מה שיור נשתייר עוד בעיירה לדבורה בארון, המשוררת טובת־העין בהירת־הנפש, לנטות עליו קו־חסד ולבנותו בנין לספרות העברית? מה תבקש שם בעיירה לאחר שקדמוה ועברו בה מנדלי, שלום־עליכם, ברדיצ’בסקי, שציירוה ודובבוה גם כשהיא יושבת ושוקטת וגם כשעורער בה משך חייה היומיומיים?

את אחותה היא מבקשת, את הרחומה, והיא שנשתיירה לה עוד שם, בודדת בצערה, גלמודה באהבתה, ואין גואל לה בתרבות־עם ולא הבעה בספרות. גברית היא הספרות העברית מימות פטריארכלים של אבות־האומה. שירת־הים של מרים הנביאה אינה אלא פסוק חוזר אחד משירת משה. שירת דבורה גברות וגבורה בה, אפילו אם מפי אשה נאמרה, ולא שירת “אם בישראל”. שירת חנה מזמור עליץ היא לאלוהים, ומקומו בספר התהילים. פיטני ימי־הבינים שרו על “תאמי צביה” וללב אחותנו לא ראו. כשריחם יל"ג את בת־שוע, עשאה אבן שלמה ובראה בנשיקה וחיברה כצלע לשירת המחאה של גבר נגד גבר… קולה שלה לא נשמע גם בשירת טשרניחובסקי. ריחנית היא שם כפרח המצפה להפראתו; מקוסמת כדת הפרפר שנברא לשעת אהבה בכנפי צבעונין. ואם שירת דורות פרצה מפיה, כבאותו “שיר על המחוללות”, אין היא מבקשת בה אלא זרע עתידות לשם הקמת חיל־רבבותיו של עם.

עד שקמה דבורה בארון מספרת בישראל. לא באה להרחיב את הגיאוגרפיה של העיירה בסיפור העברי ולהוסיף על קבציאל ושיבוש ואוטשרטניה את ז’וזיקובקה, כי אם לחזק את הפסיכולוגיה שלה ולהעמיקה, להוסיף ראייה על ראייתה, השגה על השגתה. כי לא ראייתו של האיש ראייתה של האשה ולא כהשגתה השגתו. אלפי שנות חיים במשטר הגברי עשוה כבולה מהתרומם בסולם ההפשטה המחשבתית וקשרוה לעצמים מוחשים במידה שכל השגתה מושגת באמצעותם של כלים מוגשמים. בהעבר הרבנית הצעירה מז’וזיקובקה את ידה על־פני האפונים, הצוננים משהו, והחלקים, “חלפה אותה צמרמורת אשר כמותה לא ידעה עוד למתיקות מעולם”. מה היא צמרמורת זו, מתוקה? אולי חלפה צמרמורת כזו את אברהם אבינו בקבלו, לאור כוכבים רועדים, בשורת “כה יהיה זרעך”. ואילו האשה מתבשרת במגע. קרקע עולם היא. כאותה אדמה, שמבט קורן של שמש הוא שמעוררה לחיות וליצירה, כן האשה. ממבט עינו של האיש תפרח. ובהערף עינו עריפים תבול. המגע והמבט שלאיש אינם אלא אמצעים המספקים את התחושות כחומר לעיבוד המושגים, לאשה הם לא אמצעים אלא ההישג עצמו. המגע מוליד את הצמרמורת לא על שום הסמל הצפון בו, אלא הוא עצמו מגע־הנצחים הוא הזורם אל הנצחים, כשם שהמבט באשה לא בא ללמד על האהבה, המרומזת בו, כי הוא עצמו האהבה, הוא המנובב את האשה ומקרין את יפיה הגנוז. ועל כן חשיבות יתירה למבט ולמגע בשירתה של אשה. דלותה של ז’וזיקובקה וחוסר ישעה מתוארים בידי דבורה בארון במבט אחד. “הדגים המלוחים רבצו מבוטלים וקפואים בחביותיהם, ומתוך עיניהם העגולות, הפקוחות לרוחה, הציץ היאוש עצמו”… מבטה המקורי של משוררת אינו חיקוי לראייה הגברית. חיקוי מעין זה הורגש כמעט אצל דבורה בארון בצעדה צעדיה הראשונים בסיפור העברי. פרי הרגשה ירודה היה זה לה. ואין פלא בדבר. אשה שראתה בעיניה הצעירות כל אותה פחיתות מעמדה של אחותה האשה בחיים, כל אותה פרשת הכניעות ומרי הגורל המתוארים בספריה “קטנות”, “מה שהיה”. “לעת עתה”, לא שפרה עליה מנת חלקה של האשה, והרצון הטמיר להיות איש, מספר ולא מספרת, ודאי גבר בנפשה ביותר. אך נתברך מזלו של הסיפור העברי והמספר שבדבורה בארון, משהשיג את מבוקשו והיה לסופר, נתפוגגה בה באשה שבו הרגשת הפחיתות, השלימה והיתה למספרת. השלימה ונתעלתה למספרת, ולא בתכניה בלבד שעיקרם חיי האשה, וחיי הגבר רק לואי הם שם לחיי האשה, אלא בדרך הסיפור הזה, בראייה המיוחדת שבה, בנגינת הלב המתלווה לראייה זו, ובאותו ריח מיוחד, ענוג ודק, האופף את אוירת סיפורה של דבורה בארון.

תמורה זו, שמיהרה להתחולל ביצירתה של המספרת, שבמקום להוסיף על הסיפור הגברי ביצרה מקום לסיפורה של האשה, העמיד לספרות העברית יצירה מקורית. ריאליזם הוא זה, שנתגוון בגווני ההזיה הנשית; ריאליזם שלא עברה עליו הביקורת של הערכים מתחום המחשבה רבת־המהלכים בשוק החיים. עצם חולשתה של אשה בתחום זה היא שכופה עליה את המנוסה מתחום הערכים המוּכרים במשטר הגברי אל תחומה של ראייה אחרת והערכה אחרת. הזיה נשית היא, ועל כן ריאליסטית, צמודה אל הממשות של בית וכליו, חצר ויצוריה החיים, הצומחים והדוממים. כשמבקש לו שמואליק מ"ספיח" של ביאליק מפלט־הזיה מקשי החיים ושממונם, הוא מוצאו באפשרויות המופלאות שבחיק הנעלם – באפלולית של פינתו בצורות־הקעקע של הכותל הניתן לחליבה, בבבואת המראה ובמה שמאחורי המראה, וביצורים הדמיוניים הנראים לעיני ההוזה על פי התנור הבוער. וזו הזית נער חסרת אובייקט היא בתחום הריאליות. מקורה ביחס השנאה לאב הקפדן, “סטרא רבא”, המונע מהנער גם חיק־אם מנחם, ואילו הנערה בישראל שחובת החינוך שלה אינה חמורה כל כך, וה"תכלית" אינה נדרשת ממנה בשנות נעוריה, וזיקתה לאב זיקת אהבה היא והיא צמאה לו כלמעיין מרגעה וכמהה לו כלצל סלע בטחון – נפשה נשואה לא לעולמות רחוקים וגדולים, כי אם לעולם ה"קטנות" שמסביב לקן הביתי, לרפדו באהבה ולחזקו בנחת־בית, להעניגו בישותה הנאה ובכלים נאים, שירחיבו דעתו של האיש והבעל וישרוהו לנווה באהבה.

תאמרו: קטנה היא משאלה זו במאוַיי עולם. אך זוהי האשה, ואם נאמנה היא לעצמה וגברה על פיתויי גברות שבנפשה, תהא גם דרכה הספרותית דרכה של אשה ושללה האמנותי לא יחסר. והרי אלה דברי דבורה בארון בסיפורה “קטנות”. האשה השיגה שם את מבוקשה – זוג נעלי־בית. “ושוב ישבה מצומצמת על־יד החלון והביטה אל מרחקי הארץ ההולכים ומפליגים לפניה, אבל הפעם בלי כל נהייה או עצב בלב, ככל אלה אשר נתגשמו שאיפותיהם ותאוַת נפשם ניתנה להם” – – “דבר גדול – תאמרו – זוג של נעלי־בית. אולם מכל נדודינו אנו בעולם ואחרי כל חיפושינו בו – מי מאתנו יתפאר שיצא פעם ממנו ברכוש גדול יותר?” – –

הנבוא לגנות את האשה, את סגולות נפשה ותכונת שירתה משום שכל אלה ניתנות שתסוכמנה ותוגדרנה במכוּונות כולן להשיג את האהבה ולהחזיק אשה בכנף האיש שנועד להאיר חייה ולחמם את לבה? והרי גם תשואותיו של האיש, הרקעתו במרומי מושכלות, בספירות השירה, אף הן נתונות שתובאנה לידי מכנה משותף בערכי החיים ושברי חשבונותיהם; וכבר הושר הדבר בפי טשרניחובסקי:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְּסוֹד

כָּל שִׁירַת הָאָדָם וְזִמְרָתוֹ.

בְּמַאַמְרֵי אַשָּׁפָיו, בַּהוֹד וּבַיְקוֹד

הַלָּנִים בְּמִסְתְּרֵי דָתוֹ,

בְּנַחַש וְלַחַשׁ כָּל שִׁבְטֵי עַם עָם,

בִּיסוֹדוֹת רִקּוּדָם וּמְחוֹלָם – – –

בסוד שירת האדם מקוסמת האשה. אהבתה היא שקסמה לאשפים בדורות קדומים, כשהתודעה האנושית עדיין היתה מאגית; וכשמקום המאגיות תפסה הדת – גם מסתרי הדת יקוד האהבה לאשה הוא שלן בהם. וכבר תהה על כך אותו כוהן מצרי, רב חכמה ונסיון, ב"יריחו" של מתתיהו שוהם: “בדרכי אֶל האֵל מצאתיך תמיד, האשה… מי לי יגיד, אם תסולי או תגדרי הדרך אליו…” גם ביסודות ריקודם ומחולם של עמים הוצקה האהבה לאשה, והאמנות כולה, זו שנוצרה ברוּח הגבר, כולה מכמיהת אהבה נרקמה. ולמה לא תהא האשה המשוררת מדובבת אף היא כמיהתה לאיש, צלעה ומצודתה בחיים? אך רוב משוררות מדברות ושרות “גברית”. שירתן “מחאה גברית” היא להן, והאירוטיקה שביצירתן למודת מידה כנגד מידה, מידת נשים כנגד מידת גברים, אלא שהמידה עצמה האיש הוא שהכין ותיכן אותה ומידת רוחו היא, דרך גבר בעלמה, ולאשה לא תסכון.

דבורה בארון אין יצירתה גברית וגם מבגרות יתירה היא מונעת עצמה. הבוגרים היתירים שבמשוררים שירתם פחותה מבגרותם. דבורה בארון קולטת את הילדוּת על חוויותיה שחשיבות יתירה להן ביצירה מחשיבותו של המזוקק במשמרת הביקורת. סיפוריה נראים באורה של ילדה שחזקה בה הזיקה לאב. נשתמרו בהם ריח האב, ניגון האב, והוא ניגונו של כל אב באזני כל ילדה, וחמימות שבאה לבית עם האב. זהו שריד של דביקות באב, שהיא מנת חלקה של כל אשה. לכן רוטטים כל כך סיפוריה של המשוררת על הגיטין, כמו “משפחה” ו"כריתות", ונימת־סתר ענוגה מאד מורעדת בהם בהמייה זו של חרדה מפני ניתוק הקשרים, אבדן הריח, הניגון, החמימות, שבלעדיהם אין החיים אלא חלל־שממון, מדבר ללא־צל, ללא אחיזה בחיים, ורק המות הוא הגואל, כסיומו של הסיפור “כריתות”. בגדולים ובטובים שבסיפורי דבורה בארון הזיקה לאב היא תמצית הזיקה לחיים. “אבא, אבא, – בוכה לב הנערה בקרבה בסיפור ‘בר־אוז’ – אין עוד מי אשר ימצא את המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק של ניחומים לתוך הלילה זה הארוך”. לילה כזה ארוך הם גם חייה של מינה, מנומשת־הפנים, בסיפור “מה שהיה”, ורק זכרון אחד מאיר את לילה, “זכרון אותה הליכה עם האב יד ביד, נשמר, כנראה, כמשהו יקר עד מאד בלבה. שכן העלתה אותו באיטיות ובזהירות, חוששת, כניכר, לערטלו בפני זר, לבל יפול עליו משהו מן האבק של הזלזול או של חוסר ההבנה”. ומושה, גיבורת הסיפור “דרך קוצים”, לא במות עליה אמה נתייתמה, אלא בשעה שבאה לבית אביה אשה אחרת, זרה, בא עליה היתום, כי אביה נלקח ממנה אז אל חיק הזרה. וכך מעלה המספרת זכרון נעמי הקטנה, בת תשע השנים, בסיפור “לעת עתה”. היא עייפה מעבודת היום, ועיניה כבדו ונעצמו, אבל היא כמו בערב חג עם חשכה, התחזקה וישבה ערה, בדעתה, כי ערב זה עוד צפון בו בשבילה משהו טוב. באורך רוח חיכתה עד אשר אביה קרא על־יד השולחן את העתון ואכל מתוך שהייה את ארוחתו, עד אשר קם, לבסוף, וקרב ובא אליה, העביר רכות את ידו החמה האבהית, על ראשה וקלט אותה אל בין זרועותיו – – ידעה שבא הרגע שהוא יפתח בו בניגון שלו, זה החרישי והעצב, המשרה מרגוע כאיושת עצי הברוש, כנדנוד עריסת ילדותה הרכה, הרחוקה" – – –

האין אותו ניגון, חרישי ועצב, מנגן באיטיות מכל סיפוריה של משוררת זו, שבויית אידיאל־האב? כמה טוהר ישראלי בעינים אלה, שכך הן רואות בצער ובסבל, והן עגומות עגומות ואינן נואשות. עיני ילדה הן, טובות ומסבירות, רואות ראייה ראשונה ומצטחקות מתוך בכי ומתוך המיית רחמים לעצמה, לאחיותיה, שנעגנו לקטנות, וקטנות אלה גופי־עולם הם, גופי חיים, והן הקושרות אותן במגע־עולם. כאותו צַלָם היא, שבסיפור “דרך קוצים”, הדולה מכל פרצוף את הטוב והנעלה שבו, המעמיק במצולמים את ההכרה בערך עצמם, בגלותו בהם קוי־יופי מוצנעים. כן מתעמקת בסיפורים אלה הכרת ערכה של האשה, בהתגלות בהם נפשה על חוטיה המוצנעים, הארוגים בחיים. ויש בעינה משהו הנעלה מהצילום, והוא הכוח לקבוע יחס נפשי ל"קטנות" שבחיי האשה. כוח זה כמעט שאינו תופס מקום בסיפור, כמעשים הטובים של אדם וכאור השמש שאינם תופסים מקום; ולא בתוך השורה הסיפורית הוא בולט, אלא מאחוריה, הוא מוצנע ועל הקורא הוא קורן בקרנים שאינן נראות. אין זאת כי ניתן לדלות מכוחה של ראייה ראשונה במלוא העין, לפי שהמשוררת, המטופלת בקטנות של נשים, שוב אינה מבחינה בין דברים הנראים כחשובים בעיני אדם בוגר לבין דברים התופסים חשיבות בעיני הילד בלבד. כשבאים ה"משולחים" ומורידים את הקופסאות מעל הקיר, להוציא מתוכן כספי ה"צדקה". “הבהיר המתין על גבי הכותל, כמתבייש במערומיו, הריבוע הפנוי לבין המסמרים”. אַנימיסם הוא זה למשוררת, היונקת מן הנפש במעמקיה, שגם בה אין הקריטריון של המבוגרים מקובל כלל, ותמונות כאלה מפעילות גם את נפש הקורא והיה רגע כהאזינו דבר הנפש אל הנפש. וכן למודה המספרת, כדרכה של אשה במלאכתה, לשווֹת להלך־מחשבה ממראה־העינים. כשמבקשת היא לציין התקדמותו של רב ודרשן בדרשותיו, היא מראה את דרכו בתנועה: “דודי כבר ידע לשבץ את פסוקי המקרא לתוך הארג של חיי יום יום וגם להטיל על זה כמלוא כף היד מאבקת הזהב של האגדה”. הלך זה של מחשבה שהוראה בתמונה של מלאכת אשה ברקמה ובמעשה תנור מחזיר את הקורא לגיל ילדותו, בשמוח העין התמימה לראות בהכנות האם לחגים, ראייה לשם ראייה, – הישג שהשיגהו טשרניחובסקי בנאה שבאידיליות שלו – “לביבות”. בכוח זה, המצוי לרוב בנפש ילדים, קונה המספרת בראייה שטחים רבים של חיים – מז’וזיקובסקה שבגולה ועד ארץ־ישראל המכוֹרה, המצטחקת אליה מתוך בכי של אגלי־טל; וגם המרחק שבין שתיהן קנוי לה ביצירה, בשורה החיה, רבת התנועה הענוגה, הילדותית־האמהית. “בין מצרי השדות רבצו התלמים לשורותיהם צעירים, שטופי שמש, עם חיוך של יצירה בין קמטיהם”. כך רואה מספרת זו את העולם, כשבקמטיו מתחייכת היצירה, וכן גם סיפוריה, כאותם התלמים שבין שתי מכורות. שמש־עד של נפש אשה שוטפת קמטיהם העגומים. לא תשלוט הזיקנה בסיפורים האלה, כי מנפש ילדה־אשה נידלו, ולעולם לא יפול עליהם משהו מן האבק של זלזול, משום שזיקת האב שבלב המספרת נתפשטה בקרב הימים והיתה לזיקת אבות – הערצת אבות האומה, ומלאו הסיפורים ריח של תורה, זה ריח אבותינו המופלגים בתורה, ועד אבות קדומים פשט הריח הזה, ובפסוקי הספרים הקדושים רופדו הסיפורים, ויש שמתעלם עם קריאתם המרחק הרב שבין הדורות, ומדבקים הסיפורים דור אל דור, ארץ אל ארץ, בהצהיר שורות תלמיהן שטופות השמש, כתלמים עם חיוך יצירה בין קמטיהם.