הנה נדמה לי, שהוא עומד לפני, כמו שראיתיו פעמים רבות, מחייך ומלטף אותי בעיניו הפקוחות לרווחה, התוהות וכאילו חרדות משהו. לבו מלא על כל גדותיו, ואחרי שיחה ממושכת עוד נשאר לו הרבה ב"ילקוטו" בבחינת תנא ושייר. איזה להט פנימי ניכר בכל הבעתו, אך ברור, שלא יתנהו לפרוץ כולו החוצה. מרסן הוא הן את כמות דבריו והן את להטם.

הכרתיו זמן רב, כימי דור. במשך כמה שנים היינו שכנים בחצר של כולל ווהלין (שברחוב יפו), וכל הימים הייתי פוגש אותו באספות או בבואי למשרדי הסוכנות. ידעתי, כי הוא אחד מראשוני הישוב החדש בירושלים, שבה נתהוותה לאט לאט וקמה במלוא־שיעורה מהפכה שקטה בחוצותיה. כשעלה זאב לייבוביץ לארץ, בראשית המאה העשרים, הרי הישוב הישן, החרדי, הוא ששלט בירושלים, הוא שהיה כמעט לבדו בירושלים כולה. חלף דור אחד – והיישוב הזה הפך למיעוט קטן – בשלטון ובמספר. היכן ה"חלוקה", היכן שלטון הכוללים, היכן החרמות על החפשים? הישוב החדש מושל בכפה כיום, והיהדות החרדית־הקנאית בעיר הקודש יושבת למעשה בגיטו. בקושי שולטת היא אפילו בתוך הגיטו עצמו, וכל שכן שאין לה שליטה מחוצה לשעריו.

אנו מרבים לדבר על חלוצים, והכוונה היא לכפר, אך זוהי חד צדדיות, והיא בלתי צודקת. כי יש חלוציות גם בעיר. “ויהי בונה עיר” מציינת התורה כענין גדול, שבוצע ע"י בנו של אדם הראשון. אין ואי־אפשרית התפתחות של ארץ, תרבות, מדינה בלא העיר. אנו הראינו בתקופת התחיה השלישית, וביחוד מימי הבניין המזורז של הבית הלאומי, חלוציות גם בבניין ערים חדשות בארץ וגם בפיתוח הערים הישנות. שבעתים יבורכו גדולי־האומה ותלמידיהם, אשר, כמו זאב לייבוביץ, השתקעו דוקא בירושלים המפגרת ועמלו למען הבראתה הכלכלית והתפתחותה הלאומית־הרוחנית על יסודות מודרניים.

כשהתוודעתי אל לייבוביץ בעלותי ארצה, באביב תר"פ, ועמדתי על טיבו, מיד הבינותי שלפני אחד מאלה החלוצים המצויינים, אשר עליהם אומר המשורר הלאומי:

הוא היה מלא וגדוש תורה ומעשים טובים, ואופי אציל היה לו כיאות לבן־ווילנא, מרכז האריסטוקרטיה הרוחנית שביהדות רוסיה. משם גם הביא אתו לירושלים את ציונותו, שהראה בה פעילות מרובה עוד מימי נעוריו. כאן המשיך בעדינות של תלמיד חכם ובענווה יתירה את פעולתו הציבורית, שהשתרעה על פני שטח רחב. עוד לפני שהכרתיו, כלומר בתקופת תרס"ח־תר"פ, כבר הספיק לגלות כאן את מסירותו ומרצו בעבודתו למען העולים, – ב"לשכת המודיעין" בירושלים –, בבית־העם, ב"מכבים הקדמונים", בעזרה מקיפה לפליטי המלחמה העולמית הראשונה (כשהוא עצמו בין ראשוני קרבנותיה!) ועוד. אחרי המלחמה הוא בין מייסדי אגודת הפקידים ו"הלוואה וחסכון", בין פעילי הציונות הכללית, ועד השקל ומוסדות אחרים. ושוב הכל בצניעות, מתוך אידיאליזם טהור.

למזלו הטוב נזדמן לו כמעט כל הימים לעמוד ולפעול במחיצתם של גדולי ירושלים, כמו יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, ד"ר רופין, מנחם אוסישקין ואחרים. הוא למד מהם, והם העריכוהו כאחד מן “החיילים האלמונים” המעולים ביותר, שהצמיחה לנו התחייה הלאומית. הם הוקירו את מידותיו התרומיות, את אהבת ישראל ואת אהבת הארץ היוקדות בלבו. בעצם היה אוהב־אדם גדול, להיטיב עם הפרט והכלל – דבר זה היה תענוגו הרב ביותר. לא היה לוחם מטבעו, אך במקום שראה עוול, לא נרתע מלהתריע, גם נגד גדולי הציבור. הוא ניחן בפאתוס מוסרי, וזה היה בא לידי ביטוי מאליו כל־אימת שאישיותו המוסרית התקוממה לאיזה חטא מצד יחיד או ציבור שלם. לא פעם הייתי עד לאומץ־לבו מבחינה זו. במקום שלוחמים מטבעם לא העיזו למחות, – יש ודוקא הוא, הצנוע והשקט כל־כך, היה קם ומוחה בעוז. משום כך עשו דבריו תמיד רושם על שומעיו. הכל ידעו, שאם לייבוביץ מתריע ומוחה, – כי עתה בוודאי צודקים הדברים, ומבוססת ההאשמה במידה שלימה.

לייבוביץ היה איש־ירושלים, הלוהט באהבת ירושלים. רק פעם עזב אותה, כשנמלט מחמתו של העריץ התורכי ג’מאל פחה (שציווה להגלותו לאנקרה) לטבריה בשנות המלחמה העולמית. ירושלים רוממה את נפשו, בה בא במגע עם גדולי האומה, וכל אקלימה הרוחני הלם אותו, – את איש־המסורת המתון בהליכותיו, המתמיד בשאיפותיו הנעלות ובעבודתו למען הכלל.

בשנות חייו האחרונות נתגלה בו כשרון חדש, כשרון של כותב זכרונות, וכאן הגדיל לעשות למען תולדות הישוב החדש של ירושלים. אם כי היה בעל השקפות מוצקות, שכללו את עיקרי העלייה הגדולה והציונות השלימה, הרי בזכרונותיו על אישים ומאורעות חותר הוא לקראת האמת האובייקטיבית ומשתדל להעריך כל דמות ציבורית כערכה. מרובים האישים, שעליהם הוא מספּר כעד־ראיה או שמיעה, והוא שמר להיסטוריון של ירושלים והישוב כולו כמה עובדות חשובות, שהשפיעו על חיינו בבירה בדור אחרון.

נשים לב: לייבוביץ הוא היחידי בין כותבי זכרונות, שאינו מדבר כלל על עצמו, אף כי הוא מילא תפקיד פעיל במאורעות ובמעשים המסופרים בפרטות. זאת היא הבלגה של גבורה רוחנית. נוגעת עד הלב המידה הגדולה של כיבוש היצר, יצר ההתבלטות, אשר הוא מגלה כאן.

איך אומר ביאליק בשירו, שכבר הבאתי קטע ממנו לעיל:

על זאב לייבוביץ ושכמותו שר המשורר.