הוא היה בעל־שיחה נאָה ובן־שיחה נאֶה. נמשכה־נמשכה שיחתו ומשכה.
הכרתיו רבות בשנים, דומה עלי – כמעט בסמוך לעלייתי לארץ־ישראל בתרפ"ו. הכרתיו וחיבבתיו. ידידים היינו, עם ההפרש שבגילים, מאז ועד מותו.
הירושלמי שבו משכני אליו במיוחד. ותיק מעורה־מושרש בירושלים, מאוהב בה אהבה רבה – אהבת עולם. מכיר את שביליה ואת אנשיה, גם בתוך החומות. מוקיר את הישוב הישן, את יקיריו, מוקיר רבנן בכלל – מסורת בית־אבא.
והוא איש ווילנא, ממשפחה רבנית נכבדה. לבי נמשך מילדותי לווילנא – מולדת אבא ז"ל ומשפחתו הרכבי, רש"ש, רמ"ש, הדודה דבורה ראם “האלמנה־המדפיסה” – בהרחבה כתבתי על כך בספרי “לחקר משפחות”) וה"ה סבא ז"ל (ר' משה כרפס) – והוא היה מספר לי רבות על “ירושלים דליטא”, שרק ימים ספורים עלו בידי לשהות בה, בשליחות ציונית, לפני השואה.
נזקקתי לו בשנים, בהן עסקתי בעלייה ב' מלבנון, סוריה ופרס. בסבר פנים מאירות, כמשתתף במצווה, סייע בכל אשר נתבע לכך כאחד העובדים האחראיים במח' העלייה של הסוכנות היהודית. עבודתו בענייני העלייה היתה לו יעוד־חיים, מאז בואו לארץ־ישראל.
שוב נפגשנו בעבודה משותפת בשדה הציונות: בוועד השקל, בוועדת הבחירות לקונגרס הציוני. הוא בשם מפלגתו – התאחדות הציונים הכלליים, ואני בשם מפלגתי – הפועל המזרחי. ועם זאת – ללא חציצה־מחיצה בין הלבבות.
הוא היה מן הגווארדיה הישנה, נושאי שובל הציונות הרומנטית. השקל, – סמלה, – נקדש בעיניו. מפלגתיות צרה זרה – זרא היתה לו.
ישרות ופשטות של “ליטוואק” היו מקווי אישיותו, כשהן רוויות בלבביות ומלוות ברצינות ובמסירות. צביעות שנא. התנגד ל"עשית מאחורי הקלעים", לזימום בסתר, אם ביחידות ואם במאוגד…
היה שומר מצווה, שומר מסורת, שריח־רוח תורה בו. בצעירותו הספיק להתבשם מאוירתם התורנית של ישיבות ווילנא ובתי־מדרשיה. למד ולא שכח את תלמודו.
את מקום תפילתו קבע בבית־הכנסת “ישורון” בסמוך לדירתו ב"בית המעלות".
זכורני: פעם נזדמנו שנינו בט' באב בבוקר על יד הכותל־המערבי. מראהו העיד, כי “בשבוע שחל בו” לא סיפּר את פניו ולא עשה את זקנקנו. לאחר קינות עלינו לבית־המדרש הסמוך לכותל לקרוא בתורה – לפי “תקנות” ממשלת המנדאט הקריאה בט' באב ע"י הכותל היתה אסורה… הוא עלה למפטיר ובניגון ליטאי עצוב קרא את ברכות ההפטרה.
בעל־שיחה, כאמור, היה, וכשיחתו – כתיבתו: זכרונות, פרקי אישים, כשירושלים במרכז תודעתו. הייתי מן הממריצים אותו לפרסם דבריו, כשנועץ בי על כך והראה לי את החומר. ובפונדק ספרותי אחד שוב נזדמנו: “הד ירושלים” – שבועונו של ידידנו מר שלום בן־ברוך.
כן, בעל־שיחה נאה היה ר' זאב לייבוביץ. נמשכה־נמשכה שיחתו וגם משכה, והנה נפסקה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות