שמעון בן מאיר יעקב דובנוב נולד ביום ב' של ראש השנה תרכ"א (1860) במסטילאב, פלך מוהיליב, אשר ברוסיה הלבנה. ראשית חינוכו קיבל בחדר. כבן תשע החל כבר לעיין בספרי “השכלה” ונמשך בייחוד לספרי היסטוריה יהודית כמו יוסיפון, שבט יהודה וכיו"ב.

כבן י"ג כתב מאמרו הראשון: נגד המחזיקים רק בספרות התלמוד ומתעלמים או מזלזלים בתנ"ך ובספרי ההשכלה. המשיך ללמוד בבית ספר רוסי, אגב השתלמות בלימודי היהדות. רצה להיכנס לבית המדרש למורים בווילנה, לאוניברסיטה – ולא עלה בידו.

דובנוב המשיך להשתלם במדעי החברה ובדברי הימים והתמסר לאיסוף חומר לתולדות היהודים בפולין וברוסיה. היה מיוזמי החברה היהודית להיסטוריה ואתנוגראפיה ועמד שנים רבות בראשה. בהשתתפותו הערה והמתמדת חשפה חברה זו מקורות ותעודות יקרות ערך לדברי ימי ישראל במזרח אירופה ופירסמה את שלושת הכרכים של רשימות ותעודות “רגסטי אי נאדפיסי”. דובנוב פירסם אז גם מאמרים רבים בשמו וכן בחתימת “קריטיקוס”, “ס.ד.” ואח' במאספים “ייברייסקאיא סטארינא” “רוּסקי ייווריי” “ווֹסכוֹד” “ראזסוייט” ואח'.

תוך עבודתו בתרגום דברי ימי ישראל לאֶרנסט רנאַן מצרפתית לרוסית, החל להתקין לעצמו “דברי ימי עם עולם”, בלי השקפות מגמתיות והשפעות תיאולוגיות שנתפסו להן עד הנה כותבי ההיסטוריה הישראלית. לעבודה זו נרתם שמעון דובנוב במשך ארבעים שנה ויותר, בכל נפשו ומאודו, והגה בה יומם ולילה, הוסיף והשמיט, איזן וחיקר ותיקן עד רגעי חייו האחרונים.

דובנוב כתב את דברי ימי עמו בראייתו המיוחדת לו וחילק אותם לפי סדר המרכזים הרוחניים של עם ישראל: ישראל בארצו, בבל, אפריקה הצפונית, ספרד, ארצות אשכנז, מזרח אירופה, ארצות הברית וחוזר חלילה לארץ ישראל, שנעשתה בדור אחרון למרכז הרוחני החשוב ביותר של עם ישראל.

נוסף לעבודת חייו זו – הרצה דובנוב בכמה בתי ספר גבוהים ברוסיה על נושאים היסטוריים, היה ער בחיי התרבות של יהדות רוסיה ופעיל בתנועת “מפלגת העם”, שהיה בין מייסדיה וראשי דבּריה, וכן הוסיף לפרסם מאמרים ולכתוב מונוגראפיות על נושאים היסטוריים (חלקם פירסם לאחר שנים, בהיותו בברלין) כמו: המקורות של עלילת הדם, פינקסי קהילת מסטיסלאב, “חסידיאנה” (קובץ כתבים, כרוזים ואיגרות בעניין המחלוקת שבין החסידים והמתנגדים), כתבי התנגדות על כת החסידים, איגרות הבעש"ט ותלמידיו – אמת או זיוף? אבטונומיה בתולדות ישראל, תלמיידם יהודים באוניברסיטה שבפאדובה ועוד ועוד.

בשנת 1922 עזב את רוסיה – שבע רוגז על ההגבלות וההפרעות שגרמו לו בעבודתו המדעית – והגיע לקובנה בירת ליטה. כאן הוצעה לו קתידרה לדברי ימי ישראל באוניברסיטה הליטאית, אולם הפרופסורים הנוצרים לא ראו התמנותו בעין יפה וגם הוא עצמו לא יכול היה להשתקע בליטה – מחוסר תנאים אובייקטיביים להמשך עבודתו. עקר לברלין וישב שם כ־11 שנה על התורה ועל המחקר. כאן השלים את “דברי ימי עם עולם” (ברוסית), שקד על תרגומו לגרמנית, שנעשה בפיקוחו על ידי תלמידו וחברו ד"ר א. שטיינברג, והשתתף גם בתרגומי ספריו לאידיש, אנגלית וצרפתית. בשנת 1924 ערך והוציא את “פינקס המדינה” – עבודה רבת ערך לתולדות יהודי ליטה, חיי הקהילות הגדולות, תקנותיהן ופסקיהן משנות שפ"ג – תקכ"א (1623 – 1761) וייחסן לועדי הקהילות בפולין. לאחר מכן שקד על תולדות התנועה החסידית ובשנות 1930–32 (תר"ץ – תרצ"ב) יצא לאור ספרו החשוב: תולדות החסידות בתקופת צמיחתה וגידולה, על יסוד מקורות ראשונים נדפסים וכתבי יד (הוצ' “דביר” בשלושה ספרים). באותו זמן גם כתב (רוסית) את “ספר החיים” שלו, בשלושה כרכים (רק כרך א' ראה לע"ע אור בעברית, בתרגום מ. בן אליעזר).

בשנת 1933 החריפו תעלולי הנאצים ותכפו הרדיפות על היהודים. דובנוב ראה שאין לפניו דרך אחרת אלא להימלט מכאן. עבר לריגה בירת לאטביה והסתדר ב"יער המלך" יחד עם אשתו, בחברת ידידים ומוקירים.

בזמן שבתו בריגה גמרה הוצאת “דביר” בא"י את הדפסת הכרך העשירי של “דברי ימי עם עולם” בעברית וזה גרם לו למחבר שמחה רבה ואושר אין קץ: “נתגשם חלומו לראות את ההיסטוריה הלאומית שלו בשפה המקורית של האומה”. בריגה גם הספיק לכתוב כרך י"א (אחרון) של “דברי ימי עם עולם”, הדן בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, וכן להוציא מהדורה חדשה (רביעית) מתוקנת ומעודכנת של כל ההיסטוריה הישראלית (1939). בראש הספר הי"א כתב: מתחילה לא חשבתי להמשיך סקירה זו עד הימים האחרונים. אבל דווקה בשנה האחרונה (1938 וראשית 1939) אירעו מאורעות שלא היו כמותם לרוע בכל תקופות הריאקציות הקודמות ולא יכולתי שלא להכניס אותם כאן. מן הצד השני – אי אפשר לכותב “דברי ימי עם עולם” שלא להוליך את הקורא עד ההתאבקות האחרונה על מרכז לאומי גדול בארץ ישראל. דובנוב חזה כבר בעיני רוחו את תקומת מדינת ישראל, אף כי היה בתוך המערבולת של השמדת עמו. הנאצים התקרבו גם ללאטוויה. קמה בהלה בין היהודים. דובנוב קיבל רשיון כניסה לארצות הברית בהשתדלות ידידיו וגם הזמנה מידידיו לעלות לארץ. רצה בכל נפשו ומאודו לבוא לארץ ישראל אולם עייף ורצוץ היה האיש וחשש “שמא לא יגיע לגבולות הארץ בגלל שיבתו וייגזר עליו להישאר בתוך המדבר הגדול הזה” וגם כתב לידידיו: “קשה לי לעזוב את מעט הצאן באירופה”. ובינתיים פלשו הנאצים ללאטביה ותכפו השמדות. ארכיונו ההיסטורי והספרותי של דובנוב הוחרם. הוא בעצמו הועבר לגיטו. ההיסטוריון ראה במו עיניו את הקץ הבא על יהדות אירופה והתאכזב מרה מהשפעתו שהאמין בה כל ימיו, כי עתיד היהדות תלוי אך ורק בהתקדמות העתידה של האנושות והיהדוּת תוכל להוסיף ולהתקיים בין העמים.

ב־30 בנובמבר 1941 הוציא לפני שערי הגיטו עם כל היהודים. אולם הצליחו להצילו ולהעבירו לרובע המצומצם של הגיטו, “הגיטו הקטן”. גם משם הוצאו יום יום אלפי יהודים להורג. מה מתרחש כאן? – שאלוהו מבוהלים שכניו – השמדת היהודים, ענה הפרופסור באנקת דום. ובאחד הלילות, אור לי"ח בכסליו תש"ב (8 בדצמבר 1941) הוצא דובנוב להורג, עם שאר אחיו, כשהוא חולה שפעת וקודח, ונקבר למחרת בקבר האחים של בית הקברות בגיטו ריגה.

נפל דובנוב ו"דברי ימי ישראל נמשכים והולכים".