(1010–1030 לפני הספירה לערך)

 

§13 המלחמות עם פלשתים ועמלק    🔗

בשעה שהוכרז שאול למלך היה מצבם של בני ישראל קשה ביותר. הפלשתים שלטו בכמה ערי ישראל בקרב הארץ, ואפילו בגבעת בנימין, עיר מולדתו של שאול, עמד חיל־מצב שלהם. לפי המסופר במקרא הרחיקו הפלשתים מן הערים הנכבשות את כל חרשי הברל ולא היו ישראל יכולים ללטוש את חרבותיהם וחניתותיהם. העם הנדכא תלה כל תקוותו במלך החדש, שכבר הוכיח אומץ־לבו במלחמה שבעבר הירדן. ושאול לא איחר לקיים תקוות אלו. בכל כוחו התכונן לגאול את ארץ מולדתו מעול זרים.

בשנים הראשונות למלכותו עסק שאול בסידור צבא־קבע הגון. משלושת אלפים גיבורי חיל הרכיב גדוד נבחר, בסיס הצבא הישראלי, שאליו עתיד להתחבר בימי מלחמה חיל־העם. בראש הצבא עמדו שאול עצמו ויונתן בנו הבכור. בן המלך הצטיין באומץ־לב מיוחד ובחיבה לארץ ולעם. מתוך שאיפתו היתירה להושיע את עמו מיד לוחציו גרם יונתן למלחמה מכריעה עם הפלשתים, כי הרג את נציב פלשתים בגבע. כשפשטה השמועה על־דבר מעשה־גבורה זה נאספו אל שאול אנשים גיבורים ובני חיל לצאת למלחמה על אויבי ישראל.

הפלשתים נאספו אף הם להילחם עם ישראל, “שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב”, וחנו במעבר מכמש, לא רחוק מגבעה. צבא שאול היה חלש מצבא פלשתים, ומספר אנשיו המתנדבים קטן. כמה מהם היו מחוסרי כלי זין, והתחבאו “במערות ובחווחים ובסלעים ובצריחים ובבורות” או שעברו את הירדן, אבל מסירות־הנפש של מגיני־המולדת המועטים עשתה מה שלא היה עושה צבא גדול במניין. הפלשתים הבוטחים בנצחונם התפזרו בסביבות מכמש לשלול שלל ולבוז בז והשאירו במחנה רק גדוד קטן. ושלוה זו של האויב ניצל יונתן הגיבור. מחנה פלשתים היה על גבי הר מוצק ותלול, ויונתן ונושא כליו טיפסו ועלו חרש על ההר והתחילו הורגים בפלשתים. הללו סבורים היו שהמתקיפים הולכים בראש צבא רב “ותהי חרדה במחנה ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים”. כשראו שאול ובני גדודו כי הפלשתים נסים רדפו אחריהם והכּו בהם מכה רבה, ואף המתחבאים בהרים נוספו על הרודפים.

סופר הקורות הקדמון (ששאב את הסיפור, כנראה, מן האפּוֹס העממי “מלחמות יהוה”) מוסיף בתיאור מלחמה זו עוד פרטים אחדים, שבהם מורגש רוח הזמן ההוא ונראית בבואה של המושגים הלאומיים והדתיים הקדומים. כדי שלא לתת לפלשתים לנוס לארצם הכריז שאול לאמור: “ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב – ונקמתי מאויבי”. וגיבורי שאול הושבעו ביום ההוא שלא לנגוע בשלל. כל אותו היום רדפו אחרי האויב. לעת ערב, אחרי בוא השמש, עייף העם מאד “ויעט העם אל השלל ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם” שלא כדין, כי צריך היה לשפוך את הדם קודם האכילה. “ויגידו לשאול לאמור הנה העם חוטאים ליהוה לאכול על הדם, ויאמר: בגדתם!” אבל מיד מצא תקנה לחטא זה: ציוה להציב אבן גדולה כעין מזבח ולשחוט שם “איש שורו ואיש שיהו” ולהקריב מאימורי הזבחים לגבוה. ועוד בו בלילה ביקש שאול להמשיך רדיפת הפלשתים. כנהוג, שאל תחילה באלהים באמצעות הכהן: “הארד אחרי פלשתים, התתנם ביד ישראל?” ולא ענהו האפוד. שתיקה זו העידה על חטא בקרב המחנה. התחילו בודקים בגורל, ושאוּל שאל את האפוד בזו הלשון: אם החטא בי או ביונתן בני הבה אורים; ואם החטא בעם ישראל הבה תמים".¹ על פי תשובתו של האפוד נלכד יונתן, שלא שמע בהשביע אביו את העם, וכשראה הלך דבש ביער טבל את מטהו וטעם מעט דבש. על פי דין היה חייב מיתה, שהרי עבר פי המלך, אבל העם מיחה בידו ואמר: “היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?! חלילה! חי יהוה, אם יפול משערות ראשו ארצה”, ויונתן לא מת, כך נגמר היום הגדול שבו ניצחו ישראל את גיסות הפלשתים.

הנצחון הזה גרם, כנראה, ליציאת חיל־מצב הפלשתים מנחלות בנימין ואפרים. אבל עדיין לא נגדעה קרן פלשתים. לאחר שנים אחדות שבו להתנפל על ישראל ובכל פעם ופעם הוכו אחור בידי גיבורי ישראל.

הנצחונות על הפלשתים עוררו רוח העם. אבל מתוך לאומיות יתרה עשה שאול לפעמים מעשים שלא היו מוכרחים לשם הגנת המדינה. לפי סיפור סתמי אחד שבמקרא יש לשער כי שאול נלחם גם בתושבים הכנענים השלווים שלא נטמעו באומה הישראלית ובדתה. כך עשה הרג בגבעונים שבנחלת בנימין, שלפנים, בימי כיבוש הארץ, כרתו להם בני ישראל ברית לחַיותם. ועוד מלחמת־חרם אחת ערך שאול, מטעמים מעשיים וכלכליים, היא המלחמה עם עמלק, עַם השוסים שעל גבול ארץ ישראל.

מלחמה זו בעמלק, שהכתוב מתארה כמין מלחמת־מצוה, אין ספק שיסודה בעובדה היסטורית. העממים הנודדים שבעבר הירדן ובערבות הנגב, שבימי השופטים היו עולים על ארץ ישראל לשחתה (§7), לא יכלו מעתה לפשוט על הארץ שיש בה צבא מוכן להגנה, אבל קצתם היו מוסיפים להתנפל על ירכתי הארץ – על גלילות הנגב של נחלת יהודה ושבטי עבר הירדן. ביחוד הציקו לישראל העמלקים הפראים, שהיו נעים ונדים בין גבול הנגב של כנען ובין מדבר סיני. בני ישראל היו שׂוטמים את השוסים הללו מאז, וכן הכתוב אומר: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך; והיה בהניח יהוה אלהיך לך מכל אויביך – תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח”. בימי מלכות שאול הגיעה שעת הכושר להחריב מערת־פריצים זו שעל גבול הנגב. חיל עם ישראל ושאול בראשו, בהשתתפות יוצאי צבא משבט יהודה – שכנו של עמלק – הכּה את מחנה עמלק ותפס את אגג מלכם חי. ראש המעוררים למלחמת־מצוה זו היה הנביא הישיש שמואל, והסיפור המקראי מתאר את כל העניין בצורת מחלוקת בין המלך והנביא:

“ויאמר שמואל אל שאול: “כה אמר יהוה צבאות: לך והכיתה את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור”. וישמע שאול את העם, מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה. ויבוא שאול עד עיר עמלק, ויאמר שאול אל הקיני: “לכו סורו רדו מתוך עמלק, פן אוסיפך עמו – ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים”. ויסר קיני מתוך עמלק. ויך שאול את עמלק, ויתפושׂ את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב; ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר ולא אבו החרימם. ויבוא שמואל אל שאול ויאמר לו שאול: “הקימותי את דבר יהוה”. ויאמר שמואל: “ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע?!” ויאמר שאול: “מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח ליהוה אלהיך, ואת היותר החרמנו”. ויאמר שמואל: “החפץ ליהוה בעולות וזבחים כשמוע בקול יהוה? יען מאסת את דבר יהוה וימאסך ממלך”. ויאמר שאול אל שמואל: “חטאתי כי עברתי את פי יהוה ואת דבריך – עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עמי והשתחויתי ליהוה אלהיך”. וישב שמואל אחרי שאול וישתחו שאול ליהוה. ויאמר שמואל: “הגישו אלי את אגג מלך עמלק”, וילך אליו אגג. ויאמר שמואל: “כאשר שכלה נשים חרבך כך תשכל מנשים אמך”. וישסף שמואל את אגג לפני יהוה בגלגל. וילך שמואל הרמתה, ושאול עלה אל ביתו גבעת שאול, ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו” (שמואל־א ט"ו, בהשמטות).

מה קרה באמת בין המלך והנביא שהמליך אותו, אין אנו יודעים. ממהלך המאורעות המאוחרים ניכרות הכוונות המדיניות שביסוד האגדה. בסיפור המקראי בולטת שאיפתו של המספר המאוחר להצדיק את המהפכה, שבסיבתה עברה המלוכה מבית שאול הבנימיני אל בית דוד משבט יהודה, אבל על צד האמת היתה מהפכה זו פרי גורמים מדיניים מורכבים.

 

§14 הצטיינות דוד והתעלות שבט יהודה    🔗

אין אנו יודעים על מצב השלטון הפנימי בארץ בימי שאול אלא מעט מן המעט. רק זה ברור לנו: התאחדות חלקי המדינה לא נשלמה עדיין, אלא היתה בגדר ההתהוות. השלטון הממשי של שאול נצטמצם, כנראה, רק במרכז הארץ – בנחלות אפרים ובנימין וירכתי הארץ דבקו בברית־המדינה החדשה רק קימעה־קימעה. עיר המלוכה של שאול נמצאה בגבעה,מקום מולדתו, שנקראה מעתה על שמו “גבעת שאול”. כאן ישב המלך עם משפחתו בסביבה צנועה שלא נבדלה בהרבה מן הסביבה הפשוטה של השופטים לפנים. לשאול היו ארבעה בנים, מהם נודעו לשם בדברי הימים רק שניים: הגיבור במלחמת פלשתים יונתן ויורש הכסא אישבעל. המקורבים למלך היו ברובם בני משפחתו ושבטו. בעל השפעה יתירה היה בן דודו אבנר, שר־צבא חרוץ.

בימי מלכות שאול היה קיים מרכז דתי קטן בעיר נוֹב הסמוכה לגבעה. בנוב גרו הכהנים מבני עלי, שניצלו אחרי חורבן שילה (§8). כאן ערכו להם מקדש מעט ובו נמצאו אפוד ושאר צרכי פולחן. בראש כהני נוב עמד אחימלך בן־שילשים לעלי. אחימלך או אחיה² היה הולך עם שאול במלחמותיו הראשונות ומגיד לו עתידות באורים ותומים. שאול שקד על שמירת פולחן־יהוה הלאומי וביעור היסודות האליליים. הכתוב מספר, כי שאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ כדי להוציא מלב העם את אמונות ההבל. ואף על פי כן בא סיפור מאוחר, שנכתב ברוח הכהונה והדביקות במלכות בית דוד, ומוצא פגם במעשי שאול, ומסיבה זו ניחם שמואל על שהמליכהו. שמואל, שהוא כאן סמל הכהונה והנבואה, רב פעמים אחדות עם שאול ולבסוף נתפרדה החבילה. הסיבה של אחד הריבות היתה מלחמת עמלק המתוארה למעלה. ודאי לא היתה דעת הנביא נוחה מן המלך שהיה טרוד תמיד בעסקי מלחמה, שלא דאג הרבה לשלטון הפנימי וגם לא תיקן מרכז כללי לעבודת יהוה במקום שילה שנחרבה ולא מצא מקום מקלט לארון הברית העזוב. מחלוקת זו שבין המלך והנביא שזורה, כנראה, במחלוקת של בתי־המלכות, שהיא בעיקרה לא תחרות אישים אלא תחרות שני שבטים ראשיים התובעים משפט הבכורה במדינה המאוחדת.

אחרי חורבן מקדש שילה, כשניטלה מאפרים הבכורה בתוך שבטי ישראל, עברה ההגמוניה בישראל לשבט בנימין,שממנו יצא שאול המלך. המרכז המדיני נעתק ממרכז הארץ נגבה. אבל עתיד היה להדרים עוד יותר, עד לנחלת שבט יהודה. בנימין לא היה אלא שבט־ביניים בין אפרים בעל ההגמוניה לשעבר ויהודה בעל ההגמוניה לעתיד. עד ימי המלכים היה שבט יהודה שוכן לבדד, הרים סביב לו, ולא השתתף בעסקי כלל האומה. בפעם הראשונה נמשכו בני יהודה לתוך חוג ענייני הכלל בימי שאול, כשנעתק מרכז המדינה עד גבול נחלתם. מלחמת שאול עם עמלק נערכה, כנראה, לטובתם ובהשתתפותם, שהרי שוסי מדבר אלו שכניהם היו. וזמן מועט אחרי מלחמת עמלק הופיע בחצר שאול אדם אחד, שעתיד להיות אבי בית־המלכות הלאומי התקיף והמאריך־ימים ביותר ולהעביר את ההגמוניה בישראל לידי שבט יהודה.

בין גיבורי־המלחמה, שהלכו עם שאול למלחמה,נמצאו בני ישי מבית לחם יהודה. ומהם הצטיין הצעיר, דוד, יפה־תואר, חכם ואמיץ־לב. בבחרותו היה רועה צאן אביו בסביבות בית לחם. לפי האגדה היה משורר ויודע נגן; גם במעשי גבורה הצטיין: פעם אחת התנפלו ארי ודוב על עדרו לטרוף טרף והוא המית את שניהם. מפני מעלותיו אלה נשא חן בעיני שאול. בימים ההם היו מצויות תגרות קטנות עם הפלשתים, שהיו פושטים בנחלות יהודה ובנימין, ובתגרות הללו היו לפעמים ראשי המחנות, “גיבורי” הפלשתים וישראל, עורכים ביניהם מלחמות־בינַיים. באחת התגרות הללו הצטיין דוד ונתפרסם בעם. לפי הסיפור המקראי מעשה שהיה כך היה:

ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה ויתנו בין שוכה ובין עזקה, ושאול ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה, ופלשתים עומדים על ההר מזה וישראל עומדים על ההר מזה, והגיא ביניהם. ויצא איש הביניים ממחנות פלשתים, גלית שמו מגת, גבהו שש אמות וזרת, ויעמוד ויקרא אל מערכות ישראל ויאמר להם: “ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להילחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים: ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו”. וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו וייראו מאד. ויאמר איש ישראל: “הראיתם האיש העולה הזה? כי לחרף את ישראל עולה. והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול; ואת בתו יתן לו, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל”. ויגש הפלשתי השכם והערב ויתייצב ארבעים יום. ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם. וישכם דוד בבוקר ויטוש את הצאן על שומר וירץ המערכה… והנה איש הביניים עולה, גלית הפלשתי. ויאמר דוד אל שאול: “עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה”. ויאמר אל דוד: “לא תוכל ללכת להילחם עמו, כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו”. ויאמר דוד: “יהוה אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה”. ויאמר שאול אל דוד: “לך, ויהוה יהיה עמך”. וילבש שאול את דוד מדיו, ונתן קובע נחושת על ראשו, וילבש אותו שריון. ויחגור דוד את חרבו מעל למדיו ויואל [וילא] ללכת כי לא ניסה. ויאמר דוד אל שאול: “לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי”, ויסירם דוד מעליו. ויקח מקלו בידו, ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל, וישם אותם בכלי הרועם אשר לו ובילקוט וקלעו בידו, ויגש אל הפלשתי. ויאמר הפלשתי אל דוד: “הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?” וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע, ויך את הפלשתי אל מצחו, ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה, וירץ דוד ויעמוד אל הפלשתי, ויקח את חרבו, וישלפה מתערה, וימותתהו, ויכרות בה את ראשו. ויראו הפלשתים כי מת גיבורם וינוסו. ויקומו אנשי ישראל ויהודה ויריעו, וירדפו את הפלשתים. ויהי בבואם, בשוב דוד מהכות את הפלשתים, ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לקראת שאול המלך בתופים, בשמחה ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה: “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו” (שמואל־א י"ז; י"ח א–ז, בהשמטות ובשינויים קלים).

בסיפור אחר (שמואל־ב כ"א, י"ט) מיוחס הנצחון על “גלית הגתי” לאלחנן בית־הלחמי, אחד מגיבורי דוד־המלך. אבל ערבוביה זו של שמות וזמנים אינה סותרת את עיקר הסיפור, על מעשי גבורותיו של דוד במלחמותיו בפלשתים עוד בחיי שאול.

בשכר אומץ־לבו של דוד מינהו שאול לנושׂא כליו. ביחוד אהב שאול את נגינתו של דוד, שהיתה מסלקת את הרוח הרעה שהיתה שורה עליו לפעמים. גם במשפחת המלך נתחבב דוד. יהונתן בן המלך התרעה אתו ונעשה ידיד נפשו; ומיכל בת המלך אהבתהו והיתה לו לאשה. מעשי גבורתו של דוד ונצחונותיו על אויבי ישראל עשוהו לחביב העם. שמו הטוב של שאול הועם מפני זהרו של השם החדש. השיר “שהכֹה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו” – מציין את השינוי באהבת העם. ומכיון שבימים ההם היתה המלוכה ניתנת בשׂכר הגבורה – אין פלא בדבר, שבקרב העם נתעוררה ההרגשה, כי הגיבור הצעיר מבית לחם יצלח למלוכה יותר מן המלך שאול. וביחוד נתפשטה הרגשה זו בשבט יהודה.

כך התחילה התחרות בין שאול ודוד, מתחילה בחשאי ואחר־כך בגלוי. משעה שהרגיש המלך, כי חתנו עלול להיות כצר לו וליטול את כסא המלוכה משבט בנימין, נהפכה הריעוּת וקרבת־המשפחה לשנאה. פרסוּמו של דוד, שהלך הלוך וגדול, עורר בלב שאול דאגה וקנאה. בשעות של רוח רעה נדמה לשאול, שדוד משתדל למשוך אליו את לב העם כדי להסב לעצמו את המלוכה ולתכלית זו התחתן בבית המלכות, ועל כן חרה אפו של המלך הקפדן והחולה ונכון היה להמית את חתנו. פעם אחת – מספר הסיפור המקראי על שאול – “והוא יושב בביתו וחניתו בידו ודוד מנגן ביד, ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר, ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר, ודוד נס ויימלט בלילה”. מאז גברה החשדנות החולנית של שאול. בן־המלך יונתן ניסה לפשר בין אביו ודוד, ולא עלה בידו. שאול הרגיש את עצמו נרדף והשתדל בכל כוחו להיפטר מבן תחרותו. פעם אחת שלח שאול אנשים אל בית דוד לארוב לו ולהמיתו, אלא שהדבר נודע למיכל אשתו והיא הורידתהו בלילה בעד החלון וכך ניצל ממוות.

לפי המסופר בכתוב ברח דוד לרמה, מקום מגורי הנביא הישיש שמואל. יש לשער, כי רק כעת (ולא קודם לכן, כדברי מסורת האגדה שמואל־א ט"ז, א–יג) נתקרב הנביא לדוד והועידו למלך לעתיד, שמואל נתן בכוח קדושתו יפוי־כוח לשאיפותיה של משפחת דוד.

בינתיים נהפכה המחלוקת שבמשפחת המלך לפירוד מדיני. שאול רדף עם גדוד צבאי אחרי חתנו המורד, שנמלט לסביבות רמה. לכאן בא אל דוד ידיד נפשו, יהונתן בן שאול, וניחם אותו. פעם אחת, בראש חודש, כשהיו כל בני בית המלך ומקורביו מסובים עם המלך, ביקש יהונתן את אביו להשלים עם דוד. שאול כעס כעס גדול וקרא לבנו בקול: “כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תיכּוֹן אתה ומלכותך, ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא”. יהונתן לא עשה כדבר אביו, אלא יצא בהיחבא אל דוד ויעץ לו להרחיק נדוד, כי גדול חרון אף המלך.

 

§15 ריב שאול ודוד    🔗

ההתנצחות שבין שאול ודוד מתוארת בסיפורי המקרא מתוך מגמה מדינית גלויה: שאול המלך, שיהוה מאס בו, רודף בלי הרף אחרי דוד אהוב יהוה, שנועד משמים לרשת את כסאו. יש לשים לב לנשיאת פנים זו לצד אחד ברצותנו לפרש כראוי את המאורעות הבאים של הדראמה ההיסטורית, כפי שהם נמסרים בקבלות הקדומות.

לדוד הגיעו ימי נדודים קשים. בדרכו בא לנוב, עיר הכהנים. הכהן הגדול שבמקדש נוב, אחימלך, קיבל אותו בסבר פנים יפות ונתן לו אוכל ונשק. משם ברח דוד אל גבול פלשתים והסתתר במערת עדולם שבנחלת יהודה. לשם נתקבצו אליו כמה מבני שבטו, ושם נצנץ, כנראה, לראשונה רעיון בית המלכות משבט יהודה. תחילה החזיקו בו בני משפחתו של דוד בבית לחם ואחר כך נתפשט הרעיון בין שאר בני השבט. בתוקף המאורעות נעשה דוד למרכז התנועה המדינית, שהתנגדה למלכות שאול. הכתוב מספר, כי בעדולם התלקטו אל דוד “כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש – ויהי עליהם לשׂר ויהיו עמו כארבע מאות איש.”

השמועה על דבר גדודו של דוד חיזקה את חשדיו של שאול. המלך הכריז, כי דוד מורד במלכות הוא, והתחיל רודף את כל החשודים בקשרים עם דוד. כשנודע לו כי דוד היה בנוב ונתקבל שם בסבר פנים יפות, שלח לקרוא את אחימלך ושאר כהני נוב וגער בהם בשצף קצף: “למה קשרתם עלי אתה ובן ישי, בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלהים, לקום אלי לאורב כיום הזה?” אחימלך השיב, שהכהנים קיבלו את דוד בכבוד לפי שהוא חתן המלך ולא ידעו כלל סיבת מנוסתו, אבל שאול אטם אזנו משמוע דברי התנצלות ועל פי פקודתו נהרגו אחימלך וביתו ושאר כהני נוב. והעיר נוב והמקדש שבתוכה נחרבו, ורק אחד מבני אחימלך, אחיטוב, נמלט אל דוד ולקח עמו אפוד מן המקדש שנחרב.

דוד התהלך ממקום למקום בראש גדוד מזוין, ובעיקר הסתופף במדבר יהודה. על גדודו נוספו גם בני משפחתו מבית לחם, ומהם נצטיינו באומץ לבם בני אחותו יואב ואבישי. הגדוד היה פוגע לפרקים בפלשתים. כשנודע לדוד, כי “פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות”, התנפל עליהם, הכּה בהם מכה גדולה והושיע את העיר. כששמע שאול, כי בא דוד לקעילה אמר: “נִכַּר אותו אלהים בידי כי נסגר לבוא בעיר דלתיים ובריח”,והתכונן ללכת עם צבאו לצור עליו. דוד שאל באפוד על פי אביתר הכהן, אם יסגירוהו בעלי קעילה ביד שאול, והאפוד השיב: “יסגירו”. מיד נמלט דוד מקעילה, הוא ואנשיו.

בכלל, אי אפשר היה לדוד לשהות במקום אחד, כי שאול רדף אחריו כל הימים. וכמעט שהדביקהו במדבר זיף, אלא שפתאום נודע לשאול, כי פלשתים פשטו על הארץ, ומוכרח היה לצאת לקראתם למלחמה. כששב מן המלחמה הוסיף לרדוף את דוד במדבר עין גדי שעל שפת ים המלח. כאן קרבו גדודי שאל ודוד זה אל זה כמה פעמים, אבל לידי התנגשוּת מכריעה לא באו.

דוד הוכרח לנוע ולנוד ולחיות על חרבו. גדודו הפיל חתיתו על סביבות חברון, ויושבי המקומות היו מעלים לו מס, כי כן נהגו (ונוהגים עד היום בקצת מקומות בערב) בימים ההם לשלם שכר לגדודים מזוינים על שאינם פוגעים בנפש וברכוש ושומרים את התושבים מפני ליסטים ממש. ציור בולט מן החיים ההם אנו מוצאים בסיפור על דבר העשיר נבל מכפר כרמל הסמוך לחברון, שסירב לתת “מתנה” לדוד ולאנשיו בימי חג הגוזזים שלו. דוד שלח עשרה נערים לומר לנבל בשמו: “שמעתי כי גוזזים לך, עתה הרועים אשר לך היו עמנו, לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל. תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד”. על הדברים הללו ענה נבל עזות: “מי דוד ומי בן ישי? היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו! ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?!” כששבו הנערים לדוד וסיפרו לו דברי נבל, לקח עמו ארבע מאות איש חגורי חרב ועלה על בית נבל. אבל בדרך יצאה לקראתו אביגיל אשת נבל, יפת תואר וטובת שכל, וכיפרה את פניו במנחה, ולמענה נמנע דוד מהרע לבית בעלה. כעבור ימים אחדים עשה נבל משתה גדול, שתה לשכרה ומת, ואביגיל נישאה לדוד.

בינתיים הוסיף שאול לרדוף אחרי דוד, עד שהוכרח לעזוב נחלת שבטו ולהימלט עם גדודו לארץ פלשתים, לחסות שם בצל אויבי ישראל שנלחם בהם לפנים בגבורה יתרה. אחד ממושלי פלשתים, אכיש מלך גת, קיבל את הנמלטים ברצון, בתקוותו כי דוד, השונא למלך ישראל, יעזור לו במלחמתו עם ישראל. על פי בקשת דוד נתן אכיש לו ולאנשיו את צקלג למושב. משם היה דוד וגדודו פושטים על עמלק ושאר העממים הנודדים שבנגב כנען ולוקחים “צאן ובקר וחמורים וגמלים ובגדים”, ולאכיש אמר כי פשט על נגב יהודה. מרמה זו לטובת ישראל נחשבה בעיני הכתוב לצדקה.

מצבו של דוד היה קשה מאד: כחוסה בצל פלשתים חייב היה ביום מלחמה ביניהם ובין ישראל לעמוד במערכות האויב, לבגוד בעמו ולאבד כל עתידו. אבל שׂיחקה לו השעה ובמקרה ניצל מחרפה זו. פעם אחת נקבצו פלשתים ויצאו למלחמה על ישראל, “וסרני פלשתים עוברים למאות ולאלפים, ודוד ואנשיו עוברים באחרונה עם אכיש, ויאמרו שרי פלשתים: 'מה העברים האלה? הלוא זה דוד אשר יענו לו במחולות לאמר הכּה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו! ישוב אל מקומו ולא ירד עמנו במלחמה, ולא יהיה לנו לשׂטן במלחמה; ובמה יתרצה זה אל אדוניו הלוא בראשי האנשים ההם!” ואכיש הוכרח להחזיר את דוד ואנשיו לעיר צקלג. אולם כששבו לצקלג מצאו את העיר שרופה באש, ונשיהם ובניהם ובנותיהם נשבו ביד העמלקי. “וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כוח לבכות”. אביתר הכהן ניחם אותו וניבא לו בשם אלהים על פי האפוד כי אם ירדוף אחרי עמלק השׂג ישׂיג והצל יציל. דוד לקח עמו ארבע מאות איש ורדף אחרי העמלקים והדביקם כשהם “נטושים על פני כל הארץ, אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל הגדול אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה. ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער, אשר רכבו על הגמלים וינוסו. ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק, ואת שתי נשיו הציל דוד”.

 

§16 מות שאול    🔗

כששמע שאול כי הפלשתים עולים שוב למלחמה על ישראל קיבץ את כל חילו וחנה בעמק יזרעאל אצל הר גלבוע. “וירא שאול את מחנה פלשתים ויירא ויחרד לבו מאד, וישאל שאול ביהוה ולא ענהו יהוה גם בחלומות גם באורים גם בנביאים”. לבו של המלך אמר לו, כי מרה תהיה אחריתו. אחרי המון מלחמות קטנות הגיעה שעת הקרב המכריע. שמואל הנביא כבר לא היה בחיים,ובצר לו פנה שאול לבעלת אוב, אף על פי שהוא עצמו “הסיר אתהאובות ואת הידעונים מן הארץ”. נאים הם דברי הסיפור המקראי:

ויאמר שאול לעבדיו: “בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה”. ויאמרו עבדיו אליו: “הנה אשת בעלת אוב בעין דור”. ויתחפש שאול וילבש בגדים אחרים וילך הוא ושני אנשים עמו, ויבואו אל האשה לילה. ותאמר האשה “את מי אעלה לך?” ויאמר: “את שמואל העלי לי”. ותאמר: “איש זקן עולה והוא עוטה מעיל”. וידע שאול כי שמואל הוא, ויקוד ארצה וישתחו; ויאמר שמואל אל שאול: “למה הרגזתני להעלות אותי?” ויאמר שאול: “צר לי מאד, ופלשתים נלחמים בי, ואלוהים סר מעלי, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות– ואקרא לך להודיעני מה אעשה”. ויאמר שמואל: “ולמה תשאלני? ויהוה סר מעליך ויקרע את הממלכה מידך, ויתנה לרעך לדוד; ויתן יהוה גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי”. וימהר שאול ויפול מלוא קומתו ארצה".³

הפלשתים קרבו אל מחנה ישראל. כמו לפנים, בימי עלי ושמואל, נמצא שדה הקטל במרכז הארץ, בעמק יזרעאל. מלחמה כבדה ניטשה בהר גלבוע והפלשתים גברו. אלפי חללים מישראל כיסו את צלעות הר גלבוע. יהונתן ועוד שני בני שאול נפלו לפי חרב. שאול היה פצוע מחיצי האויבים, ומתוך הרגשת המוות המשמש ובא אמר לנושא כליו: “שלוף חרבך ודקרני בה, פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי”. ולא אבה נושא כליו כי ירא מאד. בייאושו הפיל שאול את עצמו על חרבו ומת. וכאשר ראו בני ישראל כי מת מלכם – “ויעזבו את הערים וינוסו”.

“ויהי ממחרת ויבואו פלשתים לפשט את החללים, וימצאו את שאול ואת שלושת בניו נופלים בהר הגלבוע, ויכרתו את ראשו ויפשיטו את כליו וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת העם… ואת גוויתו תקעו בחומת בית שן [שאן]. וישמעו יושבי יביש גלעד⁴ את אשר עשו פלשתים לשאול, ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גווית שאול ואת גוויות בניו מחומת בית שׁן ויבואו יבשה וישרפו אותם שם ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה.”

לדוד נודע דבר מות שאול ובניו מפי עמלקי אחד שנמלט ממחנה ישראל לצקלג. לפי המסופר בכתוב סבור היה פליט זה כי ישַמח לב דוד בבשורה זו ויבוא על שכרו, לפיכך התיימר כי הוא המית את שאול. אבל דוד גער בו: “איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח יהוה?!” וציוה להרגו.

על מות שאול ויהונתן קשר העם שיר מספד המיוחס לדוד, ובכל אופן קרוב הוא לזמן המאורע.⁵ בניגוד לסיפורי המקרא, שיש בהם כוונה מדינית, ניכרים בשיר זה געגועי העם על חביביו שמתו מות גיבורים:

הַצְּבִי⁶ יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל!

אֵיך נָפְלוּ גִיּבֹוִרים!

אַל תַּגִּידוּ בְגַת,

אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְּׁקְלוֹן,

פֶּן תִּשְׂמַחנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים,

פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.

הָרֵיֵ בַגּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם!

כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים,

מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ [מָשׁוּחַ] בַּשֶּׁמֶן.

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים!

בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ.

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבַרוּ.

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה,

הַמַּלְבִּישְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים,

הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה!

יְהוֹנָתָן,עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלַל!

אֵיך נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה

כך נגמרה המלכות הראשונה בישראל, שׂבעת עוצב ורוגז. בן הכפר שעלה לגדולה ברצון העם לא היה שליט ברוחו, כראוי לארדיכלה של מדינה. קפדן היה וחסר כוח־הסבל של דבּר. בזכרון העם נשתמר פרצופו של שאול הגיבור, איש המלחמה ומגן הארץ, אבל לא בשירת העם ולא בסיפורי המקרא רואים אותו כבונה המדינה או כמאחד האומה. תפקיד מורכב זה שמור היה לבאים אחריו.