נולדתי בעיירה קטנה קאמינקה, שבאוקריינה, חונכתי ברוח ציונית הודות לאמי, שחינכה את כל הילדים ברוח יהודית־ציונית.

אמי היתה ציונית נלהבת. חתמה לפני כ־40 שנה ויותר על העתון “הצפירה” ו"השילוח", היתה דורשת דרשות ב"עזרת נשים" בפני האמהות, שעליהן ללמד את ילדיהן עברית ולשלוח אותם לארץ אבותינו. בביתנו היו מתאספים כל אוהדי הציונות שבעיירה, ביחוד בשבתות ובחגים. היו שרים שירי ביאליק והיו רוקדים ריקודי־עם.

בין ידידי ביתנו היתה הגב' אסתר שווארץ. היא לקחה חבל פעיל בחיים הציוניים שבעיירה. היא היתה החלוצה הראשונה מבין בנות העיירה, שעלתה באותו זמן, לפני מלחמת העולם הראשונה. היא אף למדה מקצוע בעיר אודיסה, מיילדת־מסג’יסטית, על מנת להשתקע בארץ ישראל.

אמא שלחה לארץ את הבן הבכור, שהוא בארץ מזמן העלייה השנייה. בהכנות הסודיות לעלייתו השתתפה אסתר שווארץ. הבן השני נסע אף הוא בהיותו בן 13 עם אבא לארץ. מחמת הקדחת הקשה, שתקפה את אחי הצעיר, מוכרח היה אבא לעזוב את הארץ ולחזור לרוסיה. זה דיכא מאד את רוח אמי, אבל היא החליטה בכל זאת לשלוח את הבן השלישי, שהוא בארץ מזמן העליה השלישית. ואחרון אחרון: אותי ואת אחי הרביעי שלחה אמא לארץ בזמן העליה הרביעית.

לפני צאתנו לדרך לארץ ישראל ספרה לנו אמי הרבה על אסתר שווארץ. היא הביעה את תקוותה, כי אסתר שווארץ תעזור לנו בודאי בבואנו לארץ.

באנו לארץ, אני ואחי, בחודש ניסן תרפ"ה (1925). הגענו לירושלים רק ביום שישי, שבו חל גם “הסדר” של פסח. הייתי במבוכה, איך ואיפה אפשר למצוא מקום ערב “הסדר” וערב שבת. אולם אחי הרגיעו אותנו ואמרו לנו: “פה נמצאת אסתר שווארץ שלנו ובעלה זאב לייבוביץ והם מזמינים אותנו ל”סדר". ואמנם כך היה. בליל ה"סדר" התאספנו בבית לייבוביץ לחוג את חג החרות. השלחן היה ערוך בטוב טעם, בנוסח יהודי מסורתי, ועל־יד כל צלחת וכוס היתה פתקה מונחת עם השם של האורח או האורחת. השתתפו קרוב ל־30 איש, רובם מבני עיירתנו, רוקים ורוקות, שעלו בלי הורים. הגב' אסתר לייבוביץ הציגה אותנו בפני האורחים: “אלה הם ילדי, – אחות ושלושה אחים, – ואני אצלם כמו אמם”.

הרגשנו את עצמנו תמיד בביתם, בפרט ב"סדרים", ממש כמו בביתנו. שרנו, רקדנו, המטעמים הזכירו לנו את המאכלים של אמנו, שהיתה מכינה לנו בליל ה"סדר". ה' לייבוביץ היה פוגש כל אחד מאתנו בחביבות ובלבביות, ממש כמו אב, כל מלה היתה מהולה במליצה, שקלעה לכל אחד, כצעיר וכזקן. הגב' לייבוביץ היתה עזר כנגדו. היא היתה מחלקת ביד רחבה את המאכלים של פסח, מבלי להביט בסיר, אם יספיק גם בשביל עצמם. “אכלו, אכלו”, היה מוסיף ה' לייבוביץ באידית, “עסט אוד שיימנט אייך ניט, כמו שאומרים אצלכם בקאמינקה”. ככה היינו מבקרים בבית לייבוביץ מדי שנה בשנה ב"סדרים" של פסח ובכל ליל שבת עד שהגענו לפרקנו ובנינו לעצמנו את בתינו.

משפחת לייבוביץ עזרה והתעניינה בגורל הצעירים והצעירות, שעלו אז בלי הורים. מציאת עבודה היתה אז בעייה קשה מאד. זאב ואסתר לייבוביץ השתדלו לעזור לעולים החדשים למצוא עבודה מתאימה ולהשתרש בארץ. גם לי עזרו בהשגת עבודה. רבים בארץ יזכירו לברכה את בית לייבוביץ, שהפיץ אור וחמימות לכל הבא בצל קורתו.