכחו שהיום ערב פסח וערב שבת”, הזכיר וחזר והזכיר ר' זלמן לאנשים, שנרתמו לעזרה ופעלו כבאי כחו. כשפניו מאירים משמחת מצווה, פנה אלי בבקשה: “לעת עתה נעשו כל ההוצאות הגדולות הכרוכות בסידור האורחים, על ידי ועל אחריותי, בלי כל יפוי־כח ורשות ממי שהוא, שיכול לפרוע ולסלק אותן; אנא, פנה בלי שהיות אל הד”ר פול, שדבריך נשמעים אצלו, ובכל כוח השפעתך סדר, שיקבל על עצמו את ההוצאות הקשורות לזה. הציליני פשוט מאי נעימות גדולה, המחכה לי". הד"ר פול הופתע מביקור בערב חג בביתו. בשמעו את הפרטים, הזדרז ונתן המחאה בכתב לר' זלמן על סכום של 78 לירות, לכיבוי ההוצאות בקשר לסיור. הד"ר פול הוסיף בסוד ובניחותא, כי “עוד יעיין ויבדוק את האפשרות של הקצבת סכום נוסף למטרה זו”. מר סולובייצ’יק לחץ את ידי האיש, שהושיט לו את ההמחאה ומתוך צחוק אמר: “זה כבר גבול המותר, כעת אפשר לחטוא ולעשות באיסור…”
אחרי הצהריים, כשהוקמו בשביל האורחים אהלים בחצר הרחבה של “בית־העם” התחיל הרב קוק לדאוג למזון בשבילם. מה נרגש היה בהיוודע לו על הפעולה המסורה שנעשתה על־ידי מר סולובייצ’יק. הכהן הגדול הרים את ידיו ואמר: “יבורך מר סולובייצ’יק זך הנפש וטוב הלב”.
כדאי לציין, שעסקנים רשמיים אחרים, שאליהם אולי שייך כל העניין ועליהם היה לטפל בו, הראו יחס קריר. ביום הראשון של חולו של מועד, כשעלתה הבעייה הדחופה של החזרת מאות האורחים למקום עבודתם, פנו אל אחד העסקנים החשובים. התשובה הראשונה היתה: “האם לא ידוע לך שהיום, – יום טוב, של גלויות – המשרדים סגורים ואין להפריע את מנוחת הפקידים”.? ר' זלמן קפץ ממש מעורו, כששמע על היחס הזה למאות אנשים, שכל חטאם היה, שלא בקשו למפרע היתר לבוא ממקום עבודתם לירושלים. כשנודע הדבר לד"ר פול הטיח דברים קשים.
ידעו בירושלים, שאם יש צורך בעזרה וסיוע, יש לפנות לר' זלמן סולובייצ’יק. מה שאפשר היה להשיג, אפילו במאמצים גדולים היה משיג. כשלא היתה לו אפשרות לעזור, היו פניו מתכרכמים והיה מבקש לבוא אליו שוב, אולי יוכל למצוא את האפשרות.
כך חי לו אחד מיקירי ירושלים, כל חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות למען הזולת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות