רתיעה דקה של הדומם תחת צפורן השמיר מסרט בו ולוחש לו: חיה! ח"נ ביאליק

בשעתו היה אדם עברי קורא בספרי מנדלי מוכר־ספרים ונהנה הנאה מיוחדת במינה. היתה זו הנאה אמנותית, שלא הורגל בה מעודו. קרא הקורא ומצמץ בעיניו, ידיו מיששו באויר, מבקש לתפוס טעמה של הנאה זו ולא יכול. גם מבקריו של מנדלי טעמו אותו טעם משכּר ולא ידעו מה הוא. הם ראו סיפורו של מנדלי כי טוב ולא ידע מה טובו ומה שם יקראוהו. קם האחד ופתח ואמר: “יווני”, יווני בטלית ותפילין ותרמיל, יהודי שנשמתו יוונית. פתח שני ואמר: אמן יהודי, מקומם עולמם של יהודים, ואם ח"ו מבול יבוא לעולם ויחריב הוויה זו של יהדות אירופה המזרחית, על־פי מנדלי אפשר יהיה לשוב ולבנות אותו עולם בדמותו ובמתכונתו. ועוד סיפר פרישמאן: נוסע עלם במרכבת־הברזל וקורא בספר. והעלם הוא דויד פרישמאן והספר ספרו של מנדלי מוכר־ספרים. והנה פלא: המראות שבמציאות והמראות המצויירים בספר המשך אחד להם. אין בזו אלא מה שיש בזה, ושני העולמות תואמים, המסופר בספר והנשקף מן החוץ בעד החלון של הקרון משלימים זה את זה, ולא ידע העלם בהשקיפו לחוץ כי הפסיק קריאתו. בשניים אלה שיבח פרישמאן את סיפורו של מנדלי, כי לא ידע כיצד ישבּחוֹ, כי גם רבותיו האירופיים לא לימדוהו כיצד תשובח אמנות וכיצד תוכר, אלא בשני דרכים: דרך הניתוח המגלה רעיונות ותכנים וסממנים ותבלין נותני־טעם, שאמנם ישנם בצורה האמנותית אך לא הם היצירה ולא הם האמנות אלא כלים וחמרים שמהם ובהם האמנות נעשית, והמנתח נמצא בכל עת ובכל שעה מעבר ליצירה ומחוץ לאמנות. ופרישמאן מנע עצמו מלכת בדרך זו, כי נשמת אמן ליהטה אותו ולא מצא חפץ באיזמל הניתוח. ודרך שניה היתה לו, והוא אפיק של השתפכות, שבו הזרים מן הצוננים ומו הרותחים של מבּוּעוֹ המתרשם. כי לא היתה קביעות בשיפוטו של פרישמאן ולא היתה אסתטיקה מוצקה לו. חך טועם היה לו לטעום את הטוב ואת הרע, את היפה ואת שאינו יפה, וכל טעימה היתה מפעילה את רגשו ומנביעה את מקורו להשתפך בשבחים ובגינויים בכוח סוער. מנדלי זכה לשבחים רבים מפיו. אך לא ידע פרישמאן במה ישבח סיפורי מנדלי. אותו עלם הנוסע במרכבת מסילת־הברזל ומפסיק קריאתו בסיפורי מנדלי, ולא ידע ולא הרגיש כלל כי הפסיק רגע אחד את קריאתו, כי “כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, לא פחות ולא יותר, כאילו היה כל זה גם הוא רק שורה מתוך הספר”. וכל אותו “המחזה הקטן שראה פה בעד אשנב המרכבה לא היה לו אלא כעין שורה מתוך הספר” – ודאי נהנה הנאה יתירה מסיפורו של מנדלי, אך בבואו אחר כך לגמול לו לאמן שכר הנאתו, לא ידע מה הגמולה יתן לו והישווה הנאה של אמנות להנאה של הצצה במראה מציאות שאינה אמנות. האין בציורי מנדלי משהו יתר על המציאות? והרי בדברים אלה הישווה פרישמאן ציורו של מנדלי לפוטוגרפיה סתם, שאינה מעלה ואינה מורידה, שאינה משקיטה ואינה מרעידה, אלא נותנת תמונה סטאטית אחת של רגע־חיים ובדל־מציאות, שאין יודע למה זכתה זו לאותה “הנצחה”.

וגם שבח שני מפי פרישמן למנדלי אינו שבח כלל. כי יבוא מבּוּל וימחה עיירות ישראל במזרחה של אירופה והיו סיפורי מנדלי מתכונת לאותן עיירות, על פיהם יוכל הבונה לבנות אותן עיירות על כל אשר בהן. עתה חרבו כל אותן העיירות ולא יוכל איש לבנותן על פי כתבי מנדלי. היה בעיירות ישראל משהו נוסף על המצוי בכתבי מנדלי; יש בכתבי מנדלי משהו יותר על שהיה מצוי בעיירה. ואין האמן חייב כלל להניח אחריו תכנית לריקונסטרוקציה של מכורתו. ואין זה מתפקידו של אמן להכליל יצירתו כל הווית מולדתו. טעם פרישמאן טעימה משכרת מאמנותו של מנדלי, ולא ידע מהו שנותן טעם זה ומנה שבחיו של מנדלי בדברים שהם מחוץ לאמנות ומעבר לתפקידיה. ועתה פתח פה למקטרגים, המבקשים במנדלי דוקא את אשר הבטיח פרישמאן – את ישראל האמיתי לכל גווניו וצליליו והמיית נפשו וחזונו, שהרי אותו מבול בא ועשה את חורבנו – ובספרי מנדלי אין זכר ליהודים גדולים וקורנים ונלהבים חסידים וגאונים ושרפים ומקדשי־שם ואישים טהורים בני־טהורים, הצבי־ישראל ויעלת־חן האשה הישראלית בת־הטובים. ולא בפרישמאן יריבו המקטרגים, שמצא במנדלי את בית־ישראל כולו ויקרו והם לא מצאו בו כל אלה; ולא בי. ח. ברנר יריבו, שהעריך את בית־ישראל “הערכה עצמית” על־פי מנדלי והוציאנו חייבים בדינו, חדלי־עם וחסרי־מתום; כי במנדלי יריבו, על שכך ראייה ראה, שלא כפרץ ושאר רומנטיקאים. וחשבון גדול הם עושים לספרותנו העומדת, כביכול, בצלו של מנדלי המשכיל, אחרון למשכילים שניתן בטעות ראש לדור של תחיה.

וטעות גדולה בכל החשבון הזה מראשו ועד סופו. ראשיתה של טעות בהערכת ספרות ההשכלה, רצונה, סגנונה. מביעו של אותו קטרוג ומחשבו של אותו חשבון, א. קריב, המבקש להפקיע עצמו ואת ספרותנו מרשותו של מנדלי ומצלו, נתון עדיין ברשותם של מבקרים ראשונים, שקבעו לה להשכלה ולספרותה מקום חושך וצלמוות ורצון להשחיר פני עולמנו, שעל כן אין האמנות מחוזם ולשון המליצה שבפיהם אינה אלא לשון של יחידים העומדים מחוץ לעם ומביטים בו מגבוה ומדברים בו רמות ולועגים לשיחו ולשיגו ועוקצים בו עקיצות וסוטרים בו סטירות. ראה קריב כמה נכדים צולחים שברכת סבא מנדלי בנפשם, והם טובי טעם ואהבת עמם מרחיבה לבם ודעתם ויריעותיהם דברי חן ונועם ועוטרות תגים לראשיהם של גדולים וטובים מישראל ומעלים ניצוצות גם מבינונים ופחותים שבישראל, – עמד ובעט בסביהם של אלו, מולידיהם של אלו המאושרים, רואי האורות, לפי שסבי סופרינו יריעותיהם עטרו קוצים לישראל וראו בעלבונם ובנמיכותם. עמד המקטרג וגזר את גזירתו על המשכילים ועל מנדלי, אחד האחרונים שבסופרי השכלה, שבטעות ולאסונה של הספרות העברית הושם ראש לספרות חדשה ולדור של תחיה. האמנם סבורים המקטרגים כי הסופר מנדלי מוכר־ספרים בידי מספר אנשים טועים הושם ראש וטעות פאטאלית זו נמשכת עד ימינו, באשר לא נמצא עדיין מבקר־מקטרג שיוריד את מנדלי מגדולתו? הסבורים הם כי לא ישראל עצמו הוא שבחר במנדלי ומסר בידיו את השוט השוטף ואת שבט הסטירה ואמר לו: הצליפני, החרידני מאשפתי, עוררני משנתי, קרע את עיני העצומות ושים קץ לחלום בטלון־כסלון־קבציאל, כדרך שהחולם חלום רע מבקש שיימצא לו מעורר שיפסיק סיוטו? הסבורים הם כי לא חפץ העם הוא שנתן בלב ח.נ. ביאליק לכתוב על מנדלי ושלושת הכרכים ולהשגיא פעלו ולא הוא שעורר את י.ח. ברנר להערכה עצמית על־פי אותם שלושת הכרכים ולא הוא שהפעיל את פרישמאן לשיש על מנדלי האמן שכמוהו לא קם בישראל עד זמנו? ואם שגו אותם מבקרים וייחסו למנדלי מה שאין בו חובתו של המבקר בן זמננו להעריך את מנדלי הערכה חדשה, הערכה מתוך עצם יצירתו של מנדלי, ולא מתוך הבטחות שניתנו בידי פרישמאן, שלא נתקיימו; ולא מתוך “הערכה עצמית” שנעשתה בידי ברנר, שלא לשמה נוצרה יצירת מנדלי.

שר־האומה הוא גם שר־הספרות. בשעתו העמיד שר־הספרות את מנדלי, סבא פקח עומד בגבורות ורואה עמוקות, גדול בחכמה מכל ניניו ונכדיו, משעשעם בסיפורי־מעשיות ואין מגלה להם אלא טפח אחד מרוב חכמתו ומביעותי מראותיו, כדי שלא לשומם עליהם עולמם, ואין הוא אלא אמן, וכל השאר “אינו מענייניו” – סבא רחום, אמן חנון, לא יבעית את נכדיו. חוק השתמרות האנרגיה כוחו יפה גם בערכי רוח וביצירות ספרות, המשא שהונף בספרות באחד הדורות עשוי כוח־תנופתו לנחות בה כמעט באפס־יד בדור אחר. מנדלי לבדו הרים משא גדול, אט אט העלהו לרגל כוחו ויכלתו האמנותית, ואין איש אתו. הספיקה לו השהות לבחון דרכיו, לבחור כליו, לישר צעדיו. ניתנה לו הבחירה. ברגע שראה עצמו מהלך לצדדים ונוטה כלפי תחום שאין הראייה בה יפה לגוף האומה, עצר צעדיו וכיונם לרוח אחר. “אין זה מעניני” – אמר לנפשו והמשיך בדברים שהם “מענייניו”, דברים שבציור היו תמיד “מענייניו”. הוא לא מצא לגוף האומה טוב מציור. מה נתן אותו ציור לאדם היהודי בימיו של מנדלי – שוב אין מבקר בן זמננו, האמון על אמנות ומיטב הספרות, עשוי לתפוס. עדותם של אנשים צעירים מאותם הימים, שנתחנכו על הציורים ההם ראויה להשמע בימינו. י.ח. ברנר מספר ב"בחורף": “ציור פשוט אחד מן החיים, שברבות הימים עורר בי חוש טועם להבחין בין הכתוב יפה ובין כתיבה בעלמא, עשה הרבה אף במקצוע האמונות והדעות יותר מספר שלם מלא הוכחות משכיליות של ‘מאחדי התורה וההשכלה להיותנה אחיות תואמות, אחוזות ודבוקות ולא תפרדנה לנצח’. אֵלו השתדלו להראות לי, שמוּתר ‘על פי דין’ ללמוד לשון לועזית, שכוונתה של אגדה פלונית אפשר למצוא רק על פי דרך החקירה, שבאותו הנס יש גם מדרך הטבע, לחומרה פלונית אין יסוד בדברי הראשונים – בשעה שציורי החיים האמנותיים, השירה האנושית, פיתחו את האדם שבקרבי, את הלב החי שבי” –– וכשבא מבקר בן זמננו, שהאדם שבקרבו כבר פותח בציורי חיים אמנותיים משל מנדלי ומהספרות שאחרי מנדלי, מספרות ישראל החדשה ומספרותן של אומות־העולם, וטוען כנגד מנדלי ונגד ראשוניותו ונגד ההשכלה שמנדלי יצא ממנה – דמיונו ל"מפתח" מתהלל המזלזל ב"חוגר" שבו, כאילו נצחונו לא היה אלא נס שנתחולל בעזרת השם המפורש. נס קרה להם לאותם מקטרגים והם קוראים בשמות מפורשים של פרץ, עגנון, קבק, סיקו. ואת אלה מי הוליד להם? הן כל אלה אינם אלא נחיתה חזקה שבאה על ספרותנו מעוצם התנופה שהניף מנדלי בשעתו. ומי במבקרי הספרות של אומות־העולם ידון לגניזה ולהחרמה את סופריו הקלאסיים באשר נפשו איותה לו רומנטיקה וסופרים רומנטיים חמודי־נפשו הם? מנדלי מיוצאי השכלה הוא. – ופרץ האין גם הוא יוצא ירך ההשכלה ותנועת שחרורה? אלא שמנדלי אמן גדול היה ונשימה עמוקה היתה לו ונתרוקן האויר שמסביבו ולא היה בו די נשימה לאחרים אתו, והלך לו פרץ לבקש אוירה אחרת ומצאה בשמים ושמי השמים, למעלה מזה, ואברהם’ל בס שלו מלווה בבטנונו מקהלה לא־ארצית. “בוה־בוה” שלו מנגן עם “קאפעלע” של מעלה. צדיקיו הנגלים והנסתרים עושים נפלאות בשמים ובארץ. ועם ישראל עיפה נפשו לנסים ולנפלאות. ומשבאה השואה וקרה לעמנו האסון הגדול, ושליש אוכלוסיו נספו ברעה, ונס לא נתרחש ונפלאות לא באו – לא אל פרץ ואשלייתו יפנה המבקר וידבר משפטים אתו: איה הנס אשר אמרת? היכן האותות והמופתים וה"קאפעלע" של מעלה שיישנת בהם בית ישראל בוארשה ובראדום ובלובלין שני דורות? למה לא הזהרת את העם, חוזה? כי אל מנדלי יופנה הקטרוג, על שום מה לא קיים הוא, מנדלי את אשר הבטיח פרישמאן, שיהא כל בית ישראל מוצא בבואתו בציורי מנדלי… ופרץ זה, שהושם על נס, את כל בית ישראל צייר? וחסידים שלו, האם הם מציאותו של ישראל בגולה? והאם יש בהם אפילו כדי ציור החסידות בישראל? על כרחך אתה אומר כי אין תפקידו של אמן להניח אחריו חומר ותבנית לשם ריקונסטרוקציה של העבר לאחר שאותו עבר נחרב. פרץ ציור נפשו הניח אחריו, והוא חזון שמעל למציאות. מנדלי גם הוא ציור נפשו הניח אחריו, והוא חזון שמתוך המציאות. ואם חזונו של מנדלי היה קשה יותר, הרי חזות קשה הוגדה לו, והוא נבהל יותר והועמד צופה לבית ישראל, ואת אשר ראה הגיד, הזהיר.

אהבת ישראל מדרגה רמה היא לאדם. גם לאדם מישראל. אין ספק כי אותה היד שנשתלחה בעטרת מנדלי, להסירה מעל ראשו של סבא, אהבת ישראל הרעידתה ונשתלחה באשר נשתלחה. אך אהבת ישראל ושנאת מנדלי כאחת אינה אלא טעות גדלה ונמהרה. מנדלי לא היה יווני בטלית ותפילין, אין זאת אלא רעה חולה לראות בכל אמן גדול מישראל את ה"יווני"; כאילו לא ניתנה אמנות אלא ליוונים בלבד; כאילו באמת חילק הבורא את העולם ונתן “פלאסטיקה” ליוונים, “אגרוף” לרומיים ו"מוסר" לישראל; כאילו לא היו נביאי ישראל גם הם אמנים גדולים ובעלי אגדה בישראל גם הם אמנים ובעלי הלכה בישראל אף הם אמנים על פי דרכם. שתי דרכים ניתנו לאדם להשיג בהן את עצמו ואת עולמו ואת הוויתם: דרך הניתוח המדעי ודרך האינטואיציה. בדרך החקירה המנתחת מחטט אדם בכיסויי עולם ונוקב בהם נקבים כדי הצצה בתעלומות. ובדרך האינטואיציה יצר לו האדם את הדת ואת האמנות. הדת והאמנות בנות־מצרא הן, מתנגשות זו בזו, מחליפות ביניהן משמרות, גוברות זו על זו ויורשות זו מקומה של זו, יש שהן צמודות זו לזו ויש שהן מזדהות ויש שהן ממלאות ומשלימות זו את זו. בעולם האלילי היו שתיהן אחיות תואמות. היוונים הקדמונים גברו בהם הכוחות האמנותיים במידה שהלכה אש־דתם הלוך וחסור. אלוהיהם היו התגלמותם של כוחות הטבע ופסיליהם היו התגלמות אלוהיהם. קרובים היו אלוהיהם לאדם וממילא רחקו ממסתורים. כמיהתם למסתורי ההוויה מצאה לה סיפוק באמנות, פלא נפשו של אדם, ומשורריהם ואמניהם היו אישים אלוהיים. ישראל – אלוהיו כמוס ונסתר, ופני אלוהים לא הביט. נביאי ישראל הטיפוסיים ביותר, האידיאליים, כגון ישעיהו, עמוס והושע, שהיו רחוקים מפולחן של דת, היו אמנים גדולים, ודבריהם המית־נפש וציור. תקופות המסתורין בישראל לא טיפחו ביטוי אמנותי. צורך השירה האמנותית שנתעורר בספרד בא בעקב ההתפקחות הדתית שבהתפלספות. ר' שלמה אבן־גבירול ור' יהודה הלוי היו שניהם גם פילוסופים וגם משוררים ושירתם היתה מלבּה את האש שהלכה הלוך וחסור. שכלם היה מפשיט הפשטות ושירתם חזרה והלבישה את המופשט. החסידות בימי גבורתה והתלהבותה הדתית לא טיפחה אמנות של ביטוי, ומספרי החסידות, ברדיצ’בסקי ופרץ, היו אמנים ולא חסידי אש־דת. גם עגנון אינו אלא אמן. בתקופת ההשכלה גדל צורך האמנות ביותר. נתרוקנה הנפש מניצוצות של קדושה; נתרוקנו השמים; והאדם מבקש להתיז ניצוצות חצובים מנפשו. בדברו בהשכלה כותב א. קריב: “המטרה הברוכה והנעלה בעיני בני הדור ההוא קידשה וגם פישטה להם עד מאד את האמצעים. מטרת הסופר היתה לגלול חושך מפני אור, ולחושך אין דמות ותואר, כי השחור הוא תארו. די היה להשחיר את הבד – ומשכנות החושך הנה הנם!” אכן, גם קריב “פישט” לו עד מאד את האמצעים למטרתו הברורה. ערכו של מנדלי מבקש הוא לשנות ואילו הערכת ההשכלה נוטל הוא מן המוכן, כפי שכבר נעשה בידי קודמיו. הן ספרות ההשכלה ביקשה להיות אמנותית, והיא היתה אמנותית על־פי כוחה, כפי אשר השיגה ידה. מאות שנים נזור ישראל מאמנות ומצורך אמנות. ואם אחרי הפסקה ארוכה זו בא פרץ סמולנסקין ותיאר יום־כיפוריו של ישראל ב"התועה", ויל"ג בא ב"דויד וברזילי" ו"בין שיני אריות" ו"במצולות ים" וב"קוצו של יוד" (כן, גם “קוצו של יוד”) – לא היתה בזה אלא השחרת הבד וגלילת חושך מפני אור? וכן גם דבר ה"פליאה" של א. קריב ש"באותה תקופה פשטנית" “פרחה תפארת המליצה” אינה פליאה כלל. ולא סברתו של א. קריב כי מליצתו של המשכיל היתה החותמת והפתילים של אצילותו כלפי העם היושבים בחושך, כלפי חיי הבערות שבא לתאר בעטו", היא המיישבת את הפליאה. וכי מה פליאה היא זו “תפארת המליצה” של משכילי ישראל יותר מתפארת המליצה שפרחה בספרות הקלאסיציסטית והפסיבודוקלסיציסטית הכללית, שדיברה אף היא רמות ונשגבות והפריחה אמרות־כנף לא רק מפי אצילים ונגידים אלא גם מפי בינונים ופחותים?

היה צמאון אמנות בספרות ההשכלה העברית לעת התפכחותם של יהודים והצטננות אש דתם. ומסורת של אמנות אין בימים ההם בישראל. מרחקי חרבה שוממה משתרעים ומתפשטים מדורה של השכלה עד שירת ספרד ומשירת ספרד עד שירת תנ"ך. הפליאה היא זו כי משוררי ישראל שקמו לחדש פני ספרות עברית התחילו ממקום שבו נפסקה שירת ישראל, מן התנ"ך! הן לא רק בלשון תנ"ך שרו ברובם אלא גם תכנים תנ"כיים שרו. האם רק “אהבת ציון” של מאפו נולדה מתוך אהבה? הן גם “יעל וסיסרא” ו"שלמה וקוהלת" ו"צדקיהו בבית הפקודות" ו"נקם ברית" ו"האבות והבנים" כולם הורתם באהבה ולידתם בטהרה והתעוררותם במזל של רינסאנסה, וככל רינסאנסה המפנה עצמו אל איזה עבר כדי לינוק ממנו תכנים וצורות, כן גם ספרות ההשכלה העברית פנתה אל העברית הקדמוניה, השירית. כי לא ידעה עדיין שיש מן השירה גם בעברית המאוחרת, בלשונם של חכמים ובעלי אגדה.עד שקם מנדלי משכיל ומסתכל ואמן, יוצא חיק ההשכלה וראשון לאמנים גדולים בספרות העברית, וקסם לה לאותה לשון עברית מאוחרת ועשאה לשון הסיפור, והיה סבם של מספרינו החדשים. הוא צפה בבטלון ובקבציאל ובכסלון. את שיבוש השאיר לעגנון. את אוטשרטניטה הוריש להזז. ראשית נחלתו של הסיפור עברי האמנותי בטלון־קבציאל. מנדלי ראה ראשית, חלקת ראשון. לה המתה נפשו. בטלון־קבציאל היתה צריכה להיראות בראשונה. זו לא ישוב ונקודה גיאוגרפית היא, כי יאמר לה המבקר: והיכן נגידי רוחך, גדולי הנפש ואנשי מעלה שבתוכך? בטלון־קבציאל אינה אלא הוויה אחת שנתגלגל בה ישראל ששמם עליו עולמו. הוויה זו לא יחסר בה דבר. לוחמה הוא ישראל המשוגע שב"סוסתי"; חולמה הוא בנימין השלישי; זמירה הוא ליזר־יענקל; רוכלה הוא אלתר יקנה"ז; הירצל הנגר אמן הוא לה ור' מנדלי פילוסוף שלה. קבציאל־בטלון מתעלפת בצהרי ימיה. היה היה לב ואיננו. הוא לא נשבר. מתעלף הוא. הצבי ישראל היה לתולעת בתוך חזרת. גור אריה יהודה מזיע בספסל העליון של מרחץ קבציאל. הבן־יקיר־לי אפרים היה לפישקה חיגר. הידד אביבה וקיצה של בתולת־ישראל היה לימי בכיה וקינות ותחינות. זאת חזותו של מנדלי.

מה היה לנו מנדלי? מעורר ומעריך הערכתנו העצמית? – כן ראהו ברנר המעורר והמעריך. אמן־צייר? – ודאי צדק פרישמאן שכך ראהו. אך לא ציירה הריאליסטי של העיירה הוא, אלא חוזה הוויתנו כולה שנגלמה באותה עיירה. ובזה פישט את עקמומיתנו, באשר לימדנו לראות. ראה היהודי את עצמו ותמה כי כן הוא. וכאשר תמה כן התנער ונשל קליפותיו המשונות והתחיל לבקש את אבידתו, אבידת נפשו ועצמיותו. לכן לא צל היה מנדלי, הפרוש על הספרות העברית. הוא בונה של ספרותנו. הוא החריד את הירוקה הקבציאלית והכה גלים באגמנו. הוא הוא שהקים את פרץ. ראה פרץ את היהודי הקבציאלי המשונה ונבהל גם הוא. והלך לבקש את תוכו של היהודי, את נשמתו היתירה, את יהודי־השבּת־והחג. קרע קריעה בניגלה ופרץ אל הנסתר. מי לימד את פרץ לבקש את האדם שביהודי אם לא אותו ציור של מנדלי, שצייר את האדם בקליפתו המשונה, שמשום מה נקראה “יהודית”? ומה היה כל מעשהו של פרץ אם לא חישוף האנושי הפנימי שביהודי, שמשום־מה נקראה בפיו “חסידות”? וכן שאר המספרים אוהבי ישראל ומקדשי שמו, לא צלו של מנדלי היה פרוש עליהם, כי אורו נגה עליהם. הטיפוסים שהתהלכו בסיפוריו של מנדלי הם עצמם בחושך התהלכו, ואולם עצם הסיפור של מנדלי היה אור לאדם העברי ולסופרים שקמו אחריו, כי שדה רחב־ידים קם להם לנחלה, הוא שדה פעולה ויצירה לספרות רבת־דורות. בנחלתו של מנדלי עדיין מתפתחים מספרים עבריים כעגנון. גם עגנון שילח את בנימין שלו על פני עיירות ישראל. ראייתם של ר' יודיל מברוֹד ושל מנשה־חיים אינה מרחיקה מראייתם של בנימין השלישי ושל לייזר־יענקל. עיניהם החיצוניות, עיני בשרם, עצומות. שאיפתם של קבצנים אלה אינן עולות על אלה של מנדלי. להיפך, בנימין השלישי חולם חלום־קוממיות לקבציאל, עיור הוא בהערכת המציאות והוא דון־קישוטי בנפשו. ועיורים הם גם קבצניו של עגנון. שומר־פתאים שמר גם את ר' יודיל וגם את ר' בנימין. אלא שעגנון בא לאחר מנדלי. מצא עגנון גם עקוב גם מישור, גם עיורון גם ראיה פנימית, גם עלבון גם תום. שרידי תום־נפש שמצא בישראל העגינו את האמן שבעגנון ונפשו הוכשרה למתן יהדות מנוסחת, מתן שני, לאחר שנתן מנדלי את מתנו הראשון. עגנון לא נתבע לפקוח עינם של ישראל, שכבר פקחה מנדלי. מנדלי נבעת ממראה עיניו ולא נרפא מביעותיו עד שציירם. יעמדו הביעותים לנגד עיניו ולנגד עיני עמו כאותו נחש־הנחושת, יביטו בהם נשוכי־הכאב וידעו עונים הרב, אולי ימצאו תרופה ורפא להם. עגנון נבעת ונכווה גם הוא. אולי נכווה יותר מחופה זו שמתח מנדלי משנכווה ממראה מציאות יהודית. אז הדליק נרות חדשים ויצא לבדוק לאורם חיי ישראל בעיירותיו בדיקה חדשה, ומצא לא רק עוני והשפלה ועלבון ונמיכות קומה אלא גם חן וחסד וטלית של אור רקומה ממעשיהם הטובים של ישראל. ירד עגנון עשרה טפחים למטה מהמציאות שתיאר מנדלי וראה אותה מועמקת יותר; עלה עגנון עשרה טפחים למעלה מהמציאות שתיאר מנדלי וראה אותה מורמת יותר. אך הקרקע שממנו עלה וירד, מנדלי הוא ששטחה לרגליו. אמנות יהודית זו, שעשתה את הלשון העברית כלי־קיבול ופשטה לה זרועות לחבוק עולם, מנדלי יצרה. מעבר זה מ"תפארת־מליצה", שבהמראותיה ודילוגיה על פני פסגות נשמטה מידה המציאות אל יפיה של פרוזה אֶפּית גמישה, רבת־אחיזה – מנדלי כונן גשריו של מעבר זה, נכד הוא עגנון לסבא מנדלי ומכוחו גבר כוחו. ואם יש ורב כוחו של נכד מכוחו של סבא – הרי שבעתיים ייף אותו עוז של תנופת מנדלי בספרותנו בשעה שעגנון הוא הנחיתה שבאה מכוח אותה תנופה. מי שגוזר על סיפורי מנדלי, ממילא גוזר גם על עגנון. הדור החדש הקם לנו עתה אינו מוצא את דרכו אל מנדלי כשם שאינו מוצא את דרכו אל עגנון. אך המחנך העומד בין הדור הצעיר ובין סופרי ישראל, אשר אהבה בלבו, אהבת ישראל ואהבת ספרותו, ואשר אור בנפשו, ואשר בינה לו להקשיב קשב רב ליצירה ולשמוע פעימתה והמייתה, יוליך את חניכיו גם אל עגנון, וירוום תפארת ישראל, וגם אל מנדלי יוליכם וישים נפשו בנפשם, ונפקחו עיניהם לראות יהודי גדול ואמן גדול שקם לישראל בצרתו, באזלת ידו, וכחובש החושף פצעים למען יירפאו כן גילה פצעי ישראל; וכאמן ההופך עכירותה של מציאות לשכיות־חמדה כן היו קבציאל וכסלון לפינה יקרה ולראשית לסיפור העברי האמנותי; וכאָב רחום ייסר דורו כשלבו קרוע ומורתח מאהבה מסותרת בין שורות סיפוריו הסטיריים, עד אשר לא יכול עוד להצפין את אהבתו זו, והיא מצהירה מתוך השורות עצמן של “בימים ההם” ושל גורל ילדותו של הירשלי “בעמק הבכא” ושל שירת ה"פרגית". מי לא ישמע המייתו של סבא גדול בתוך התמונות שצייר. הרי כל תלמיה של יצירה זו יחד ובכיון. וכל השאר – מה למעלה ומה למטה – נכדיו יספרו. “אין זה מענייניו”.

פרץ רבם של סופרים היה, והוא עצמו נבוך כל חייו. בדומה לאותם צדיקים שלו, ב"חורבן בית צדיק" וב"שלשלת הזהב", שהעולם תובע מהם הנהגה, שררה, אמונה, שידוד־מערכות, והם בעצמם, בנפשם, נבוכים, מכורסמי־ספקות. התובע בשם ה"עולם" הוא ישראל הגבאי. גם ב"חורבן בית צדיק" וגם ב"שלשלת הזהב", בא־כוחו של ה"עולם" של ישראל. ישראל זקוק לצדיק, למנהיג, לרועה. בלעדיו לא יוכל לעמוד. עמים אחרים אפשר להם בלי צדיק, בלי משדד־מערכות. הם משדדים את שדותיהם ושדותיהם מצמיחים להם ישועה וזהב־בר. ישראל לא יעמוד בלי זהב־שלשלת, ו"צדיק" יסוד עולמו. אלא שמחזהו העברי של פרץ – “חורבן בית צדיק” – סופו חורבן; צדיק אחרון משווע בו לאלוהים ואינו נענה ובקריאת “קוקוריקו” מטורפת של פייגלה, גם היא נצר אחרון מאילן הצדיקים, יורד המסך על בית זה, שוב אין עזרה בו. ואילו במחזהו האידי של פרץ, ב"שלשלת הזהב", יש חולית־המשך לשלשלת, ועל פי מצוותו של ה"עולם" ורצונו עולה יונתן, נינם של צדיקים, למלוך על כס שלהם.

האין כאן סמל ומופת לפרץ ולדרכיו, לשתי דרכיו, העברית והאידית? פרץ העברי אין הוא יכול לתת לעמו המשך של אותה שלשלת־הזהב. הספרות העברית לידתה במהפכה, במרד, בכיסופים לחידוש ימינו כקדם. עצם היותה עברית, ומקראית בראשיתה, קשרה את געגועיה אל שלשלת נביאים וחוזים, יוגבים וכורמים, ולא אל שלשלת־זהב מתאבנטת בין טירות פריצים ופונדקי חוכרים. פרץ העברי חוזה את קצה של שלשלת־זהב זו. הצפירה העברית מרמזת לידתו של מזל חדש לישראל. על ברכיה של האם העבריה הקדמונית, שהיתה לה עדנה מתחדשת, משעשעים נכדים, שמתרמזים בהם כוחות־התחדשות נצורים. עת־משבר צפויה לעם, ולא רחוקה היא. היהיה לה כוח ללידה? אז נתפלג העם ללשונותיו, לשתי לשונותיו, עברית ואידית היו לא רק שני פלגי לשון אלא גם שיטת אמונה ואי־אמונה. עברית היתה אמונה בכוחו של גזענו העתיק שלא מת, שלא נבלו שרשיו, שעתיד הוא להפריח מריח עבודה ומכוח הרצון והמסירות. אפילו ה"כופרים" שבין הסופרים העבריים, כגון ברנר, מאמינים גדולים היו. עיקריו של ברנר שליליים היו ברובם, אך ברנר האמין כי “עליהם יעברו גאולים”. עברית היתה אמונה בכוחו של ישראל לחזור ולהתייחד, לשוב ולהתגדר כלאום ולקבל עול אומה ואחריות־קיום עצמית, ארצית ורוחנית. אידית היתה אי־אמונה, היגררות־התמדה אחר מרכבת העמים בגלויות, טשטוש ראשית והתכחשות לאחרית. בעברית נשתיירה שאריתם של תום עם ואומן גאולה. אידית היתה רזיגנציה של פיקחי הרחוב היהודי המתווך, שהאינטליגנציה שלו עשתה אמצעי שבה למטרה, עובדת־חולין שבה – לישות קדושה. פרץ הצעיר, המנגן ב,עוגבו" העברי בארץ פולין, נתפכח עד מהרה מיין שירתו העברית והיה לנודד ספרותי בין הצורות והאידיאות והלשונות. זמן רב יעבור עד שימצא את עצמו. איטלקטואליסטן היה והשירה היתה לו מחוז מחשבה וחריפות, גם בניגון ביקש את החריפות ולא את צליל תומו של אדם. הספרות הפולנית קסמה לו. ויספיאנסקי ופנייתו אל העם לבקש בו כוח ועצמה לתחית עם פולין, וגינוני מבטאו העממי, השפיעו על פרץ מחבּרו של “בלילה בשוק הישן”. ויספיאנסקי ודאי צודק בחפצו לעורר את עם האיכרים הפולנים לעזרת העם ולתחיתו, אלא שקרן־השופר אבדה, השעה הוחמצה. ופרץ מה ביקש? לקראת מה עורר? מה בפי בדחניו ומשורריו “בלילה בשוק הישן”? הזוהי ההליכה אל העם שבאידית של פרץ? לא בדרך זו יגיע פרץ אל העם. סופר זה, שעתיד למצוא את תיקונו בשעה שיספר “מפי העם”, לא היה איש־העם כל עיקר. שתי הדרכים להשגת שמו יתברך – דרך המוח ודרך הלב – שעליהן הוא מספר ב"נשמות אילמות" שלו ו"בין שני הרים", דרך הלב עדיפה יותר, חמימה ועממית יותר. אך לפי שעה דרכו של פרץ היא דרך המוח. הברקותיו הן הקשות של חדודי־המושכל שמקישים זה בזה. סיפוריו עדיין מרובה בהם האליגוריה על הסמל. היהודי עדיין אינו ערך כשלעצמו, שבא לספר על עצמו בלבד וממילא הוא מספר על האדם כולו. לפי שעה עדיין אליגוריה הוא, המצדיק את קיומו רק במידה שהוא משמש משל לנמשל גדול וחשוב ממנו. עדיין מרובים סיפורים על מתים היוצאים מקברותיהם בלילות, מנסים “אם יוכלו לרצות”, “אם ירצו לוּכל”… מתים אלה שבשוק הישן פטורים לא רק מן המצוות אלא גם מן האופי, מן ההתייחדות האישית. דים שהם משמשים משל לאומה זו, החשובה כמת, ככל עני־ממעשים החשוב כמת. ספרות זו עדיין סחורה היתה ככל סחורה שבוארשה הבירה, שלא יחסר בה דבר. היו בה יהודים של נלבקי ושל גנשה והיו בה גם יהודים־של־שבת־ושל־יום־טוב מ"שלשלת הזהב" של פרץ, יהודי נייר, יהודים מדוקלמים, מפוייטים, מוצגים בתיאטרון, בני ברק של אטלס ושל קטיפה ושל שטריימלי־שועלים. זאת היתה פשיטתן של רגלי האידית, שנתפסה לשטחיות, שהצמיחה לה בדמיונה קיום־של־תפארת יהודי בגלות, ריבתה אותו וניפחה אותו ועשאתהו ספרותי ותיאטרלי, ובחיים לא היה לו כיסוי של ממש, קיום של ממש.

ורק משבאו ימי הקשבה לפרץ שככה הדקלמציה שלו, לידה חדשה היתה למשורר שבפרץ משעה שהגביר קולו של העם על קולו הוא. יהודים־של־שבת־ושל־יום־טוב אינם קיימים כלל אם אין יהודים־של־חול. העושה את חולו שבּת אין בשבּתו עלייה על ששת ימי־המעשה. מי שיושב כל ימיו בהרים אינו נחשב בגלל כך על בני־עלייה. רק מי שגם בקעות לו וגיאיות וחתחתים ושוחות, ועולה לפרקים מתוכם למעלה, נחשב לבן־עלייה. ןלעלייה זו ממעמקיו האזין פרץ בסיפוריו “מפי העם”, כשהצליח לעתים להמעיט את עצמו מאד, לחדול מהתנשאותו על המתים שבשוק הישן, לעצור בעד התחכמותו של עורך־דין וסוחר־עצים השולח דוברותיו על פני הווייכסל, להמעיט עצמו כדי דביקות־האזנה, להנמיך עצמו כעשב השדה המקשיב לרוח ואינו משמיע קולו – אז סיפר לו העם את עצמו, את געגועיו, את כמיהתו לחן־האדם, לצלם־אלוהים, לתפארת־הוויה, גם בהיותו בארץ אויביו, בזו הגלות הפולנית ובשאר גלויות. משהפנה פרץ עצמו אל פי העם, נטה מיד מן השטח אל השרשיות שבאגדה העממית, מן האליגוריה אל הסמל; גילויי האינטלקט שלו טושטשו והתום יצא למשול. נפשו לחשה לו כי האמת השירית צרורה יותר באגדה מאשר במאורע שבמציאות, ביצירת העם יותר מאשר בעובדה הממשית. “האדם מעקם את רצונו, מסתיר צורתו האמיתית, נוהג כמקובל וכיאות. אבל החברה ‘חוטם ניתן לה’, היא מרגשת בתוכו ובעצם מהותו של אדם, והיא מספרת עליו סיפורי מאורעות שוַדאי היו קורנים מתוך מהותו לולא עמדו מכשולים מקריים על דרכו… המקריות מסתלקת, נשכחת, צפה ועולה נשמה ערטילאית. זה הקסם אשר בסיפורי־עם”. כך מספר פרץ ב"זכרונותיו" וכך קיים בסיפוריו “מפי העם” ובאחדים מסיפורי החסידות שלו. לא את החסידות כפי שהיתה מצוי הוא מספּר, שהרי זו עיקמה את רצונה מפני החיים ומקריהם. העם נושא בחובו חסידות אחרת, שאפשר ולא היתה קיימת כל עיקר, אך זו שבפי העם היא “למעלה מזה” – היא הערגה של החול אל הקודש, אל השבת; חסידות שהמקריות מסתלקת ממנה ורק קסמה בלבד נשתייר בה. כיוצא בזה העם עצמו, צורתו זו, כפי שהיא מתגלה ב"עינים מושפלות" וב"נשמות אילמות" ו"מסירות נפש" וב"העושה נפלאות" וב"הפיקדון" ובשאר סיפורים מהמעולים ש"מפי העם". אפשר שחיים אלה לא היו ולא נבראו, או שנבראו ולא היו בצורה זו. אך כך חולם העם את עצמו, כך הוא משיג את עצמו; חיים כאלה ודאי היו קורנים מתוך מהותו לולא עמדו מכשולים מקריים על דרכו… כך מוצא העם את עצמו זכאי להצטייר כתוצאה מהוויה עברית רבת דורות וחליפות, שתחילתה שרה אמנו וסופה שרה בת־טובים. כך וַדאי היתה קורנת גם החסידות, כפי תנופתה המתמרדת וכפי כורח ההתחדשות שבאומה, לולא ירידה זו שבאה על החסידות סמוך לתחילתה בידי מקרי הגלות הקשים.

בסיפור ש"מפי העם" נתאחז פרץ לאחר נדודים רבים של רוחו הבלתי־שקט, קצר־הנשימה, העייף לתמורות. גדל האיש ונתעצם. כרה אזנו לסוד. הטביע נפשו בנפש העם. ביטל את ה"אני" שלו מפני ה"אני" של העם. והעם אף הוא עשה רצונו של המשורר וגמל לו שכר הרבה. את כל עצמו סיפר לו, את כל סודו מסר לו, סוד קיומו במיצר הזה, בקללה זו ששמה גלות, בשממון־נפש זה. כמה מרובים כוחות הנפש שהיא אנוסה להפעיל כדי לעמוד ולא למות מיתת־שממון. כמה מאמץ־נפש טעון אותו עם כדי שלא להפסיק את שירו בשעה שהגלים מטבעים אותו. “אל נא, אל תחדל מלשיר – מוזהר סטיה בסיפור ‘נסים על הים’ – בזכות השירה אנחנו הולכים על פני הים, השירה מנצחת את הים”… ביקש פרץ ולא מצא סגולה בדוקה יותר לעמו, לקיום עמו, מן השירה. מכל מה שדבק בו לשעתו, כגון לאומיות, סוציאליזם, דיבור עברי, אידישיזם, דימוקרטיה, השכלת־העם, לא נראתה לו תקנה לאומה זו אלא השירה. והיתה לו חזות הכל כדברי השיר וגם החסידות הזו שלו לא חסידות היתה אלא מין שירה וחומר לשירה. כי נבוך פרץ, רבם של סופרים, ולא ידע להורות דרך. ואותו, דווקא אותו, את הנבוך ביותר, שמו סופרי ישראל בשעתו לראש להם, ו"עולם" זה של אידית ראהו מורה ומופת לו, כדרך שקרה גם ב"חורבן בית צדיק" וב"שלשלת הזהב".

מחוץ לשירה לא ידע פרץ כל דרך. אך פלג־העם, שאי אפשר לו בלא צדיק ורועה, צירף מפיו רמזים ועשאם ציוני־דרך. שלשלת־זהב ראו בחלומם ויהודים־של־שבּת מרקדים בתוך מבול שנאה. ופרץ נעשה רבם ויהודי־של־שבּת. כי על כן לא הרבה פרץ לשהות בבית הספרות העברית, שכל חייה מרד וכמיהה להוויה אחרת, לארץ אחרת, להתחדשות שבּתו של ישראל מתוך התחדשות עבודת החול וימי־המעשה. ואף־על־פי שרק אורח היה פרץ בביתנו, דף נאה יהא לו בספר תולדותיה של ספרותנו, ושם יהא כתוב: הספרות העברית החדשה, בת המאה הי"ח והי"ט, מהפכנית היתה, חדורת כיסופים לחידוש ימינו כקדם. היא הפכה פניה אל העבר הרחוק, המקראי־העברי, ומן העבר הקרוב נתעלמה או שללתהו, ותקופה רבת תפארת ומסירות־נפש וסבל־אדם היתה עשויה להשתכח ולהיפסד באין ביטוי ספרותי לו, כדרך שנשתכחו ונמחקו כל הדורות שלא שיקפתם האמת האמנותית; ועלול היה להסתחף גשר המקשר בין התקופות ומאחד את הדורות ואת ישראל. עד שקמו סופרים בדורותינו וסיפקו דור בדור, והגיעו תקופה בתקופה, וראשון לכל אלה, שנתן עין יפה בדורות אחרונים ועורר ניגונם על גלגוליו השונים ונטה קו חדש בסיפור העברי, היה י.ל. פרץ. קו זה היה מוצא לעגנון, שהרחיקהו הרחק מהשערתו של פרץ. והוא הוא שהיה גם מוצא ראשון לברדיצ’בסקי, שהעמיקהו למטה מזה, אל שכבות עמוקות יותר.

דומה, כל אותם הסיפורים הרבים של ברדיצ’בסקי אינם אלא סיפור אחד, כשם שהסיפור־הרומן האחד “מרים” אינו אלא סיפורים רבים שנתכנסו למקום אחד. האחד והרבים של ברדיצ’בסקי אינם החלטיים. הוא ראשון שהטיל בהם את היחסיות. אתה מוצא בסיפורי ברדיצ’בסקי את יחידו־של־עולם ואין הוא אחד בשום זמן ובשום מקום. אתה מוצא שם את הגוי האחד בארץ והנה אין בו ולא היתה בו אחדות בשום מקום ובשום זמן. ואת האדם אתה רואה בסיפורו כשנפשו מפולגת ורצונו שסוע ומוסרו חלוק ותאוותו חצויה וחייו עשויים רשויות רשויות. מוליך סיפורו של ברדיצ’בסקי את הקורא אל דשיה ואל לוטון ואל טרנוה. בסקירה ראשונה נדמה שכבר סיירנו בכל אותם המקומות ומכירים אנו את אנשיהם ואת דרכיהם ואת משאם־ומתנם. אין הם אלא בטלון וכסלון וקבציאל שראינון במראתו של מנדלי ורק שמותיהם נסבו. אז יעביר ברדיצ’בסקי את משדדתו על פניהן ופניהן לא יהיו להן עוד. כי לא רק במיספר הטיל ברדיצ’בסקי את היחסיות והריבוי צומצם באחד והאחד הורחב בריבוי ונפשו של אדם היתה לנפשות רבות ומאווייהם של בני־אדם היו למאוה גדול אחד המפרפר בכל סיפוריו; אלא גם מן הזמן שלל ברדיצ’בסקי את החלטיותו, ויש ששמשו עדיין דוממת ועומדת בגבעון וכל אותם דורות רבים של גלויות לא הספיקו אלא להלביש אדם מישראל מלבוש של גלויות, והוא עצמו, האדם, עדיין בשלו הוא עומד, ועדיין הוא מקריב את קרבנו כבשילה ועדיין אוכל אדם בשר חי כבימי הבעלים, ואשה באה בית הרופא כאל בית הכוהן בימי קדם, ואשה באה בית הצדיק כאביגיל אל דוד, וריח המין מתהלך דחוס עד מאד כבשנים קדמוניות על פתחי עשתורת, וריחה כלבונה, כשאֵר פורח, כפרי טרם דעת, כתפוח בשיר השירים.

בראש כרך גדול של כל סיפורי ברדיצ’בסקי נתפרסמה כעבור שלושים שנה אחר מותו, גם תמונת המשורר. אתה מבקש בתמונה זו אות לסערות שעברו על המספר ואינך מוצא; בעיניו אתה מבקש סימן לתמהון נפשו, ואותן העינים מציצות בך בעד משקפיים הצצה תמה, בלא כל השתאות, מסרבות להגיד לך מה מבפנים, כאילו אין הן משמשות ארובות לנפש שיוראה מאד, שפרפרה מאד. הפנים הללו אינן מגלות כלל כי בעליהן נושך בשעתו בשיני נחש השירה. על ראש זה הנשקף מתמונת ברדיצ’בסקי לא יאמרו הדורות מה שנאמר על דנטה: זה האיש שירד לגיהנום ועלה. והרי ברדיצ’בסקי אף הוא ירד ועלה, עלה וירד, משוך בחבלי החטא ונושא משאו הכפול של המשורר, אשר לבבו יהמה לטוב וגם נמשך אל הרע וחלק מנפשו בזה ובזה. יש אשר תתבצר נפש גדולה בגוף שוה וממוצע ונטול־חליפות, ומתוכו תשתרר על החיים ועל האדם לשבות שביה ולחרוך צידה. ומי יודע שמא כך נאה לה, שתהא מפליאה את העז, הסוער והיפה שמחוצה לה ולא תהא היא עצמה חלק מהם ולא תשתאה לעצמה ולא תתאהב בעצמה, ולא תהא נרקיסיטית עוגנת אל חוף עצמה, גזירה שמא לא תשיר את העולם על יופיו המדהים ותשקע בתוך ידיעת עצמה.

כי פליאה היא בריחתו זו של ברדיצ’בסקי מעצמו ומידיעת עצמו. הן משורר הוא בכל מהותו הפנימית ולו יאה שיהא שׁר פסוקי־זמרה כל הימים, כאשר גם עשה לכל סיפוריו, ששיבצם פסוקי־שירה קודמים לכל עלילה וחותמים לכל עלילה ויחזק כל סיפור וסיפור בכוח שירי הולם של מבחר פתגם ומשל וחידה. אך הסיפור הכרח הוא לו וחובת לבו ומנוסת נפשו, ובכל עצמתו יספר ואל הסיפור תשוקתו כל ימיו. וגם זה הסיפור עצמו, משהוא עומד בו כולו וגם נפשו טבועה בו, וחש לו המספר מברח ממנו אל סיפור שני, שהוא סיפור בתוך סיפור, ומהשני אל השלישי, וביניהם ריוח של פסוקי־שירה, ולא לא לשקוע, לא לשקע עצמו בתוך הדבר האחד, שמא יגיע ממנו אל עצמו, ואבדה נפשו בנפשו.

היתה זו מנוסה כפולה של ברדיצ’בסקי: מעצמו אל עצמו ומעמו אל עמו. מעצמו ברח זה נין ונכד למשפחת רבנים, מההמיה שבנפשו רבת הרוך והמורך, הנוטה אל ההתחטאות וההתעטפות המורשתית, והתנפל אל המשברים הרחבים של ים־החיים עז־העלילות ונגרש־התאוות ותהי דרכו עם דרך הטבע ולבו עם חפץ הטבע הרודף כל נצחיו אל הריבוי ואל השפע ואל עתר הגוונים והצורות והדמויות; להרחיק מכל אחד ומכל אחדות ומכל שיטת־אחדות שמוליכים אליהם המדע והמחקר וההתבוננות וההתפלספות ובסופו של האחד גם הנירוונה ואפס־חמדה ואיוּן־הישוּת. ומדהים אותו הריבוי שננהה אחריו ברדיצ’בסקי בסיפוריו, ריבוי הצורות האישיות המבוצעות בידיו ואותה ריצה מדמות אל דמות, מאדם אל אדם, ממעשה אל מעשה, כאילו השהיה אסורה היא לו, כאילו סכנה היא לו בה, ולא יתבונן האדם וחי, ולא יתעכב האדם וחי, וחס לו לעמוד על יצוריו, מעין מעשהו של מנדלי מוכר־ספרים, שהרבה להשהות מבטו בגיבוריו. לו, לברדיצ’בסקי, מבט אחר; אורו בא ממקור אחר, קרנים אחרות מאולמות באורו, שהן ממיתות כשהן שוהות, ממיתות את הנראה עם שהן מגלות בו את חפץ המנוחה והקפאון, ומיראות את הרואה בעצמה זו של יצרים מנוגדים, שחיים ומוות אחוזים בהם מזה ומזה, פירכוסי תאוות עם תשוקת־חדלון. יקרא הקורא בסיפור “קלונימוס ונעמי” ויגעו בו שני הקצוות הללו במגע שרביט אחד. יראה שם כיצד שני בני־אדם שכל כך אי אפשר להם זה בלי זה, שכל כך הם מעוגנים זה אל זה, בחינת נשמה שמצאה את חברתה וחרדה אליה, מניחים באפס־יד כי יופרד ביניהם ויתקעקעו שרשי הוויתם. כלום פאטאליזמוס הוא זה בברדיצ’בסקי או עמוק ואיום מזה, תאוות־חדלון, שהיא עצומה כחברתה תאוות־החיים והן עולות ומנצחות זו את זו חליפות. הרבים סיפורי ברדיצ’בסקי אשר בהם נשמע קולה של האחת, תשוקת־החיים, ולא תענה לה השניה בקול? טול סיפור כ"את קרבני". הנהר בטרובה חוק הוא לו לטבּע בתוכו בן־אדם או חיה מדי שנה בשנה. והנה בא לשם ואסיל אברמוב. התרחץ בנהר, גרפו הגל. גבר על הגל ויצא. אך לבו בל עמו, עד שקפץ יום אחד המימה בבגדיו ונתן לשר־המים את שלו. מה אילץ את ואסיל זה הגברתן לחזור אל המים שכבר גבר עליהם ויצא? וכן סיפורים רבים אחרים. מי במים ומי בחנק. אשר כבר היה פעם במים ימשך אל המים או המים ימשכו אותו. ובלשונו של המספר: “כוח היולי מתפרץ מאפסי התהום לכבוש את עצמו. מי שיצלול בתהום בא ברחבי השתיקה והתנועה גם יחד, והאפס נפגש עם האפס”. ומספר זה שבברדיצ’בסקי השתיקה והתנועה שתיהן שותקות ונעות בנפשו וירא הוא את השתיקה ונמלט אל התנועה, וסיפוריו מלאים אותה תנועה. בדוק סיפורי ברדיצ’בסקי ומצאת כי גוונים שבהם מועטים מאד. כמעט כעברי מן הקדמונים יספר, אשר לא צבעים ולא תארים רוב מלות סיפורו אלא פעלים מחוברים זה אל זה בלא ריוח ביניהם, וזו הו"ו המהפכת היא גם המחברת פועל אל פועל. אלא שזה העברי הקדמון הרבה פעלים כי לא החשיב את התואר החיצוני ועינו של איש־המדבר העברי הקדום גם לא הורגלה לשעשע עצמה במראות, שהיו נדירות בסביבתו, ורק הפעולה האנושית היא שהחייתה את החדגוניות השוממה של נופו. ואילו מספרנו נינו של העברי הקדום ירא את הדממה האפית, את השתיקה שבשהייה, את ההתבוננות שבציור, את האחד הבא בסיכומם של הרהורים, את האפס היורש מקומו של האחד. והתנועה היא שחוזרת ומחיה את הדממה., בוקעת בקיעים באחדות ומביאה את הריבוי, מפלגת את האור האחד לצבעי הקשת, מרבה חמדה בעולם וסוכרת פי האפס.

אין שכר הבריחה בסיפורי ברדיצ’בסקי בריחה. במצרי עצמו הוא נלכד. הוא נמלט מן הרוך והמית־הנפש ונאחז בסבך המעשים וסופו מגיע אל הרוך ואל ההמיה. הן כל עיקרו של סיפור ברדיצ’בסקי אינו אלא הליריקה שבו, ואפילו סיפוריו הגדולים כגון “מרים” ו"בסתר רעם" ו"מחנים" ו"עורבא פרח", לא מעשים ואירועים שבהם הסיחונו והעבירונו אל החוויה האפית; לא הופקענו כל שעת קריאה מרשותו של הסובייקט הגועש שבקרבנו, שהיא רשות המשורר שבמספר, ורק זו ההמיה הלירית היא המחיה את כל המסופר והיא המהמה את נפשנו. וכך עם כל הפלגה מעצמו משיג המספר את עצמו וחוזר אל עצמו. יש איזה רוך נשיי בקרקע נשמתו של המספר. במקום האב־שבשמים שהוא חלקם של דורות למדנים ובעלי־תריסין שבישראל. נתיישבה שם בהדרגה השכינה הדבקה באנשי־מסתורין עמוקי־הערגה. גברות סוערת עולה מפעם לפעם בסיפורו של ברדיצ’בסקי לבטל אותה נשיות רכה שבקרקע הנשמה והיא מוצאת לה ביטוי בהתרסה ובהתקפה, ברוח קרב וכפירה, במעשים ובפעילות ובעזות, בלהט ובאש ובערעור יסודות ובהרס ערכים. אך האש גוברת בסופו של כל סיפור ברדיצ’בסקאי, והיא כובשת כל כובשיה ולרגליה תוכו כל נפילי גברוּת. “מרים” זו ברומן של ברדיצ’בסקי, שעל ערש־דוי הוא מכלה לספר ערגת כל גברוּת לסוד הוויתה, רבים חלליה ועצומים. יש מי שהקריב עצמו לה מראש מגדל, ויש מי שירד למענה במים ויש מי שנבלה נפשו מפני יופיה ולא נרפאה עוד, ויש מי שכאשר לא יכול לדעת אותה נפרד לגמרי מן הדעת. ושושנה זו שב"סתר רעם", למראיה מתמוגגת היתה הבריאה בחבליה. היא האשה שצעקה לטרף, שהביאה את “שלמה האדום” לידי חטא קדום. אך היא עצמה לא חטאה. היא עצמה אינה אלא תהום קורא. התהום מטבעת, והיא עצמה נקיה וטהורה, כי על כן תהום היא, יסוד היא, אשה יסוד עולם שנבראה קודם שנברא אדם הראשון, כדבר המיתוס שנשכח משיר ואגדה ושברדיצ’בסקי תוהה עליו כל הימים באין מנוח לו מרמזיו. היא שולטת בו גם כשהיא מוּכה, אליה תשוקת אדם והוא מושלת בו ובבריאה. “לפתע חרד העולם. שני הרים ניתקו ממקומם ונפגשו ונתאחזו יחד – קול ענות וקול רעם ותהום אל תהום קורא”. וכן גם מילא מספר זה את האויר חנק תאוות אשה בסיפורו “קיץ וחורף”. אסיפ בושנקוב חומד שם את מרתה ומצלצל בפעמוני בית־הכניסה. "המיה גדולה מנסרת ברקיע, והקולות יהיו לחרדת־אלוהים, לשגעון־אהבים; כל העם בבית־התפילה נופלים על פניהם ויתמוגגו וינשקו את האדמה אשר מתחת לרגליהם. וכאשר מצא אוסיפ את מרתה, “הבריק הטבע עוד פעם אחת, ויתעורר הסתיו לחרדת עולמים. ותהי כל הככר ללהב והנחל ניתר ממקומו” – –

ומתוך כל ההפלגות שהפליג ברדיצ’בסקי מעצמו נוצרה אישיותו השירית, שיש בה מן האופי העצמי החד־פעמי ויחד עם זה מן האופי העברי המובהק, הדינאמי, הנאבק עם עצמו בניגודיו; הלירי עם שהוא נמשך אל האפיקה, המוסרי עם שהוא בועט במוסר־המורשה; המרובה־הגות עם שהוא מפליג מן ההתבוננות אל שטף המעשים והעלילות; ושר השירה העברית השיג את משוררו בשעה שכל כך נצרך לו, לעת תחייה וחשבון נפשה של האומה. ובחשבון זה של נפש האומה הכריעו רבים מאותם הנכסים שהסיפור הברדיצ’בסקאי גילה אותם בשדדו אותו קרקע שכבר עבר בו מנדלי מוכר ספרים ולא מצאם. התחיח ברדיצ’בסקי בסיפורו את קרקע הגלויות וצמחיה זרחו לו באור אחר, בירקוּת אחרת, תחת חיורון הכמישה שנראה קודם לכן בסימטאותינו הקרחות.

תחיה לאומה מהיכן תבוא אם נתנוונו יצריה, אם אין בה גם חטא והאש כבתה; אם היתה האהבה נחלה בין בנימין וסנדריל, וצמאון־המרחקים של בנימין השלישי הביאהו עד נהר סרחון, ומשובת־הילדות של הירשלי נתגלגלה עד אפשרויותיו של “הרמן” שב"עמק הבכא", שלא הרחיק יותר מ"פאבי" שב"קוצו של יוד". ואילו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי באחת מהפלגותיו מעצמו אל עצמו מצא אמת אחת והוא מגלה אותה בסיפורו “בין הפטיש והסדן”: “הרשו לי לציין בזה תורה אחת בתעלומות הנפש: האדם הוא סכום החטא והאש העצורה בעצמותיו. זה המקור לידי האדם העושות תושיה במחשבה, בשירה או במעשה, להרע או להיטיב. מהאש הזרה יבואו רוב הגעגועים, המעברים כל דבר חי בנו וממלאים אותנו המית החיים. הצדיקים והחושבים המה, לרוב, רק גלגולי הרשעים”…

לאחר גילוי זה שנתגלה לו לברדיצ’בסקי בתהותו ובתמהו על הבריות שנקרו לו בדרך סיפוריו, היאך ימצא מספר זה מנוח בדברי אחד־העם על “משה”, המצטט מפי קארלייל: “כל אדם יכול להגיע למעלת הנביא בבקשת האמת, אלא שכל אדם יכול להיות כך, באמצעות רצון כביר ויגיעה מרובה, והנביא אינו יכול לבלתי היות כך, לפי שזהו עצם טבעו”. הרי אם הטוב בא רק מן הטוב, שעצם טבעו בכך, שוב אין מקום לגלגול, לעלייה, לגעגועים העולים מהאש הזרה, לאש האצורה המולידה את האדם. לא, לברדיצ’בסקי “משה” אחר, עליו הוא מספר אחת מאגדותיו “התמונה”. מעשה בצייר אחד מקדם שצייר תמונתו של משה והביאה אל המלך. קצף עליו המלך ולא האמין לו, כי פני בליעל היו פני משה באותה תמונה, וילך המדברה לראות פני משה ולדעת את האמת. פתר לו משה את החידה: “יצר לבי היה רע מנעורי, ואני אך נלחמתי עם נטיותי אלה, כבשתי את יצרי ואתאמץ להפוך כל מידה מגונה בי למידה טובה, טיהרתי את כתמי ואתקדש ואמצא חן בעיני קוני וישלחני לפדות את צאן מרעיתו מיד נוגשיו” (“צפונות ואגדות”).

ומבקש ברדיצ’בסקי בעמו את היצרים. העולם הוא לא הוויה אלא התהוות. האש דלעילא נוטלת מהאש דלתתא. אין קדושה אלא התקדשות היצרים. אין נבואה אלא געגועים הבאים מהאש הזרה ומעברים כל דבר חי בנו וממלאים אותנו המיה. אין לנו מוסר ולא יהיה מוסר־יהדות הנתון לנו מידי הגבורה או מידי הטבע; אין אנו סגולה לפי שזהו “עצם טבענו”. המוסר אינו טבע ואין מוסר בטבע. המוסר מתחיל ממקום שהטבע פוסק והיה לגעגועי־אדם. אש־היצרים מעברת את הגעגועים והגעגועים מביאים את המאמץ האנושי והמאמץ האנושי הוא המוסר. הוא תפארת־אדם, הוא החן והחסד.

אם ישנם יצרים באומה זו – חיה תחיה וגם תפארתה וקדמותה יתחדשו. אם בלבו הזקן של יהושע־נתן השו"ב נתעוררה תאוות “היציאה” למולדת ישראל העתיקה ויחד עם זה נתעורר רגש געגועים של דורות בעיירה כולה לעלות, להתעלות, לעשות מעשים, עד שאפילו אוירת־הנסים הקדומה נתעוררה בעיירה – סימן הוא שכוחותיה משומרים אתה ועדיין היא צפויה לעליה גדולה. אם בואו של רבי לעיירה לא רק התלהבות וריקודים הוא מדליק אלא גם חרצובות של יצרים הוא מתיר, סימן הוא שעדיין חסידות זו, אש זו, התלהבות זו, לא הופרדו עדיין ממקורן היצרי ועדיין קיים החיבור שבין יצר ליוצר, בין האש דלתתא והאש דלעילא, והגחלת עדיין היא חיה ועדיין נכוה בה אדם וצרוב־כויה הוא צפוי לעילוי ולתיקון ולמעשים. אם “בודדים” ישנם בישראל, בודדים בגבורה של גוף ובודדים בהשגה עילית, סימן שבונינו בתוכנו וביתנו עוד ייבנה. ויצרים שמתגלים ב"פרה אדומה", המדהימים באכזריותם ובפתאומיותם, אדומים הם עדיין כדם, ואינם יודעים את עצמם כדם התם שאינו יודע עצמו והוא תנאי לכל ידיעה, ואין ידיעה בלעדיו. בכולם ראה ברדיצ’בסקי המספר, לכולם המה לבו ונפשו מלאה תמהון רב, וגם נבעת ממראה עיניו, ומיהר לעצום עיניו, לקטע סיפורו ולעצום עיניו ולהתייחד עם עצמו, ולשוב אל עצמו, כחוזר “מארץ רחוקה”, ולסיים בשנים־שלושה פסוקי שירה כי לא יראה האדם עד תום, ולא תכיל נפשו הכל עד תום. ולא יחיה אדם מראותו הכל, ויותר מבועת המספר שבברדיצ’בסקי מהיפה המתגלה בכל עתרת־תפארתו כחתף פתאום, כל ימיו מתגעגע אדם ליפה, אך בבואו פתאום כלול בכל שלמותו לא יכילנו הלב, לא תשאנו הנפש. מתגעגע אדם על היפה כל ימיו, ויש שעושהו מעצמו, מאשו, מדמו, ומשיגהו לאט לאט. אך היפה שלא גדל עמנו יחד, שלא בראנו אותו מעצמנו, שנתרקם אי־שם בהיחבא והופיע לעינינו פתאום, בכל תדהמתו המבהילה, אותו לא תכלכל נפשנו. היא תבהילנו עד כדי חבלה לאין מרפא עוד. בסיפוריו של ברדיצ’בסקי מתהלך החטא עם רוח הלילה. אך לא הוא המבעית את המספּר. האש הזרה שבחטא סופה מוליכה את האדם לעליותיו. ואולם היפה הזה המתהלך בסיפורי ברדיצ’בסקי, וביחוד היפה שבאשה, מבעית את המשורר. ביופין של הנשים העבריות שבסיפורי ברדיצ’בסקי נשתמר משהו מאגדת־עם. בפינות מעולפות של עיירות וכפרים שבגלויות גדלים נטעים מופלאים. רשמן כמו אילת־צביה בת שנה המתמלאת תמהון בחביון היער. חתנים נבהלים מפני כלותיהם, כי לא ראו יופי כזה עלי ארץ. גברים אלה, שבלמידת התורה העתיקה משמרים בקושי שרידים חיורים מהוויתם הגזעית־הרוחנית, נבהלים מפני יפי נשותיהם וכלותיהם, המשמרות בגופן כל העתרת של יפי־קדומים, כל הערגה של אילה על אפיקי־מים. היפה הוא מין ערגה אנושית שנסתמלה בגו אדם. הנשים בסיפורי ברדיצ’בסקי, כמו חולדה בסיפור “העמק” ושושנה בסיפור “נידויה של המתה”, תפארת־מלכות בגופן ובנפשן; ממאנות הן להיכנע למכוער ולמגושם. הן מתות, הנשים היפות, בקרוב אליהן המכוער והמגושם, וכבנות־אלים הן מפחידות ביפין. אם בגבריו נכנע העם וקיבל עוֹל גלות ושינה פרצופו, והשחיר תארו, והנמיך קומתו, והגחין רוחו – בנשיו לא השלים ישראל, לא נכנע, השאיר לפליטה את יפין, והן עדיין חבצלת־השרון, שושנת־העמקים, צביות ועפרות על הרי־בתר. וכיון שגאולת העם עדיין רחוקה בסיפוריו של ברדיצ’בסקי, ומבחינת הגאולה סיפוריו רק תוהים תהייה ראשונה מה מכל האדם והחיים האלה יוכשר לגאולה ומזומן לגאולה, מה שם עדיין חי וישמש לתחיה – מבהיל זה היפה של האשה עד מאד, מטיל מבוכה בנפש. כי ליפי האשה העבריה אין מקום במצרי הגלות, במקום שבני־אדם ברובם לא ידעו עלייה ברוחם. אשה אחת הדורה באה לשאול “שאלה” אצל הרב, בשר וחלב… “ושאלת החזיון האילם היפה הזה במבואות הצרים, נפש רבתי והדורה, באה והולכת, באין רואה ובאין שומע, לא משה מקרבי” – מסיים המשורר את סיפורו “השאלה”. העל כן נבעת האיש בסיפורי ברדיצ’בסקי מפני יפי האשה, כי ביופי זה איזו רוחניות ואיזו עמקות רחוקות מהשגה ואינן בנות הישג ויראת היופי היא יראת הסוד והחלום? היש ביראת היופי של ברדיצ’בסקי מיראת החלום בשעה שעדיין רחוק כל פתרון והגאולה עדיין רחוקה רחוקה? – אך הנה כבר יש בשאלה זו משום רצון להכניס את סערת סיפורו של ברדיצ’בסקי לתוך תחומיה של איזו תורה. והרי שום תורה לא תכילנה. גדולה הנפש ורחבה מכל תורה. המשורר שבברדיצ’בסקי הוא העיקר שבו, וסיפוריו ברגע שהם כובשים את הלב שוב לא סיפורים הם אלא שירה. ומאמין ברדיצ’בסקי בכוחה של שירה יותר מאשר בכוחה של כל תורה. גם כוחה של תורה עצמה אינו גדול אלא ברגעים שהיא שירה. ואמנם כל שעות קריאתנו בסיפורי ברדיצ’בסקי לא תניחנו ההרגשה כי באים אנו כאן במגע עם אינטואיציה שירית עמוקה, שקולטת את החיים בכלים בלתי־נתפסים בשכל אלא באמצעים אחרים של ידיעה, מין ידיעה שאינה יודעת את עצמה.

ריאליות פשוטה, קצוצת־כנפים, זוחלת, מצא ברנר ביצירתו הסיפורית של עצמו. לא חזון בה ולא מעוף, לא רוממות ולא סמל. הילבש ירמ’לי, בנו של שלום־גציל, אדרת חוזה, שרוח בכנפיה, ולא יהא לצחוק? כבר עטר שלום־געציל לירמיהו בנו עטרת־תפארת בילדותו. על ראשו המכוסה במטפחת “תפילה של ראש” חקוקה מתפוח־אדמה, מעשה ידי אביו להתפאר, ו"תפילה של יד" כזו מהודקה היטב בחוט לאזרועו. וירמיהו בעת ההיא בן ארבע שנים, בכור מקוּדש, פטר רחמה של אשת שלום־גציל. וישנו מחקר אחד, הדורש בטמיר ובנעלם ובנשכח, שמוצא כי כל עצמם של טוטפות ורצועות וצמר הטלית וגדיליה אינם אלא דיוקנו של ה"טוטם" הישראלי הקדום, שנתייחס עליו זה שבט־הרועים העברי. וישנם מחקרים אחרים, שלא זכרון־קדומים בהם ולא רצון להתייחסות־עבר, שמוצאים בתפילין ובטלית ובציצית רמזים וכוונות ליחוד השם ולאחדות ישראל ולסימול אמונות שההפשטה יפה להן. יתכן כי יש קורט של אמת בניחושו המגשש של אותו מחקר ראשון, ויתכן כי יש מקצתה של אמת בהתרפקותם של מחקרים אחרים על הרמז ועל הכוונה והסמל. אך “יהדות” זו שמצא בשעתו ברנר ברחובותיהן של ערי רוסיה וגליציה ואנגליה ובמושבות יהודה ובעיר־הקודש של יהודה, שוב לא זכר־קדמות ונעורי־ראשית תפוסים בה ולא אש־דת עצורה בעצמותיה ולא יחוד ואחדות ואמונה מחוז חייה, ותפילה של ראשה תפוח־אדמה, ותפילה של ידה תפוח־אדמה, והוויה שלה אמיגרנטית, תלושה ועקרה, בלא כאב התלישות ובלא רצון השתשות ובלא חפץ גאולה. ולהוויה זו חזון מהיכן יימצא, ומהיכן יטול מעוף נקודת־המראה, ורוממות לשם מה אם דוקא בנמיכות הרפואה ובהכרת הנמיכות הגאולה; וסמל למה באין שמלה ובאין בסיס ובאין קרקע־חיים אפור, המוציא לחם לגוף ושירה לנפש, לחם ממש ושירה פשוטה, ריאלית, שרק לאחר שתקוץ בה הנפש בהוויה זו, תצא לסמליות חדשה ולרוממות־אדם.

בזכרונותיו על ברנר מספר א. ביילין בפגישתם של י.ח. ברנר ואחד־העם שלא עלתה יפה, שלא קרבה את הלבבות. ודאי, מי שכל יצירתו אינה אלא ריאליות זוחלת, קצוצת־כנפים, והשתדלותו להגיד הכל אינה בעיניו אלא נבערת, ומאמצו לגרוע קצת חכמה מתוך מרורי החיים כרוך ביסורים אין קץ; והוא מבועת ממראה עיניו ורדוף מפחד החיים מזה ומפחד המות מזה, – לא יוכל לדון עם מי שמשנתו סדורה וערוכה ורצונו ברור וגלוי. הוא עדיין שואל לנתיבות, “אי הדרך, אי?”. לא היו בידיו של ברנר עיקרים חיוביים ואת החיוביים של אחד־העם לא רצה ולא יכול לקבל, אם כי העת נותנתם והשכל מחייבם. כי העיקרי שבו בועט בשׂכל, ועיקרים שלו שליליים הם, אך עליהם יעברו גאולים, אם תהא גאולה לישראל.

העיקרי שבברנר בועט בשכל. האמן הוא העיקרי שבו, האמן הריאליסט קצוץ־הכנפים. בעמק־העכור לא יסכנו כנפים. אוריאל דוידובסקי וירמיהו פייארמן לא יכסו בהן פניהם. הם הורסים לראות. יחזקאל חפץ לא יכסה בהן רגליו ושברו הגופני המחפיר ושברו הנפשי גדול כים. אברמזון ויוחנן מרשק, הסופרים העברים, לא יעופו בהן. היראים ורכי־הלבב יעופו למרומים; אין עוז בהם לראות, איש מהם לא יראה וחי. ברנר ראה וחי, נבעת וחי, ויברך את החיים, “יבורכו סלה!”. ברנר האמן של “עמק עכור” ו"פתח תקוה" דרכו האחת והיחידה היא הריאליסטית, לפי שעמקו של העכור רחב כים ופתחה של התקוה צר כנקב של מחט, והמתרומם מהם אל מעלת החזון, נמצא מרחיק מהם ורואה יופי תחת קיא, פינה יקרת־רומנטיקה תחת גל אשפה רוחשת. והרי כל עיקרה של אמנות וערכה לא בנושא ולא בתוכן ולא באידיאה ולא במדרגת היפה והמכוער המתואר, אלא באותה מהות שמוסיף האמן על הנושא, על התוכן; באותו אור מיוחד שמטיל האמן על האידיאה מצד שהוא קורן ומצד שהוא כואב; באותם הזעזועים הנפשיים ובפעימות לבבו שעה שהוא רואה באותו יפה ובאותו מכוער. אותה מהות מיוחדת, משב אלוהי ברוח האמן, כוח אלוהי באצבעותיו, מתדבקת לנצח אל החומר ואל המראה ואל המצב ולא תזח מעליו. במציאותה של אותה מהות תתנכר היצירה אם אמנות היא, אם אומן היא ואמת, או אם מזויפת היא, אצבעם של מתמלטים אל חזון בהיותם עקרים בתחומם של חיים; מסיקים שמימה, אל מעבר לחיים ולכאב החיים. נסורה נא ונראה רגע בחייהם של יחזקאל חפץ ואסתר חפץ ב"שכול וכשלון" של ברנר. עבד יחזקאל חפץ עבודה קשה כפועל ברשות עצמו וכפועל בקבוצה, התחרה בפועלים ערביים וסבל מנימוסיו של המשגיח וחלה מחלת־רוח ומחלת־גוף. עבדה אסתר עבודות קשות במטבחיהם של אחיה הפועלים והזקינה ובלתה בבתוליה. והנה התעוררה באחד הימים לתבוע עלבונה, עלבון חייה שעברו בלי חיים, בלא נחת, בלא אהבה. יחזקאל ואסתר מבקשים להתדבק זה בזה, למצוא שילומת חייהם זה בזה, ואינם יכולים. באר נפשו של יחזקאל נסתתמה ואינה עולה, ואין היא מקרה אהבה, כחפצו של יחזקאל חפץ. מתאנתה הנשית של אסתר לא נשתיירו אלא בדלי גירויים עצבניים, מייגעים, קצרי נשימה. סופרו של חזון אילו נגלה עליהם, על יחזקאל ואסתר, היה מחבב יסוריהם, שוֹפר חלקם בהרי יהודה וגליל, ממתיק צערם ומנחם הוויתם, זו הוויה של גבורה והקרבה לאומית לטובת הכלל והבאים אחריהם, שישרשו ויהיו לברכה; היה מזייף אמת חייהם ומכזב רעיונה של גאולה.

לא, לא, יאמרו סיפורי ברנר, יסורים אינם חביבים. יהדות זו, בדויה, מופשטת וחזונית, אינה שווה בדמם של יחידים אלה המתבוססים במדויהם. ולא בחזון יבוא אליהם המספר. נסתתמו חזון ונבואה. “רגעים ממושכים לא הרפתה (אסתר) ממנו (מיחזקאל), אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לערפו, ולשפתיו נשיקות ונשיכות… נהקה… דבר מה נתקלקל בלבושה; כפתור מאחורי אפודה ניתק, נקרע… חזה כאילו נשם נשימות אחרונות – – והגלים הקטנים, שלא באו עד החוף, כאילו עילעו דם”…

“הגלים הקטנים, שלא באו עד החוף, כאילו עילעו דם” – – זה החזון, זה הסמל. לא נתכוון להם ברנר. מתוך הריאליות קצוצת־הכנפים יצאו מאליהם חזון והסמל. הגלים הקטנים ההומים מאברמזון אל חוה בלומין גם הם לא באו עד החוף. פטרוב, זה הגוי, הוא הנעלה מן המוסר, נעלה מיעקב אברמזון, כוחו גדול מכוחו של אברמזון, גליו יגיעו עד החוף. הוא יטול, הוא יקח גם את חוה בלומין. אברמזון אינו אלא סופר עברי הכותב מאמר על היצירה העברית במאה העשרים, על הליריקה העברית, השתפכות נפשם של יהודים אחרונים… אילו היה סופר רוסי היו גליו מגיעים לחוף. אך כמה תמימה מחשבה זו לחדש בנין חיים על יסודות זרים. להינתק מקרקע היניקה. הן ציונות שלו לא משנאת הגויים היא באה. לו אין אִיום מהרעיון כי בני ישראל לא ייגאלו, ימיהם לא יתחדשו, וזכויות לא ישיגו ובגויים יטמעו ושארית לא תהיה להם… החיים טובים הם, נחמדים. חוה, אם כל חי, נפש נחמדה היא, טהורה. “אבל מה לו לאיש דכא, לזקן עייף, אשר שבר נפשו גדול כים, ולה, אשר הרכבתה פשוטה היא, ואשר כולה קרקע בתולה, בתולה?” ואברמזון קרע את דגלו־מטפחתו לשנים־עשר קרעים ומצא מקלט בטירוף נפשו. גליו לא באו עד החוף. גם יוחנן מרשק לא הגיע. כמוהו כפייארמן, כמוהו כברנר האמן, שבשום סיפור מסיפוריו לא הגיע עד החוף, לא הניח בו את כל חפצו, לא השיח את כל עצמו. ורק במלקחיים הציל מלבו הבוער רצפות רצפות ושמן על מוקד מזבחו, לצלות עצמו חי ודמו שותת על גחליו. והוא לא מזבח ביקש לעצמו. חיים ביקש ואהבה ואור מאורו של “המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”. רועד ונרגש לשעה גדולה של התגברות רוח הקדושה והטהרה והאהבה והחמלה. אך נפשו הנבהלה, הדוויה, נתפקרה בעודה באבה. מי שאין לו אב עלי אדמות, אין לו אב בשמים. מי שאבהותו של אביו נתחללה ונתבזתה עליו בילדותו, כדרך שנתגנה שלום־גציל על ירמיהו ב"חורף", אין לו אב מתחת ואין לו אב ממעל. לא ימצא לו אב בין הבריות ולא ימליך על עצמו אלוהים מן האידיאות. לא ל"יהדות" יעבוד ולא ל"תחיה", לא ל"ציונות" ולא ל"רוחניות". ואת דמות־האב הנעדרת ביקשה נפש האמן ליצור לה. היא דימתה לו אב בדיוקנו של אוריאל דוידובסקי ב"מסביב לנקודה", זה ה"גבוה היחידי בין כל חבריו, האצילי ביותר". “הסתכלות שלווה וקשה” היתה לדוידובסקי, “החודרת בטבע הדברים ומתהלכת בתעלומותיהם בבת אחת. בחריצי השפתים הדקות והסגורות היה גם לעג של פיקח, גם חנינה של פיטן, ובתוך העינים הכהות והמרוכזות, שהיו כתהום תלאה תחת הר מצחו הרם והמקומט, התרוצצו שכל ישר ונשמה שיש בה גם מעין הסתר־דבר”. ואת אוריאל דוידובסקי התהלך אברמזון הסופר העברי, הוא ברנר, וביקש תעלומותיהם של החיים, תעלומות אדם ועם. מה מצא אוריאל באותן התעלומות וטיפחן בקרבו וגידלן והצמיחן עד שהבשילו והושיטו לידו את תער־הגלבים להעבירו על חלקת צוארו העירום? לא הוברר הדבר בסיפורי ברנר. הן השתדלות זו להגיד הכל אינה אלא נבערת. רק מעוטי־החיים ומעוטי־היש מדמים בנפשם כי פרושה לפניהם האמת כשלמה. “יסלחו לי גדולי־הרוח ומורי־האנושות ממרומי האולימפוס, שהושיבו את עצמם עליו. המופקרים האחרונים בשאול תחתית אינם מגוחכים והם, הגדולים והחכמים ממרומי אולימפוס, מגוחכים. ולא רק מצד זה, שבני־אדם לא שומעים להם, להם מעוטי החלב והדם, וחיים כמו שהם צריכים,כי אם מצד עצמם, מצד דברם על היש, והיש אין בהם; על מהות החיים, ותמצית החיים לא ידעו”.

הנצא לבקש השקפת־עולם בסיפוריו של ברנר? – ברגעים של סילוק רוח־האמן נמצא פה ושם קטעים פובליציסטיים הצופים פני החיים במשקפת הזמן, התנועות, המפלגות שבימיו. אך לא אלה עיקרו של ברנר. עיקר שבו, הבועט בשכל, הוא הסיפור האמנותי, שלא שיטה בו ולא השקפה, אלא עקירת תמציות מחיקם של החיים. בתמציות אלה נתקיימה קריאתו של ברנר בהקדמתו ל"המעורר": “אַל קורט של שקר ורכות הלב, הלאה עננים, צא מנקרת הצור וגשה עד הערפל, עלה לפרדס. ראה את פני ההוויה, השג את מהותה” – – והוא ניגש עד הערפל. הוא שכן בערפלו של אברהם מנוחין, זו הדמות האבהית גם היא, האצילה, שבאה אף היא לתקן את פגם האבהות של פיארמן. גם הוא רם־הקומה, כאוריאל דוידובסקי, וגם הוא עטור הילה של רוממות־אדם. ברנר מקשיב לקולו הפנימי. “מעולם לא שמעתי אדם מבטא את שמו בקול פנימי, לבבי ועמוק כזה: אברהם מנוחין”. ראשיתו של אברהם מנוחין לוטה בערפל ואחריתו רק נחש ינחש אותו סיפור “מן המיצר”, ומעיקרו נובעת תורת האידיבידואליות: “אשרי האיש אשר לא ילך בדרך מטיפים ואשר לא יעמול להצעיד את הכל בדרך אחד ולהפוך לכל לב אחד ומידת חיים אחת”. אך גם לא תורה זו היא המושכת, אלא אותה דמות רמה, המזדקרת מתוך ערפל החיים, שאליה ניגש ברנר, ובדמות זו דבקה נפש המספר בצמאון ובאהבה, בבקשת המדרגה הנעלה ביותר בעולם הבריאה – תשוקתנו לאצילות ולקרן אור. בדומה לכך דבק יוחנן מרשק, הסופר העברי ש"מעבר לגבולין", בדמותו הערפלית של חזקוני, הוא אליהו חזקוני, שקוֹל לא מזה דובר בו, ולהגיון לא מזה משועבדת מחשבתו, וכוח לא מזה מרסן תאוותו העצומה והנוראה והמטומאה והופכת למקור אהבה ורחמים והתמכרות לבריות ותקוה רזיגנציונית מוחלטת בשם “אהיה אשר אהיה” שבאדם. כל אלו הן דמויות שיצרן המספר התר אחר לבבו והאימה שבלבבו, להיותן תריס כנגד הרע והכיעור והשפלות והזיוף והקהות והתבהמות האדם, שספגון עיניו הרואות ב"שנה אחת" ו"מא' עד מ' " ו"מן המיצר" ו"בין מים למים" ו"בחורף", ספוג וקלוט והחדר לתוך נפשו כמים המאררים וכמארת־חיים להכות את הנפש ולהעציב את הלב ולדכּאו דכאון עולם. את כל אותן הדמויות יצר המספר להיותן כוח מגן נגד חמילין ושטקטורוב ופטרוב ובורסיף ושאר מנוולים וערלים, ערלי־לב וערלי־בשר, ונגד טומאתם המכאיבה והאסון הנצחי אשר בנשימתם, שכל כך קשה להיות עמהם, לנשום עמהם אויר אחד בעולם זה ללא אב גדול, רחום וחנון ומאזין ומבין. והיו הם דוידובסקי, מנוחין, חזקוני, לאבות ליתום־היתומים, לאדם, ורפא להם לאברמזון, ליוחנן מרשק, לפייארמן, מטומאת האדם הרודפתם. בהם אין זיוף, אין כסות־עינים, אין שקר. אין זיוף בהם, כי לא חזון אָצל עליהם יוצרם אלא ממציאות ניקרם וקידשם לו בכאב, ביסורי טירוף של נפשו המבועתת. כי אין חזון לברנר. גם דמותו של אריה לפידות, איש החזון של דת־העבודה, לא בחזון עיצבוה ידי ברנר. גם לתוך נפשו של אריה לפידות הציצה עינו של ברנר וראתה במצוקתה. הוא ראה את יוצרה של דת־העבודה גם בעמידתו הוד וסוד, עמידה בהווית־הקוצים, עצוב ופשוט וחשוב ויקר עד אין קץ, עמידה על משמרת החיים. ואף־על־פי־כן, “ומשום מה עלתה מחשבה גסה, כי האיש העני והרעב הזה (אריה לפידות), בעת שדיבר לפני שעה בביטול ובתיעוב על תענוגות העיר, האם לא היתה בקולו איזו אפיסות כוחות, שמצאה את תשלומה ואת מלואה בביטול ובתיעוב?”

כן, היתה אפיסות כוחות גם באריה לפידות בביטולו ובתיעובו את תענוגות העיר. והיתה אפיסות כוחות באברמזון ובפייארמן ובמרשק ביחסם לאשה וביחסם לגבר החזק ורם־הקומה, היודע לקחת את האושר ולתת את האושר. רק לא זיוף, רק לא רכות־לב! “תחי חוה, יחי מהלכה, שמבליט אותה, ויחי גופה אשר היא נושאת באיזה אופן משונה קצת, אבל פשוט ואיתן בעצם, היא הולכת ונושאת את גופה, את בשרה” – ו"הבו יראת הרוממות ואהבה לאנשים גבוהים".

אפיסות כוחות וחוסר כוח־גברות נתגלה לו באומה. וכן דברי ברנר “מעבר לגבולין”: “בכלל, כל בני אירופה חיים כחזירים. אנחנו איננו רעים מהם, אנחנו דומן. אנחנו גם איננו מוכשרים להיות לרעים. מוכשרים אנו לדעות שונות, להמצאת אמונות, ל”מלים חדשות", אבל איננו מוכשרים לחיות באופן הפשוט של המלה…"; “בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי־הלב וצלול־הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם, אינם!”…

ורק “האמנות הישראלית, ביטויו של העברי בן הדור, לה יש עוד מקום”…

ואם תאמר: אומה שאפס כוחה ואינה מוכשרה עוד לשום דבר, אמנות ישראלית למה לה? ולמי נחוץ ביטויו של העברי בן הדור? והשתפכות נפשם של יהודים אחרונים לשם מה ולשם מי היא משתפכת? – סתירה זו לא ידע ברנר לישב. אין הוא אלא אמן, רואה, ואשר יראה יגיד. ועיור האמן קודם ראייה ועיור הוא לאחר ראייה. לא מפי השכל יחיה. העיקרי שבו בועט בשכל ובחשבונו של שכל. עיקרי שבו מכה על ראשו ואומר: יצוֹר! האמנות הישראלית, ביטויו של העברי בן הדור, לה יש עוד מקום. אל תלמד מהחורבן שאתה מתארו בסיפוריך. גם ירמיהו הענתותי ניבא לחורבן וקנה שדה מידי דודו. ולמה לא יהא ירמיהו פייארמן כמוהו? החורבן גדול, אך לאמנות ישראלית יש עוד מקום. מנדלי מוכר־ספרים עדיין לא ראה הכל, עדיין לא הגיד הכל. שית עליו נוספות, עמוקות. חזון נמנע ממך. גדולות לא תחזה. אך דוקא בנמיכות הרפואה, ובהכרת הנמיכות הגאולה, חיוב אין אתך. כל עיקריך שליליים, אך עליהם יעברו גאולים.

ועיקרי שבו האמין, קיים; וכופר שבו האמין באפשרות אי־האפשרות… אמן שבו האמין וידע מה האמין, מה ניבא. אמונתו זו קירבה בינתיים עצם אל עצם, קרמה עור. אי־האפשרות היתה לאפשרות. נמצאו בתוכנו האנשים המבינים צערה של אומה וטרגדיה של אומה, נקיי־לב וצלולי־דעת, ההולכים ב"לא דרך". ועוד ברנר בחיים ראה אותם, השגיא אותם. מכוחו נוספו אחר כך רבים אחרים, אלה שגדלו על ברכיו הרוטטות של ברנר ועיניהם בעיניו הרואות את הצער ואת התוגה הגדולה של אדם ואומה, ומכוח אותה ראייה נעשו חזקים לאין גבול, מאמינים, אסירי תקוה, שמים אי־אפשרות לאפשרות.

ברנר היה למצפון ואינו מניח לנום, ועדיין הוא מעורר, כהיותו לפנים, בראשית המאה העשרים. יצא ברנר מתוך כתביו ונכנס למשול בתוך הלבבות, גם בתוך לבותיהם של אלה שמעודם לא קראו בכתבי ברנר ולא ידעוהו בשם. יש שספרות נעשית חיים כשאומה חוזרת לתחיה; ויש שהחיים נעשים ספרות, כמו שקרה לעמנו בשנות גלות. ספרות זו, שעשאה ברנר, נתעלמה בתוך הדור החדש, בתוך החלק הטוב, העובד, הלוחם, המגשים, של צעירי ישראל בדורנו. בדרכים נעלמות סיננה עצמה לנפש הדור. מן האויר ינקו אותה, מן העבודה, מן התוגה, מן הסבלון, מן המצב ללא־מוצא, מן הצמאון לקדושה ולמסירות־נפש, ממעשי אבות שקראו ושלא קראו בכתבי ברנר; ממסירות אמהות שקראו ושלא קראו בכתבי ברנר. לכל אותם הדברים הנאים והאמרות היפות, הנאמרות ואינן מחייבות את אומריהן, קראו בשם הכולל “ציונות” במרכאות, ובעצמם הלכו להגשים את הציונות שאינה קרויה בשם – לעבוד, להציל, להגן, להלחם. מי היה אחיהם ואביהם הראשון של אלה? האם לא ירמיהו פייארמן בימי “חורפו” של ברנר? גם הוא, בשובו לעיירתו, מסרב לקבל הזמנתו של אלימלך המלווה ולהרצות על ה"ציונות"… פייארמן לא ירצה על ציונות שבראשה עומד אלימלך המלווה. הקדים ירמיהו פייארמן ובא יובל שנים קודם שקם כל אותו דור שמאס באמרות יפות וכל אותן האמירות שאינן מחייבות, שנאמרו בישראל דורות רבים, ופנה אל המעשה, אל ההגשמה, שהיא האחת והיחידה הנותנת כבוד אנושי לבעליה.

תנופה גדולה הניף ברנר בספרות העברית והכין בתנופה זו כוח־נחיתה רב לבאים אחריו. דורו קראהו והעמידהו סופר בישראל והוא נענה לו במיטב אונו וצערו. בדור ההוא כבר תקע השופר ונישא הנס, ולא נזדעזע המת. אותה סגולה נאה שמצא אחד־העם בישראל שהוא מעביר את תכליתו ובקשת־אושרו מן הפרט אל הכלל, ושכל כך יפה חרת את הסכימה שלה במאמרו “בשר ורוח” – עדיין קיימת היא, ולא לטובה. כלל ישראל קיים ונם תנומה קולקטיבית. בטלון הוזה־נמה ומזיעה בתוך תנומתה בעצם הצהריים. פה ושם מעירהו השוט ומרגיזהו זמן־מה, אך עד מהרה הוא חוזר ונרדם. גם בשעה שהוא רץ ברגליו ומצעק בגרונו, נפשו בו רדומה. גם בשעה שהוא מתפלל תפילתו וגורס את משנתו – אין תפילתו אלא תפילת־רבים, שאין אחריות היחיד עליה ואין המית נפש היחיד הומה בה; ואין משנתו הגות הגיונו הוא אלא מורשת־הגיון של כלל שנתאבן ועדיין הוא הוגה מוכנית הגיונות מתים. מי יחיה ויעורר נפש זו שמתה בתוך נפש הכלל? מי ינערה ויוציאנה מתוך עלפונה בחיק הכלל הזה, המחממה בתוך אוירה אטומה־מחוממה שלא הוחלפה יובלות־שנים? מי יפקיע את היחיד מרשות הכלל ויטיל עליו עוֹל חדש לחזור ולחשוב, ולהרגיש, ולהעריך? לא עשה זאת מנדלי, שכל יהודיו אינם אלא יהודי אחד, בטלן אחד, קבצן אחד, שהאינדיבידואליזציה חסרה בסיפוריו, שהיחיד אינו בהם אלא בבואה של כנסת־ישראל, שאין בהם יחיד וממילא אין בהם מרד ואין תקומה. המהפכה העברית של ביאליק עדיין לא עוררה בזמן ההוא. בכל עוצם יחידיותו לא נתפס ביאליק אלא בזמננו האחרון. בימים ההם עדיין לא הוכשר הדור לתפוס אלא את המפורש ביותר והגלוי ביותר, קליפתם של דברים. השירים ה"אחד־העממיים" של ביאליק היו הידועים ביותר, המבוקרים והמפורשים בפי מבקרים ומפרשים. ובאלה עדיין היתה יד המליצה הלאומית רמה; עדיין ריח של “תעודה” נודף מהם; עדיין ה"שב בלאומים" מזה מצלוחית הפלייטון שלו גויים רבים עצומים ומטהר השדים. שירים אלה הרגיעו יותר משעוררו. פירכסו את האהבה העצמית ה"לאומית" ושוב נעמה שבתו של אדם מישראל בחיק סבו, “שׂב הלאומים”, שצידו ושללו צדק ומשפט. וכי לאן ילך אדם ומה יעשה? להכות באגרוף? לכלות כוחו בתירוש? להיות כפיר בין כפירים? עצם שירת־הכפירים של ביאליק הגדול ב"מתי מדבר" לא נתפסה אז תפיסה פנימית, שירית, שבה זיהוי הכפירים־הענקים־המורדים, ודוקא לטובה ולתפארת ולעוז. הוא היפך גמור מאותו האידיאל להיספות עם כבשים… (והלא גם בימינו עדיין רבים אינם תופסים שירה זו אלא אם כן ינמיכוה תחילה ויורידוה למדרגת האליגוריה), הליריקה המטהרת של ביאליק עדיין לא טיהרה אז, כי כבדו האזנים ורב האבק, עצם הכוח העברי שנתחדש בביאליק לחזור ולקרוא שמות עבריים לרגשות ולתחושות ולהתפעלויות ולתמהון־אדם – כוח זה שהוא בעצמו בשורה ותחיה, עדיין לא קרא לכוח בימים ההם.

ברנר בא להגיד לאדם אי־ישרו, להראת לו כיעורו ויופיו במקום שהוא כעור ובזמן שהוא יפה. לא רומנטיקה, לא סימבולים. ריאליות המפקיעה את האדם מרשות העדה, המשחררת אותו מה"סקוטום" הכללי. גדול פיתוים של עצלות, נחת, מרגוע. יש שהם באים עלינו בצורת תורה נאה, חריפה, מיוסדת ומבוססת נאה, על אדני המדע ועל יסודות הצדק. יש שתורה זו קרויה לאומיות, ויש שהיא קרויה מארכסיזם, מטריאליזם, קומוניזם. הכבוד להם והגדולה, התפארת והיקר! גאולה בהם, פדות. האומנם? – יתעורר ברנר המבקר, ברנר הרואה, הריאליסט בעל הסיפורים “שנה אחת” ו"מא' עד מ' “; שראה הרבה ושיער הרבה וכאב הרבה, האומנם? מטריאליסטים אלה, המאמינים בקדושת המקור של אמיתותיהם, מעריצי רבותיהם בהערצה של פולחן עשו מן הקומוניזם מה שעשו הנוצרים מן הנצרות. סדר קומוניסטי! ככה יימשך הלב אחר האידיאל הזה! ואולם איך יוכל להתהוות סדר כזה? מי יעמוד לו בפני בעלי הפריביליגיות? מה יעשו למלחכי־פינכא של טובת־ההנאה, שהם מרובים מאד? מה לעשות לרודפי שררה ותענוגות שבשליטי הקומוניזם עצמם? היש בזה רפואה מן הרע המקורי? הטובה תהא ההוויה במלכות הקומוניזם? בני אדם בוחרים מאז ומעולם לרדוף אחר ההבל, למכור את אחיהם בעד בצע כסף וכבוד, להעמיס את כל מלאכת־עבודה על אחרים, לשלוט איש באחיו ולהמציא בכל מקום ובכל זמן תנאי־יסורים; מאז ומעולם מעלים את הטובים על המוקד, רוגמים את הקדושים באבנים, נותנים ללעג את הטהורים, והצחוק הפרוע, צחוק־ה”נצחון" על העיורים הנטבעים מצלצל באויר – שמע מינה, שההוויה בכלל היא דבר אכזרי מאד, דבר נבער ובהמי; שהמקור עצמו רע הוא, שהרע הוא המקורי. ואתם אומרים קומוניזם? אין זה אלא מין “תעודה” מסיטרא דשמאלא, שגם היא, ככל תעודה, פוטרת את האדם מלהציץ אל עצמו, מלתהות על מקורו, מלהיפגש עם ה"אני" של עצמו ומלעשות אתו את חשבונו, כדי לגבוה מעל אותו המקורי הרע, להתעלות עליו במעלות־אנוש. תעודה הפוטרת את האדם מהשתלמותו האנושית־האינדיבידואלית פסולה היא, בין אם היא מונותיאיסטית־מוסרית־אידיאליסטית ובין אם היא קומוניסטית־מטריאליסטית. לא מהן תשועה לאדם ולא מהן תשועה לישראל. תשועת ישראל עתידה לבוא לא על־ידי נביאים ולא על־ידי בעלי פוליטיקה גבוהה, לא על־ידי פרדסנים ולא על־ידי פרוליטריון רוחני, כי אם על־ידי קיבוצי אנשי־עבודה חדשים, שיבואו בכוח־איתנים ובזרמים מכוונים לתכלית ישובית בצורת קבוצות או מושבי־עובדים, ביד קולקטיבית לאומית מסדרת.

ברנר גירש את המנוחה מתוך הספרות העברית. הספרות היא פרי יצירת הכוחות העממיים הפנימיים, פרי רצון חייו של העם. וברנר עלה ממעמקי העם, מסבלו, מצערו. שרשיו עמוקים ביותר ואינם בני עקירה. לא עברו שלושים שנה למותו והברנריות היתה לקו, לאחד הקוים בספרותנו. אש של ברנר מלהטת דרכם של ממשיכים, בני עליה, בעלי מערכות. הנה יעקב שטיינברג, סופר בודד נגוע געגועים, איש הבליטות וההמיה המקראית, משורר השורה הצרופה; איש מערכות כברנר ולהט אמת בלבבו כאש אוכלת, ומלחמה לו בזיוף ובסילוף ובעכור ובתפל, מלחמה כתנאי לכל תקומה, לכל תחיה. קראו את ה"שורה" שלו, המזהה שירה ויושר, המוצאת בשירה העברית החדשה שארית ישרותו של ישראל; קראו “עיר כתבי הקודש” שלו, שירה לתפארת הגעגועים, המתן היחידי שנתן ישראל לעמים, וממילא יזדלזלו בעיניכם כל אותם הערכים שגם ברנר זלזל בהם. והנה ח. הזז, סופר השפע והעושר והראייה לפנים, חוזה ההרס הבא מבפנים, מישראל, שהגיעה שעתו להיות אחר, כזה שהיה בקדמותו או שעדיין לא היה כמותו מעולם. שונה הוא מברנר, כוחות פרימיטיביים רבים, שלא היתה להם שליטה על ברנר, שולטים בו ונותנים לאמנות שלו איזה עוז דימוני. אך כל מקום שאתה מוצא בהזז קו וכיוון – מיד אתה מכיר בו קווֹ של ברנר, הנטוי על הסיפור הריאליסטי, השולל כל אשליה, המתחקה על שרשיה של כל הזיה וגומם אותה כשהיא עדיין סמוך לקרקע וסמוך לגרעין שהיכה את השורש.

ובספרות העברית הצעירה, במיטב הסיפור הצעיר, בסיפורו של ס. יזהר, מתגלה הוויה ברנרית לכל עומקה. כברנר כן יזהר ניגש מיד אל העיקר, אל המקום אשר שם הערפל סמיך ביותר. השווה פרקים ראשונים של “שכול וכשלון” אל סיפורו של יזהר “אפרים חוזר לאספסת”. זוהי הוויתו של האדם שנקלע אל הקולקטיב, הוויה חדשה בישראל. גם בימי ברנר וגם בימי יזהר כתבו גם סופרים אחרים על זו ההוויה החדשה. בימי ברנר היתה הוויה זו נותנת עניין לרומנטיקה, לגבורה, לאשליות. עד שבא ברנר וראה את הדברים מבפנים, ממקום החולשה, המאבק והתבוסה, כשהנפש מסרבת לקבל עול, לאבד לעולם את חד־פעמיותה המתייחדת, השוקקת, המשתוקקת; כשהיא ממאנת לוַתר על המזומן לה בחיק המקרה, המזל, הגורל, על־י די כניסה זו לתוך הקולקטיב. גם ב"שכול וכשלון" וגם ב"אפרים חוזר לאספסת" מסופר עיקרו של אדם, בשעה שהשינוי הנדרש ממנו, שהוא עצמו דורש ממנו – להתאקלם, להיקלט, לקבל גזר דינם של עבודה וקולקטיב, להיות ארץ־ישראלי על כל חומרותיה של הוויה זו, בלי שינוי עוד, בלי תמורה, בלי נדודים, בלי “פדות”, בלי להזדמן עוד לקראת כל מה שהחיים יכולים למזל את מגלי־האוצרות ואת מוצאי־הפקדונות ואת הזוכים־בגורלות; והנפש מפרפרת, אין בה השלמה ואינה מעיזה לגלות את אי־השלמתה אלא בעקיפין – בצורת מחלה אצל יחזקאל חפץ, ובצורת משאלה לעזוב את האספסת וללכת אל הפרדס, אל הצל – אצל אפרים. כי אין השלמה במעמקים, לא היחיד השלים וגם לא העם. העם, זה עדיין מנסה בכל פעם להיגאל מן הגאולה, להפקיע עצמו מרשות מדינתו וחומרותיה. לא רק “נטורי־קרתא” בלבד מורדים בה. רבים הם שאין הגאולה נוחה להם, שאינה מניחה את רצונם, את אי־רצונם להיגאל, ממש כדברי יוזפא ב"קץ הימים" של הזז וכמריוֹ של אפרים מן האספסת וכמחאתו החנוקה של יחזקאל חפץ ב"שכול וכשלון". נקודת־מיאון זו, הנתונה בתחתיות־נפשם של הפרט והכלל, במעמקי נפשם, צריכה טיפול והקרנה, וסופרי־המעמק מעמיקים לשם את קרנם. עבודתו של יחזקאל חפץ במושבה נדמית לו כל הימים כפרוזדור, והטרקלין בוא יבוא… מסביב הכל יבש… האויר הצורב, הזיעה, העבודה שאינה נוגעת, רחוקה, בלתי־הוֹיה… וכך שנה, שנתיים, עשר שנים, לעולם… בלי שינוי, בלי חליפה, בלי תמורות… מתגעגע אדם מישראל על השינוי. הוויה רבת־דורות שלא כגויי־הארצות, שלא כמשפחות־האדמה, דבקה נשמתו בכוח, אינה מרפה, אינה רוצה לחיות במחובר, מסרבת להכות שורש, ונפשה במסתרים מצווחת. ואנשי רומנטיקה עוברים על הנפש המצווחת כשהם מצפצפים ומהגים ומשקרים; ומספרים שטחיים ומודרניים (מודרניים עם שהם שטחיים) עוברים עליה ואינם שומעים ואינם רואים, כחיצוניים גמורים, כמחוסרי כל צער, ודבריהם אינם נוגעים, אינם עיקריים, אינם תופסים אלא את הטפל, שאינו חסר בשום סביבה אחרת ובשום זמן אחר. את צער גלגולו של האדם העברי, כשהוא צומח אל תוך הקרקע, כשקורדקי־הנדידה שלו הופכים ונעשים שרשים – ראשונה ראה אותו ברנר. הוא התפלל לאותו גלגול, הוא בישר אותו ברתת, במכאובים; והוא שזכה לראות תחילתו של אותו גלגול ולשמוע מחאתה של הנפש המתמרדת, הבלתי־מצייתת; והוא שלא ריחם אותה באהבתו ובאכזריותו האוהבת ואמר לה בדמיך חיי, ולעמו אמר: אתה לא אל מטבח־המכשפות תלך לחדש את נעוריך, כמעשה פאוסט, אלא אל האספסת תלך ואל הרפת, ואל השדה, ואל המחצבה; חייך יצומצמו מאד, יוגבלו מאד. שוב לא תזכה עולם ב"תעודות" ולא תלמד גויים רבים דעת עליון. החיים נוצרים מן האדמה, מן העבודה וגם החכמה מוצאה מן הארץ, וגם הספרות באה משם, מן המעמקים, מן הארץ אשר אתה עובד בה ולא מן המרכזים הגדולים אשר אתה נודד בהם. וכל אותם הסופרים אשר הזיק הזה והחפץ הברנרי הזה פגע בהם ונבלע בהם כך הם כותבים, וכך הם מספרים מן המעמק. שרשיהם עמקו ואינם בני עקירה. כי תנופה זו שהניף ברנר, כוח־נחיתה בה לדור ולדורות. כי הריאליזם הברנרי ראשון הוא בספרותנו העברית שפנה אל העומק, בניגוד לריאליזמים הקודמים התלויים בזמן ובשטח. כי הצורך וההכרח שקראו לו לברנר לעלות מן השכבה העממית ביותר אל הספרות ולעמוד לה בעת שפל – קיימים ויתקיימו דורות רבים, כל זמן שעדיין המקור רע ופיתויי המנוחה והעצלה משתלטים על האנושי באדם.

אין הוויה תובעת מנאמניה לתארה ולציירה, לקלוט מראותיה וקולותיה וריחותיה, אלא אם כן חולשה באה עליה מבפנים והיא מנחשת לעצמה קץ שיבוא עליה בהקדם או בהאחר, בלי שתדע לפי שעה מהיכן תיפתח הרעה. הרגשה היא לה במעמקיה והיא מגלה מצפוניה בעצבנות, ובעצבנות היא מבקשת אהבה, תובעת שימת לב ועין ואוזן, כזו שיודעת כי ספורות שנות עדנתה ועוד מעט השלכת תתן ריחה. כן התחננה אותה הוויה של גלות רוסיה לפני אמניה היא ושיטחה מראותיה לפני סבא מנדלי; וחיננה קולה, קול צחוק ודמעות, באזני שלום־עליכם; וגילתה ערייתה ועוניה לעיני י.ח. ברנר, והערתה את נפשה בפני א.נ. גנסין. כן דפקה גלות גליציה על פתחיהם של עגנון וברש וביקשה מבט חנון ומגע־רזים של אצבע־אמן קודם שקיעתה. וכן הקימה יהדות המזרח מתוכה מספר אחר, מירושלים העתיקה הקימתהו לה, לשורר תפארתה וענותה ולהגות חפץ־חייה בטרם יתרעשו חומותיה מזרם בא ממרחקי מערב.

למה תשתוחח ותהמה הוויה זו, חדלת־עתיד, למגע אצבעותיו של אמן? היד או שם תבקש לעצמה, זכר ומצבת לשלכתה? אין זאת כי על נפשה היא מבקשת, לתת לה שיור ביום של הרס הצורות. וזו יהדות המזרח, שצורתה עתידה להיטשטש בין שאר חלקי יהדות במרכז החדש של מולדת עתיקה, מבקשת גם היא להציל ניצוץ שלה בתוך הגחלת, לתת קולה עם קול ישראל וכתפה עם כתפו. אין לה ליהדות זו רעיון מיוחד לה, כי על כן לא העמידה הוגי־דעות בספרותנו החדשה. אך לב לה פועם עם פעימת כל דמי ישראל, כאותו לב גדול של יהודי חי אלקלעי הפועם שם ב"כיסופים" נעלים לגאולה; ואהבה רבה בלב הזה, אם אהבה עדינה ואצילה של אמהות המאירה “בקדושה” מלבם של בוסה ורבקה וח"ר יעקב, ואם אהבה עזה ופראית, לא זוככה ולא רוסנה, כב"עלילות עקביה"; ורצון חיים עז בנפשה של יהדות זו, זה הרצון הגדול והעיור והפשוט שנטעו הטבע בעצמו בלב יצוריו לפרות ולרבות ולגדול ולעצום בלי חשבון ובלי ידיעה, שנשתמר בו כצו הבריאה וכמצות־בורא קדושה, ובכוחה נותנת אשה אהובה אשה צעירה ממנה בחיק בעלה הנערץ; ו"מרננת" שכּוֹחה תש מזמנת מרננת צעירה ונאה ממנה לזרועות אהובה – להרבות חיים וחשק־חיים על אדמה זו, להוסיף רטט ללב וסערה לדם ושקיקה בנפש ולהציל עולם ואדם מספק ומהרהור רע ומכלה ומחידלון.

ומה תעשה יהדות זו למען שיורה, הישארות־נפשה, ביום שיתנחש לה טשטוש דמותה והיבלעותה בתוך כלל־ישראל הבא ממערב ומצפון בהמוניו ובשאונו האחר, הזר, ובפקחונו האכזרי ובחשבונו המחוכם ובמרצו הקר ובדמיו החיורים וביצריו התשושים ובכפירתו השנונה ובמוחו המפולפל ובערבוב רשויותיו? אם את דברה תשלח בהם לא תוכיחם. בדברים ובהוכחות יפה כוחו של מערב מכוחו של מזרח, שהגיונו של הראשון דורות רבים חישלוהו והגיונו של האחרון דורות רבים רישלוהו. העמידה יהדות המזרח אמן־מספר משלה, את יהודה בורלא. הוא שנבחר לתעודה גדולה. עין טובה לו ולב טוב. אזנו ערה ושומעת בלימודים – מפי תורת־האמנות המערבית, עד שנעשה ריאליסטן בעל משמעת אמנותית אירופית; ריאליסטן אף־על־פי שנפשו יוצאת אל האגדה; ריאליסטן, בעוד עינו תרה אחר המסתורין ולבו הומה כנחיל ריגושים המפרכסים לצאת אל עולמות אחרים, הרחק מתחומי הריאליה הכבולה בממדים והרחק מתחומי המודרנה הבאה ממוחות עייפים לשממון של תרבות מזדקנת מעצבון ומעצבנות ולא משנים.

כי הנה אין חלקה של אומה נעשה חטיבה אחת עם שאר חלקיה עד שהוא נעשה שותף להם ביצירה אמנותית, שהיא הקרן הנעלמת לחייה העיליים של האומה ולמעמקים של רצון־חייה. הגדרת ה"אני" הלאומי בפי אחד־העם לא יחול בה הפסד מתביעה זו, ואך הרחבה דרושה לה: לא רק עבר ועתיד משותפים בלבד מאחדים אישים הרבה לאומה אחת, ולא רק זכרונות ורצונות משותפים עושים החטיבה, אלא גם חלומות משותפים, יצורי ההעלם והמעמק. שיתוף העבר והעתיד יובע גם בדברי־רעיון מופשטים, בהצהרות ובהכרזות. ואילו שיתוף חלומות יינתן רק דמויות דמויות, צורות צורות, שכן ידבר החלום דמויות דמויות, צורות צורות, ב"שפת אלוהים" וב"לשון הלשונות". ויהודה בורלא הגיש ביד מבצעת ברוכה את יהדות המזרח מתן נאמן לאומה ומתת־פאר לספרותה. פגישה ראשונה ערך לאחים שנפרדו לפני מאות שנים ורחקו זה מזה עד בלי הכיר אח את אח. בראשונה היתה הפגישה אכזוטית. המזרח דיבר את דברו, את דבר יצריו האיתנים, מתוך כוחות שמבראשית ומתוך נפתולי תוהו. רחמו סגי־נהור העלה ב"נפתולי אדם" את קולו מאופל העיורון ומאופל היצרים בלי מעצור, כמוּנע בכוחות נעלמים. גדולים ואיתנים יצריו של מזרח־שמש בסיפוריו הראשונים של בורלא, ומבע שלהם הוא דיבור, דיבור נאוה, נלהב, כוסף להבעה מלאה. ואולם לא בקול עיקר יעודו של בורלא. שני לו בא המראה. חמדת־הראוה, המשוכנת עמוק עמוק ביצרי אדם כסרסורם של חיים, שבמערב נוצרו לה כמה וכמה תחליפים של אמנות ואפנה, במזרח עדיין בקמאותה היא עומדת. העין חומדת ואינה מתבוששת ולא תשׂבע מראות של עירום וחיפוי עירום וטפחי גילוי וטפחי כיסוי; ו"מרננות" שבמזרח לא רק קולן נאוה ומרנין ודיבורן משכיל ומחכים ומהנה, אלא גם חכמת הראווה שלהן מתוכנת ומחושבת בכשרון. והנה באה תקופת־יצירה חדשה ליהודה בורלא והוסיפה לקול ולמראה גם משאת־געגועים שהביא בספריו החדשים.

אמנם גם “נפתולי אדם” היו בשורה לנו. סיפור זה בישר שותפות מחודשת של דם וגזע רוהט באוֹן, שעתיד הוא לרענן את האומה לאת־הנדודים ועייפת־המחשבה בהניפה את משא תקומתנו בארץ זו. ולספרותנו בישר אותו סיפור ברית חדשה עם החיים, ואות־ברית – קשת חדשה של צבעים רעננים וגבורה חדשה וכלוֹת־נפש, לאחר שעגמה ספרותנו מאד, בכתוֹב לה ברנר את הרומן של “אי־גבורתו”; בכתוב גנסין סיפורי־עצבת ענוגים, שלא ניסתה בהם כף־רגל לדרוך על אדמת־יה; בכתוב לה שופמן תמציות תמציות של סיפורים ורשימות תמציות צלולות בלי משקע החיים ובלי ריח תסיסתם העכורה.

גם “בלי כוכב” גם “אשתו השנואה” גם “בקדושה או אהבה” הביאו לנו סיפור סיפור בשעתו את ברכתו, פרישת שלום מאחינו ומעצמנו – מאחינו באשר הנם ומעצמנו כאשר היינו. בטרם נפרדנו מעל אחינו אלה ונצא לגורלנו המיוחד. לבנו שׂשׂ לקולות רחוקים שחזרו ונתעוררו, למראות רחוקים ששבו ונתגלו. והיו לנו אותם הקולות והמראות רמזים נאמנים כי לא תעינו בדרך בשובנו אל המזרח, מזרחנו ומכורתנו; כי קרובים הקולות והמראות ללבבנו, ובוסה רבקה וח"ר יעקב כרבקה וכיעקב היו לנו, קדושה ואהבה חוזרות מקדושתם ואהבתם של אבות ואמהות קרוצים ממחצבת תנ"כית. וברכה היתה בהם גם לספרותנו באותה מזיגה נאה של חומר וצורה, חומר מזרחי בצורה אירופית; יצורי מִזרח והם לא אורנמנטיקה חסרת־שחר ולא ערבּסקה נעדרת פרספקטיבה, אלא סיפורים ריאליסטיים שפרספקטיבה להם במקום ובזמן, ושרשים להם עמוקים בנפש אדם ובמערכי לב.

מה טעם טועמים יהודי המזרח בסיפוריו של בורלא – אין ידיעתנו ברורה בו. יש לשער כי גאולה נתן בורלא לאחיו בתתו להם את חייהם מתן שני, אמנותי, מעלה את ההתערות השכיחה ומאירה באור של תבונת־יוצרים. חיים אלה, כשהם משוקפים בעינו של אמן, ערכם מתחדש ואיזה קסם מתמשך עליהם, כאדם הרואה את חייו ארוגים במסכת של משחק אמנותי והם עטויים דוק של קסם. הלא כך נראו לנו חיינו שלנו, של יושבי אירופה המזרחית, עם קריאה ראשונה בסיפורי מנדלי, ש. בן־ציון, פרץ, ברנר, שבעצם תיאוריהם היו מפשיטים עקמומית שבנו וחינכו בנו את האדם. ואנו, יהודי אירופה, גם על הראשונות אנו תוהים תוך כדי קריאה בסיפורים אלה. כי חוזרים אנו ומכירים את עצמנו בתוך אותן הדמויות המצוירות בידי בורלא, שהיינון פעם, לפני דורות רבים מאד, וטושטשנו בארצות נכר, וגברו בנו דמים זרים, ושלטו בנו אקלימים רחוקים, ואף־על־פי־כן לא יכלו לנו יכולת גמורה במעמקינו, בשרשינו, ובנגוע המספר בשרשים, כדרך שהוא עושה בכמה דפים שבסיפורו “בקדושה,” והיה לנו המגע מוחש ונאמן כאילו נגע בשרשינו אנו, באשר משותפים הם להם ולנו, על אף המרחק של שלוחות־תרבות ונטישות־מחשבה ומשב רוחות שונות של אקלימים. איזה מסך נעלם זע פתאום בהיגלות לעינינו בוסה רבקה המביאה אל בעלה את סולטנה הנערה להקים זרע ממנה, והוא מברכה בברכה העתיקה: יתן ה' את הנערה הזאת הבאה אל ביתך כרחל וכלאה… ויהי כנאחז בסרעפים מאד סתומים. וכן יהא גם הקורא באותו סיפור, החוזר על מצבי־קדומים תנ"כיים, כנאחז בסבך סרעפים מאד סתומים וחלומיים, כאילו נסתחררו עליו הזמנים ורחוק נעשה קרוב ומעומעם נעשה מוחש, ואגדה נעשית ריאליה. כי בורלא המספר לימד את סיפורו משמעת אירופית. רק תכנים של סיפוריו מזרחיים הם. ואילו את הדמיון המזרחי ריסן, ואת הלהט המזרחי צינן, ואת זרם הסיפור איפק באפיקים מוגבלים. ואף־על־פי־כן ריאליה שלו נוסכת חלום, וכחלומו של אדם המחזירו אל מחוזות ילדותו כן מחזירנו סיפורו של בורלא אל ילדות עם, ועדיין אנו ארוגים במסכת אחת עם שבטי מזרח כבטרם נפרדנו מהם.

וגם על הבאות אנו תוהים בסיפורי בורלא, ביחוד בסיפורי “נשים” שלו. האשה קרקע־עולם היא. היא, היולדת את החיים, מטבעה שהיא דבקה בחיים יותר מן הגבר. והנה דוקא נשים אלה מתגלה בהן חולשת המזרח, שובע החיים שבו, השממון הפנימי והרפיון־שבזקנה, המכוסים להיטות חיצונית אחר הנאת־חיים חריפה. נשים אלה, רובן ככולן, נרתעות מפני החיים עם כל מכשול ראשון המתארע להן, כאילו מצפה נפשן, בלא־יודעים, לאותם המכשולים הפוטרים אותן מבקשת תפקידן וממילוי חובתן לחיים. מכשולים אלה כל תקלה יפה להם ומשמשת להם גורם הרסני: המזל, האהבה, מות קרובים. בסיפור “בכלימות” רק המזל והאמונה בו הרעו למשפחת אדם, ואין מפלט ממנו, מפני המזל המזרחי הזה, שבורלא משוררו, המזל עוכר המזרח… ו"נזרה" האשה היפה, הבריאה, כשהלך אפרים בעלה לעולמו בצעירותה שוב לא מצאה את הדרך לחיים. חלתה מבפנים, בנפשה, ולא מצאה ענין בעבודה ובעבודת מחשבה ובטלו כל ענין וקנין. האין זה המזרח היגע, שעיפה נפשו לחיים, מדבר מתוך ספורו של בורלא? והסתמאותה של בוסה ריינה בסיפור “מערכות” – האין גם בה מן הרתיעה? וּויתורה־קרבנה של בוסה רבקה בסיפור “בקדושה” – האין בה בעצם הצמידות לקדושה גם וויתור על החיים ומפלט מהם? – אכן, לא רק שיתוף־גורל נשכח מחיה בנו סיפורו של בורלא אלא גם אותו הכרח גורלי להתדבקות גזעית חדשה של שני חלקי עם למען פריחה חדשה.

סיפורים ראשונים של בורלא בישרו כוחות משומרים, יצריים, מאוויי־חיים יונקים משרשים קדומים יחד עם עייפות־חיים מזרחית. ולא ידעה עדיין ספרותנו כוחות אלה מה יהא עליהם, היבנו או יהרסו, היתאחדו עם המרץ הבונה של האחים ממערב או יתייחדו בתחומו של שבט מתפנק בזכרונותיו מאיזו “תקופת־זהב” ומכלה עצמו בהרהוריו ובהזיותיו; ואותן ה"מרננות", הנותנות חילן ויופין ושכלן וטעמן לחג’ים ישמעאליים ולשייכים קדושים ולסוחרי־כנען אצילים, מה הן באות להרחיש בלבם של אחיות חלוצות ואחים חלוצים, שהביאו לכאן את נעוריהם בטנאי־אהבה. עד שבאו סיפורי הגעגועים של בורלא והעידו אחרונים על ראשונים. אחינו אנשי המזרח מתגעגעים. אלינו נדמו, חלומנו הם חולמים. אז נצטרף בורלא למשוררי משא־הנפש שבספרותנו, לעדה הגדולה של חולמי־גאולה. מתחילה היו געגועים אלה לא ברורים, עלילות בלי כיוון. ראשו של חולם זה, עקביה, היה קשה כסלע. לא היתה לו תפיסה בלימודים. אך בין ההרים היה כולו פלא ותמיהה. האם לא כך היא ראשיתם של חולמים ומורדים, שתורת רבותיהם אינם חודרת ללבבם, באשר צפויים הם לתורה אחרת, לשינוי ערכים ולשידוד מערכות? האם לא כך היתה ראשיתם של שמואל’יק ב"ספיח" של ביאליק ושל ולולה ב"כחום היום" של טשרניחובסקי, הממאנים בתורת רבותיהם ומסרבים לקבל עליהם עוֹל בגרות של החברה הקיימת, בנשאם נפשם לאיזו פדות לא־ברורה?

באחד הימים החלו קולות קוראים לו לעקביה ללכת מהעולמות האלה והלאה, ללכת לחפש. כאותו גואל קדמון של האומה מתעבר עקביה על כל ריב לא לו, וכמוהו יוצא הוא לאחר כל עלילה כשרוחו ולבו טבועים בצער ובקדרות. אל ההרים ישא עיניו ורגליו. על פי ה' ילך אל ההרים, כי הוא המצווה עליו את ההליכה. האמנם שלחו אלוהיו אל ההרים למצוא שם את אנהיט הארמנית? למה לקחה ממנו לאחר שחירף נפשו עליה? לא, גם לירושלים לא הוליכוהו רגליו למען מצוא שם את דיאמנטי. רוח היתה בו בעקביה ללכת ולבקש וימאס בחיי ישוב ובאושר בית. ומפני שלא ידע מה הוא מבקש, ניצב לו מבוקשו פעם בדמותה של אנהיט ופעם בדמותה של דיאמנטי. וכיון שלא ידע את סוד אי־מנוחתו, נצמד אליהן בכל אונו ובכל מאודו ובכל דכיי תשוקתו ובכל פראות אהבתו. ולא ידע עקביה כי על דרכי תורכיה וירושלים כבר היו מהלכים חולמים ומורדים, אנשים שיצרם גדול מהם וחלומם גדול מיצרם ותבוסותיהם גדלו מחלומותיהם. כי כן דרכו של שר־האומה, כשמגיע עתה של האומה, עת פדות והתנערות, הוא משלח את אי־המנוחה בנפש בניה של האומה ומטיל את המבוכה בדמם ומוסר רגליהם בידי הדחף הנעלם: צאו ובקשו את יעודכם באשר תמצאוהו, ועקביה לא מצא את יעודו. אהבה אין קץ מילאה את לבו, אהבת האשה ואהבת ישראל, שתפסו זו מקומה של זו, שנסתתרו זו מפני זו, ואת דרכו לא מצא. הוטלו המבוכה והמהומה בדמיו וכוונתן לא ידע. ויצא עקביה בדימוס. יצא מרשותו של יושב־שמים, מרשותו ומרשות בריות שלו: “לא מכם ולא מתורתכם לא מטובכם ולא מרעתכם”.

עקביה יצא בדימוס, ויוצרו של עקביה, יהודה בורלא נתבצר לו מקום נרחב באוהל ספרותנו, לאחר שכבש מרחק חדש ומרחב של אפקים חדשים, אויר הרים ומעמקי־נפש. וכאותם הרוחות המפולשים שבהרי אנטוליה כן הפליש את סיפורו לגעגועים ולחלומות ונתרווח ריאליזם שבו מרוח החלום ותשוקתו אל האגדה מצאה לה סיפוק בתוך הריאליזם, בהיוצר זו האגדה הריאליסטית של עקביה, מין שמשון חדש, שאהבתו אהבת שמשון, וכוחו כוח שמשון, והוא ביקש גם לשפוט את ישראל ולהינקם נקמת ישראל מאויביו, ולא הניחו לו פרנסי ישראל ורבניו, כי עדיין היה אדם מישראל נרדם אותה שעה וגם האומה היתה רדומה תרדמת־גלות.

ואולם הזמן אינו נרדם. הוא חוזר ומעיר ומעורר. סופם של געגועי־אין־שם שייעשו נהירים וסבירים, שיהיו כיסופים ברורים. הסיפור “כיסופים” סיפור היסטורי הוא. האגדה היתה להיסטוריה, להלכה. חומר שלה היה שף בדפנות הזמן ומבקש דמותו. הרפיסות הזורמת של הגעגועים הוצקה לתוך דפוס. יהודה חי אלקלעי גבר מהר על האַ־מורפיות של געגועי דורו, תפס רצונה של האומה להיגאל ומהרה נתפנה לבו לגאולה. מאהבתו שלו, אהבת יחיד לאשה, תקפתהו כשהיה בן שש־עשרה. מיהרה נפשו להסתנוור ולאהוב ולחלום חלום יונים מגפפות ומנקרות זו לזו, מקרבות מקור למקור והומות בקול; מיהרה לחלום חלום נשים רעולות וחלומות תעופה, כדרך העלם וכדרך העולם, כדי לחוש ולפנות אותה נפש לאהבה גדולה יותר, לאהבת ישראל ולכיסופי פדות ולמשא־הגאולה. אין ספק שדמות זו של אלקלעי, בן המזרח ונצר יהדות ספרד, רבות רמזה לו למספר וביקשה תיקונה כל שנות יצירתו של בורלא, והוא הדיר עצמו ממנה והזיר עצמו עד שתוכשר נפשו לה, בעברה תחילה כל הגלגולים הדרושים לכך, בהריחה תחילה לדמם של יחידים אחרים, נציגיו של אותו גזע ים־תיכוני; ועד ששקל תחילה כבדם של אותם הדמים במאזני הערכים האנושיים ומצאם כבדי תשוקות ויחולים ועמוקי הרהור ועמומי חלומות. אז פנה אל ההיסטוריה, לאותה תקופה נאפוליונית, שכל כך הרבתה לעורר נרדמים בעמים ולהרחיש לבבות, ומצא בה ניצנים ראשונים בשדות מלכות בית דויד, ואחד יהודה חי, ראשון לתחית יהודה, עומד בתוך שדות דויד מלכנו ושרביט בידו ומכה על ראשם של ניצנים בעבור יגדלו.

הנשתנה מזלו של יהודה בורלא המספר ברומנו ההיסטורי? אין ספק שה"היסטוריה" קיפחה כאן לא מעט את הרומאן, והשם והתואר “רומן היסטורי” יותר משמצטרפים הם דוחים זה לזה, באשר הרומן כיצירה אמנותית ממאן להיאסר לחומרותיהן של העובדות ההיסטוריות, וההיסטוריה מסרבת לקיים חזותו של משורר הרומן. בכל רומן היסטורי, אפילו האובייקטיביים והריאליים ביותר שבאמנים עוקפים את ההיסטוריה, סוטים מאחריה, מערימים עליה. את רוח התקופה הם מגלמים, ואולם בדמויותיה הראשיות של יצירתם הם נוטלים לעצמם מידה רבה של חירות, לעשותן לא על־פי התעודות ההיסטוריות שבידיהם אלא בדמות חזונם הם, כצלם וכתבנית שהוראו בסוד נפשו של היוצר. ואילו ב"מאבק", המשכו של הרומן “כיסופים”, מועטת חירות זו שנטל לעצמו המספר. יהודה חי אלקלעי היסטורי הוא מדי, עשוי על פי מקורות ותעודות, כדרך שעושים מחברי הרומנים הביאוגרפיים שבימינו. לכן אין בו חיות רבה, ואישיותו, אף־על־פי שמוסרית היא מאד, אינה קוסמת ואינה שולטת בקורא ואינה תופסתו בלבו. הקורא יודע כי אדם גדול לפניו וחלומו חלום גדול הוא. אך ידיעה זו אינה באה מכוח הראייה בצלמו אלא מכוח ההודעה עליו. יהודה חי הוא עיקרו של הרומן ומרכזו, ואולם הקורא נמלט ברצון ממרכזו של הסיפור אל היקפו, אל שאר טיפוסים שבספר, שהם פחות היסטוריים, אך חיים הם וחמים מכוח חומו של המספר. עמרם נג’ארה, רעהו השייך המשורר הערבי, כל אותם הבושנאקים הנלבבים, ואפילו בידואי המדבר, שרק בקוים מעטים תוארו – חיות יצוקה בהם, מסירותם נוגעת ללב וידידותם זוהרת כאהבה. בהם שר בורלא שיר־מזמור לידידות ולגודל הנפש ולמידות התרומיות של לב אדם. בהם נשמעים ההדים של קול המזרח מימי גאונו וגדולתו, שהוציא מתוכו נביאים וחולמים ויוצרי דת־אש. ואין פלא שכאן, בפינת־מזרח זו, נשתמרו החלומות שהפעימו את הלבבות לדרוש פתרונים; שמכאן יצאו משיחים לנסות מזלו של ישראל ומכאן גם ההתעוררות להביא גאולה לישראל שלא בדרך הנס. חלום גאולה זה שנתעורר במזרח בלבבות הרבה בעת ובעונה אחת ומלחמות נפוליון והתקוממות עמי הבלקן, כשעלילת דמשק וחרפתה החריפו את כאב השיעבוד – מאלה נברא תוכו של הרומן הזה. ניצוצות ניצוצות יוצאים מפה ומשם, ובלבו של יהודה אלקלעי הם מסתתרים להיותם ברבות הימים לאש כיסופיו הגדולים של ישראל לגאולתו. אך ידה של ההיסטוריה, שכבדה על בורלא, היא שמנעה את הקסם מהדמות הראשית ונתנתהו לעדת אנשים חיים מכל קצות הרומן. נתגבר בורלא על ההיסטוריה בעצוב טיפוסים כמו עמרם נג’ארה והשייך המשורר, הנמשכים אל המדבר כאל אדמת הרעננות האנושית העומדת בילדות־עד. ושוב תפסה הנימה האגדתית קולה בסיפור ומבקשת היא שיסיימוה בנוסחה של אגדה נלבבת עתיקה: ויהודה חי עורר את ירושלים ואת זמלין קהילתו, וזמלין עוררה את שמעון יהודה הרצל תושבה, ושמעון יהודה הרצל עורר את נכדו בנימין זאב הרצל, הוא אבי מדינת היהודים.

הייבצר מריאליזם טוב, שספג רוב חלומות, להיות לאגדה?

מה שיור נשתייר עוד בעיירה לדבורה בארון, המשוררת טובת־העין בהירת־הנפש, לנטות עליו קו־חסד ולבנותו בנין לספרות העברית? מה תבקש שם בעיירה לאחר שקדמוה ועברו בה מנדלי, שלום־עליכם, ברדיצ’בסקי, שציירוה ודובבוה גם כשהיא יושבת ושוקטת וגם כשעורער בה משך חייה היומיומיים?

את אחותה היא מבקשת, את הרחומה, והיא שנשתיירה לה עוד שם, בודדת בצערה, גלמודה באהבתה, ואין גואל לה בתרבות־עם ולא הבעה בספרות. גברית היא הספרות העברית מימות פטריארכלים של אבות־האומה. שירת־הים של מרים הנביאה אינה אלא פסוק חוזר אחד משירת משה. שירת דבורה גברות וגבורה בה, אפילו אם מפי אשה נאמרה, ולא שירת “אם בישראל”. שירת חנה מזמור עליץ היא לאלוהים, ומקומו בספר התהילים. פיטני ימי־הבינים שרו על “תאמי צביה” וללב אחותנו לא ראו. כשריחם יל"ג את בת־שוע, עשאה אבן שלמה ובראה בנשיקה וחיברה כצלע לשירת המחאה של גבר נגד גבר… קולה שלה לא נשמע גם בשירת טשרניחובסקי. ריחנית היא שם כפרח המצפה להפראתו; מקוסמת כדת הפרפר שנברא לשעת אהבה בכנפי צבעונין. ואם שירת דורות פרצה מפיה, כבאותו “שיר על המחוללות”, אין היא מבקשת בה אלא זרע עתידות לשם הקמת חיל־רבבותיו של עם.

עד שקמה דבורה בארון מספרת בישראל. לא באה להרחיב את הגיאוגרפיה של העיירה בסיפור העברי ולהוסיף על קבציאל ושיבוש ואוטשרטניה את ז’וזיקובקה, כי אם לחזק את הפסיכולוגיה שלה ולהעמיקה, להוסיף ראייה על ראייתה, השגה על השגתה. כי לא ראייתו של האיש ראייתה של האשה ולא כהשגתה השגתו. אלפי שנות חיים במשטר הגברי עשוה כבולה מהתרומם בסולם ההפשטה המחשבתית וקשרוה לעצמים מוחשים במידה שכל השגתה מושגת באמצעותם של כלים מוגשמים. בהעבר הרבנית הצעירה מז’וזיקובקה את ידה על־פני האפונים, הצוננים משהו, והחלקים, “חלפה אותה צמרמורת אשר כמותה לא ידעה עוד למתיקות מעולם”. מה היא צמרמורת זו, מתוקה? אולי חלפה צמרמורת כזו את אברהם אבינו בקבלו, לאור כוכבים רועדים, בשורת “כה יהיה זרעך”. ואילו האשה מתבשרת במגע. קרקע עולם היא. כאותה אדמה, שמבט קורן של שמש הוא שמעוררה לחיות וליצירה, כן האשה. ממבט עינו של האיש תפרח. ובהערף עינו עריפים תבול. המגע והמבט שלאיש אינם אלא אמצעים המספקים את התחושות כחומר לעיבוד המושגים, לאשה הם לא אמצעים אלא ההישג עצמו. המגע מוליד את הצמרמורת לא על שום הסמל הצפון בו, אלא הוא עצמו מגע־הנצחים הוא הזורם אל הנצחים, כשם שהמבט באשה לא בא ללמד על האהבה, המרומזת בו, כי הוא עצמו האהבה, הוא המנובב את האשה ומקרין את יפיה הגנוז. ועל כן חשיבות יתירה למבט ולמגע בשירתה של אשה. דלותה של ז’וזיקובקה וחוסר ישעה מתוארים בידי דבורה בארון במבט אחד. “הדגים המלוחים רבצו מבוטלים וקפואים בחביותיהם, ומתוך עיניהם העגולות, הפקוחות לרוחה, הציץ היאוש עצמו”… מבטה המקורי של משוררת אינו חיקוי לראייה הגברית. חיקוי מעין זה הורגש כמעט אצל דבורה בארון בצעדה צעדיה הראשונים בסיפור העברי. פרי הרגשה ירודה היה זה לה. ואין פלא בדבר. אשה שראתה בעיניה הצעירות כל אותה פחיתות מעמדה של אחותה האשה בחיים, כל אותה פרשת הכניעות ומרי הגורל המתוארים בספריה “קטנות”, “מה שהיה”. “לעת עתה”, לא שפרה עליה מנת חלקה של האשה, והרצון הטמיר להיות איש, מספר ולא מספרת, ודאי גבר בנפשה ביותר. אך נתברך מזלו של הסיפור העברי והמספר שבדבורה בארון, משהשיג את מבוקשו והיה לסופר, נתפוגגה בה באשה שבו הרגשת הפחיתות, השלימה והיתה למספרת. השלימה ונתעלתה למספרת, ולא בתכניה בלבד שעיקרם חיי האשה, וחיי הגבר רק לואי הם שם לחיי האשה, אלא בדרך הסיפור הזה, בראייה המיוחדת שבה, בנגינת הלב המתלווה לראייה זו, ובאותו ריח מיוחד, ענוג ודק, האופף את אוירת סיפורה של דבורה בארון.

תמורה זו, שמיהרה להתחולל ביצירתה של המספרת, שבמקום להוסיף על הסיפור הגברי ביצרה מקום לסיפורה של האשה, העמיד לספרות העברית יצירה מקורית. ריאליזם הוא זה, שנתגוון בגווני ההזיה הנשית; ריאליזם שלא עברה עליו הביקורת של הערכים מתחום המחשבה רבת־המהלכים בשוק החיים. עצם חולשתה של אשה בתחום זה היא שכופה עליה את המנוסה מתחום הערכים המוּכרים במשטר הגברי אל תחומה של ראייה אחרת והערכה אחרת. הזיה נשית היא, ועל כן ריאליסטית, צמודה אל הממשות של בית וכליו, חצר ויצוריה החיים, הצומחים והדוממים. כשמבקש לו שמואליק מ"ספיח" של ביאליק מפלט־הזיה מקשי החיים ושממונם, הוא מוצאו באפשרויות המופלאות שבחיק הנעלם – באפלולית של פינתו בצורות־הקעקע של הכותל הניתן לחליבה, בבבואת המראה ובמה שמאחורי המראה, וביצורים הדמיוניים הנראים לעיני ההוזה על פי התנור הבוער. וזו הזית נער חסרת אובייקט היא בתחום הריאליות. מקורה ביחס השנאה לאב הקפדן, “סטרא רבא”, המונע מהנער גם חיק־אם מנחם, ואילו הנערה בישראל שחובת החינוך שלה אינה חמורה כל כך, וה"תכלית" אינה נדרשת ממנה בשנות נעוריה, וזיקתה לאב זיקת אהבה היא והיא צמאה לו כלמעיין מרגעה וכמהה לו כלצל סלע בטחון – נפשה נשואה לא לעולמות רחוקים וגדולים, כי אם לעולם ה"קטנות" שמסביב לקן הביתי, לרפדו באהבה ולחזקו בנחת־בית, להעניגו בישותה הנאה ובכלים נאים, שירחיבו דעתו של האיש והבעל וישרוהו לנווה באהבה.

תאמרו: קטנה היא משאלה זו במאוַיי עולם. אך זוהי האשה, ואם נאמנה היא לעצמה וגברה על פיתויי גברות שבנפשה, תהא גם דרכה הספרותית דרכה של אשה ושללה האמנותי לא יחסר. והרי אלה דברי דבורה בארון בסיפורה “קטנות”. האשה השיגה שם את מבוקשה – זוג נעלי־בית. “ושוב ישבה מצומצמת על־יד החלון והביטה אל מרחקי הארץ ההולכים ומפליגים לפניה, אבל הפעם בלי כל נהייה או עצב בלב, ככל אלה אשר נתגשמו שאיפותיהם ותאוַת נפשם ניתנה להם” – – “דבר גדול – תאמרו – זוג של נעלי־בית. אולם מכל נדודינו אנו בעולם ואחרי כל חיפושינו בו – מי מאתנו יתפאר שיצא פעם ממנו ברכוש גדול יותר?” – –

הנבוא לגנות את האשה, את סגולות נפשה ותכונת שירתה משום שכל אלה ניתנות שתסוכמנה ותוגדרנה במכוּונות כולן להשיג את האהבה ולהחזיק אשה בכנף האיש שנועד להאיר חייה ולחמם את לבה? והרי גם תשואותיו של האיש, הרקעתו במרומי מושכלות, בספירות השירה, אף הן נתונות שתובאנה לידי מכנה משותף בערכי החיים ושברי חשבונותיהם; וכבר הושר הדבר בפי טשרניחובסקי:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְּסוֹד

כָּל שִׁירַת הָאָדָם וְזִמְרָתוֹ.

בְּמַאַמְרֵי אַשָּׁפָיו, בַּהוֹד וּבַיְקוֹד

הַלָּנִים בְּמִסְתְּרֵי דָתוֹ,

בְּנַחַש וְלַחַשׁ כָּל שִׁבְטֵי עַם עָם,

בִּיסוֹדוֹת רִקּוּדָם וּמְחוֹלָם – – –

בסוד שירת האדם מקוסמת האשה. אהבתה היא שקסמה לאשפים בדורות קדומים, כשהתודעה האנושית עדיין היתה מאגית; וכשמקום המאגיות תפסה הדת – גם מסתרי הדת יקוד האהבה לאשה הוא שלן בהם. וכבר תהה על כך אותו כוהן מצרי, רב חכמה ונסיון, ב"יריחו" של מתתיהו שוהם: “בדרכי אֶל האֵל מצאתיך תמיד, האשה… מי לי יגיד, אם תסולי או תגדרי הדרך אליו…” גם ביסודות ריקודם ומחולם של עמים הוצקה האהבה לאשה, והאמנות כולה, זו שנוצרה ברוּח הגבר, כולה מכמיהת אהבה נרקמה. ולמה לא תהא האשה המשוררת מדובבת אף היא כמיהתה לאיש, צלעה ומצודתה בחיים? אך רוב משוררות מדברות ושרות “גברית”. שירתן “מחאה גברית” היא להן, והאירוטיקה שביצירתן למודת מידה כנגד מידה, מידת נשים כנגד מידת גברים, אלא שהמידה עצמה האיש הוא שהכין ותיכן אותה ומידת רוחו היא, דרך גבר בעלמה, ולאשה לא תסכון.

דבורה בארון אין יצירתה גברית וגם מבגרות יתירה היא מונעת עצמה. הבוגרים היתירים שבמשוררים שירתם פחותה מבגרותם. דבורה בארון קולטת את הילדוּת על חוויותיה שחשיבות יתירה להן ביצירה מחשיבותו של המזוקק במשמרת הביקורת. סיפוריה נראים באורה של ילדה שחזקה בה הזיקה לאב. נשתמרו בהם ריח האב, ניגון האב, והוא ניגונו של כל אב באזני כל ילדה, וחמימות שבאה לבית עם האב. זהו שריד של דביקות באב, שהיא מנת חלקה של כל אשה. לכן רוטטים כל כך סיפוריה של המשוררת על הגיטין, כמו “משפחה” ו"כריתות", ונימת־סתר ענוגה מאד מורעדת בהם בהמייה זו של חרדה מפני ניתוק הקשרים, אבדן הריח, הניגון, החמימות, שבלעדיהם אין החיים אלא חלל־שממון, מדבר ללא־צל, ללא אחיזה בחיים, ורק המות הוא הגואל, כסיומו של הסיפור “כריתות”. בגדולים ובטובים שבסיפורי דבורה בארון הזיקה לאב היא תמצית הזיקה לחיים. “אבא, אבא, – בוכה לב הנערה בקרבה בסיפור ‘בר־אוז’ – אין עוד מי אשר ימצא את המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק של ניחומים לתוך הלילה זה הארוך”. לילה כזה ארוך הם גם חייה של מינה, מנומשת־הפנים, בסיפור “מה שהיה”, ורק זכרון אחד מאיר את לילה, “זכרון אותה הליכה עם האב יד ביד, נשמר, כנראה, כמשהו יקר עד מאד בלבה. שכן העלתה אותו באיטיות ובזהירות, חוששת, כניכר, לערטלו בפני זר, לבל יפול עליו משהו מן האבק של הזלזול או של חוסר ההבנה”. ומושה, גיבורת הסיפור “דרך קוצים”, לא במות עליה אמה נתייתמה, אלא בשעה שבאה לבית אביה אשה אחרת, זרה, בא עליה היתום, כי אביה נלקח ממנה אז אל חיק הזרה. וכך מעלה המספרת זכרון נעמי הקטנה, בת תשע השנים, בסיפור “לעת עתה”. היא עייפה מעבודת היום, ועיניה כבדו ונעצמו, אבל היא כמו בערב חג עם חשכה, התחזקה וישבה ערה, בדעתה, כי ערב זה עוד צפון בו בשבילה משהו טוב. באורך רוח חיכתה עד אשר אביה קרא על־יד השולחן את העתון ואכל מתוך שהייה את ארוחתו, עד אשר קם, לבסוף, וקרב ובא אליה, העביר רכות את ידו החמה האבהית, על ראשה וקלט אותה אל בין זרועותיו – – ידעה שבא הרגע שהוא יפתח בו בניגון שלו, זה החרישי והעצב, המשרה מרגוע כאיושת עצי הברוש, כנדנוד עריסת ילדותה הרכה, הרחוקה" – – –

האין אותו ניגון, חרישי ועצב, מנגן באיטיות מכל סיפוריה של משוררת זו, שבויית אידיאל־האב? כמה טוהר ישראלי בעינים אלה, שכך הן רואות בצער ובסבל, והן עגומות עגומות ואינן נואשות. עיני ילדה הן, טובות ומסבירות, רואות ראייה ראשונה ומצטחקות מתוך בכי ומתוך המיית רחמים לעצמה, לאחיותיה, שנעגנו לקטנות, וקטנות אלה גופי־עולם הם, גופי חיים, והן הקושרות אותן במגע־עולם. כאותו צַלָם היא, שבסיפור “דרך קוצים”, הדולה מכל פרצוף את הטוב והנעלה שבו, המעמיק במצולמים את ההכרה בערך עצמם, בגלותו בהם קוי־יופי מוצנעים. כן מתעמקת בסיפורים אלה הכרת ערכה של האשה, בהתגלות בהם נפשה על חוטיה המוצנעים, הארוגים בחיים. ויש בעינה משהו הנעלה מהצילום, והוא הכוח לקבוע יחס נפשי ל"קטנות" שבחיי האשה. כוח זה כמעט שאינו תופס מקום בסיפור, כמעשים הטובים של אדם וכאור השמש שאינם תופסים מקום; ולא בתוך השורה הסיפורית הוא בולט, אלא מאחוריה, הוא מוצנע ועל הקורא הוא קורן בקרנים שאינן נראות. אין זאת כי ניתן לדלות מכוחה של ראייה ראשונה במלוא העין, לפי שהמשוררת, המטופלת בקטנות של נשים, שוב אינה מבחינה בין דברים הנראים כחשובים בעיני אדם בוגר לבין דברים התופסים חשיבות בעיני הילד בלבד. כשבאים ה"משולחים" ומורידים את הקופסאות מעל הקיר, להוציא מתוכן כספי ה"צדקה". “הבהיר המתין על גבי הכותל, כמתבייש במערומיו, הריבוע הפנוי לבין המסמרים”. אַנימיסם הוא זה למשוררת, היונקת מן הנפש במעמקיה, שגם בה אין הקריטריון של המבוגרים מקובל כלל, ותמונות כאלה מפעילות גם את נפש הקורא והיה רגע כהאזינו דבר הנפש אל הנפש. וכן למודה המספרת, כדרכה של אשה במלאכתה, לשווֹת להלך־מחשבה ממראה־העינים. כשמבקשת היא לציין התקדמותו של רב ודרשן בדרשותיו, היא מראה את דרכו בתנועה: “דודי כבר ידע לשבץ את פסוקי המקרא לתוך הארג של חיי יום יום וגם להטיל על זה כמלוא כף היד מאבקת הזהב של האגדה”. הלך זה של מחשבה שהוראה בתמונה של מלאכת אשה ברקמה ובמעשה תנור מחזיר את הקורא לגיל ילדותו, בשמוח העין התמימה לראות בהכנות האם לחגים, ראייה לשם ראייה, – הישג שהשיגהו טשרניחובסקי בנאה שבאידיליות שלו – “לביבות”. בכוח זה, המצוי לרוב בנפש ילדים, קונה המספרת בראייה שטחים רבים של חיים – מז’וזיקובסקה שבגולה ועד ארץ־ישראל המכוֹרה, המצטחקת אליה מתוך בכי של אגלי־טל; וגם המרחק שבין שתיהן קנוי לה ביצירה, בשורה החיה, רבת התנועה הענוגה, הילדותית־האמהית. “בין מצרי השדות רבצו התלמים לשורותיהם צעירים, שטופי שמש, עם חיוך של יצירה בין קמטיהם”. כך רואה מספרת זו את העולם, כשבקמטיו מתחייכת היצירה, וכן גם סיפוריה, כאותם התלמים שבין שתי מכורות. שמש־עד של נפש אשה שוטפת קמטיהם העגומים. לא תשלוט הזיקנה בסיפורים האלה, כי מנפש ילדה־אשה נידלו, ולעולם לא יפול עליהם משהו מן האבק של זלזול, משום שזיקת האב שבלב המספרת נתפשטה בקרב הימים והיתה לזיקת אבות – הערצת אבות האומה, ומלאו הסיפורים ריח של תורה, זה ריח אבותינו המופלגים בתורה, ועד אבות קדומים פשט הריח הזה, ובפסוקי הספרים הקדושים רופדו הסיפורים, ויש שמתעלם עם קריאתם המרחק הרב שבין הדורות, ומדבקים הסיפורים דור אל דור, ארץ אל ארץ, בהצהיר שורות תלמיהן שטופות השמש, כתלמים עם חיוך יצירה בין קמטיהם.

ארץ־ישראל פירושה לידה חדשה לאדם שביהודי עם חבלי־לידה וסערת נשימה עצמית ראשונה, כאותו ולד המגיח ממעי אמו, ששומה עליו לנשום פעם ראשונה מאויר הבעירה ולהכניסו לתוך דמו – הפנמת עולם ראשונה לתוך האני החדש. נכנס יהודי לארץ־ישראל, הריהו עומד עמידה ראשונה על דעת הוויתו, על אחריותו לעצמו ולגורלו, ומכאן ואילך הוא בעצמו מתחייב בנפשו. שוב אין הוא יכול להשליך יהבו על אחרים ואינו רשאי להטיל אחריות עצמו ומעשיו על הגורל ועל הגלות ועל כל אותם תנאים “אובייקטיביים”. מבזה יהודי את עצמו בארץ־ישראל, שוב אין “שכיתנא בגלותא” ו"צמצום עצמו", כביכול, יכולים לסלקו מן החובה האנושית על־ידי הצדקה ורציונליזציה של פגמיו הנפשיים. הוחזרו לו לאדם כל האפשרויות, כאילו נמחקו שנות־היסטוריה מסולפות. הוסר הקסם של ה"כלב" ו"בן־המלך" מתגלם מקליפתו השעירה. ארץ־ישראל פירושה גיחת־לידה לקראת השרב הבוער ממדבר ולקראת החבלה של אין־מוצא ואין־דרך־עוד, לקראת החובה לערות עצמו בקרקע האחת ולהצמיח שורשים חותכים אל עורקי תחתית ולהאמיר לעצמו צמרות חדשות, ולהצליל צל חדש, סתר־מה לגעגועים חדשים ולערגת־נפש.

ארץ־ישראל זו בהכרח שתעמיד לה לספרות העברית אמנים חדשים, שלבם מרוטט כפלא ומורקע כמחשבה ואמת שלהם כפייה ולא רשות, חובת הנפש לעצמה ולשגבה של שעה גדולה. כל עליותיה של הספרות העברית לדורותיה לא באו אלא בשעות גדולות של התפרפרות הלב עם זינוק הזמנים מתקופה אל תקופה. איזו אחדות ישראלית, שצצה מתוהו הפירוד השבטי, יצרה בשעתה “שירת דבורה” זו מתוך נפש מפועמת ומתרוננת בהרגישה בקיומו של אני קיבוצי ישראלי, מאוחד בקשרים לא־נראים, ותשר זו הנפש הפדויה ממצוקת הבדידות. איזה קרן־אור קוסמית נפלה בתודעתו של משורר קדום ושיחררתהו מהשיעבוד המגי לטבע וממוראו של החומר והעמידתהו מחוץ לטבע להשגיא פעלו של אל “עוטה אור כשלמה” ו"מהלך על כנפי רוח". בפתוח נושאי־צלב פתח ראשון למזרח הוטלה תחושת ממשותה של ציון הארצית בלבו של יהודה הלוי והוציאתהו מעדנתה של “תקופת זהב” והטילתהו לתוך דכי הסערה, להדליק בלב אומה געגועי־ציון לא יכבו. כשנתערערו חומות גיטו, לאחר שקרן בת־השכלה גיששה בהן ומצאה לה בהן פרצות ורוחות באו ונשפו בהן והרחיבון עד שנתמוטטו החומות והאדם שביהודי מצא את עצמו בלתי מוגן בפני העולם ועין העולם, וגורשו הקסמים של עם שוכן לבדד, ונסתלקו ענני־הכבוד החופפים על אומת בחירה – גדלו לספרות העברית משוררים חדשים, מריעים בשופר תרועה כפולה; תרועת שברים לחומה הנופלת ותרועת יקיצה לקראת זמן חדש, תובע ומבטיח. וכאשר לא נתקיימו אותן ההבטחות והיהדות יושבת פרזות לאחר נפול החומות של הגיטו, חזרה נפש ישראל להתבצר בתוך עצמה – אז קם משורר בישראל והעלה את הניצוץ בכל אותו דור, הלא היא המקהלה הנאדרה שהרנינה דור שלם, ברון יחד ביאליק ומשוררי דורו באשמורת שלפני תקופה גדולה, לאור כוכבים רחוקים, לוחשים סתומות ומנחשים עתידות. ובימי עליות לארץ־ישראל עמדו משוררים ושרו רגעים גדולים בכל המנענעים. היו אז השמים נמוכים לראשיהם של עולים־מעפילים ושירה עברית היתה מבוע לרגשות.

מאז עברו שנים של עשייה והתערות, מלחמות ואסונות ונצחונות, וחיים פשטו בארץ, ודור חדש קם בה והשתגשג בבריאות־גוף וגבהות־קומה, בשפע שמש ונשיבת דרור. מה רוחם ומה נפשם של אלה שהדורות חיכו להם? מה עומק שרשיהם ועל אי־אלו מעיינות סובכו? ופני איזו ספירה עליונה צופים אמיריהם? הספוגה בדמם מורשת גזעם ומסור בידם נסיון דורותיה של הקיבוציות הישראלית? האם מהבהבת בו בנוער ראשיתה של אש צורבת, תובעת לשפוך את הנפש על העץ ועל האבן ולהתרפק על האדם ועל נפשו, חלומותיו ומאמציו, או ממהר הנוער להרפא ממחלת נעורים וכל אחד מהם עובר “בשלום” סערת התבגרותו ואינו מציל מן הבערה שום גחלת של פליטת־נעורים?

את התשובות על השאלות הללו חייבת הספרות העברית להשיב בסיפור ובשיר. אדם עברי זה, שמספר הסיפור העברי מעשים שלו, הגיגים והרהורים שבו, העומד בסודו בשעה שגאולתו הארצית גוזלת ממנו את חלומו ונותנת לו במקומו את ההכרח להתערות, לעוג עוגה לעצמו ולחתום בפניו כל מדוחי החופים הרחוקים; העומד בסודו של הצעיר בן הארץ הזאת, שמדוחי החופים הרחוקים שוב אינם מצויים בנפשו אלא כרחשוש שאין שם לו ואין דמות, וחפץ־נדודים שבו, ירושת דורות, דחוי מטעם צו ההשתרשות במולדת אל מאפלית החביון, וחפץ זה בא על סיפוקו מתוך צורות של תחליפים, – אם לא עמד הסיפור בזה הסוד והפקיר עצמו למין ריאליזם השוטף בחלל ריק, לא יהא סיפורו ארץ־ישראלי במידה שהסיפור העגנוני הוא יהודי והסיפור הצ’יחובי הוא רוסי; והאיש שבסיפור יהא עירום בלי היכר־מולדת, והאשה שבסיפור תהא מופשטת בנשיות ערויה, ששוב אינה מצודדת ואינה קוסמת. סיפור זה לא ייאחז בשום קרקע כשם שלא צמח בשום קרקע. לא יועילו כאן ולא יצילו שום סימני־היכר חיצוניים הנדבקים אל היצירה כפתק, לאמור: סיפור זה מספר על נערה בפרדס, וסיפור זה לידתו בעין־חרוד, וגיבור זה חלוץ הוא וטיפוס פלוני שומר ואלמוני נוטר בימות סכנה. לא פרדס וקיבוץ ושומר וחלוץ הם המזכים את הסיפור בארץ־ישראליות, כשם שגם המשורר העברי לא ייבחן בכוחו לקלוט את הצורות המוגמרות שצרו אחרים לחיים ולעשות כמתכונתן בנושאים “ארץ־ישראליים”. הנושא בלבדו אינו מקנה את היצירה לספרות העברית. הנושאים העבריים, שעליהם כתבו ושרו לורד ביירון, פרידריך הבּל ועליזה אוֹרזשקה, לא הקנו יצירתם של אלו לספרות העברית, כי אם העשירו והרחיבו את הספרות האנגלית, הגרמנית, הפולנית. אפילו לבוש־הלשון אין כוחו להנחיל ליצירה נחלה באיזו ספרות. הספרות חוש־ריח לה, בררנית היא, והיא עצמה בוחרת את הראוי לה ומרחיקה מתוכה את כל שכפו עליה מקרי הזמנים ואופנותיהם כהרחק הגוף החי את החומר הזר שאינו מתעכל במעיו ואינו נספג בדמו. ורק בזאת ייבחן המשורר: אם דם שבטו, הרוהט בעורקיו כמקצבים בזמן, הועלה מן האפלה לאור השיר. רעב כי יהיה האדם בעמו, רעב ללחם ולפדות; או צמא כי יהיה, צמא למים ולאהבה או לאהבת אלוהים; או געגועים יתקפו את האדם בארצו, געגועים לאחווה, לתיקון החיים, לפורקן מכבלי יצרים או מרתוקות התבונה; אסון כי יהיה באומה, הרג רב ומבוסה לגוף ותבוסה לנפש, – לא השר על הרעב ועל הצמא ההם ולא השר “אקטואלית” על הגעגועים ההם ובוכה את ההרג ואת התבוסה הוא המשורר בעמו ובזמנו, אלא זה שבשירו משווע הרעב מאליו, גם בשעה ששירו רן רננת כוכבים רחוקים; שהצמא זועק שם מתוך כל חרוז ומלה כצעוק היובש מתוך סדקי־אדמה פעורים בלועות־חרבונים של ארצנו; שהגעגועים נאנקים בו כדי שבירת כל גופו של שיר והמשורר סותם בו את הילל ואף־על־פי־כן קולו מנסר והולך ונשמע.

השירה בת מעמקים היא. אין היא נבראת במאמר מנהיגים ולא בגזירת דבּרים ולא כלבוש לרעיונותיהם של אידיאולוגים. בראשיתה של שירה לא היה הרעיון. השירה ותמונותיה וצליליה ורעיונותיה נולדים יחדיו במעמקי־הנפש וכחיבולם יחד כן חיותם אינה ניתנת להפרדה. הרעיון המופרד מן השיר שוב אינו שיר אלא רעיון בלבד. התמונה המועתקת מן השיר אינה אלא תמונה ולא יותר. הצליל המובדל מן השיר אינו שיר ואינו מוסיקה. לידתו של השיר בסוד הצירוף המופלא של הריבוי באחד הבלתי־נפרד. בינת אדם עדיין אינה יודעת סוד לידתו של השיר ועין־השכל לא שזפתהו. בהגיח השיר מתוך מעמקיו מוצא בו אדם גם את הבינה הדבוקה בו וגם את השכל העליון הכרוך בכל יצירת אמת. הרעיון הדבק בשיר במקום היבראו במעמקיו אינו אלא זעזוע יצרי. כשם שהתמונה והביטוי הסמלי־הצלילי שבשיר הם התבטאותו של היצר, כן גם הרעיון שבשיר הכרח הוא לו שיהא רחש יצרי, אבי כל יצירה. התיתכן איפוא שירה סוציאליסטית? – תיתכן ותיתכן, אם פירושו של סוציאליזם הוא היצר הטוב, זה שהוא קדום בנפשו של אדם מאז נעשה אדם, וימיו כימי יצר־הרע באדם; וכוחו הוא כוח הטוב שנעשה יצר, ושבשעתו הגדולה נתדבק בכוח מופלא בגזע־אנשים שנקראו נביאי־ישראל, ושנתגלה בטובים ובמתוקנים שבחסידי אומות־העולם בזמנים שונים, ושהפילוסופיה האידיאליסטית מאמינה בקיומו “כשהוא לעצמו”, ושהמטריאליזם ההיסטורי והפילוסופי כופר בעיקרו, ושהתורה המרכסיסטית אינה מייחסת לו שום ערך ואינה רוצה לבטוח בו ולסמוך עליו לאחרית־ימים, ועיניה אל התהליך הכלכלי־החמרי שיביא בסופו את המהפכה, היא הפדות, היא הגאולה לאדם החסר את היצר הטוב… שירה סוציאליסטית־מרכסיסטית היא איפוא דבר והיפוכו, כי היא מחייבת אמונה במה שאין מאמינים, והיא זיוף. שהרי אם שירת הכוח הטוב הכמוס באדם עולה כאן, אין לכפור עוד במציאותו של אותו כוח־הטוב השר את השירה הזאת. ואם היצר הרע שר את השירה הזאת, מה זכות לה להיקרא “סוציאליסטית”. ואם לא המעמקים היצריים הם ששרים את השירה הזאת, אלא גזירה של שליטים ומפלגות היא להלביש מאווייהם צורות של שיר, מה טעם היא נקראת עוד “שירה”?

אך אם פירושו של סוציאיזם הוא גאולת אדם מרהב של בני־שחץ ומכּזבים של רודפי־שררה ומשיעבוד ליד גסה ואכזרית, בין היא ידו של עריץ יחיד ובין היא ידם של רבים וטמאים; טיהור האויר מנשימת הבהמיות שנשתלטה על האדם ופדות מהתאוות המשליטות אדם על אדם בעולם כולו, בלי הבדל משטר ושיטת השתררות הגוזרת גזירותיה על אדם ועל נפשו ורוחו, – סוציאליזם זה כבר הושר מאז ועד ימינו. ממעמקים רבים שרו אותו תורה ונביאים וכתובים, וטיב שירתם העומדת נצח מעיד עליה כי ממעמקים יצריים עלתה זו השירה. כבר שרו אותה שירה סוציאליסטית בולס־השקמים מתקוֹע ואביו של שאר־ישוב ובעלה של גומר בת דבליים ומחבּרה של “מסילת ישרים” ומשורר “יהי חלקי עמכם” ו"יתמות" ומשוררם של “כוכבי שמים רחוקים” ו"על הדם" וחוזה “צור וירושלים” ומספרם של “בחורף” ו"שכול וכשלון" ומספרו של “אפרים החוזר לאספסת” ומשוררו של “קציר בחמסין” ועוד רבים מאז קדומי עמנו ועד היום הזה.

שירה מהפכנית… לא היום ולא אתמול נוצרה. יש שבוחל אדם בסדרו של עולם, מורד במערכת ההוויה, כי לא נעמו לו אותו סדר ואותה מערכה, כי קצה נפשו בשיעבוד, וקצרה רוחו לצפות לטוב עד שידגיר עצמו ויגיח מתוך הרע, ועיפה נפשו להסתכלות עולם, לשירת הודיה כי טוב, כי לעולם חסדו. כי אין הודיה ואין טוב ואין חסד לעולם; אז יחדל אדם להקשיב לניגונו של עולם המנביע עצמו מן ההווייה האובייקטיבית, כביכול, וישיר לו לעולם שירה משלו, מרצונו הוא, ממשא לבו. בטונים מיוחדים ישיר לו לעולם שירתו, שלא רחש דומה לה בטבע והטבע לא יענה לה בהד. אז יחדל אדם להסתכל במראות־עולם, המשתקפים מתוך ההוויה האובייקטיבית, ויצייר לו לעולם מראה משלו, מרצונו הוא, ממשא לבו, שלא דוגמה לו בטבע והטבע לא יכיר עצמו בו. זוהי שירה מהפכנית. כל זמן שאדם שר ומתאר את החיים ואת העולם כמו שהם, בין שהוא מצייר על דרך הנטורליזם החקייני, על דרך האידיאליזם הבררני, ואפילו על דרך האימפרסיוניזם, עדיין אתה מוצא בשירו ובתיאורו אהבה לעולם כמו שהוא, הערצה לטוב ולרע שבו, קידוש סדריו הקיימים, הודיה במשטרו, השתאות לכוחו וסגידה לשלטונו. שירה זו כשירת ציפור היא, שאינה אלא צלילי־טבע; כשירת הומירוס היא, שהיא שירה־פולחן מקשת הבריאה, מעריצת האלים על הטוב ועל הרע שבהם, דבקות בכל מראה־עיניים ומשמע־אזנים והתבטלות בפני כוחות החיים; כשירת “ברכי נפשי”, העוטה אור כשלמה, ורואה ארץ יסודה יפה על מכוניה בל תמוט עולם ועד, ומעשי ה' כולם עשויים בחכמה.

לא כן שירתם של מהפכנים המבקשים להטיל לתוך סדרו של עולם את חפצם האנושי ולזעזעו, לערערו, כדי שייברא שנית עולם־חסד חדש, עולם־רעיון חדש, עולם־דמות חדש. שירתם לא מדמויות עולם חוץ היא מפרה עצמה וסמליה אין שלום להם עם סדר ההגיון המצוי. חיות שהיא בוראה ספינכסים הן, גוף של חיה להן לכוח וכנפי־עוף למעוף וראש אדם לדעת ולבינה. שרפים הם יוצרים, שש כנפים שש כנפים לשרף. מרכבה הם רואים ובה רותם דמיונם הלוהט חיות ואופני־הקודש ואופן בתוך אופן ומראות חשמל. אחר השיער הם מריקים את החרב ולחמם אפוי על גללים.

לא תמול ולא שלשום נוצרה שירה מהפכנית. בכל ערב תקופה בין השמשות היא נבראת והולכת. יש ששרוה נביאים, יש חוללוה מקובלים, יש שבוטאה בשגעון המלט ויש שבערה בדמיון־תופת של דאנטה. יש שהיא מתנצנצת כלהב סכין הבאה לנתח ולהפריד את הנפש לפלגותיה ויש שהיא מוותרת מדעת על הדימוי ועל הסימול, מתפשטת עירום ועריה ומצווחת מופשטות. יש והיא מואסת בלשון אדם ובוראת לה צלילים חדשים, לא נזקק להם אדם מימיו. מהפכנות שירית הנובעת מהחפץ להטיל זיק אנוש ביקום וללהטו, לזעזעו ולפרפרהו אנושית־אנושית, לדובבו ולרגשו ולתת לו נפש, אם בספרותנו העברית תבקש אותה, תמצאנה בכל תחנותיה, מראשיתה ועד היום, כשהיא מושרה בעוז. ורק בשנים האחרונות דווקא נחלשה השירה המהפכנית עד מאד, אפס כוחה, אזלו נעוריה, כי חדלה להיות אשר נועדה להיות. מקורה ומעוררה באמת הוא החפץ לשנות עולם מיסודו, להוליך אל אפקים חדשים, להפוך רע לטוב, גולמי ומיכני לאנושי, ואילו השירה העברית שעכשיו רואה עצמה כמהפכנית רובה חיקוי וסגידה בפני המקובל בעולם הגדול, התבטלות וחיקוי של התבטלות, שביעות רצון מן העולם הקיים ומה"אני" המסתפק ביצירתו ומהללה בפיו מתוך התפעלות, מתוך חוסר כאב וחוסר צער נעורים.

ארץ נקנית בברית שבין אומה ואלוהיה. ראשית קנייה היא זו, בשעה שאדם נועץ את קינו באדמתו ואלוהיו ממעל מרעיף עליה טל ברכתו, מגד־שמש וגרש־ירחים ואורות־כוכבים. כמספר הכוכבים שבשמים התלויים על אדמתו כן יהיה זרעה של אותה אומה המתערה באדמה זו, קנויה בברית שבין אומה ואלוהיה, שדבקו זה בזה באהבה ראשונה, אהבת־כלולות ואות־ברית בבשרה של האומה.

ארץ נקנית בדם כובשיה. הברית בלבד לא תמיד כוחה יפה להנחיל ארץ, וביחוד ארץ שעיני ה' עליה כל הימים, וסביבה מדבר וערבה וצחיח־סלע ולהט־קדים ושמי־ברזל ונודדים אכולי־רעב. אז יקום משה במזרח לכבוש מישור לעם רועים ויהושע במערב יעצור בשמש וינחיל אדמה לעובדיה, ודוד יעלה בהר לרשת מכון גבוה לשבת אלוהיו.

ארץ נקנית בעבודה. הברית והכיבוש טעונים חיזוק יום יום ושעה שעה. אין בריתה של אומה ברית ואין כיבושו של אדם כיבוש אלא אם כן הם חוזרים וקונים אדמה זו שלרגליהם ושמים אלה שעל ראשם בעבודה שהם עובדים את אדמתם, שהם חורשים והופכים וזורעים ונוטעים וגוממים, ומנכשים בשעת ניכוש ומזבלים בשעת זיבול, ומעדרים ומסקלים ומיבלים ומזרדים את הנטיעות וכורכים אותן ועושים להן בתים ומשקים, ומרכיבים ומבריכים – ככתוב במסכתות תלמוד מימי שבת העם אל אדמתו – ואשר לא כתוב: מרווים את האדמה בזיעה, נסך יום יום, לרצותה ולחוננה ולדבוק בה לעולם.

ארץ נקנית בשירה. כי יש אשר גויים עריצים יקומו לשלול שלל ארצות ולבוז חיל עמים, והם ברית שבין עם ואלוהיו לא יחשיבו, ודם־כיבושים לא יכבדו, ולעבודתו של אדם יתיחסו בבוז ורהב של אדונים־"אצילים", ואין כוח לעמוד בפניהם, ואומה ניסחת מעל אדמתה ויוצאת בגולה, – אז גם אז לא פסה תקוה. אם משוררים היו לה לאומה וחוזים, אשר החדירו מראות ארצם לעינם, ומעינם ללבבם, ומלבבם לשירתם ולחזונם, וצררו ארץ זו ומראותיה בצרור החיים של ספר האומה שיצא עמה לנדודיה, – לא ימותו געגועיה של האומה לארצה המקופלת בספרה, וחיתה האומה בגללם, והאריכה ימים בגעגועיה ובילתה עמים רבים ועצומים, עד אשר ישתנו הזמנים ובאה השעה הגדולה והגעגועים יבקשו להם הגשמה ומצאוה, כאשר ירצו מאד.

לישראל היו משוררים וחוזים גדולים ומאז קנותו את ארצו בברית ובדם ובעבודה קנה אותה גם בשירה. שמיה מעל ותהומותיה מקופלים בברכות אבות לבנים. שמיה מדברים במטר וטל, בשעירים ורביבים, ואדמתה מאזינה בדשא ובעשב, בתנובות שדי, בסלע דבשה ובחלמיש שמנה, בשפע ימים ובשפוני־טמוני־חול… משירת הגבורה של ספר־ישראל קורא נחל־קדומים נחל קישון עם נחלות קדומים שעל מי מגידו ומרומי שדהו של נפתולי ועמקו של זבולון, עם חרף נפשו למות. קולם של הזית והתאנה והגפן והאטד והארז מתהלך שם לרוח המשל, והקינה מונעת טל ומטר מגלבּוֹע. כרם ויקב וחבצלת־שרון ופלח־רימון עולים שם משירת דודים, ושירי טבעה של ארץ־ישראל שרים תהילה לאל ומספרים גבורתו של עוטה אור כשלמה. ספר אש־דת של האומה מתאר גם גבולותיה של מולדת האומה, ההיסטוריים, הטבעיים והאלוהיים. שירת קיומן של שאיפות אדם לאחרית־הימים נתאתרה בהר האלוהים שבציון. על כן לא אבדה ארצו של עמנו. מקופלה בספר שירתנו נדדה עמנו באשר נדדנו. בכל דור ודור חזרה והציתה את הגעגועים בלב האומה, בין שעשתה מבחר בניה מקובלים דולקי־אהבה, בין שעשאתם משיחים טרופי־גאולה ובין שעשאתם משוררים ושלחה לבם מסוף מערב למזרח, “להשתפך במקום אשר רוח אלוהים שפוכה”, להפריח נרדיהם במי ירדן ולהשליח שלחיהם בהשילוח ולהפוך לב האומה לאסיר־תקוָה ולאסיר־תאוָה ולבלתי פתוח עוד אסוריהם עד אשר ישובו בנים ויירשו ארץ.

ועתה, בשוב האומה לחדש בריתה עם אדמתה באהבה ובדם ובעמל, שומה עליה לחזור ולקנותה גם בשירה… לא יהא קנינה קנין־עד בהיותו רק מקנת כסף ושרירים וחפץ־מחיה ורצון־קיום, עד שתעברהו השירה שטוף ועבור והגיע עד לב ועד צואר ועד נפש, ועד שתלפות השירה במיתרי קרביה את האדמה הזאת ואת האדם אשר עליה לפות וחבוק והרנינה אדמה ואדם ועץ־השדה יחד.

ואמנם הרנן הרנינה שירתנו החדשה את הארץ הזאת וצליליה נפלו על ירושלים ועל שומרון, על שדה ועל פאת־שדה, על עמק ועל הוד מסדה. אכן, שירה זאת מכוח הגעגועים שבספר הגדול עדיין היא עולה. בת־אונו של תנ"ך היא שנצמדה באהבה אל ישראל הצעיר, המתחדש, שחזר אל האדמה הזאת להיאבק עם גורלו. ואילו קולה של האדמה עצמה, בהיענותה למחייה ולמשדדיה ולזורעיה, אך זה החל לעלות בשירתנו הצעירה; מתוך האדמה היא עולה ומתוך הרוח המנשבת על אדמה זו ומתוך צמאונה של אדמה מנוגבת זו ומתוך הלהט של שמשה ומתוך עמלו של אדם. לאט לאט עולה הקול הזה. אין תיווך של ספר בו. פה ושם הוא נשמע מתוך שירו של איש העמק, מתוך סיפורו של איש הדרום. בשירתם עולה בשורה – סימן ראשון ועדות ראשונה לישראל החוזר וקונה לו את ארצו לא רק בברית־אבות ובדם ובעמל אלא גם בשירה, שהיא הגדולה מכל הקניות, שהיא קונה את הארץ לנפש, לנשמה, ולא לגוף בלבד. שכן הגוף קונה וגם מוכר, ואילו הנפש קונה ואינה מוכרת, כי גם את החשבון לא תדע, גם דרך השכל לא תדע, ורק את האהבה תדע, האהבה עד עולם.

נפש המשורר מקשיבה רב קשב לאדמה, מאזינה עצבונם של עמקים, משתאה לסוד הלואט במדרונים. האדמה היא נפש חיה, ממללה, מדברת בצבעים, בריחות, בטעמים. עגומה היא במקום שהיא נמוכה, נשגבה כשהיא רמה. תשוקות לה והן מנביעות את עצמן בלהבות העולות מפרגי הכר; שאיפות לה ועמקיה פורשים כנפים של בר. קוראת היא לרוח בהתעייף שטחיה, ועמוקת זכרונות היא שותקת שתיקת דשאים. כוספת האדמה ככסוף האדם בנה. נואקת היא ורוטטת וערגון שאין להביעו נפרד ממנה וממלא גם את הווית האדם.

מִכָּל הָאֲמִיתּוֹת אֲשֶׁר מֵתוּ תְּחִי אֲמִתֵּךְ לֹא־כוֹזֶבֶת.

וּמִכָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁרִמּוּנוּ קוֹלֵךְ עַל סְבִיבֵנוּ הוֹלֵךְ.

זוֹ אַתְּ מַזְרִיחָה חַלּוֹנֵנוּ לְנֹֹכַח פִּתְחוֹ שֶׁל הָאַיִן – – –

קֶשֶׁב רַב קֶשֶׁב הַקְשִׁיבִי לְפֶרֶץ־שִׁירָה מֵרְבָדַיִךְ.

הוֹמִים עֲיָנוֹת בְּעוֹרְקַיִךְ; דָּמֵינוּ הֵם הֵם שֶׁהוֹמִים.

בְּהַצִּית הַבְּרָקִים צְעִיפֵךְ; בְּהַפְשִׁיל סְעָרָה אֶת שׁוּלַיִךְ

אֵין עוֹד כְּמוֹתֵנוּ עַל אֶרֶץ, נוֹשְמֵי גְבוּרוֹת מֵחֻמֵּךְ – – –

שירתה של אדמה עולה גם מן הסיפור. שם אדמה וצאצאיה מדברים מפי אדם, תוהים על עצמם ותוהה עליהם האדם המספר.

“– – – בשעת צהרים או בכל שעה שהיא, מה ילין על כל עלה מצהיר בחמה, על קורים של עכביש רופסים ונפרטים ענוגות על גבעות חומות העוטרות את האופק? הנה, כלום אינך נזכר בכרמים כשהם מתחילים מלבלבים על אדמה אדומה, חרושה, בעלי נביטה שלהם, פקעים ענוגים, חומים־ירוקים ותמצית אדמדמת מדובבת בהם? או שמא נוח לך ותיזכר בזליפת ממטרה, מרעיפה זיוה על עץ ירוק, או אולי אתה נזכר בדרך מדרונית של אספלט, מסוייגת שדרת עצים, ביום גשם דק; ואולי ידבר אל לבך תינוק בהיר שהדה ידו סביב נמלה רוחשת פעוטה – – – התופס אתה?”

כן, תופס אני שאין כאן שום מחשבה תפוסה ושום חטיבה הגיונית, וגם לא סיפור שהספרות העברית רגילה בו, ולא ראש ולא סוף בבניינו של סיפור אלא שיחה במראות ובצבעים ובתנועות ובריחות ובקולות, ובלשון עברית עמוסה וכבדת ריחות. כך נושמים פרדסים מלבלבים ביום שרב. כך מספרים אדמה וצאצאיה. כך מקפלת שירה מראות ארץ וקונה אדמה לעמה, קנייה שבנפש ולדורי דורות.