את ר' צבי לייבוביץ, אביו של חברי במשך ששים שנה ומעלה זאב, לא הכרתי. לא נזדמן לי להיוודע על אביו כלום, אך העובדה, שהוא לוקח לחתן לריסה בת ר' אבא שירווינטר, נכדת הרה"ג ר' איצ’לה שירווינטר, מעידה כמאה עדים על יחוס עצמו ועל יחוס משפחתו.

לעומת זאת הכרתי היטב את משפחת אמו ריסה לבית אידלסון, משפחה הגונה ואצילה. את הרה"ג ר' איצ’לה שירווינטר, הסבא של אמו, לא הכרתי, אך חיה בזכרוני יראת כבוד, שהיתה מתעוררת, בשעה שהיו מזכירים את שמו אלה שהכירוהו והוקירוהו, בתוכם גדולי התורה ומיוחסים. את ר' אבא שירווינטר, הסבא של זאב הכרתי, הוא היה סוחר נשוא פנים ומכובד, איש בעל מידות תרומיות ובר אוריין. על אשתו, הסבתא בריינה, אמרו, שהיא יודעת פרק בגמרא. הייתי מבאי ביתם.

את זאב הכרתי לראשונה בשנת תרמ"ח. היינו אז בני חמש ולמדנו בחדרו של שמחה פרח חומש עם רש"י. כבר אז התבלט הילד באצילותו. כל הילדים ב"חדר" אהבוהו וגם אני הייתי כרוך אחריו ואהבתיו. מה נפצע לבי, לב ילד רך ותם, כאשר נודע לי, בהיותי בביתם בל"ג בעומר, שזאב ואחיו ואחיותיו הגדולים והקטנים ממנו הם יתומים בלא אב. הצרוף הזה זאב – יתום לא נתקבל על דעתי ואת צערי זה הבעתי בפני אבי ואמי בשאלות מדוע ולמה. תשובותיהם־דחיותיהם לא סיפקו אותי ומאז העיק משהו על לבי והייתי משתמט מלבוא אל ביתם. עם גמר ה"זמן" נפרדנו, כי זאב עבר ל"חדר" אחר. היינו נפגשים אח"כ לעתים רחוקות ותמיד היינו שמחים לפגישה.

בשנות תר"ן–תרנ"א התקרבנו שוב. בבית הסבא שלו ר' אבא שהו אז שני בנים של הדודה חיה, אשת הרה"ג ר' יצחק בלאזר, “ר' איצלה פטרבורגר”. אני למדתי ב"חדר" יחד עם שני ילדים אלה. אחרי הלימודים היינו מתכנסים בבית הסבא שלהם לשחק. הסבתא בריינה היתה בוחנת את ידיעותינו בגמרא, במסכת “בבא מציעא”, שלמדנו בחדר. גם זאב היה בא שמח והיה משתתף במשחקים אתנו. נעשינו שוב חברים. נתקשרתי אל הנער עדין הנפש הזה בקשרי אהבה. חביבותו היתה ניכרת בכל. בהילוכו, בדיבורו וביחסו אל חבריו. זכורני שבת אחת כשישבתי עם אבי ולמדתי “פרקי אבות”. כשהגענו למימרא “קנה לך חבר”, קפצתי מתוך עליצות ואמרתי, שקניתי לי חבר, את זאב.

כשעזבו בני הדודה חיה את וילנא וחזרו לקובנה, המשכתי להיות חבר לזאב. היינו נפגשים כמעט יום־יום בבית הכנסת על־שם ר' זאנוויל בעת תפילת שחרית.

חלפו שנים, גליתי למקום תורה, ואחרי שנה וחצי, בשנת תר"ס, שבתי הביתה, לווילנא, כשאני ציוני רשמי, שוקל שקל. שמחתי היתה רבה מאוד, כשמצאתי גם את חברי זאב והנה הוא ציוני, כי רבים הלכו אחר ה"בונד".

כציוני גמרתי בלבי לעלות לארץ־ישראל. לכן עזבתי את ספסל בית־המדרש ונעשיתי עוזר בבית־מסחר. רציתי לחסוך כסף, כדי שאוכל לעלות ולהשתקע בארץ. כאיש עמל נספחתי ל"פועלי ציון", אך העיקרון הטריטוריאליסטי, שבו דגלו פוע"צ, הרחיק אותי משורותיהם. נתקתי את קשרי אתם ונתחברתי לאגודה “התחיה”, אגודת צעירים, מתלמדים, לאומיים פרוגרסיביים. בין חברי האגודה נמנו שמואל צ’רנוביץ הסופר, אביזהר המורה, וזמן מסויים גם הסופר פרץ הירשביין, ואחרים. חברי זאב עמד בראש הוועד. הוא היה משרה עלינו השראה מיוחדת, שאיני יודע לתת לה ביטוי. כל החברים כבדוהו וחבבוהו. ידי שלי לא זזה מתוך ידו. לאחר שעלה לארץ־ישראל, השליך את אדרתו עלי. במשך שנתיים הייתי ממלא את מקומו ב"התחיה", עד שעליתי גם אני ארצה בשנת תרס"ז. אינני מתימר, שעלה בידי למלא את מקומו כראוי, אבל הוא שימש לי תמיד סמל והשתדלתי להמשיך בדרכו שלו.

זאב זכה בזכות עצמו וכנציג “התחיה”, להשתתף במסיבה לכבוד הד"ר תיאודור הרצל ז"ל, שנערכה בזמן נסיעתו לפטרסבורג דרך וילנא, בקיטנה של מר י. בן־יעקב. הד"ר הרצל לחץ את ידו של זאב לייבוביץ. זו היתה הקנאה היחידה, שקנאתי בזאב לייבוביץ, אך גם על זאת כסתה האהבה, שאיננה תלויה בדבר.

ששים שנות אהבת אמת אחדו אותנו ורק המוות הפריד בינינו – לזמן מה. זכרו לברכה לי תמיד.