חברי התימנים, אלה שהיו לפני כן חברים בהסתדרות ואלה הנכנסים אליה עכשיו! עד סוף מלחמת העולם הקודמת היינו לגמרי מחנה אחד. אתם, ואלה שקדמו לכם. יחד אתנו בניתם את ההסתדרות החקלאית. רק אחר־כך בא פירוד בין חלקים מאתנו. בא פירוד המעשים, אבל היה גם פירוד הלבבות. לא אגיד, כמה היה קשה לי לפעמים בימים ההם להיפגש עם ידידי היקר אברהם טביב.

איך זה נתרחקו הלבבות?

כשקראתי לפני כמה שנים ב"דבר" מאמר מאת ישראל ישעיהו, הרגשתי משהו חדש. אמרתי לעצמי: הנה קול מיוחד נשמע מאת התימנים, קול אשר עליו חלמתי עוד בהיותי שם, שלא תהא מורגשת בו שום מחיצה בינינו ובינם. שאלתי ב"דבר", מיהו החבר הזה. הוגד לי שזהו צעיר מתימן שבא זה מקרוב לארץ. וזה היה אחד הצעירים החדשים שלהם ציפיתי ימים רבים. אזכור: בהיותי בתימן לפני 33 שנים הגעתי באחד הימים לעיר סֶדֶה, לעירו של ישראל ישעיהו. משם כתבתי לארץ־ישראל את אחד המכתבים הארוכים על התימנים ובו תיארתי את כל הכוחות שהחלק הזה של עמנו אוצר בתוכו למען בנין הארץ. ראיתי אותם כאנשי עבודה, כאנשי כפר, כחברים נאמנים למחנה העבודה בעתיד. בשנה ההיא, בעת היותי בתימן, נוצרה כאן דגניה. בזמן ההוא נתכנסה הועידה הראשונה של פועלי הגליל. שם הגיעו אלי הידיעות האלה מגליונות “הפועל הצעיר”. לא יכולתי לדבר עם התימנים בשם ההסתדרות, כי ההסתדרות עוד לא היתה אז, אבל היה מחנה העבודה. בשם המחנה הזה דיברתי, וכאחד מהמחנה הזה חלמתי על כוחות עבודה שיעלו מתימן. והנה באו. מאז עברו למעלה מ־30 שנה, הזקנים עודם בכוחותיהם ורמתם, וקם גם דור חדש.

אבל בינתים נפרדו הדרכים והתרחקנו אחד מהשני. יש פה בישיבה זו חברים שאינם מכירים אותי אישית ושאינני מכיר אותם אישית. ניסיתם את דרככם בארץ־ישראל להתאחדות האיכרים, לרביזיוניסטים ולכל מיני חוגים. הנה בא היום כאשר כאשר מצאתם את הדרך אל אותו חלק מן הישוב בארץ־ישראל שהוא מעמיס עליו משא האחריות הישובית והציונית, נושא בידו את דגל העבודה ושומר בלבו את השאיפות של בנין הארץ וגאולת הארץ.

אזכיר בזה מומנט אחד מנסיעותי שם. שנה אחת הייתי בתימן הקרובה, בתימן של סדה, של שרעב, של צנעה. בשנה השניה הייתי בתימן הרחוקה, בזו של חבּן. אולי שמעתם שעכשיו באה משלחת של יהודים מחבּן לעדן בבקשה שיעלו אותם לארץ־ישראל. הייתי בעיר ההיא ובסביבה ההיא. זה היה בחורף השני לביקורי בתימן. סמוך לפורים הייתי שם. נוסעים שמה דרך המדבר. אין דרכים סלולות. בכלל אין במזרח כבישים ודרכים סלולות, אבל איזה דרכים שהם ישנם. במדבר, אין כלל דרכים. הייתי שואל את הערבים, מוליכי השיירה: כיצד אתם יודעים את הדרך, הרי אנחנו הולכים כל הזמן במדבר? הם השיבו, כי בלילה הם הולכים על פי הכוכבים וביום על פי ההרים שלפניהם: “אתה רואה את הפסגה של ההר הזה, אני צריך ללכת מול הפסגה הזאת בקו ישר עם כתפי הימנית כל הזמן, וכך אגיע!”

חברי התימנים! תהא לפניכם ההסתדרות, תנועת העבודה, על דגלה ועל שאיפותיה, הר מוצק יסודי, לא רק שביל בדרך רחוקה, שביל שאין רואים אותו כל כך, כי אם מצוקי ארץ, הר, סלע. זהו עכשיו הסמל של ציבור הפועלים בארץ.

מותר לעשות את החשבון עמכם, חברים: אחרי 25 שנות תעיה הגעתם אל אותם ההרים, הררי עד, שהם היסוד לתקומת ישראל בעתיד. קרבתם אל ההר הזה אשר עליו נשענת תקוַת גאולתנו, תקות בית־ישראל. מעל פסגת ההר קורנות אלינו הדמויות של אבות תנועת העבודה הידועים גם לכם, שאחדים מכם גם הכירו אותם: אהרן דויד גורדון, יוסף חיים ברנר. מהם באו הסיסמאות לחיים כשרים, חיים של יגיע כפיים, של עבודה. אלה הסיסמאות אשר במציאות היו תוכן חייכם בתימן. אין עוד הרבה ארצות בגולה ששם חיי היהודים הם חיי עבודה כארץ תימן. אצלכם זה היה מתחת לסף ההכרה, אולי לא מצאתם את הביטוי הנכון לכך ואולי לא ידעתם להבליט במידה הדרושה את ערך העבודה, אבל חייכם בתימן היו חיי עבודה. עכשיו קם הקשר הזה עם ההסתדרות ועם תנועת העבודה ועם תוכן המשחרר הגלום בה. ועל־ידי הקשר הזה אנחנו מעלים כולנו יחד את ערך חיי העבודה.

ואתם החברים שבאתם אלינו רק עכשיו, שימו לב למה שנעשה בארץ, בישוב, מחוץ להסתדרות. כאשר פורץ משבר חס וחלילה, הרי מי שיכול עוזב את הארץ ומי שיכול מנצל את חברו בכל הדרכים. וכשיש שפע, ראו נא כיצד גוברת הספסרות וכיצד חלקים שונים בישוב מכתימים את שמו של הישוב לעיני כל העם ולעיני העולם על־ידי כל מיני תופעות הבאות מתוך השפע. אבל מחננו, מחנה העבודה בכללו – לא אגיד לגבי פרטים, לגבי כל אחד ואחד – היה טהור. מחנה העבודה, ההסתדרות, החלק המאורגן, נלחם בנסיונות כאלה ובדרכים הנלוזות השוררות בחלקים של הישוב בארץ, הוא נלחם נגד עבודה זרה, נגד ספסרות, נגד יציאה ונגד שפות זרות בתוכנו. העתונות שלנו היא עתונות עברית. הנקודות הישוביות שלנו הן נקודות עבריות. הנה הבחנתם כעבור שנים רבות את ההר, את הצוּר האיתן, והוא היסוד לבנין עמנו ועליו יקום הבנין — זוהי ההסתדרות על דרכיה ויסודותיה הציונים־הסוציאליסטיים.

ומה עלי להגיד לעצמנו? (לעצמנו, כלומר לאותו חלק של ההסתדרות שהוא עכשיו מקבל אתכם מחדש)? עלינו לדעת שקיבלנו על עצמנו חובה קשה מאוד. נלמד לקח מן העבר. לפני תקופה ידועה התאחדנו עם “הפועל המזרחי”, והוטלו עלינו אגב ההתאחדות הזאת חובות. נראה, שלא ידענו למלאות את חובותינו היטב, ונבעה אחר־כך פרץ. על אחת כמה וכמה שיש להיזהר ולהישמר עתה, שלא יקרה כדבר הזה שוב לגבי אחינו התימנים. נתאחד בעבודת אחים. אין אני מתכוון דוקא לנישואי תערובת בין אשכנזים ובין תימנים כמגמה קרובה. אין אני מדבר אפילו על יצירת מנטאליות אחת. אנחנו חיים לעת עתה בשני עולמות. התימנים אומרים שהם משבט יהודה. אני חושב שיש יסוד למסורת זו, משום שיהודה היו בחלק הדרומי של הארץ, ומארץ יהודה הלכו ונדדו דרומה. כשבט יהודה הם מבורכים בסגולות שיִחסנו ליהודה. אנחנו התרחקנו לכווּן אחר, לצפון, למערב. לא כל כך מהר נתקרב מבחינה נפשית. אני רואה את ההתקרבות בחינת: אשורנו ולא קרוב. בל נשלה את עצמנו, אבל נראה את החובה המוטלת עלינו עכשיו להגביר את עבודתנו בין התימנים, להרחיב את היש, לתת עוד כוחות. איזה ערך יכול להיות לקשר הזה בין עדת תימן ובין תנועת העבודה בשביל כל המזרח. הרי הסכם זה יש בו משום בשורה לכל יהדות המזרח!

מה יודעים בתימן עצמה על הישוב? מהיום ואילך ידעו שבארץ־ישראל יש תנועת עבודה, ההסתדרות, ושהיא מיועדה להיות הבית הרוחני ליהודי תימן, המולדת הרוחנית אליה ישאפו. הציונות תהא הרבה יותר מוגדרת על־ידי זה בעיניהם. נלביש את הקשרים שבין התימנים בארץ־ישראל ובין התימנים בגולה בלבוש יותר מוחשי. והבשורה הזאת על הקשר שבין ההסתדרות כגרעין העם העתידי ובין התימנים תתפשט במשך הזמן בכל המזרח. חברינו עושים כבר במזרח עבודה רצינית דרך תנועת החלוץ, העבודה נושאת פירות. ההסכם הזה יהיה בו משום תוספת כוח וגם משום נס וסמל לא רק לגולת תימן, אלא גם לכל הגולה הציונית המטה אוזן למה שנעשה בישוב. ברית נוצרה בין שבטי ישראל, ברית רוחנית, ברית הצופה לעתיד. הלואי שנדע כולנו לשאת עכשיו את האחריות החדשה המוטלת עלינו ולהוליך מלוכדים מן הגולה המזרחית והמערבית יהודים לארץ־ישראל, ויקוימו בנו דברי הנביא, אותם דברים שהייתי כותבם, אז בהיותי בתימן, באגרותי אל קהילותינו בעיירות ובכפרים: “אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בניך ובנותיך מקצוי ארץ”.

תש"ד