חברי התימנים, אלה שהיו לפני כן חברים בהסתדרות ואלה הנכנסים אליה עכשיו! עד סוף מלחמת העולם הקודמת היינו לגמרי מחנה אחד. אתם, ואלה שקדמו לכם. יחד אתנו בניתם את ההסתדרות החקלאית. רק אחר־כך בא פירוד בין חלקים מאתנו. בא פירוד המעשים, אבל היה גם פירוד הלבבות. לא אגיד, כמה היה קשה לי לפעמים בימים ההם להיפגש עם ידידי היקר אברהם טביב.

איך זה נתרחקו הלבבות?

כשקראתי לפני כמה שנים ב"דבר" מאמר מאת ישראל ישעיהו, הרגשתי משהו חדש. אמרתי לעצמי: הנה קול מיוחד נשמע מאת התימנים, קול אשר עליו חלמתי עוד בהיותי שם, שלא תהא מורגשת בו שום מחיצה בינינו ובינם. שאלתי ב"דבר", מיהו החבר הזה. הוגד לי שזהו צעיר מתימן שבא זה מקרוב לארץ. וזה היה אחד הצעירים החדשים שלהם ציפיתי ימים רבים. אזכור: בהיותי בתימן לפני 33 שנים הגעתי באחד הימים לעיר סֶדֶה, לעירו של ישראל ישעיהו. משם כתבתי לארץ־ישראל את אחד המכתבים הארוכים על התימנים ובו תיארתי את כל הכוחות שהחלק הזה של עמנו אוצר בתוכו למען בנין הארץ. ראיתי אותם כאנשי עבודה, כאנשי כפר, כחברים נאמנים למחנה העבודה בעתיד. בשנה ההיא, בעת היותי בתימן, נוצרה כאן דגניה. בזמן ההוא נתכנסה הועידה הראשונה של פועלי הגליל. שם הגיעו אלי הידיעות האלה מגליונות “הפועל הצעיר”. לא יכולתי לדבר עם התימנים בשם ההסתדרות, כי ההסתדרות עוד לא היתה אז, אבל היה מחנה העבודה. בשם המחנה הזה דיברתי, וכאחד מהמחנה הזה חלמתי על כוחות עבודה שיעלו מתימן. והנה באו. מאז עברו למעלה מ־30 שנה, הזקנים עודם בכוחותיהם ורמתם, וקם גם דור חדש.

אבל בינתים נפרדו הדרכים והתרחקנו אחד מהשני. יש פה בישיבה זו חברים שאינם מכירים אותי אישית ושאינני מכיר אותם אישית. ניסיתם את דרככם בארץ־ישראל להתאחדות האיכרים, לרביזיוניסטים ולכל מיני חוגים. הנה בא היום כאשר כאשר מצאתם את הדרך אל אותו חלק מן הישוב בארץ־ישראל שהוא מעמיס עליו משא האחריות הישובית והציונית, נושא בידו את דגל העבודה ושומר בלבו את השאיפות של בנין הארץ וגאולת הארץ.

אזכיר בזה מומנט אחד מנסיעותי שם. שנה אחת הייתי בתימן הקרובה, בתימן של סדה, של שרעב, של צנעה. בשנה השניה הייתי בתימן הרחוקה, בזו של חבּן. אולי שמעתם שעכשיו באה משלחת של יהודים מחבּן לעדן בבקשה שיעלו אותם לארץ־ישראל. הייתי בעיר ההיא ובסביבה ההיא. זה היה בחורף השני לביקורי בתימן. סמוך לפורים הייתי שם. נוסעים שמה דרך המדבר. אין דרכים סלולות. בכלל אין במזרח כבישים ודרכים סלולות, אבל איזה דרכים שהם ישנם. במדבר, אין כלל דרכים. הייתי שואל את הערבים, מוליכי השיירה: כיצד אתם יודעים את הדרך, הרי אנחנו הולכים כל הזמן במדבר? הם השיבו, כי בלילה הם הולכים על פי הכוכבים וביום על פי ההרים שלפניהם: “אתה רואה את הפסגה של ההר הזה, אני צריך ללכת מול הפסגה הזאת בקו ישר עם כתפי הימנית כל הזמן, וכך אגיע!”

חברי התימנים! תהא לפניכם ההסתדרות, תנועת העבודה, על דגלה ועל שאיפותיה, הר מוצק יסודי, לא רק שביל בדרך רחוקה, שביל שאין רואים אותו כל כך, כי אם מצוקי ארץ, הר, סלע. זהו עכשיו הסמל של ציבור הפועלים בארץ.

מותר לעשות את החשבון עמכם, חברים: אחרי 25 שנות תעיה הגעתם אל אותם ההרים, הררי עד, שהם היסוד לתקומת ישראל בעתיד. קרבתם אל ההר הזה אשר עליו נשענת תקוַת גאולתנו, תקות בית־ישראל. מעל פסגת ההר קורנות אלינו הדמויות של אבות תנועת העבודה הידועים גם לכם, שאחדים מכם גם הכירו אותם: אהרן דויד גורדון, יוסף חיים ברנר. מהם באו הסיסמאות לחיים כשרים, חיים של יגיע כפיים, של עבודה. אלה הסיסמאות אשר במציאות היו תוכן חייכם בתימן. אין עוד הרבה ארצות בגולה ששם חיי היהודים הם חיי עבודה כארץ תימן. אצלכם זה היה מתחת לסף ההכרה, אולי לא מצאתם את הביטוי הנכון לכך ואולי לא ידעתם להבליט במידה הדרושה את ערך העבודה, אבל חייכם בתימן היו חיי עבודה. עכשיו קם הקשר הזה עם ההסתדרות ועם תנועת העבודה ועם תוכן המשחרר הגלום בה. ועל־ידי הקשר הזה אנחנו מעלים כולנו יחד את ערך חיי העבודה.

ואתם החברים שבאתם אלינו רק עכשיו, שימו לב למה שנעשה בארץ, בישוב, מחוץ להסתדרות. כאשר פורץ משבר חס וחלילה, הרי מי שיכול עוזב את הארץ ומי שיכול מנצל את חברו בכל הדרכים. וכשיש שפע, ראו נא כיצד גוברת הספסרות וכיצד חלקים שונים בישוב מכתימים את שמו של הישוב לעיני כל העם ולעיני העולם על־ידי כל מיני תופעות הבאות מתוך השפע. אבל מחננו, מחנה העבודה בכללו – לא אגיד לגבי פרטים, לגבי כל אחד ואחד – היה טהור. מחנה העבודה, ההסתדרות, החלק המאורגן, נלחם בנסיונות כאלה ובדרכים הנלוזות השוררות בחלקים של הישוב בארץ, הוא נלחם נגד עבודה זרה, נגד ספסרות, נגד יציאה ונגד שפות זרות בתוכנו. העתונות שלנו היא עתונות עברית. הנקודות הישוביות שלנו הן נקודות עבריות. הנה הבחנתם כעבור שנים רבות את ההר, את הצוּר האיתן, והוא היסוד לבנין עמנו ועליו יקום הבנין — זוהי ההסתדרות על דרכיה ויסודותיה הציונים־הסוציאליסטיים.

ומה עלי להגיד לעצמנו? (לעצמנו, כלומר לאותו חלק של ההסתדרות שהוא עכשיו מקבל אתכם מחדש)? עלינו לדעת שקיבלנו על עצמנו חובה קשה מאוד. נלמד לקח מן העבר. לפני תקופה ידועה התאחדנו עם “הפועל המזרחי”, והוטלו עלינו אגב ההתאחדות הזאת חובות. נראה, שלא ידענו למלאות את חובותינו היטב, ונבעה אחר־כך פרץ. על אחת כמה וכמה שיש להיזהר ולהישמר עתה, שלא יקרה כדבר הזה שוב לגבי אחינו התימנים. נתאחד בעבודת אחים. אין אני מתכוון דוקא לנישואי תערובת בין אשכנזים ובין תימנים כמגמה קרובה. אין אני מדבר אפילו על יצירת מנטאליות אחת. אנחנו חיים לעת עתה בשני עולמות. התימנים אומרים שהם משבט יהודה. אני חושב שיש יסוד למסורת זו, משום שיהודה היו בחלק הדרומי של הארץ, ומארץ יהודה הלכו ונדדו דרומה. כשבט יהודה הם מבורכים בסגולות שיִחסנו ליהודה. אנחנו התרחקנו לכווּן אחר, לצפון, למערב. לא כל כך מהר נתקרב מבחינה נפשית. אני רואה את ההתקרבות בחינת: אשורנו ולא קרוב. בל נשלה את עצמנו, אבל נראה את החובה המוטלת עלינו עכשיו להגביר את עבודתנו בין התימנים, להרחיב את היש, לתת עוד כוחות. איזה ערך יכול להיות לקשר הזה בין עדת תימן ובין תנועת העבודה בשביל כל המזרח. הרי הסכם זה יש בו משום בשורה לכל יהדות המזרח!

מה יודעים בתימן עצמה על הישוב? מהיום ואילך ידעו שבארץ־ישראל יש תנועת עבודה, ההסתדרות, ושהיא מיועדה להיות הבית הרוחני ליהודי תימן, המולדת הרוחנית אליה ישאפו. הציונות תהא הרבה יותר מוגדרת על־ידי זה בעיניהם. נלביש את הקשרים שבין התימנים בארץ־ישראל ובין התימנים בגולה בלבוש יותר מוחשי. והבשורה הזאת על הקשר שבין ההסתדרות כגרעין העם העתידי ובין התימנים תתפשט במשך הזמן בכל המזרח. חברינו עושים כבר במזרח עבודה רצינית דרך תנועת החלוץ, העבודה נושאת פירות. ההסכם הזה יהיה בו משום תוספת כוח וגם משום נס וסמל לא רק לגולת תימן, אלא גם לכל הגולה הציונית המטה אוזן למה שנעשה בישוב. ברית נוצרה בין שבטי ישראל, ברית רוחנית, ברית הצופה לעתיד. הלואי שנדע כולנו לשאת עכשיו את האחריות החדשה המוטלת עלינו ולהוליך מלוכדים מן הגולה המזרחית והמערבית יהודים לארץ־ישראל, ויקוימו בנו דברי הנביא, אותם דברים שהייתי כותבם, אז בהיותי בתימן, באגרותי אל קהילותינו בעיירות ובכפרים: “אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בניך ובנותיך מקצוי ארץ”.

תש"ד

במשך 20 שנותיה התקדמה ההסתדרות, בהדרכת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בדרך הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי והיתה למופת בהישגיה ומפעליה, בצעדה בשבילי ההגשמה הציונית וההגשמה הסוציאליסטית בכיוונים שונים.

המשק העצמי ההסתדרותי שלנו מקיף כיום 35,000 חברי ההסתדרות. הם, העובדים החפשיים, ללא אדונים מבחוץ, הבונים את מפעלו הכלכלי של מעמד העובדים בעיר ובכפר, המפלסים נתיבות לחיים חדשים, כשהם מתחנכים לארגן ולנהל משק פועלים עצמי, שהוא אחד היסודות של המשטר הסוציאליסטי, מתוך התעמקות אנושית חברתית, מתוך חריצות וזריזות טכנית ומקצועית ומתוך גילויי יזמה וכשרון משקי כלכלי.

גם השביל של העזרה ההדדית בהסתדרות מוליך בדרך להגשמה סוציאליסטית, כי בו רצופה ראשית חלוקה צודקת של הכנסת הפרט על־ידי הכלל. מעט מזער ממה שמוסכם ומקובל בקיבוץ ובקבוצה, כדבר המובן מאליו, הושג בהסתדרות כולה, ולא על נקלה, כי אם מתוך חבלי לידה קשים, בלחץ של משברים סוערים — אך עובדה היא, שבתוך ההסתדרות הונהגה כיום התחלת רגולציה מסויימת של הכנסתו של החבר למטרות עזרה הדדית, לשם תמיכה ועזר לחלקים הנחשלים שבתוך הכלל. יש כאן פסיעות קטנות בנתיב ההתקדמות האנושית, יש כאן ממידות הרחמים בין אדם לחברו, אשר אבותינו הזהירו אותנו עליהן, ויש כאן אבן טובה שאולה מראש, כעין מפרעה, מאוצר החמדה הגנוזה של המשטר הסוציאליסטי בעתיד.

לקראת ההגשמה הציונית התקדמנו בעבודתנו בעליה, בבנין הארץ, בהגנתה, בתחיית השפה ובארגון כוחות העם בציונות. אבל הנה מתברר, שעבודתנו זו בציונות, כפי שעבדנו אותה בהסתדרות, בתוך הישוב והעם ועם הישוב והעם, אינה אלא עוון וחטאה. מתיצבים לעומתנו ומעפרים בעפר. נוכח הנוער, אשר עליו לקלוט בדמו וחלבו את תורת הציונות, נוכח העובד העולה החדש, אשר טולטל לארץ מעולם זר ומסביבה זרה ועליו לקבל כאן חינוך ציוני – מוכיחים מתנגדינו מהאופוזיציה את ההסתדרות על ציונותה זו, שאינה בפיהם אלא ותרנות ופשרה. קוראים הם את הפועל לסטות הצידה מן הדרך הישרה הציונית סוציאליסטית לקראת “סוציאליזם מהפכני” ומטיפים להחרפת המלחמות הפנימיות בישוב. בדבריהם אודות הערבים אינם מדגישים דוקא את מעמד הפועלים הערבי, אלא מדברים על העם הערבי, ופונים אליו בדברי שלום וריצוי, בה בשעה שלגבי חלקי הישוב העברי – חרב מרוטה בלשונם. שהרי עצם הסיסמה המפורסמת שלהם מדינה דו־לאומית – מה תוכנה האמיתי אם לא משטר של פשרה בין יהודים וערבים, של פשרנות וּוַתרנות אהדדי לעולם ועד? אולם אמת־מידה זו נזרקת הצדה בזעם, כשבאים לדון על דרך חייו ופעולתו של הפועל העברי בתוך הישוב והציונות.

מה צריך להיות יחסנו לשיתוף בעבודה הציונית עם כל מעמדותיו ושכבותיו של העם העברי בגולה ובארץ? הרצוי הדבר, ההכרחי? או שמא בלתי רצוי, משום שחלקים גדולים של עמנו הם מעמד בינוני או ריאַקציה? ושמא בלתי הכרחי, משום שגם בלעדיו נבנה את הארץ ונגשים את הציונות? אך אוי לנו אם תינתן תשובה שלילית על השאלות האלה: בה – הרס עבודת בניננו. כי כוחו ופעלו של ציבור הפועלים בארץ נובעים משני מקורות: האחד – ממרצו החלוצי ומצרכיו הכלכליים ומשאיפות האיחוד אשר חונך בהן כימי דור; והשני – מהתנועה הציונית, שהיא התגלמות ממשית של רצון העם לתקומתו. והסוציאליסטים המהפכנים מ"השומר הצעיר", כלום נשתכחה מהם התורה הציונית, האומרת, כי המהפכה הסוציאליסטית כשלעצמה אין לאל ידה להגשים את הציונות בלעדי האקטיביות הציונית של העם היהודי? אמנם, יש בכוח המהפכה להשוות את היהודים בגולה בזכויותיהם (רק בזכויותיהם, אבל לא במעמדם ובכוחם) עם שאר העמים ולהשאיר אותם לגורלם כמיעוט לאומי לתפוצותיהם, אבל היא לא תוכל להעלות את עם ישראל לארץ־ישראל ולרכזו כאן לתחייתו הלאומית, אם לו עצמו תחסר ההתעוררות לכך וההתלהבות.

תפיסה מעמדית תלושה ביחס לעם העברי – כזאת היתה תפיסת התנועה הסוציאליסטית מראשיתה, בציינה את דרכו ועתידותיו. הנה, למשל, כיצד ניסח את השאלה ואת התשובה המהפכן היהודי הרוסי המובהק, פנחס (פּאַואֶל) אקסלרוד בשנת 1882, לאחר שהתגבר, בהשפעת סביבתו וחבריו, על הנטיות הציוניות אשר נתעוררו בלבו בימים ההם:

“לעיני סוציאליסטים יהודים צריכים לעמוד בשורה הראשונה, כמובן, האינטרסים של המעמדות של מטה של היהודים, ובשום אופן לא השאלה בדבר ‘התחיה הלאומית של היהדות’ או בדבר הקמת מדינה יהודית. וכמסקנה מתוך העובדה של אנטגוניזם מעמדי, הקיים בין היהודים במידה לא פחותה מזו אשר אצל עמים אחרים, הסוציאליסטים יכולים לקחת חלק בשאלה המכונה ‘שאלת היהודים’ רק במידה שהיא נוגעת ישר לאינטרסים של המעמדות של מטה של היהודים. ואם אך יובטחו האחרונים מהתנפלויות ורדיפות מצד התושבים הנוצרים, לא יהיה כל ענין לסוציאליסטים יהודים בגורלם של בני עמם הקפּיטליסטים, המהווים אחד האלמנטים של מעמד הבורגנים ברוסיה. אם יחיו אלה בשלום עם מתחריהם בעושק־העם מבין הנוצרים או באיבה הדדית, לדידן זה לגמרי היינו הך, משום שאין כאן אלא מריבה משפחתית בתוך המעמדות האמידים. ובלבד שהחלקים העניים של היהודים לא ייראו יותר בעיני המוני העובדים² כאחראים לתפקידם של העשירים בתור מנצלים”.

“שענייני כיס יקרים יותר לבורגנות היהודית, ללא כל השוואה, מהאינטרסים של ‘הלאום היהודי’, זאת הוכיחה היא יפה בהתנהגותה במשך כל התקופה של הפרעות ביהודים. וזה טבעי מאד, בגילוי של אינסטינקטים מעמדיים של הבורגנות של זמננו. הסוציאליסטים היהודים מצידם צריכים לעמוד ב’שאלת היהודים' על בסיס האינטרסים המעמדיים, דהיינו, האינטרסים של היהודים העניים. מנקודת השקפה זו, כמובן, תכנו של הפתרון הרדיקלי של ‘שאלת היהודים’ הוא, ראשית, הפיכתו של ההמון היהודי, הפּרולטרי בעטיפת זעיר בורגני והפרולטרי כמות שהוא, מאלמנט של מתווכים ובלתי פּרודוקטיביים למעמד של עובדים במקצועות שונים של עבודה פיסית, ושנית – התבוללותו המלאה ככל האפשר של ההמון הזה בתוך השכבות המתאימות של התושבים ‘העיקריים’”. (“מארכיונו של פ. אקסלרוד”, עמוד 225).

זהו איפוא הפתרון – לעבור לחיים של עבודה ולהתמסמס בתוך עמי הסביבה. וזהו הפתרון אשר ניתן אחרי־כן, כעבור עשרות שנים, על־ידי המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, אם לא בניסוח הלכות, הרי בחיים כמו שהם. וטבעי מאד הוא הפתרון הזה מלבר, מצד הדוקטרינה המופשטת, אם אין שאיפה מלגו, מתוך העם, לפתרון אחר, לפתרון ציוני. אבל פתרון תלוי באמת אך ורק בנוגע בדבר עצמו, בנושא החי של העם, ואף אם כוחותיו גנוזים ושפונים בחובו. הפתרון הזה מחייב את כל מי שמודה בו לפעולה משותפת של כוחות העם ולתנועה משותפת. על כל מי שהוא ציוני מסור יותר וחדור יותר בדאגה לגורל העם רובצת אחריות כבדה יותר ליציבותה של התנועה, לשלמותה ולשמירת כוחה הפנימי.

מלחמת המעמדות נהייתה לתופעה פרמננטית בארץ־ישראל, משום שכאן זכינו להתפתחות ישוב יהודי עצמאי, במידה מרובה, במובן הכלכלי, ולהתגבשות מעמדות כלכליים וחברתיים, מעמד פועלים, מעמד איכרים ובעלי בתים. אך עצם קיומם של המעמדות, על המלחמות שביניהם, אינו אלא תוצאה של התנועה הציונית בישראל מראשיתה. ואילולא זו, לא היה לנו עד היום בארץ־ישראל חצי מיליון יהודים, אלא ישוב מדולדל של עשרות אחדות אלפים יהודים, רובם מבני הישוב הישן, בדומה לעדת היהודים בסוריה או במצרים; ועל פני כדור הארץ היו נפוצים עוד 400,000 יהודים בערי אמריקה או בארצות נידחות, או היו מתגוללים במחנות הסגר. אין זאת אומרת שרק ציונים עלו לארץ־ישראל, אלא שרק הציונות היא שהכשירה את הארץ ליכולת הקליטה הזאת של חומר אנושי יהודי והון יהודי. הצו הציוני מחייב לנקוט באמת־מידה יחסית ולא מוחלטת במלחמת המעמדות, והיא אמת־המידה של אחריות ציונית וישובית. ואין זאת אומרת שמי שהוא אחר זולתנו מופקד על האחריות הציונית והמצפון הציוני, אלא גם אנחנו, תוך שיקול דעת ציוני, וגם האחרים. מס חירום, עזרה סוציאלית, בטחון — בודאי לא על כתפי ציבור הפועלים בלבד, אלא מתוך הטלת אחריות גם על חוגים אחרים בישוב; אולם עצם הטלת האחריות על האחרים תיעשה מתוך שיקול דעת רציני ואחראי והערכת כל הגורמים והסיטואציות סביבינו.

מהו הסוציאליזם המהפכני המובטח לנו על־ידי מתנגדינו מחר בתוכנו, אם המבטיחים והמכריזים עליו נרתעים (ובצדק!) מתוקפנות וממעשי אלימות, אם שני הצדדים, שני המעמדות המתנצחים נפגשו על קרש צר, אשר משני עבריו מצולות, ובהדוף האחד את השני יפלו יחד אל הגלים הזידונים. אין אני בא להבליט את הסכנות הפנימיות הצפויות לנו מהתגרות מעמדית נטולת אחריות בתוך הישוב כמו שהוא, על העליות החדשות ועל הישוב הישן, האשכנזי והמזרחי, בערי ארץ־ישראל, ובהיותנו רק שליש מתושבי הארץ. גלוי וידוע, כי יהודים בני יהודים אנו, ויצר ההרס הפנימי משוקע בתוכנו מימי מלחמות אחים מדור דור. אך הכוח האחראי שבעם, עליו החובה להתגבר ולעמוד על המשמר: אי־אפשר לו, לפועל העברי הציוני־סוציאליסטי, להטיל על אחרים את הדאגה לאחדות התנועה הציונית והישוב וליטול לעצמו את חופש המלחמה המעמדית הבלתי מרוסנת מתוך הסחת דעת גמורה מאחריות ציונית. אנחנו הציונים (וגם האחרים) ועלינו האחריות הציונית והישובית (וגם על האחרים), ועלינו חובת העבודה המשותפת, ובקשת הדרכים להבנה הדדית. ואי אפשר לכרוך את התפקידים של גאולת עם ובנין מולדת ותחיית שפה וריכוז הון ורכישת קרקע והושבת עובדים עליה וציוד משקיהם — מה שמחייב שיתוף כל חלקי העם בציונות — יחד עם הטפה לפועל העברי לסוציאליזם מהפכני לגבי הענינים הפנימיים שלנו, שזה אינו אלא פריקת עול ציוני. בודאי ש"הפרקציה" קראה בשעתה לסוציאליזם מהפכני, אבל ציבור הפועלים הקיא אותה מתוכו. ובודאי שאפשר כיום לדבר על סוציאליזם מהפכני בעל פה ובכתב, אבל אי־אפשר בשום אופן לבנות על פי אנך זה שום נדבכי בנין ציוניים. ייזהר נא הפועל העברי מתת ידו לקוראים קריאה זו.

תש"ב

(לאחר ועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בכפר ויתקין)

קראתי במאמרו של החבר א. ציזלינג ב"הפועל הצעיר" האחרון כמה וכמה פרשיות של חילוקי דעות בתוכנו בחיינו המפלגתיים, אשר ביקש ומצא אותם בעברנו הקרוב, ובזאת הכין את עצמו ואותנו לועידה. נזכרתי בשנות הויכוח בין “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר", שבהן היו חברי “אחדות העבודה” טוענים, כי כולנו בעצם מאוחדים בשאיפתנו ובמפעלנו, וכי על כן אין רשות לקיים מסגרות מיוחדות ולפורר את המעמד. סוף סוף נתקבלו הדברים על הלבבות, וכוחותינו אוחדו, ועוזם הלך וגבר, ופעלם נשא את פריו. עתה העלה החבר א. ציזלינג כמה וכמה מומנטים שמפרידים בתוך המפלגה בין הרוב ובין סיעה ב' ומנה אותם אחד לאחד (אף־על־פי שגם בזה לא היה משום גזירה מן השמים, וברצון טוב אפשר היה להימנע מחלק גדול מהם) וחרזם חוליות חוליות והגישם לועידה. לכאורה, מי שמבליט ככה את הפירודים ומבקר קשה את הנהגת המפלגה חייב לדעת את המסקנה ההגיונית הנובעת מדבריו, והיא הגברת פירוד הלבבות במפלגה ובהסתדרות. ואם במקום זה באה התביעה מצד החבר ציזלינג לאחדות, הרי, על־כל־פנים, אי אפשר לזרוע מריבה ולקצור אחדות.

ישאלוני: האם אסורה ביקורת הדדית במפלגה? והמותר לחפות על ליקויים חברתיים המתפתחים ולהחריש? אכן עם התפתחות חיי ההסתדרות, עם עלייתה החברתית והמשקית נראו בה כמה פרצים וליקויים. רבות הכרחי לתקן בעבודתה בשטחים שונים. ואין הדברים אמורים בזה מתוך רוחב לב על חשבון מי שהוא, אלא פשוט שבדרך הטבע, בדורנו זה, במשטרנו זה, ובתנאי בנין הארץ והתהליכים הכלכליים והחברתיים המתפתחים בתוכה, צללים עלולים ללוות את עבודתם של רבים מאתנו, איש איש בשטח פעולתו. אך הכרחית אמת־מידה מסויימת להבחנת הקרוב מן הקרוב, הקל מן הכבד. אביא דוגמה אחת, מהפופולריות ביותר בתוכנו: הקואופרטיבים והעבודה השכירה בתוכם. זו פרובלימה חברתית קשה שנתגלתה לעינינו, ואשר עלינו לבקש דרך לפתור אותה — ויהי מה, ולוּ גם במחיר יקר מאוד. אך פרובלימה זו היתה גם לאחד המקורות אשר כלכלו את בארות מי המריבה שבתוך המפלגה, אשר מהם שתינו אנחנו ובני הנעורים שלנו זה שנים אחדות. ובכן נזכור נא קודם כל, שהקואופרטיבים אינם נחלת המפלגה, לא מבחינה משקית, כי אינם משתייכים אליה ישר, ולא מהצד החברתי, כי חבריהם ברובם המכריע אינם חברי המפלגה, לצערנו. המפלגה וכל חבריה, גם חברי האופוזיציה ביניהם, נותנים את הדין כיום על הזניחם את שטח הפעולה הזה, על אשר לא עבדו עבודת הסברה מפלגתית, הסברה ציונית־סוציאליסטית מספקת בתוכם. אך הרי לא כל מה שהמפלגה רוצה לעשות בתחומה שלה, יכולה היא להגיע אליו, ועל אחת כמה וכמה שלא כל מה שהיא רוצה להשיג בהסתדרות, ניתן לכוחה, לרשותה וליכלתה. ההסתדרות, בהדרכת המפלגה, עמדה בשעתה על תופעה זו של עבודה שכירה בקואופרטיבים, קבעה את יחסה השלילי אליה והחליטה לבער אותה מתוכנו, וחקקה למטרה זו את חוקת העבודה השיתופית. אך לא היה לאל ידה להגשים חוקה זו בחיים עד כה. והנה אף מי שמגולל את האחריות לכך על העושים בהסתדרות בשטח זה, ומאשים אותם בחוסר גילוי כוח או ברשלנות, או ברצון רע, או אפילו בחיפוי על מעשיהם של אחרים, גם הוא אינו רשאי להסיח את דעתו משני גורמים אובייקטיביים, שהכבידו מאד על פתרון השאלה בכיוון הרצוי. מצד אחד המשבר של חוסר העבודה מנע את האפשרות מאת ההסתדרות לדרוש מאת הקואופרטיבים פיטורי הפועלים השכירים! ולהיפך, ההסתדרות נתבעה לחייב את הקואופרטיבים להמשיך ולהעסיק את פועליהם בכל התנאים האפשריים. ומצד שני הנה נהפך הגלגל, הגיעו ימי המלחמה, ועמם ימי הגיאות המשקית בשלוש השנים האחרונות, ובעקבותם המחסור בידים עובדות — והקואופרטיבים נהיו בינתים לגורם רציני במאמץ המלחמה, הן מבחינה ישובית (בתחבורה למשל), והן מבחינת סיפוק צרכי המלחמה השונים לגווניהם, גם בתעשיה וגם בתחבורה, וקשה מאד להפסיק עתה כליל את העבודה השכירה בקואופרטיבים, מבלי לפגוע בהם מאד מבחינה הסתדרותית או בלי להרסם מבחינה משקית, קשה, אך לא בלתי־אפשרי, לדעתי.

נאמנים לצו המפלגה וההסתדרות יושבים אנו עכשיו על מדוכה זו במוסדות ההסתדרות, ועבודה רבה מושקעת עכשיו, יחד עם הקואופרטיבים, לבקשת דרכים שונות לתיקון הפרצה החברתית הזאת, ואולי גם נזכה בקרוב להגיע לתוצאות חיוביות חשובות. אך עם כל מה ששאיפותיה של המפלגה, וגם של ההסתדרות כיום הזה, מכוּונות למרחקים, לאפקים רחוקים של בנין העם והארץ, וחברת האדם החדשה, הרי הבסיס הארגוני אשר ההסתדרות עומדת עליו כיום הוא חברוּת היחיד בלבד, בלי כוח התערבות במשקו. ובסיס זה אינו נותן עדיין בידי התנועה להוציא אל הפועל שינויים סוציאליים מרחיקי לכת בדרך של תחיקת חוקים בלבד, מבלי להישען על הכוח המוסרי שבתוך ההסתדרות… והנה בנידון זה יש לי טענה גדולה לתנועה הקיבוצית שלנו, אשר נתבעה זה שנים לסעוד ולתמוך את ההסתדרות במלחמה חברתית זאת. העזרה אשר היה בידי התנועה הקיבוצית בתוכנו, לפחות בתוך מפלגתנו, להגישה, והכוח הזה אשר היה בידה לעצבו על־ידי התלכדותה ואיחוד פעולתה בעיר במחץ עצום, על־ידי חדירה לעיר והסביבה מתוך יזמה של מעשים גדולים ויסוּד מפעלים משקיים חדשים והעלאת דוגמת חיים חדשים, כמופת לפועל העירוני, מקרוב — לא ניתנה מאת התנועה הקיבוצית לא להסתדרות ולא למפלגה.

בימים האלה שומה עלינו להבחין בין חובת השעה לבין חובת הדור: בין הגשמת שאיפות סוציאליות ששעתן תמיד לבין הסתערות מאוחדת לליכוד כוחותינו בשעת הרת עולם זו, מתוך הסרת השטן של שנאת חינם אשר השתלט בתוכנו ויצר המריבה. איך נגיע בשעה זו למדרגה של מפלגת המעמד, להשפעה רוחנית־מוסרית כבירה עליו? מפלגת המעמד — פירושה מפלגה השקודה על איחודו ואירגונו של הפועל, מהשכבות הנמוכות ביותר בסולם הכלכלי ועד דרגות גבוהות מאד: פועלי הרג’י ופועלי החרושת, פועלי המושבה וחברי משקי העובדים במושבים ובקבוצות ובקיבוצים ועובדי המשק הקואופרטיבי בעיר, עם רבבות הפקידים והמוני בעלי הפרופסיות החפשיות, לשם מטרת בנין הארץ, לשם הגברת השפעתה הרוחנית והמוסרית על המעמד כולו ועל התנועה הציונית. לעומת זאת מפלגה בת שתי סיעות מעמידה את עצמה למשפט לא רק בפני חבריה שלה, אלא לפני כל אחד מ־150,000 הפועלים העברים בארץ־ישראל. וכלום יכול הנשפט, המצפה לפסק דינו, להיות השופט, המשפיע, המדריך והמחנך? מפלגה עם חילוקי דעות מתמידים בתוכה, המקיימת בתוכה מחנה מאורגן של חברים, הכבושים בסד של סיעה, שזה לחם חוקם לבקר את מנהיגיה, לזעזע את אָשיותיה, להשמיט את הקרקע מתחת למוסדותיה הנבחרים, להשחיר את פני נציגיה לעיני הציבור — מה כוחה של מפלגה זו להשפיע לא רק על המעמד, אלא אפילו על חלק הימנו, מה סיכוייה אם לא הדלדלות והתנוונות? אבל, כאמור, מפלגת המעמד — זאת אומרת מפלגה דרוכה בכוח רצון אחד, המכוונת במרצה ובהתנהגותה, המפלסת את דרכה לרכוש את ההשפעה המוסרית על מעמד הפועלים אם על־ידי חברוּת ישרה בתוכה או על־ידי מתן אמונה בה בימי הכרעה גורליים, מפלגה בעלת לב אחד פועם בהרמוניה פנימית ברבבות חבריה. מי יתן ונהיה ראויים לזכות בכך.

תש"ג

יום קשה ומר היתה אותה השבת, יום של פירוד נוסף במחננו, בעיר ההומיה, בראש חוצות. אמנם לא הוכרז על מפלגה חדשה, רק על “רשימה” ועל שם של רשימה. אך אם כינוסים מיוחדים, מרכז מיוחד, פעולות ארגוניות נפרדות, פרסומים בדפוס, ומלחמת בחירות עצמאית מהווים תוכן של מפלגה, הרי לפנינו התוכן של “הרשימה” החדשה. אכן, אם מפלגה חדשה אין כאן — פירוד יש כאן. בחומת מפלגתנו, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נפרץ פרץ. מבית ולא מבחוץ. מידת המרי, המרדנות והפלגנות גברו על חובות השעה לארץ, לפועל, לישוב, לעם. נתגלגלו בתוכנו מחדש דרך דורות רבים יצרי מלחמות אחים מימי הבית השני, אשר הרסו והחריבו את חיינו, את כבודנו ואת חירותנו, ואשר רדפו אחרינו אחר־כך בימי גולה והדביקו אותנו אפילו בראשית ימי בנין הישוב והתקומה, ימי הפירודים בפתח־תקוה, בין הביל"ויים, בראשון־לציון וביסוד־המעלה. שיחק בנו השטן וגברה הסטרא אחרא, הרודה באדם באשר הוא אדם, וגם במחנה העובדים המתיימר לגאול ולהיגאל.

לא עצרו כוח חברינו הפורשים לשלוט ברוחם לכל הפחות עוד תקופת זמן עד תום המלחמה, בעוד עלינו עדיין לעמוד דרוכים ומתוחים במערכת הארץ והציונות וההצלה, ולמרות הקריאות לחזור לחיי המפלגה התקינים ולהמשך בנינה של ההסתדרות.

פרשו. ומה שם קראו לעצמם: “תנועה לאחדות עבודה”; בה בשעה שאין זו אלא תנועה לשבירת אחדות העבודה. היכן היא מפלגת “אחדות העבודה” ההיסטורית, אשר איחדה וליכדה בשנת תרע"ט את ציבור הפועלים והוציאה אותו למרחב של תנועה ציונית־סוציאליסטית? הלא זוהי אותה “אחדות העבודה”, אשר יחד עם “הפועל הצעיר” היוותה אחרי־כן, בשנת תר"צ, את מפלגת פועלי ארץ ישראל, זו מפלגתנו עתה, אשר בידה הפקיד ציבור הפועלים את הנהגתו מאז, זה 15 שנים, ואשר הגיעה להגמוניה בישוב ובציונות, אשר בנתה והקימה את ההסתדרות על חוסן מוסדותיה ועל מבצר אחדותה ואשר הרחיבה את ההתישבות והגבירה את כוחות ההגנה ונלחמה את מלחמת העליה בכל מאודה ונפשה! הרי זוהי הסתעפותה של “אחדות העבודה”, אשר מחולליה ומיסדיה חיים ופועלים עדיין כיום, לאשרנו, בתוכה, — היא היא אשר חלק חבריה שלה עצמה, משולהבים באינסטינקטים מגורים של מחלוקת ושנאת חינם ופירוד, מניפים עליה באלף זרועות קרדום כבד לבקעה מבפנים, מבית, לקול שירת “האינטרנציונאל” ו"תחזקנה" ולמצהלות מתנגדינו בישוב ובעם.

ומה יעודה של תנועת הפירוד הזאת? “אחדות העבודה” היתה תנועת בנין ויצירה ציונית־סוציאליסטית. שלב אחרי שלב, נוכח המגמה “לכונן את קיום החברה האנושית, כמשפחת אומות בנות חורין, שוַת זכויות, על אָשיות העבודה הכללית של כל אישיה והעברת אוצרות הטבע והרכוש אשר נצבר מדורי דורות, מרשות הפרט לרשות הכלל”, כנאמר בהחלטות ועידת היסוד של “אחדות העבודה”; ולאור השאיפה של “תקומת עם ישראל, השב לארצו בהמוניו, מתאחז על אדמתו, יוצר את ישובה ועבודתה והווה לעם חפשי, השליט בארצו, מדבר בלשונו העברית, מסדר את חייו ברשותו ויוצר ומפתח את קנייניו החמריים והרוחניים”, כנאמר שם גם כן, הפלגנו במלחמה המדינית ובעבודתנו ההתישבותית, בראשונה ב"אחדות העבודה" ואחר כך במפלגת פועלי ארץ־ישראל בתוך המסגרת הרחבה של ההסתדרות, ואיחדנו בעבודה זו אלפים ואחר כך רבבות, צירפנו קו לקו, שילבנו דורות ועליות! על כן, איפוא, אם אמנם לאחדות העבודה פני הפורשים — אין להם לאן לפרוש ואין להם לשם מה לפרוש. ואם לפורמציה פוליטית אחרת, אם למפלגה חדשה — אנה פניהם מועדות? מפלגה בפני עצמה היא כיום, קטנה, בתוך ההסתדרות של 150,000 חברים, מנותקה משרשיה, מובדלה מחבריה הקודמים, אחת המפלגות המרובות בהסתדרות, תועה ומבקשת דרך, להרבות פירוד ומבוכה. אין זו תנועה לאחדות העבודה, אלא תנועה מן אחדות העבודה אל עבר כף־הקלע החברתית בחללה של מציאותנו. ואם מפלגה זו תקבל את היד המושטה מאת “השומר הצעיר” על מנת לנגן לצידו בכינור שני במקהלה זו, שהם מכנים “הכוח המהפכני” בישוב ובארץ, זו הפרספקטיבה הנראית באופק — לא תהא כאן אלא התקלסות באותה “אחדות העבודה”, אשר את שמה מעלים עכשיו מתוך העבר ההיסטורי הקרוב ועוטרים אותו מחדש.

תש"ד