אין הוויה תובעת מנאמניה לתארה ולציירה, לקלוט מראותיה וקולותיה וריחותיה, אלא אם כן חולשה באה עליה מבפנים והיא מנחשת לעצמה קץ שיבוא עליה בהקדם או בהאחר, בלי שתדע לפי שעה מהיכן תיפתח הרעה. הרגשה היא לה במעמקיה והיא מגלה מצפוניה בעצבנות, ובעצבנות היא מבקשת אהבה, תובעת שימת לב ועין ואוזן, כזו שיודעת כי ספורות שנות עדנתה ועוד מעט השלכת תתן ריחה. כן התחננה אותה הוויה של גלות רוסיה לפני אמניה היא ושיטחה מראותיה לפני סבא מנדלי; וחיננה קולה, קול צחוק ודמעות, באזני שלום־עליכם; וגילתה ערייתה ועוניה לעיני י.ח. ברנר, והערתה את נפשה בפני א.נ. גנסין. כן דפקה גלות גליציה על פתחיהם של עגנון וברש וביקשה מבט חנון ומגע־רזים של אצבע־אמן קודם שקיעתה. וכן הקימה יהדות המזרח מתוכה מספר אחר, מירושלים העתיקה הקימתהו לה, לשורר תפארתה וענותה ולהגות חפץ־חייה בטרם יתרעשו חומותיה מזרם בא ממרחקי מערב.

למה תשתוחח ותהמה הוויה זו, חדלת־עתיד, למגע אצבעותיו של אמן? היד או שם תבקש לעצמה, זכר ומצבת לשלכתה? אין זאת כי על נפשה היא מבקשת, לתת לה שיור ביום של הרס הצורות. וזו יהדות המזרח, שצורתה עתידה להיטשטש בין שאר חלקי יהדות במרכז החדש של מולדת עתיקה, מבקשת גם היא להציל ניצוץ שלה בתוך הגחלת, לתת קולה עם קול ישראל וכתפה עם כתפו. אין לה ליהדות זו רעיון מיוחד לה, כי על כן לא העמידה הוגי־דעות בספרותנו החדשה. אך לב לה פועם עם פעימת כל דמי ישראל, כאותו לב גדול של יהודי חי אלקלעי הפועם שם ב"כיסופים" נעלים לגאולה; ואהבה רבה בלב הזה, אם אהבה עדינה ואצילה של אמהות המאירה “בקדושה” מלבם של בוסה ורבקה וח"ר יעקב, ואם אהבה עזה ופראית, לא זוככה ולא רוסנה, כב"עלילות עקביה"; ורצון חיים עז בנפשה של יהדות זו, זה הרצון הגדול והעיור והפשוט שנטעו הטבע בעצמו בלב יצוריו לפרות ולרבות ולגדול ולעצום בלי חשבון ובלי ידיעה, שנשתמר בו כצו הבריאה וכמצות־בורא קדושה, ובכוחה נותנת אשה אהובה אשה צעירה ממנה בחיק בעלה הנערץ; ו"מרננת" שכּוֹחה תש מזמנת מרננת צעירה ונאה ממנה לזרועות אהובה – להרבות חיים וחשק־חיים על אדמה זו, להוסיף רטט ללב וסערה לדם ושקיקה בנפש ולהציל עולם ואדם מספק ומהרהור רע ומכלה ומחידלון.

ומה תעשה יהדות זו למען שיורה, הישארות־נפשה, ביום שיתנחש לה טשטוש דמותה והיבלעותה בתוך כלל־ישראל הבא ממערב ומצפון בהמוניו ובשאונו האחר, הזר, ובפקחונו האכזרי ובחשבונו המחוכם ובמרצו הקר ובדמיו החיורים וביצריו התשושים ובכפירתו השנונה ובמוחו המפולפל ובערבוב רשויותיו? אם את דברה תשלח בהם לא תוכיחם. בדברים ובהוכחות יפה כוחו של מערב מכוחו של מזרח, שהגיונו של הראשון דורות רבים חישלוהו והגיונו של האחרון דורות רבים רישלוהו. העמידה יהדות המזרח אמן־מספר משלה, את יהודה בורלא. הוא שנבחר לתעודה גדולה. עין טובה לו ולב טוב. אזנו ערה ושומעת בלימודים – מפי תורת־האמנות המערבית, עד שנעשה ריאליסטן בעל משמעת אמנותית אירופית; ריאליסטן אף־על־פי שנפשו יוצאת אל האגדה; ריאליסטן, בעוד עינו תרה אחר המסתורין ולבו הומה כנחיל ריגושים המפרכסים לצאת אל עולמות אחרים, הרחק מתחומי הריאליה הכבולה בממדים והרחק מתחומי המודרנה הבאה ממוחות עייפים לשממון של תרבות מזדקנת מעצבון ומעצבנות ולא משנים.

כי הנה אין חלקה של אומה נעשה חטיבה אחת עם שאר חלקיה עד שהוא נעשה שותף להם ביצירה אמנותית, שהיא הקרן הנעלמת לחייה העיליים של האומה ולמעמקים של רצון־חייה. הגדרת ה"אני" הלאומי בפי אחד־העם לא יחול בה הפסד מתביעה זו, ואך הרחבה דרושה לה: לא רק עבר ועתיד משותפים בלבד מאחדים אישים הרבה לאומה אחת, ולא רק זכרונות ורצונות משותפים עושים החטיבה, אלא גם חלומות משותפים, יצורי ההעלם והמעמק. שיתוף העבר והעתיד יובע גם בדברי־רעיון מופשטים, בהצהרות ובהכרזות. ואילו שיתוף חלומות יינתן רק דמויות דמויות, צורות צורות, שכן ידבר החלום דמויות דמויות, צורות צורות, ב"שפת אלוהים" וב"לשון הלשונות". ויהודה בורלא הגיש ביד מבצעת ברוכה את יהדות המזרח מתן נאמן לאומה ומתת־פאר לספרותה. פגישה ראשונה ערך לאחים שנפרדו לפני מאות שנים ורחקו זה מזה עד בלי הכיר אח את אח. בראשונה היתה הפגישה אכזוטית. המזרח דיבר את דברו, את דבר יצריו האיתנים, מתוך כוחות שמבראשית ומתוך נפתולי תוהו. רחמו סגי־נהור העלה ב"נפתולי אדם" את קולו מאופל העיורון ומאופל היצרים בלי מעצור, כמוּנע בכוחות נעלמים. גדולים ואיתנים יצריו של מזרח־שמש בסיפוריו הראשונים של בורלא, ומבע שלהם הוא דיבור, דיבור נאוה, נלהב, כוסף להבעה מלאה. ואולם לא בקול עיקר יעודו של בורלא. שני לו בא המראה. חמדת־הראוה, המשוכנת עמוק עמוק ביצרי אדם כסרסורם של חיים, שבמערב נוצרו לה כמה וכמה תחליפים של אמנות ואפנה, במזרח עדיין בקמאותה היא עומדת. העין חומדת ואינה מתבוששת ולא תשׂבע מראות של עירום וחיפוי עירום וטפחי גילוי וטפחי כיסוי; ו"מרננות" שבמזרח לא רק קולן נאוה ומרנין ודיבורן משכיל ומחכים ומהנה, אלא גם חכמת הראווה שלהן מתוכנת ומחושבת בכשרון. והנה באה תקופת־יצירה חדשה ליהודה בורלא והוסיפה לקול ולמראה גם משאת־געגועים שהביא בספריו החדשים.

אמנם גם “נפתולי אדם” היו בשורה לנו. סיפור זה בישר שותפות מחודשת של דם וגזע רוהט באוֹן, שעתיד הוא לרענן את האומה לאת־הנדודים ועייפת־המחשבה בהניפה את משא תקומתנו בארץ זו. ולספרותנו בישר אותו סיפור ברית חדשה עם החיים, ואות־ברית – קשת חדשה של צבעים רעננים וגבורה חדשה וכלוֹת־נפש, לאחר שעגמה ספרותנו מאד, בכתוֹב לה ברנר את הרומן של “אי־גבורתו”; בכתוב גנסין סיפורי־עצבת ענוגים, שלא ניסתה בהם כף־רגל לדרוך על אדמת־יה; בכתוב לה שופמן תמציות תמציות של סיפורים ורשימות תמציות צלולות בלי משקע החיים ובלי ריח תסיסתם העכורה.

גם “בלי כוכב” גם “אשתו השנואה” גם “בקדושה או אהבה” הביאו לנו סיפור סיפור בשעתו את ברכתו, פרישת שלום מאחינו ומעצמנו – מאחינו באשר הנם ומעצמנו כאשר היינו. בטרם נפרדנו מעל אחינו אלה ונצא לגורלנו המיוחד. לבנו שׂשׂ לקולות רחוקים שחזרו ונתעוררו, למראות רחוקים ששבו ונתגלו. והיו לנו אותם הקולות והמראות רמזים נאמנים כי לא תעינו בדרך בשובנו אל המזרח, מזרחנו ומכורתנו; כי קרובים הקולות והמראות ללבבנו, ובוסה רבקה וח"ר יעקב כרבקה וכיעקב היו לנו, קדושה ואהבה חוזרות מקדושתם ואהבתם של אבות ואמהות קרוצים ממחצבת תנ"כית. וברכה היתה בהם גם לספרותנו באותה מזיגה נאה של חומר וצורה, חומר מזרחי בצורה אירופית; יצורי מִזרח והם לא אורנמנטיקה חסרת־שחר ולא ערבּסקה נעדרת פרספקטיבה, אלא סיפורים ריאליסטיים שפרספקטיבה להם במקום ובזמן, ושרשים להם עמוקים בנפש אדם ובמערכי לב.

מה טעם טועמים יהודי המזרח בסיפוריו של בורלא – אין ידיעתנו ברורה בו. יש לשער כי גאולה נתן בורלא לאחיו בתתו להם את חייהם מתן שני, אמנותי, מעלה את ההתערות השכיחה ומאירה באור של תבונת־יוצרים. חיים אלה, כשהם משוקפים בעינו של אמן, ערכם מתחדש ואיזה קסם מתמשך עליהם, כאדם הרואה את חייו ארוגים במסכת של משחק אמנותי והם עטויים דוק של קסם. הלא כך נראו לנו חיינו שלנו, של יושבי אירופה המזרחית, עם קריאה ראשונה בסיפורי מנדלי, ש. בן־ציון, פרץ, ברנר, שבעצם תיאוריהם היו מפשיטים עקמומית שבנו וחינכו בנו את האדם. ואנו, יהודי אירופה, גם על הראשונות אנו תוהים תוך כדי קריאה בסיפורים אלה. כי חוזרים אנו ומכירים את עצמנו בתוך אותן הדמויות המצוירות בידי בורלא, שהיינון פעם, לפני דורות רבים מאד, וטושטשנו בארצות נכר, וגברו בנו דמים זרים, ושלטו בנו אקלימים רחוקים, ואף־על־פי־כן לא יכלו לנו יכולת גמורה במעמקינו, בשרשינו, ובנגוע המספר בשרשים, כדרך שהוא עושה בכמה דפים שבסיפורו “בקדושה,” והיה לנו המגע מוחש ונאמן כאילו נגע בשרשינו אנו, באשר משותפים הם להם ולנו, על אף המרחק של שלוחות־תרבות ונטישות־מחשבה ומשב רוחות שונות של אקלימים. איזה מסך נעלם זע פתאום בהיגלות לעינינו בוסה רבקה המביאה אל בעלה את סולטנה הנערה להקים זרע ממנה, והוא מברכה בברכה העתיקה: יתן ה' את הנערה הזאת הבאה אל ביתך כרחל וכלאה… ויהי כנאחז בסרעפים מאד סתומים. וכן יהא גם הקורא באותו סיפור, החוזר על מצבי־קדומים תנ"כיים, כנאחז בסבך סרעפים מאד סתומים וחלומיים, כאילו נסתחררו עליו הזמנים ורחוק נעשה קרוב ומעומעם נעשה מוחש, ואגדה נעשית ריאליה. כי בורלא המספר לימד את סיפורו משמעת אירופית. רק תכנים של סיפוריו מזרחיים הם. ואילו את הדמיון המזרחי ריסן, ואת הלהט המזרחי צינן, ואת זרם הסיפור איפק באפיקים מוגבלים. ואף־על־פי־כן ריאליה שלו נוסכת חלום, וכחלומו של אדם המחזירו אל מחוזות ילדותו כן מחזירנו סיפורו של בורלא אל ילדות עם, ועדיין אנו ארוגים במסכת אחת עם שבטי מזרח כבטרם נפרדנו מהם.

וגם על הבאות אנו תוהים בסיפורי בורלא, ביחוד בסיפורי “נשים” שלו. האשה קרקע־עולם היא. היא, היולדת את החיים, מטבעה שהיא דבקה בחיים יותר מן הגבר. והנה דוקא נשים אלה מתגלה בהן חולשת המזרח, שובע החיים שבו, השממון הפנימי והרפיון־שבזקנה, המכוסים להיטות חיצונית אחר הנאת־חיים חריפה. נשים אלה, רובן ככולן, נרתעות מפני החיים עם כל מכשול ראשון המתארע להן, כאילו מצפה נפשן, בלא־יודעים, לאותם המכשולים הפוטרים אותן מבקשת תפקידן וממילוי חובתן לחיים. מכשולים אלה כל תקלה יפה להם ומשמשת להם גורם הרסני: המזל, האהבה, מות קרובים. בסיפור “בכלימות” רק המזל והאמונה בו הרעו למשפחת אדם, ואין מפלט ממנו, מפני המזל המזרחי הזה, שבורלא משוררו, המזל עוכר המזרח… ו"נזרה" האשה היפה, הבריאה, כשהלך אפרים בעלה לעולמו בצעירותה שוב לא מצאה את הדרך לחיים. חלתה מבפנים, בנפשה, ולא מצאה ענין בעבודה ובעבודת מחשבה ובטלו כל ענין וקנין. האין זה המזרח היגע, שעיפה נפשו לחיים, מדבר מתוך ספורו של בורלא? והסתמאותה של בוסה ריינה בסיפור “מערכות” – האין גם בה מן הרתיעה? וּויתורה־קרבנה של בוסה רבקה בסיפור “בקדושה” – האין בה בעצם הצמידות לקדושה גם וויתור על החיים ומפלט מהם? – אכן, לא רק שיתוף־גורל נשכח מחיה בנו סיפורו של בורלא אלא גם אותו הכרח גורלי להתדבקות גזעית חדשה של שני חלקי עם למען פריחה חדשה.

סיפורים ראשונים של בורלא בישרו כוחות משומרים, יצריים, מאוויי־חיים יונקים משרשים קדומים יחד עם עייפות־חיים מזרחית. ולא ידעה עדיין ספרותנו כוחות אלה מה יהא עליהם, היבנו או יהרסו, היתאחדו עם המרץ הבונה של האחים ממערב או יתייחדו בתחומו של שבט מתפנק בזכרונותיו מאיזו “תקופת־זהב” ומכלה עצמו בהרהוריו ובהזיותיו; ואותן ה"מרננות", הנותנות חילן ויופין ושכלן וטעמן לחג’ים ישמעאליים ולשייכים קדושים ולסוחרי־כנען אצילים, מה הן באות להרחיש בלבם של אחיות חלוצות ואחים חלוצים, שהביאו לכאן את נעוריהם בטנאי־אהבה. עד שבאו סיפורי הגעגועים של בורלא והעידו אחרונים על ראשונים. אחינו אנשי המזרח מתגעגעים. אלינו נדמו, חלומנו הם חולמים. אז נצטרף בורלא למשוררי משא־הנפש שבספרותנו, לעדה הגדולה של חולמי־גאולה. מתחילה היו געגועים אלה לא ברורים, עלילות בלי כיוון. ראשו של חולם זה, עקביה, היה קשה כסלע. לא היתה לו תפיסה בלימודים. אך בין ההרים היה כולו פלא ותמיהה. האם לא כך היא ראשיתם של חולמים ומורדים, שתורת רבותיהם אינם חודרת ללבבם, באשר צפויים הם לתורה אחרת, לשינוי ערכים ולשידוד מערכות? האם לא כך היתה ראשיתם של שמואל’יק ב"ספיח" של ביאליק ושל ולולה ב"כחום היום" של טשרניחובסקי, הממאנים בתורת רבותיהם ומסרבים לקבל עליהם עוֹל בגרות של החברה הקיימת, בנשאם נפשם לאיזו פדות לא־ברורה?

באחד הימים החלו קולות קוראים לו לעקביה ללכת מהעולמות האלה והלאה, ללכת לחפש. כאותו גואל קדמון של האומה מתעבר עקביה על כל ריב לא לו, וכמוהו יוצא הוא לאחר כל עלילה כשרוחו ולבו טבועים בצער ובקדרות. אל ההרים ישא עיניו ורגליו. על פי ה' ילך אל ההרים, כי הוא המצווה עליו את ההליכה. האמנם שלחו אלוהיו אל ההרים למצוא שם את אנהיט הארמנית? למה לקחה ממנו לאחר שחירף נפשו עליה? לא, גם לירושלים לא הוליכוהו רגליו למען מצוא שם את דיאמנטי. רוח היתה בו בעקביה ללכת ולבקש וימאס בחיי ישוב ובאושר בית. ומפני שלא ידע מה הוא מבקש, ניצב לו מבוקשו פעם בדמותה של אנהיט ופעם בדמותה של דיאמנטי. וכיון שלא ידע את סוד אי־מנוחתו, נצמד אליהן בכל אונו ובכל מאודו ובכל דכיי תשוקתו ובכל פראות אהבתו. ולא ידע עקביה כי על דרכי תורכיה וירושלים כבר היו מהלכים חולמים ומורדים, אנשים שיצרם גדול מהם וחלומם גדול מיצרם ותבוסותיהם גדלו מחלומותיהם. כי כן דרכו של שר־האומה, כשמגיע עתה של האומה, עת פדות והתנערות, הוא משלח את אי־המנוחה בנפש בניה של האומה ומטיל את המבוכה בדמם ומוסר רגליהם בידי הדחף הנעלם: צאו ובקשו את יעודכם באשר תמצאוהו, ועקביה לא מצא את יעודו. אהבה אין קץ מילאה את לבו, אהבת האשה ואהבת ישראל, שתפסו זו מקומה של זו, שנסתתרו זו מפני זו, ואת דרכו לא מצא. הוטלו המבוכה והמהומה בדמיו וכוונתן לא ידע. ויצא עקביה בדימוס. יצא מרשותו של יושב־שמים, מרשותו ומרשות בריות שלו: “לא מכם ולא מתורתכם לא מטובכם ולא מרעתכם”.

עקביה יצא בדימוס, ויוצרו של עקביה, יהודה בורלא נתבצר לו מקום נרחב באוהל ספרותנו, לאחר שכבש מרחק חדש ומרחב של אפקים חדשים, אויר הרים ומעמקי־נפש. וכאותם הרוחות המפולשים שבהרי אנטוליה כן הפליש את סיפורו לגעגועים ולחלומות ונתרווח ריאליזם שבו מרוח החלום ותשוקתו אל האגדה מצאה לה סיפוק בתוך הריאליזם, בהיוצר זו האגדה הריאליסטית של עקביה, מין שמשון חדש, שאהבתו אהבת שמשון, וכוחו כוח שמשון, והוא ביקש גם לשפוט את ישראל ולהינקם נקמת ישראל מאויביו, ולא הניחו לו פרנסי ישראל ורבניו, כי עדיין היה אדם מישראל נרדם אותה שעה וגם האומה היתה רדומה תרדמת־גלות.

ואולם הזמן אינו נרדם. הוא חוזר ומעיר ומעורר. סופם של געגועי־אין־שם שייעשו נהירים וסבירים, שיהיו כיסופים ברורים. הסיפור “כיסופים” סיפור היסטורי הוא. האגדה היתה להיסטוריה, להלכה. חומר שלה היה שף בדפנות הזמן ומבקש דמותו. הרפיסות הזורמת של הגעגועים הוצקה לתוך דפוס. יהודה חי אלקלעי גבר מהר על האַ־מורפיות של געגועי דורו, תפס רצונה של האומה להיגאל ומהרה נתפנה לבו לגאולה. מאהבתו שלו, אהבת יחיד לאשה, תקפתהו כשהיה בן שש־עשרה. מיהרה נפשו להסתנוור ולאהוב ולחלום חלום יונים מגפפות ומנקרות זו לזו, מקרבות מקור למקור והומות בקול; מיהרה לחלום חלום נשים רעולות וחלומות תעופה, כדרך העלם וכדרך העולם, כדי לחוש ולפנות אותה נפש לאהבה גדולה יותר, לאהבת ישראל ולכיסופי פדות ולמשא־הגאולה. אין ספק שדמות זו של אלקלעי, בן המזרח ונצר יהדות ספרד, רבות רמזה לו למספר וביקשה תיקונה כל שנות יצירתו של בורלא, והוא הדיר עצמו ממנה והזיר עצמו עד שתוכשר נפשו לה, בעברה תחילה כל הגלגולים הדרושים לכך, בהריחה תחילה לדמם של יחידים אחרים, נציגיו של אותו גזע ים־תיכוני; ועד ששקל תחילה כבדם של אותם הדמים במאזני הערכים האנושיים ומצאם כבדי תשוקות ויחולים ועמוקי הרהור ועמומי חלומות. אז פנה אל ההיסטוריה, לאותה תקופה נאפוליונית, שכל כך הרבתה לעורר נרדמים בעמים ולהרחיש לבבות, ומצא בה ניצנים ראשונים בשדות מלכות בית דויד, ואחד יהודה חי, ראשון לתחית יהודה, עומד בתוך שדות דויד מלכנו ושרביט בידו ומכה על ראשם של ניצנים בעבור יגדלו.

הנשתנה מזלו של יהודה בורלא המספר ברומנו ההיסטורי? אין ספק שה"היסטוריה" קיפחה כאן לא מעט את הרומאן, והשם והתואר “רומן היסטורי” יותר משמצטרפים הם דוחים זה לזה, באשר הרומן כיצירה אמנותית ממאן להיאסר לחומרותיהן של העובדות ההיסטוריות, וההיסטוריה מסרבת לקיים חזותו של משורר הרומן. בכל רומן היסטורי, אפילו האובייקטיביים והריאליים ביותר שבאמנים עוקפים את ההיסטוריה, סוטים מאחריה, מערימים עליה. את רוח התקופה הם מגלמים, ואולם בדמויותיה הראשיות של יצירתם הם נוטלים לעצמם מידה רבה של חירות, לעשותן לא על־פי התעודות ההיסטוריות שבידיהם אלא בדמות חזונם הם, כצלם וכתבנית שהוראו בסוד נפשו של היוצר. ואילו ב"מאבק", המשכו של הרומן “כיסופים”, מועטת חירות זו שנטל לעצמו המספר. יהודה חי אלקלעי היסטורי הוא מדי, עשוי על פי מקורות ותעודות, כדרך שעושים מחברי הרומנים הביאוגרפיים שבימינו. לכן אין בו חיות רבה, ואישיותו, אף־על־פי שמוסרית היא מאד, אינה קוסמת ואינה שולטת בקורא ואינה תופסתו בלבו. הקורא יודע כי אדם גדול לפניו וחלומו חלום גדול הוא. אך ידיעה זו אינה באה מכוח הראייה בצלמו אלא מכוח ההודעה עליו. יהודה חי הוא עיקרו של הרומן ומרכזו, ואולם הקורא נמלט ברצון ממרכזו של הסיפור אל היקפו, אל שאר טיפוסים שבספר, שהם פחות היסטוריים, אך חיים הם וחמים מכוח חומו של המספר. עמרם נג’ארה, רעהו השייך המשורר הערבי, כל אותם הבושנאקים הנלבבים, ואפילו בידואי המדבר, שרק בקוים מעטים תוארו – חיות יצוקה בהם, מסירותם נוגעת ללב וידידותם זוהרת כאהבה. בהם שר בורלא שיר־מזמור לידידות ולגודל הנפש ולמידות התרומיות של לב אדם. בהם נשמעים ההדים של קול המזרח מימי גאונו וגדולתו, שהוציא מתוכו נביאים וחולמים ויוצרי דת־אש. ואין פלא שכאן, בפינת־מזרח זו, נשתמרו החלומות שהפעימו את הלבבות לדרוש פתרונים; שמכאן יצאו משיחים לנסות מזלו של ישראל ומכאן גם ההתעוררות להביא גאולה לישראל שלא בדרך הנס. חלום גאולה זה שנתעורר במזרח בלבבות הרבה בעת ובעונה אחת ומלחמות נפוליון והתקוממות עמי הבלקן, כשעלילת דמשק וחרפתה החריפו את כאב השיעבוד – מאלה נברא תוכו של הרומן הזה. ניצוצות ניצוצות יוצאים מפה ומשם, ובלבו של יהודה אלקלעי הם מסתתרים להיותם ברבות הימים לאש כיסופיו הגדולים של ישראל לגאולתו. אך ידה של ההיסטוריה, שכבדה על בורלא, היא שמנעה את הקסם מהדמות הראשית ונתנתהו לעדת אנשים חיים מכל קצות הרומן. נתגבר בורלא על ההיסטוריה בעצוב טיפוסים כמו עמרם נג’ארה והשייך המשורר, הנמשכים אל המדבר כאל אדמת הרעננות האנושית העומדת בילדות־עד. ושוב תפסה הנימה האגדתית קולה בסיפור ומבקשת היא שיסיימוה בנוסחה של אגדה נלבבת עתיקה: ויהודה חי עורר את ירושלים ואת זמלין קהילתו, וזמלין עוררה את שמעון יהודה הרצל תושבה, ושמעון יהודה הרצל עורר את נכדו בנימין זאב הרצל, הוא אבי מדינת היהודים.

הייבצר מריאליזם טוב, שספג רוב חלומות, להיות לאגדה?