פרץ רבם של סופרים היה, והוא עצמו נבוך כל חייו. בדומה לאותם צדיקים שלו, ב"חורבן בית צדיק" וב"שלשלת הזהב", שהעולם תובע מהם הנהגה, שררה, אמונה, שידוד־מערכות, והם בעצמם, בנפשם, נבוכים, מכורסמי־ספקות. התובע בשם ה"עולם" הוא ישראל הגבאי. גם ב"חורבן בית צדיק" וגם ב"שלשלת הזהב", בא־כוחו של ה"עולם" של ישראל. ישראל זקוק לצדיק, למנהיג, לרועה. בלעדיו לא יוכל לעמוד. עמים אחרים אפשר להם בלי צדיק, בלי משדד־מערכות. הם משדדים את שדותיהם ושדותיהם מצמיחים להם ישועה וזהב־בר. ישראל לא יעמוד בלי זהב־שלשלת, ו"צדיק" יסוד עולמו. אלא שמחזהו העברי של פרץ – “חורבן בית צדיק” – סופו חורבן; צדיק אחרון משווע בו לאלוהים ואינו נענה ובקריאת “קוקוריקו” מטורפת של פייגלה, גם היא נצר אחרון מאילן הצדיקים, יורד המסך על בית זה, שוב אין עזרה בו. ואילו במחזהו האידי של פרץ, ב"שלשלת הזהב", יש חולית־המשך לשלשלת, ועל פי מצוותו של ה"עולם" ורצונו עולה יונתן, נינם של צדיקים, למלוך על כס שלהם.
האין כאן סמל ומופת לפרץ ולדרכיו, לשתי דרכיו, העברית והאידית? פרץ העברי אין הוא יכול לתת לעמו המשך של אותה שלשלת־הזהב. הספרות העברית לידתה במהפכה, במרד, בכיסופים לחידוש ימינו כקדם. עצם היותה עברית, ומקראית בראשיתה, קשרה את געגועיה אל שלשלת נביאים וחוזים, יוגבים וכורמים, ולא אל שלשלת־זהב מתאבנטת בין טירות פריצים ופונדקי חוכרים. פרץ העברי חוזה את קצה של שלשלת־זהב זו. הצפירה העברית מרמזת לידתו של מזל חדש לישראל. על ברכיה של האם העבריה הקדמונית, שהיתה לה עדנה מתחדשת, משעשעים נכדים, שמתרמזים בהם כוחות־התחדשות נצורים. עת־משבר צפויה לעם, ולא רחוקה היא. היהיה לה כוח ללידה? אז נתפלג העם ללשונותיו, לשתי לשונותיו, עברית ואידית היו לא רק שני פלגי לשון אלא גם שיטת אמונה ואי־אמונה. עברית היתה אמונה בכוחו של גזענו העתיק שלא מת, שלא נבלו שרשיו, שעתיד הוא להפריח מריח עבודה ומכוח הרצון והמסירות. אפילו ה"כופרים" שבין הסופרים העבריים, כגון ברנר, מאמינים גדולים היו. עיקריו של ברנר שליליים היו ברובם, אך ברנר האמין כי “עליהם יעברו גאולים”. עברית היתה אמונה בכוחו של ישראל לחזור ולהתייחד, לשוב ולהתגדר כלאום ולקבל עול אומה ואחריות־קיום עצמית, ארצית ורוחנית. אידית היתה אי־אמונה, היגררות־התמדה אחר מרכבת העמים בגלויות, טשטוש ראשית והתכחשות לאחרית. בעברית נשתיירה שאריתם של תום עם ואומן גאולה. אידית היתה רזיגנציה של פיקחי הרחוב היהודי המתווך, שהאינטליגנציה שלו עשתה אמצעי שבה למטרה, עובדת־חולין שבה – לישות קדושה. פרץ הצעיר, המנגן ב,עוגבו" העברי בארץ פולין, נתפכח עד מהרה מיין שירתו העברית והיה לנודד ספרותי בין הצורות והאידיאות והלשונות. זמן רב יעבור עד שימצא את עצמו. איטלקטואליסטן היה והשירה היתה לו מחוז מחשבה וחריפות, גם בניגון ביקש את החריפות ולא את צליל תומו של אדם. הספרות הפולנית קסמה לו. ויספיאנסקי ופנייתו אל העם לבקש בו כוח ועצמה לתחית עם פולין, וגינוני מבטאו העממי, השפיעו על פרץ מחבּרו של “בלילה בשוק הישן”. ויספיאנסקי ודאי צודק בחפצו לעורר את עם האיכרים הפולנים לעזרת העם ולתחיתו, אלא שקרן־השופר אבדה, השעה הוחמצה. ופרץ מה ביקש? לקראת מה עורר? מה בפי בדחניו ומשורריו “בלילה בשוק הישן”? הזוהי ההליכה אל העם שבאידית של פרץ? לא בדרך זו יגיע פרץ אל העם. סופר זה, שעתיד למצוא את תיקונו בשעה שיספר “מפי העם”, לא היה איש־העם כל עיקר. שתי הדרכים להשגת שמו יתברך – דרך המוח ודרך הלב – שעליהן הוא מספר ב"נשמות אילמות" שלו ו"בין שני הרים", דרך הלב עדיפה יותר, חמימה ועממית יותר. אך לפי שעה דרכו של פרץ היא דרך המוח. הברקותיו הן הקשות של חדודי־המושכל שמקישים זה בזה. סיפוריו עדיין מרובה בהם האליגוריה על הסמל. היהודי עדיין אינו ערך כשלעצמו, שבא לספר על עצמו בלבד וממילא הוא מספר על האדם כולו. לפי שעה עדיין אליגוריה הוא, המצדיק את קיומו רק במידה שהוא משמש משל לנמשל גדול וחשוב ממנו. עדיין מרובים סיפורים על מתים היוצאים מקברותיהם בלילות, מנסים “אם יוכלו לרצות”, “אם ירצו לוּכל”… מתים אלה שבשוק הישן פטורים לא רק מן המצוות אלא גם מן האופי, מן ההתייחדות האישית. דים שהם משמשים משל לאומה זו, החשובה כמת, ככל עני־ממעשים החשוב כמת. ספרות זו עדיין סחורה היתה ככל סחורה שבוארשה הבירה, שלא יחסר בה דבר. היו בה יהודים של נלבקי ושל גנשה והיו בה גם יהודים־של־שבת־ושל־יום־טוב מ"שלשלת הזהב" של פרץ, יהודי נייר, יהודים מדוקלמים, מפוייטים, מוצגים בתיאטרון, בני ברק של אטלס ושל קטיפה ושל שטריימלי־שועלים. זאת היתה פשיטתן של רגלי האידית, שנתפסה לשטחיות, שהצמיחה לה בדמיונה קיום־של־תפארת יהודי בגלות, ריבתה אותו וניפחה אותו ועשאתהו ספרותי ותיאטרלי, ובחיים לא היה לו כיסוי של ממש, קיום של ממש.
ורק משבאו ימי הקשבה לפרץ שככה הדקלמציה שלו, לידה חדשה היתה למשורר שבפרץ משעה שהגביר קולו של העם על קולו הוא. יהודים־של־שבת־ושל־יום־טוב אינם קיימים כלל אם אין יהודים־של־חול. העושה את חולו שבּת אין בשבּתו עלייה על ששת ימי־המעשה. מי שיושב כל ימיו בהרים אינו נחשב בגלל כך על בני־עלייה. רק מי שגם בקעות לו וגיאיות וחתחתים ושוחות, ועולה לפרקים מתוכם למעלה, נחשב לבן־עלייה. ןלעלייה זו ממעמקיו האזין פרץ בסיפוריו “מפי העם”, כשהצליח לעתים להמעיט את עצמו מאד, לחדול מהתנשאותו על המתים שבשוק הישן, לעצור בעד התחכמותו של עורך־דין וסוחר־עצים השולח דוברותיו על פני הווייכסל, להמעיט עצמו כדי דביקות־האזנה, להנמיך עצמו כעשב השדה המקשיב לרוח ואינו משמיע קולו – אז סיפר לו העם את עצמו, את געגועיו, את כמיהתו לחן־האדם, לצלם־אלוהים, לתפארת־הוויה, גם בהיותו בארץ אויביו, בזו הגלות הפולנית ובשאר גלויות. משהפנה פרץ עצמו אל פי העם, נטה מיד מן השטח אל השרשיות שבאגדה העממית, מן האליגוריה אל הסמל; גילויי האינטלקט שלו טושטשו והתום יצא למשול. נפשו לחשה לו כי האמת השירית צרורה יותר באגדה מאשר במאורע שבמציאות, ביצירת העם יותר מאשר בעובדה הממשית. “האדם מעקם את רצונו, מסתיר צורתו האמיתית, נוהג כמקובל וכיאות. אבל החברה ‘חוטם ניתן לה’, היא מרגשת בתוכו ובעצם מהותו של אדם, והיא מספרת עליו סיפורי מאורעות שוַדאי היו קורנים מתוך מהותו לולא עמדו מכשולים מקריים על דרכו… המקריות מסתלקת, נשכחת, צפה ועולה נשמה ערטילאית. זה הקסם אשר בסיפורי־עם”. כך מספר פרץ ב"זכרונותיו" וכך קיים בסיפוריו “מפי העם” ובאחדים מסיפורי החסידות שלו. לא את החסידות כפי שהיתה מצוי הוא מספּר, שהרי זו עיקמה את רצונה מפני החיים ומקריהם. העם נושא בחובו חסידות אחרת, שאפשר ולא היתה קיימת כל עיקר, אך זו שבפי העם היא “למעלה מזה” – היא הערגה של החול אל הקודש, אל השבת; חסידות שהמקריות מסתלקת ממנה ורק קסמה בלבד נשתייר בה. כיוצא בזה העם עצמו, צורתו זו, כפי שהיא מתגלה ב"עינים מושפלות" וב"נשמות אילמות" ו"מסירות נפש" וב"העושה נפלאות" וב"הפיקדון" ובשאר סיפורים מהמעולים ש"מפי העם". אפשר שחיים אלה לא היו ולא נבראו, או שנבראו ולא היו בצורה זו. אך כך חולם העם את עצמו, כך הוא משיג את עצמו; חיים כאלה ודאי היו קורנים מתוך מהותו לולא עמדו מכשולים מקריים על דרכו… כך מוצא העם את עצמו זכאי להצטייר כתוצאה מהוויה עברית רבת דורות וחליפות, שתחילתה שרה אמנו וסופה שרה בת־טובים. כך וַדאי היתה קורנת גם החסידות, כפי תנופתה המתמרדת וכפי כורח ההתחדשות שבאומה, לולא ירידה זו שבאה על החסידות סמוך לתחילתה בידי מקרי הגלות הקשים.
בסיפור ש"מפי העם" נתאחז פרץ לאחר נדודים רבים של רוחו הבלתי־שקט, קצר־הנשימה, העייף לתמורות. גדל האיש ונתעצם. כרה אזנו לסוד. הטביע נפשו בנפש העם. ביטל את ה"אני" שלו מפני ה"אני" של העם. והעם אף הוא עשה רצונו של המשורר וגמל לו שכר הרבה. את כל עצמו סיפר לו, את כל סודו מסר לו, סוד קיומו במיצר הזה, בקללה זו ששמה גלות, בשממון־נפש זה. כמה מרובים כוחות הנפש שהיא אנוסה להפעיל כדי לעמוד ולא למות מיתת־שממון. כמה מאמץ־נפש טעון אותו עם כדי שלא להפסיק את שירו בשעה שהגלים מטבעים אותו. “אל נא, אל תחדל מלשיר – מוזהר סטיה בסיפור ‘נסים על הים’ – בזכות השירה אנחנו הולכים על פני הים, השירה מנצחת את הים”… ביקש פרץ ולא מצא סגולה בדוקה יותר לעמו, לקיום עמו, מן השירה. מכל מה שדבק בו לשעתו, כגון לאומיות, סוציאליזם, דיבור עברי, אידישיזם, דימוקרטיה, השכלת־העם, לא נראתה לו תקנה לאומה זו אלא השירה. והיתה לו חזות הכל כדברי השיר וגם החסידות הזו שלו לא חסידות היתה אלא מין שירה וחומר לשירה. כי נבוך פרץ, רבם של סופרים, ולא ידע להורות דרך. ואותו, דווקא אותו, את הנבוך ביותר, שמו סופרי ישראל בשעתו לראש להם, ו"עולם" זה של אידית ראהו מורה ומופת לו, כדרך שקרה גם ב"חורבן בית צדיק" וב"שלשלת הזהב".
מחוץ לשירה לא ידע פרץ כל דרך. אך פלג־העם, שאי אפשר לו בלא צדיק ורועה, צירף מפיו רמזים ועשאם ציוני־דרך. שלשלת־זהב ראו בחלומם ויהודים־של־שבּת מרקדים בתוך מבול שנאה. ופרץ נעשה רבם ויהודי־של־שבּת. כי על כן לא הרבה פרץ לשהות בבית הספרות העברית, שכל חייה מרד וכמיהה להוויה אחרת, לארץ אחרת, להתחדשות שבּתו של ישראל מתוך התחדשות עבודת החול וימי־המעשה. ואף־על־פי שרק אורח היה פרץ בביתנו, דף נאה יהא לו בספר תולדותיה של ספרותנו, ושם יהא כתוב: הספרות העברית החדשה, בת המאה הי"ח והי"ט, מהפכנית היתה, חדורת כיסופים לחידוש ימינו כקדם. היא הפכה פניה אל העבר הרחוק, המקראי־העברי, ומן העבר הקרוב נתעלמה או שללתהו, ותקופה רבת תפארת ומסירות־נפש וסבל־אדם היתה עשויה להשתכח ולהיפסד באין ביטוי ספרותי לו, כדרך שנשתכחו ונמחקו כל הדורות שלא שיקפתם האמת האמנותית; ועלול היה להסתחף גשר המקשר בין התקופות ומאחד את הדורות ואת ישראל. עד שקמו סופרים בדורותינו וסיפקו דור בדור, והגיעו תקופה בתקופה, וראשון לכל אלה, שנתן עין יפה בדורות אחרונים ועורר ניגונם על גלגוליו השונים ונטה קו חדש בסיפור העברי, היה י.ל. פרץ. קו זה היה מוצא לעגנון, שהרחיקהו הרחק מהשערתו של פרץ. והוא הוא שהיה גם מוצא ראשון לברדיצ’בסקי, שהעמיקהו למטה מזה, אל שכבות עמוקות יותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות