בשעתו היה אדם עברי קורא בספרי מנדלי מוכר־ספרים ונהנה הנאה מיוחדת במינה. היתה זו הנאה אמנותית, שלא הורגל בה מעודו. קרא הקורא ומצמץ בעיניו, ידיו מיששו באויר, מבקש לתפוס טעמה של הנאה זו ולא יכול. גם מבקריו של מנדלי טעמו אותו טעם משכּר ולא ידעו מה הוא. הם ראו סיפורו של מנדלי כי טוב ולא ידע מה טובו ומה שם יקראוהו. קם האחד ופתח ואמר: “יווני”, יווני בטלית ותפילין ותרמיל, יהודי שנשמתו יוונית. פתח שני ואמר: אמן יהודי, מקומם עולמם של יהודים, ואם ח"ו מבול יבוא לעולם ויחריב הוויה זו של יהדות אירופה המזרחית, על־פי מנדלי אפשר יהיה לשוב ולבנות אותו עולם בדמותו ובמתכונתו. ועוד סיפר פרישמאן: נוסע עלם במרכבת־הברזל וקורא בספר. והעלם הוא דויד פרישמאן והספר ספרו של מנדלי מוכר־ספרים. והנה פלא: המראות שבמציאות והמראות המצויירים בספר המשך אחד להם. אין בזו אלא מה שיש בזה, ושני העולמות תואמים, המסופר בספר והנשקף מן החוץ בעד החלון של הקרון משלימים זה את זה, ולא ידע העלם בהשקיפו לחוץ כי הפסיק קריאתו. בשניים אלה שיבח פרישמאן את סיפורו של מנדלי, כי לא ידע כיצד ישבּחוֹ, כי גם רבותיו האירופיים לא לימדוהו כיצד תשובח אמנות וכיצד תוכר, אלא בשני דרכים: דרך הניתוח המגלה רעיונות ותכנים וסממנים ותבלין נותני־טעם, שאמנם ישנם בצורה האמנותית אך לא הם היצירה ולא הם האמנות אלא כלים וחמרים שמהם ובהם האמנות נעשית, והמנתח נמצא בכל עת ובכל שעה מעבר ליצירה ומחוץ לאמנות. ופרישמאן מנע עצמו מלכת בדרך זו, כי נשמת אמן ליהטה אותו ולא מצא חפץ באיזמל הניתוח. ודרך שניה היתה לו, והוא אפיק של השתפכות, שבו הזרים מן הצוננים ומו הרותחים של מבּוּעוֹ המתרשם. כי לא היתה קביעות בשיפוטו של פרישמאן ולא היתה אסתטיקה מוצקה לו. חך טועם היה לו לטעום את הטוב ואת הרע, את היפה ואת שאינו יפה, וכל טעימה היתה מפעילה את רגשו ומנביעה את מקורו להשתפך בשבחים ובגינויים בכוח סוער. מנדלי זכה לשבחים רבים מפיו. אך לא ידע פרישמאן במה ישבח סיפורי מנדלי. אותו עלם הנוסע במרכבת מסילת־הברזל ומפסיק קריאתו בסיפורי מנדלי, ולא ידע ולא הרגיש כלל כי הפסיק רגע אחד את קריאתו, כי “כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, לא פחות ולא יותר, כאילו היה כל זה גם הוא רק שורה מתוך הספר”. וכל אותו “המחזה הקטן שראה פה בעד אשנב המרכבה לא היה לו אלא כעין שורה מתוך הספר” – ודאי נהנה הנאה יתירה מסיפורו של מנדלי, אך בבואו אחר כך לגמול לו לאמן שכר הנאתו, לא ידע מה הגמולה יתן לו והישווה הנאה של אמנות להנאה של הצצה במראה מציאות שאינה אמנות. האין בציורי מנדלי משהו יתר על המציאות? והרי בדברים אלה הישווה פרישמאן ציורו של מנדלי לפוטוגרפיה סתם, שאינה מעלה ואינה מורידה, שאינה משקיטה ואינה מרעידה, אלא נותנת תמונה סטאטית אחת של רגע־חיים ובדל־מציאות, שאין יודע למה זכתה זו לאותה “הנצחה”.

וגם שבח שני מפי פרישמן למנדלי אינו שבח כלל. כי יבוא מבּוּל וימחה עיירות ישראל במזרחה של אירופה והיו סיפורי מנדלי מתכונת לאותן עיירות, על פיהם יוכל הבונה לבנות אותן עיירות על כל אשר בהן. עתה חרבו כל אותן העיירות ולא יוכל איש לבנותן על פי כתבי מנדלי. היה בעיירות ישראל משהו נוסף על המצוי בכתבי מנדלי; יש בכתבי מנדלי משהו יותר על שהיה מצוי בעיירה. ואין האמן חייב כלל להניח אחריו תכנית לריקונסטרוקציה של מכורתו. ואין זה מתפקידו של אמן להכליל יצירתו כל הווית מולדתו. טעם פרישמאן טעימה משכרת מאמנותו של מנדלי, ולא ידע מהו שנותן טעם זה ומנה שבחיו של מנדלי בדברים שהם מחוץ לאמנות ומעבר לתפקידיה. ועתה פתח פה למקטרגים, המבקשים במנדלי דוקא את אשר הבטיח פרישמאן – את ישראל האמיתי לכל גווניו וצליליו והמיית נפשו וחזונו, שהרי אותו מבול בא ועשה את חורבנו – ובספרי מנדלי אין זכר ליהודים גדולים וקורנים ונלהבים חסידים וגאונים ושרפים ומקדשי־שם ואישים טהורים בני־טהורים, הצבי־ישראל ויעלת־חן האשה הישראלית בת־הטובים. ולא בפרישמאן יריבו המקטרגים, שמצא במנדלי את בית־ישראל כולו ויקרו והם לא מצאו בו כל אלה; ולא בי. ח. ברנר יריבו, שהעריך את בית־ישראל “הערכה עצמית” על־פי מנדלי והוציאנו חייבים בדינו, חדלי־עם וחסרי־מתום; כי במנדלי יריבו, על שכך ראייה ראה, שלא כפרץ ושאר רומנטיקאים. וחשבון גדול הם עושים לספרותנו העומדת, כביכול, בצלו של מנדלי המשכיל, אחרון למשכילים שניתן בטעות ראש לדור של תחיה.

וטעות גדולה בכל החשבון הזה מראשו ועד סופו. ראשיתה של טעות בהערכת ספרות ההשכלה, רצונה, סגנונה. מביעו של אותו קטרוג ומחשבו של אותו חשבון, א. קריב, המבקש להפקיע עצמו ואת ספרותנו מרשותו של מנדלי ומצלו, נתון עדיין ברשותם של מבקרים ראשונים, שקבעו לה להשכלה ולספרותה מקום חושך וצלמוות ורצון להשחיר פני עולמנו, שעל כן אין האמנות מחוזם ולשון המליצה שבפיהם אינה אלא לשון של יחידים העומדים מחוץ לעם ומביטים בו מגבוה ומדברים בו רמות ולועגים לשיחו ולשיגו ועוקצים בו עקיצות וסוטרים בו סטירות. ראה קריב כמה נכדים צולחים שברכת סבא מנדלי בנפשם, והם טובי טעם ואהבת עמם מרחיבה לבם ודעתם ויריעותיהם דברי חן ונועם ועוטרות תגים לראשיהם של גדולים וטובים מישראל ומעלים ניצוצות גם מבינונים ופחותים שבישראל, – עמד ובעט בסביהם של אלו, מולידיהם של אלו המאושרים, רואי האורות, לפי שסבי סופרינו יריעותיהם עטרו קוצים לישראל וראו בעלבונם ובנמיכותם. עמד המקטרג וגזר את גזירתו על המשכילים ועל מנדלי, אחד האחרונים שבסופרי השכלה, שבטעות ולאסונה של הספרות העברית הושם ראש לספרות חדשה ולדור של תחיה. האמנם סבורים המקטרגים כי הסופר מנדלי מוכר־ספרים בידי מספר אנשים טועים הושם ראש וטעות פאטאלית זו נמשכת עד ימינו, באשר לא נמצא עדיין מבקר־מקטרג שיוריד את מנדלי מגדולתו? הסבורים הם כי לא ישראל עצמו הוא שבחר במנדלי ומסר בידיו את השוט השוטף ואת שבט הסטירה ואמר לו: הצליפני, החרידני מאשפתי, עוררני משנתי, קרע את עיני העצומות ושים קץ לחלום בטלון־כסלון־קבציאל, כדרך שהחולם חלום רע מבקש שיימצא לו מעורר שיפסיק סיוטו? הסבורים הם כי לא חפץ העם הוא שנתן בלב ח.נ. ביאליק לכתוב על מנדלי ושלושת הכרכים ולהשגיא פעלו ולא הוא שעורר את י.ח. ברנר להערכה עצמית על־פי אותם שלושת הכרכים ולא הוא שהפעיל את פרישמאן לשיש על מנדלי האמן שכמוהו לא קם בישראל עד זמנו? ואם שגו אותם מבקרים וייחסו למנדלי מה שאין בו חובתו של המבקר בן זמננו להעריך את מנדלי הערכה חדשה, הערכה מתוך עצם יצירתו של מנדלי, ולא מתוך הבטחות שניתנו בידי פרישמאן, שלא נתקיימו; ולא מתוך “הערכה עצמית” שנעשתה בידי ברנר, שלא לשמה נוצרה יצירת מנדלי.

שר־האומה הוא גם שר־הספרות. בשעתו העמיד שר־הספרות את מנדלי, סבא פקח עומד בגבורות ורואה עמוקות, גדול בחכמה מכל ניניו ונכדיו, משעשעם בסיפורי־מעשיות ואין מגלה להם אלא טפח אחד מרוב חכמתו ומביעותי מראותיו, כדי שלא לשומם עליהם עולמם, ואין הוא אלא אמן, וכל השאר “אינו מענייניו” – סבא רחום, אמן חנון, לא יבעית את נכדיו. חוק השתמרות האנרגיה כוחו יפה גם בערכי רוח וביצירות ספרות, המשא שהונף בספרות באחד הדורות עשוי כוח־תנופתו לנחות בה כמעט באפס־יד בדור אחר. מנדלי לבדו הרים משא גדול, אט אט העלהו לרגל כוחו ויכלתו האמנותית, ואין איש אתו. הספיקה לו השהות לבחון דרכיו, לבחור כליו, לישר צעדיו. ניתנה לו הבחירה. ברגע שראה עצמו מהלך לצדדים ונוטה כלפי תחום שאין הראייה בה יפה לגוף האומה, עצר צעדיו וכיונם לרוח אחר. “אין זה מעניני” – אמר לנפשו והמשיך בדברים שהם “מענייניו”, דברים שבציור היו תמיד “מענייניו”. הוא לא מצא לגוף האומה טוב מציור. מה נתן אותו ציור לאדם היהודי בימיו של מנדלי – שוב אין מבקר בן זמננו, האמון על אמנות ומיטב הספרות, עשוי לתפוס. עדותם של אנשים צעירים מאותם הימים, שנתחנכו על הציורים ההם ראויה להשמע בימינו. י.ח. ברנר מספר ב"בחורף": “ציור פשוט אחד מן החיים, שברבות הימים עורר בי חוש טועם להבחין בין הכתוב יפה ובין כתיבה בעלמא, עשה הרבה אף במקצוע האמונות והדעות יותר מספר שלם מלא הוכחות משכיליות של ‘מאחדי התורה וההשכלה להיותנה אחיות תואמות, אחוזות ודבוקות ולא תפרדנה לנצח’. אֵלו השתדלו להראות לי, שמוּתר ‘על פי דין’ ללמוד לשון לועזית, שכוונתה של אגדה פלונית אפשר למצוא רק על פי דרך החקירה, שבאותו הנס יש גם מדרך הטבע, לחומרה פלונית אין יסוד בדברי הראשונים – בשעה שציורי החיים האמנותיים, השירה האנושית, פיתחו את האדם שבקרבי, את הלב החי שבי” –– וכשבא מבקר בן זמננו, שהאדם שבקרבו כבר פותח בציורי חיים אמנותיים משל מנדלי ומהספרות שאחרי מנדלי, מספרות ישראל החדשה ומספרותן של אומות־העולם, וטוען כנגד מנדלי ונגד ראשוניותו ונגד ההשכלה שמנדלי יצא ממנה – דמיונו ל"מפתח" מתהלל המזלזל ב"חוגר" שבו, כאילו נצחונו לא היה אלא נס שנתחולל בעזרת השם המפורש. נס קרה להם לאותם מקטרגים והם קוראים בשמות מפורשים של פרץ, עגנון, קבק, סיקו. ואת אלה מי הוליד להם? הן כל אלה אינם אלא נחיתה חזקה שבאה על ספרותנו מעוצם התנופה שהניף מנדלי בשעתו. ומי במבקרי הספרות של אומות־העולם ידון לגניזה ולהחרמה את סופריו הקלאסיים באשר נפשו איותה לו רומנטיקה וסופרים רומנטיים חמודי־נפשו הם? מנדלי מיוצאי השכלה הוא. – ופרץ האין גם הוא יוצא ירך ההשכלה ותנועת שחרורה? אלא שמנדלי אמן גדול היה ונשימה עמוקה היתה לו ונתרוקן האויר שמסביבו ולא היה בו די נשימה לאחרים אתו, והלך לו פרץ לבקש אוירה אחרת ומצאה בשמים ושמי השמים, למעלה מזה, ואברהם’ל בס שלו מלווה בבטנונו מקהלה לא־ארצית. “בוה־בוה” שלו מנגן עם “קאפעלע” של מעלה. צדיקיו הנגלים והנסתרים עושים נפלאות בשמים ובארץ. ועם ישראל עיפה נפשו לנסים ולנפלאות. ומשבאה השואה וקרה לעמנו האסון הגדול, ושליש אוכלוסיו נספו ברעה, ונס לא נתרחש ונפלאות לא באו – לא אל פרץ ואשלייתו יפנה המבקר וידבר משפטים אתו: איה הנס אשר אמרת? היכן האותות והמופתים וה"קאפעלע" של מעלה שיישנת בהם בית ישראל בוארשה ובראדום ובלובלין שני דורות? למה לא הזהרת את העם, חוזה? כי אל מנדלי יופנה הקטרוג, על שום מה לא קיים הוא, מנדלי את אשר הבטיח פרישמאן, שיהא כל בית ישראל מוצא בבואתו בציורי מנדלי… ופרץ זה, שהושם על נס, את כל בית ישראל צייר? וחסידים שלו, האם הם מציאותו של ישראל בגולה? והאם יש בהם אפילו כדי ציור החסידות בישראל? על כרחך אתה אומר כי אין תפקידו של אמן להניח אחריו חומר ותבנית לשם ריקונסטרוקציה של העבר לאחר שאותו עבר נחרב. פרץ ציור נפשו הניח אחריו, והוא חזון שמעל למציאות. מנדלי גם הוא ציור נפשו הניח אחריו, והוא חזון שמתוך המציאות. ואם חזונו של מנדלי היה קשה יותר, הרי חזות קשה הוגדה לו, והוא נבהל יותר והועמד צופה לבית ישראל, ואת אשר ראה הגיד, הזהיר.

אהבת ישראל מדרגה רמה היא לאדם. גם לאדם מישראל. אין ספק כי אותה היד שנשתלחה בעטרת מנדלי, להסירה מעל ראשו של סבא, אהבת ישראל הרעידתה ונשתלחה באשר נשתלחה. אך אהבת ישראל ושנאת מנדלי כאחת אינה אלא טעות גדלה ונמהרה. מנדלי לא היה יווני בטלית ותפילין, אין זאת אלא רעה חולה לראות בכל אמן גדול מישראל את ה"יווני"; כאילו לא ניתנה אמנות אלא ליוונים בלבד; כאילו באמת חילק הבורא את העולם ונתן “פלאסטיקה” ליוונים, “אגרוף” לרומיים ו"מוסר" לישראל; כאילו לא היו נביאי ישראל גם הם אמנים גדולים ובעלי אגדה בישראל גם הם אמנים ובעלי הלכה בישראל אף הם אמנים על פי דרכם. שתי דרכים ניתנו לאדם להשיג בהן את עצמו ואת עולמו ואת הוויתם: דרך הניתוח המדעי ודרך האינטואיציה. בדרך החקירה המנתחת מחטט אדם בכיסויי עולם ונוקב בהם נקבים כדי הצצה בתעלומות. ובדרך האינטואיציה יצר לו האדם את הדת ואת האמנות. הדת והאמנות בנות־מצרא הן, מתנגשות זו בזו, מחליפות ביניהן משמרות, גוברות זו על זו ויורשות זו מקומה של זו, יש שהן צמודות זו לזו ויש שהן מזדהות ויש שהן ממלאות ומשלימות זו את זו. בעולם האלילי היו שתיהן אחיות תואמות. היוונים הקדמונים גברו בהם הכוחות האמנותיים במידה שהלכה אש־דתם הלוך וחסור. אלוהיהם היו התגלמותם של כוחות הטבע ופסיליהם היו התגלמות אלוהיהם. קרובים היו אלוהיהם לאדם וממילא רחקו ממסתורים. כמיהתם למסתורי ההוויה מצאה לה סיפוק באמנות, פלא נפשו של אדם, ומשורריהם ואמניהם היו אישים אלוהיים. ישראל – אלוהיו כמוס ונסתר, ופני אלוהים לא הביט. נביאי ישראל הטיפוסיים ביותר, האידיאליים, כגון ישעיהו, עמוס והושע, שהיו רחוקים מפולחן של דת, היו אמנים גדולים, ודבריהם המית־נפש וציור. תקופות המסתורין בישראל לא טיפחו ביטוי אמנותי. צורך השירה האמנותית שנתעורר בספרד בא בעקב ההתפקחות הדתית שבהתפלספות. ר' שלמה אבן־גבירול ור' יהודה הלוי היו שניהם גם פילוסופים וגם משוררים ושירתם היתה מלבּה את האש שהלכה הלוך וחסור. שכלם היה מפשיט הפשטות ושירתם חזרה והלבישה את המופשט. החסידות בימי גבורתה והתלהבותה הדתית לא טיפחה אמנות של ביטוי, ומספרי החסידות, ברדיצ’בסקי ופרץ, היו אמנים ולא חסידי אש־דת. גם עגנון אינו אלא אמן. בתקופת ההשכלה גדל צורך האמנות ביותר. נתרוקנה הנפש מניצוצות של קדושה; נתרוקנו השמים; והאדם מבקש להתיז ניצוצות חצובים מנפשו. בדברו בהשכלה כותב א. קריב: “המטרה הברוכה והנעלה בעיני בני הדור ההוא קידשה וגם פישטה להם עד מאד את האמצעים. מטרת הסופר היתה לגלול חושך מפני אור, ולחושך אין דמות ותואר, כי השחור הוא תארו. די היה להשחיר את הבד – ומשכנות החושך הנה הנם!” אכן, גם קריב “פישט” לו עד מאד את האמצעים למטרתו הברורה. ערכו של מנדלי מבקש הוא לשנות ואילו הערכת ההשכלה נוטל הוא מן המוכן, כפי שכבר נעשה בידי קודמיו. הן ספרות ההשכלה ביקשה להיות אמנותית, והיא היתה אמנותית על־פי כוחה, כפי אשר השיגה ידה. מאות שנים נזור ישראל מאמנות ומצורך אמנות. ואם אחרי הפסקה ארוכה זו בא פרץ סמולנסקין ותיאר יום־כיפוריו של ישראל ב"התועה", ויל"ג בא ב"דויד וברזילי" ו"בין שיני אריות" ו"במצולות ים" וב"קוצו של יוד" (כן, גם “קוצו של יוד”) – לא היתה בזה אלא השחרת הבד וגלילת חושך מפני אור? וכן גם דבר ה"פליאה" של א. קריב ש"באותה תקופה פשטנית" “פרחה תפארת המליצה” אינה פליאה כלל. ולא סברתו של א. קריב כי מליצתו של המשכיל היתה החותמת והפתילים של אצילותו כלפי העם היושבים בחושך, כלפי חיי הבערות שבא לתאר בעטו", היא המיישבת את הפליאה. וכי מה פליאה היא זו “תפארת המליצה” של משכילי ישראל יותר מתפארת המליצה שפרחה בספרות הקלאסיציסטית והפסיבודוקלסיציסטית הכללית, שדיברה אף היא רמות ונשגבות והפריחה אמרות־כנף לא רק מפי אצילים ונגידים אלא גם מפי בינונים ופחותים?

היה צמאון אמנות בספרות ההשכלה העברית לעת התפכחותם של יהודים והצטננות אש דתם. ומסורת של אמנות אין בימים ההם בישראל. מרחקי חרבה שוממה משתרעים ומתפשטים מדורה של השכלה עד שירת ספרד ומשירת ספרד עד שירת תנ"ך. הפליאה היא זו כי משוררי ישראל שקמו לחדש פני ספרות עברית התחילו ממקום שבו נפסקה שירת ישראל, מן התנ"ך! הן לא רק בלשון תנ"ך שרו ברובם אלא גם תכנים תנ"כיים שרו. האם רק “אהבת ציון” של מאפו נולדה מתוך אהבה? הן גם “יעל וסיסרא” ו"שלמה וקוהלת" ו"צדקיהו בבית הפקודות" ו"נקם ברית" ו"האבות והבנים" כולם הורתם באהבה ולידתם בטהרה והתעוררותם במזל של רינסאנסה, וככל רינסאנסה המפנה עצמו אל איזה עבר כדי לינוק ממנו תכנים וצורות, כן גם ספרות ההשכלה העברית פנתה אל העברית הקדמוניה, השירית. כי לא ידעה עדיין שיש מן השירה גם בעברית המאוחרת, בלשונם של חכמים ובעלי אגדה.עד שקם מנדלי משכיל ומסתכל ואמן, יוצא חיק ההשכלה וראשון לאמנים גדולים בספרות העברית, וקסם לה לאותה לשון עברית מאוחרת ועשאה לשון הסיפור, והיה סבם של מספרינו החדשים. הוא צפה בבטלון ובקבציאל ובכסלון. את שיבוש השאיר לעגנון. את אוטשרטניטה הוריש להזז. ראשית נחלתו של הסיפור עברי האמנותי בטלון־קבציאל. מנדלי ראה ראשית, חלקת ראשון. לה המתה נפשו. בטלון־קבציאל היתה צריכה להיראות בראשונה. זו לא ישוב ונקודה גיאוגרפית היא, כי יאמר לה המבקר: והיכן נגידי רוחך, גדולי הנפש ואנשי מעלה שבתוכך? בטלון־קבציאל אינה אלא הוויה אחת שנתגלגל בה ישראל ששמם עליו עולמו. הוויה זו לא יחסר בה דבר. לוחמה הוא ישראל המשוגע שב"סוסתי"; חולמה הוא בנימין השלישי; זמירה הוא ליזר־יענקל; רוכלה הוא אלתר יקנה"ז; הירצל הנגר אמן הוא לה ור' מנדלי פילוסוף שלה. קבציאל־בטלון מתעלפת בצהרי ימיה. היה היה לב ואיננו. הוא לא נשבר. מתעלף הוא. הצבי ישראל היה לתולעת בתוך חזרת. גור אריה יהודה מזיע בספסל העליון של מרחץ קבציאל. הבן־יקיר־לי אפרים היה לפישקה חיגר. הידד אביבה וקיצה של בתולת־ישראל היה לימי בכיה וקינות ותחינות. זאת חזותו של מנדלי.

מה היה לנו מנדלי? מעורר ומעריך הערכתנו העצמית? – כן ראהו ברנר המעורר והמעריך. אמן־צייר? – ודאי צדק פרישמאן שכך ראהו. אך לא ציירה הריאליסטי של העיירה הוא, אלא חוזה הוויתנו כולה שנגלמה באותה עיירה. ובזה פישט את עקמומיתנו, באשר לימדנו לראות. ראה היהודי את עצמו ותמה כי כן הוא. וכאשר תמה כן התנער ונשל קליפותיו המשונות והתחיל לבקש את אבידתו, אבידת נפשו ועצמיותו. לכן לא צל היה מנדלי, הפרוש על הספרות העברית. הוא בונה של ספרותנו. הוא החריד את הירוקה הקבציאלית והכה גלים באגמנו. הוא הוא שהקים את פרץ. ראה פרץ את היהודי הקבציאלי המשונה ונבהל גם הוא. והלך לבקש את תוכו של היהודי, את נשמתו היתירה, את יהודי־השבּת־והחג. קרע קריעה בניגלה ופרץ אל הנסתר. מי לימד את פרץ לבקש את האדם שביהודי אם לא אותו ציור של מנדלי, שצייר את האדם בקליפתו המשונה, שמשום מה נקראה “יהודית”? ומה היה כל מעשהו של פרץ אם לא חישוף האנושי הפנימי שביהודי, שמשום־מה נקראה בפיו “חסידות”? וכן שאר המספרים אוהבי ישראל ומקדשי שמו, לא צלו של מנדלי היה פרוש עליהם, כי אורו נגה עליהם. הטיפוסים שהתהלכו בסיפוריו של מנדלי הם עצמם בחושך התהלכו, ואולם עצם הסיפור של מנדלי היה אור לאדם העברי ולסופרים שקמו אחריו, כי שדה רחב־ידים קם להם לנחלה, הוא שדה פעולה ויצירה לספרות רבת־דורות. בנחלתו של מנדלי עדיין מתפתחים מספרים עבריים כעגנון. גם עגנון שילח את בנימין שלו על פני עיירות ישראל. ראייתם של ר' יודיל מברוֹד ושל מנשה־חיים אינה מרחיקה מראייתם של בנימין השלישי ושל לייזר־יענקל. עיניהם החיצוניות, עיני בשרם, עצומות. שאיפתם של קבצנים אלה אינן עולות על אלה של מנדלי. להיפך, בנימין השלישי חולם חלום־קוממיות לקבציאל, עיור הוא בהערכת המציאות והוא דון־קישוטי בנפשו. ועיורים הם גם קבצניו של עגנון. שומר־פתאים שמר גם את ר' יודיל וגם את ר' בנימין. אלא שעגנון בא לאחר מנדלי. מצא עגנון גם עקוב גם מישור, גם עיורון גם ראיה פנימית, גם עלבון גם תום. שרידי תום־נפש שמצא בישראל העגינו את האמן שבעגנון ונפשו הוכשרה למתן יהדות מנוסחת, מתן שני, לאחר שנתן מנדלי את מתנו הראשון. עגנון לא נתבע לפקוח עינם של ישראל, שכבר פקחה מנדלי. מנדלי נבעת ממראה עיניו ולא נרפא מביעותיו עד שציירם. יעמדו הביעותים לנגד עיניו ולנגד עיני עמו כאותו נחש־הנחושת, יביטו בהם נשוכי־הכאב וידעו עונים הרב, אולי ימצאו תרופה ורפא להם. עגנון נבעת ונכווה גם הוא. אולי נכווה יותר מחופה זו שמתח מנדלי משנכווה ממראה מציאות יהודית. אז הדליק נרות חדשים ויצא לבדוק לאורם חיי ישראל בעיירותיו בדיקה חדשה, ומצא לא רק עוני והשפלה ועלבון ונמיכות קומה אלא גם חן וחסד וטלית של אור רקומה ממעשיהם הטובים של ישראל. ירד עגנון עשרה טפחים למטה מהמציאות שתיאר מנדלי וראה אותה מועמקת יותר; עלה עגנון עשרה טפחים למעלה מהמציאות שתיאר מנדלי וראה אותה מורמת יותר. אך הקרקע שממנו עלה וירד, מנדלי הוא ששטחה לרגליו. אמנות יהודית זו, שעשתה את הלשון העברית כלי־קיבול ופשטה לה זרועות לחבוק עולם, מנדלי יצרה. מעבר זה מ"תפארת־מליצה", שבהמראותיה ודילוגיה על פני פסגות נשמטה מידה המציאות אל יפיה של פרוזה אֶפּית גמישה, רבת־אחיזה – מנדלי כונן גשריו של מעבר זה, נכד הוא עגנון לסבא מנדלי ומכוחו גבר כוחו. ואם יש ורב כוחו של נכד מכוחו של סבא – הרי שבעתיים ייף אותו עוז של תנופת מנדלי בספרותנו בשעה שעגנון הוא הנחיתה שבאה מכוח אותה תנופה. מי שגוזר על סיפורי מנדלי, ממילא גוזר גם על עגנון. הדור החדש הקם לנו עתה אינו מוצא את דרכו אל מנדלי כשם שאינו מוצא את דרכו אל עגנון. אך המחנך העומד בין הדור הצעיר ובין סופרי ישראל, אשר אהבה בלבו, אהבת ישראל ואהבת ספרותו, ואשר אור בנפשו, ואשר בינה לו להקשיב קשב רב ליצירה ולשמוע פעימתה והמייתה, יוליך את חניכיו גם אל עגנון, וירוום תפארת ישראל, וגם אל מנדלי יוליכם וישים נפשו בנפשם, ונפקחו עיניהם לראות יהודי גדול ואמן גדול שקם לישראל בצרתו, באזלת ידו, וכחובש החושף פצעים למען יירפאו כן גילה פצעי ישראל; וכאמן ההופך עכירותה של מציאות לשכיות־חמדה כן היו קבציאל וכסלון לפינה יקרה ולראשית לסיפור העברי האמנותי; וכאָב רחום ייסר דורו כשלבו קרוע ומורתח מאהבה מסותרת בין שורות סיפוריו הסטיריים, עד אשר לא יכול עוד להצפין את אהבתו זו, והיא מצהירה מתוך השורות עצמן של “בימים ההם” ושל גורל ילדותו של הירשלי “בעמק הבכא” ושל שירת ה"פרגית". מי לא ישמע המייתו של סבא גדול בתוך התמונות שצייר. הרי כל תלמיה של יצירה זו יחד ובכיון. וכל השאר – מה למעלה ומה למטה – נכדיו יספרו. “אין זה מענייניו”.