שנות תרפ"ו–תרפ"ז – הן שנות המשבר הקשה בארץ, חוסר עבודה וחוסר מעש.
קומץ החלוצים שבירושלים הסלעית שרוי בבטלה מאונס.
“יומיים בשבוע”, זאת המכסה ה"אידיאלית" בה זוכה האדם ה"עובד". אך לאו כל אדם זוכה לכך, כי מעט העבודה, שישנה ב"לשכת העבודה" מתחלקת בצמצום שבצמצום בין הזקוקים שבזקוקים, המטופלים במשפחות, ואילו ה"רווקים", – ואלה הם רוב ציבור הפועלים, שהיה באותן השנים בירושלים, – מתהלכים חסרי עבודה.
במה חיינו באותן השנים?
ב"פתרון בעיות עם ועולם", אלה הויכוחים הסוערים והלוהטים בשעות שלפני הצהרים (זאת היתה “פת השחרית”) במסדרונות לשכת העבודה.
בקריאת ספרים בשעות היום (במקום ארוחת הצהרים) באולמי הקריאה של הספריה הלאומית, זה ה"בית הנאמן" בבניין “בני ברית” שבחצר המרווחת ברחוב החבשים. מנהל הספריה הוגו ברגמן היה מייעץ לך בבחירת ספרים בענפים השונים של ספרות, מדע ומדיניות, ויודקה (הוא יהודה) יערי הספרן היה מחווה דעתו על הספר שהזמנת.
בימות החורף (ולמרבית ה"מזל" אותה השנה – תרפ"ז – היתה שנת שלג כבד בירושלים), כשבחדרך הדל והדולף והבלתי־מוסק היית קופא ממש מקור החודר לתוך העצמות, מעלה מיוחדת היתה לה לספריה הלאומית: תנורי הנפט הקטנים שבחדרי הספריה היו משפיעים חום לכל היושבים שם. היה זה אחד המקומות המעטים בירושלים, בהם יכולת להתחמם לאורה של תורה ולחומו של תנור גם יחד. היית ממש “בולע” ספר אחרי ספר יחד עם מנת החלבה, – זו “מנת הברזל” של האוכל, שהיית לוקח בהקפה (או תמורת “פתקאות סולל־בונה”, שעוד נשארו אצלך מהתקופה המאושרת של עבודת שבוע תמים) בחנויותיהם של משה אורבך שבזכרון משה, או של קליינמן במחנה יהודה, או של טוחן ברחוב יפו, או של חרפק שבשכונת הבוכרים (הם היו מחוננים באיזה חוש מיוחד לדעת שאפשר להשביר ל"חלוצים" בהקפה, כשם שבוכמן היה “מוכר” לנו דברי הלבשה, בהאמינו, שיבוא יום והתמורה תשולם. ואכן, עשרות רבות מאתנו נצלו מחרפת רעב ומעירום הודות לאמון הזה).
בערבים הארוכים (במקום ארוחת ערב) היו לנו שעורי מחתרת של ה"הגנה". “בסיסי האמונים” שלנו היו אז בגני הילדים: בגן שבזכרון משה – של חנה פיינסוד־סוקניק, או בגן שבשכונת מזכרת או בגן שברחוב החבשים.
זו היתה מנת חלקם של ה"חלוצים". אולם היו גם “סתם־אנשים” רובם מבני עדות המזרח, המטופלים במשפחות, ואף ה"יומיים בשבוע" לא היו לכולם, כי כמעט וכלתה עבודה משוק הבניין בירושלים הצוננת.
מי דאג להם?
ברחוב החבשים, בשכנות עם בית הספריה הלאומית, בבית של “ועד העיר ליהודי ירושלים”, זה ועד קהילת ירושלים של אותם הימים, היתה נמצאת לשכת העליה של ההנהלה הציונית בירושלים. מנהל אותה הלשכה היה זאב לייבוביץ, ועבד אתו א. מ. בוקשפן.
באותה הלשכה היו מצטופפים מאות מחוסרי עבודה, בעיקר בעלי המשפחות שבהם, מקבלי ה"סיוע", שההנהלה הציונית הקציבה למחוסרי עבודה (לפי אישורי לשכת העבודה): 25 גרוש לשבוע, ו־40 גרוש לשבוע לבעל־משפחה “כבד”…
את כל תלאותיהם וסבלות משפחותיהם היו מתנים מקבלי ה"סיוע" בפני לייבוביץ. את כל מרי שיחם היו שופכים לפניו, והוא ־ קצרה ידו מלהושיע. הוא ידע, שאין הסכום הפעוט יכול להספיק לכלכלתו אפילו של אדם אחד, ושל משפחה שלמה לא כל שכן.
לא מעט צעקות היית שומע באותה לשכה, זעקותיהם של מרי נפש, חסרי עבודה ולחם, אשר לא פעם היו מרימים אף את ידיהם המשוועות לעבודה ולעמל.
ב"קו האש" הזה של חזית המשבר עמד זאב לייבוביץ, מוקף מאות מרי נפש ויודעי סבל.
עמד מולם? לא! היה רואה את עצמו שותף להם.
מה יכול היה לתת להם? עבודה לא היתה. יותר כסף? לא היה ברשותו.
את לבו היה נותן לאנשים אלה, את לבו החם והכואב והמבין לכאבם.
הוא היה מנחם אותם ומעודדם, היה טופח בידידות־אמת על השכם (לפעמים היה נותן “מתן בסתר” לביישן צנוע, שהיה נמנע מלהדחק יחד עם מאות המצטופפים), היה מספר סיפורים על העבר הלא־רחוק, על תלאותיהם של אנשי העלייה השנייה, שהוא היה אחד מהם, – והיה מפיח אמונה בעתיד יותר טוב, שלא ירחק לבוא.
אמנם, דבריו אלה לא היו נותנים לאנשים יותר לחם לפי הטף, אולם הקלה פורתא היתה באה לסבלם הנפשי מאותה החמימות, שהיתה שופעת בלבו של לייבוביץ, ומדבריו המעודדים, שהיו בנחת נשמעים. אמונה תמימה היתה אופפת את שומעיו מרי הנפש, הרעבים ללחם וצמאים לעבודה, כי אך חולף הוא הסבל, ויבוא יום, והוא לא רחוק, ותמלא הארץ ברכת עמל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות