במשך 20 שנותיה התקדמה ההסתדרות, בהדרכת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בדרך הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי והיתה למופת בהישגיה ומפעליה, בצעדה בשבילי ההגשמה הציונית וההגשמה הסוציאליסטית בכיוונים שונים.

המשק העצמי ההסתדרותי שלנו מקיף כיום 35,000 חברי ההסתדרות. הם, העובדים החפשיים, ללא אדונים מבחוץ, הבונים את מפעלו הכלכלי של מעמד העובדים בעיר ובכפר, המפלסים נתיבות לחיים חדשים, כשהם מתחנכים לארגן ולנהל משק פועלים עצמי, שהוא אחד היסודות של המשטר הסוציאליסטי, מתוך התעמקות אנושית חברתית, מתוך חריצות וזריזות טכנית ומקצועית ומתוך גילויי יזמה וכשרון משקי כלכלי.

גם השביל של העזרה ההדדית בהסתדרות מוליך בדרך להגשמה סוציאליסטית, כי בו רצופה ראשית חלוקה צודקת של הכנסת הפרט על־ידי הכלל. מעט מזער ממה שמוסכם ומקובל בקיבוץ ובקבוצה, כדבר המובן מאליו, הושג בהסתדרות כולה, ולא על נקלה, כי אם מתוך חבלי לידה קשים, בלחץ של משברים סוערים — אך עובדה היא, שבתוך ההסתדרות הונהגה כיום התחלת רגולציה מסויימת של הכנסתו של החבר למטרות עזרה הדדית, לשם תמיכה ועזר לחלקים הנחשלים שבתוך הכלל. יש כאן פסיעות קטנות בנתיב ההתקדמות האנושית, יש כאן ממידות הרחמים בין אדם לחברו, אשר אבותינו הזהירו אותנו עליהן, ויש כאן אבן טובה שאולה מראש, כעין מפרעה, מאוצר החמדה הגנוזה של המשטר הסוציאליסטי בעתיד.

לקראת ההגשמה הציונית התקדמנו בעבודתנו בעליה, בבנין הארץ, בהגנתה, בתחיית השפה ובארגון כוחות העם בציונות. אבל הנה מתברר, שעבודתנו זו בציונות, כפי שעבדנו אותה בהסתדרות, בתוך הישוב והעם ועם הישוב והעם, אינה אלא עוון וחטאה. מתיצבים לעומתנו ומעפרים בעפר. נוכח הנוער, אשר עליו לקלוט בדמו וחלבו את תורת הציונות, נוכח העובד העולה החדש, אשר טולטל לארץ מעולם זר ומסביבה זרה ועליו לקבל כאן חינוך ציוני – מוכיחים מתנגדינו מהאופוזיציה את ההסתדרות על ציונותה זו, שאינה בפיהם אלא ותרנות ופשרה. קוראים הם את הפועל לסטות הצידה מן הדרך הישרה הציונית סוציאליסטית לקראת “סוציאליזם מהפכני” ומטיפים להחרפת המלחמות הפנימיות בישוב. בדבריהם אודות הערבים אינם מדגישים דוקא את מעמד הפועלים הערבי, אלא מדברים על העם הערבי, ופונים אליו בדברי שלום וריצוי, בה בשעה שלגבי חלקי הישוב העברי – חרב מרוטה בלשונם. שהרי עצם הסיסמה המפורסמת שלהם מדינה דו־לאומית – מה תוכנה האמיתי אם לא משטר של פשרה בין יהודים וערבים, של פשרנות וּוַתרנות אהדדי לעולם ועד? אולם אמת־מידה זו נזרקת הצדה בזעם, כשבאים לדון על דרך חייו ופעולתו של הפועל העברי בתוך הישוב והציונות.

מה צריך להיות יחסנו לשיתוף בעבודה הציונית עם כל מעמדותיו ושכבותיו של העם העברי בגולה ובארץ? הרצוי הדבר, ההכרחי? או שמא בלתי רצוי, משום שחלקים גדולים של עמנו הם מעמד בינוני או ריאַקציה? ושמא בלתי הכרחי, משום שגם בלעדיו נבנה את הארץ ונגשים את הציונות? אך אוי לנו אם תינתן תשובה שלילית על השאלות האלה: בה – הרס עבודת בניננו. כי כוחו ופעלו של ציבור הפועלים בארץ נובעים משני מקורות: האחד – ממרצו החלוצי ומצרכיו הכלכליים ומשאיפות האיחוד אשר חונך בהן כימי דור; והשני – מהתנועה הציונית, שהיא התגלמות ממשית של רצון העם לתקומתו. והסוציאליסטים המהפכנים מ"השומר הצעיר", כלום נשתכחה מהם התורה הציונית, האומרת, כי המהפכה הסוציאליסטית כשלעצמה אין לאל ידה להגשים את הציונות בלעדי האקטיביות הציונית של העם היהודי? אמנם, יש בכוח המהפכה להשוות את היהודים בגולה בזכויותיהם (רק בזכויותיהם, אבל לא במעמדם ובכוחם) עם שאר העמים ולהשאיר אותם לגורלם כמיעוט לאומי לתפוצותיהם, אבל היא לא תוכל להעלות את עם ישראל לארץ־ישראל ולרכזו כאן לתחייתו הלאומית, אם לו עצמו תחסר ההתעוררות לכך וההתלהבות.

תפיסה מעמדית תלושה ביחס לעם העברי – כזאת היתה תפיסת התנועה הסוציאליסטית מראשיתה, בציינה את דרכו ועתידותיו. הנה, למשל, כיצד ניסח את השאלה ואת התשובה המהפכן היהודי הרוסי המובהק, פנחס (פּאַואֶל) אקסלרוד בשנת 1882, לאחר שהתגבר, בהשפעת סביבתו וחבריו, על הנטיות הציוניות אשר נתעוררו בלבו בימים ההם:

“לעיני סוציאליסטים יהודים צריכים לעמוד בשורה הראשונה, כמובן, האינטרסים של המעמדות של מטה של היהודים, ובשום אופן לא השאלה בדבר ‘התחיה הלאומית של היהדות’ או בדבר הקמת מדינה יהודית. וכמסקנה מתוך העובדה של אנטגוניזם מעמדי, הקיים בין היהודים במידה לא פחותה מזו אשר אצל עמים אחרים, הסוציאליסטים יכולים לקחת חלק בשאלה המכונה ‘שאלת היהודים’ רק במידה שהיא נוגעת ישר לאינטרסים של המעמדות של מטה של היהודים. ואם אך יובטחו האחרונים מהתנפלויות ורדיפות מצד התושבים הנוצרים, לא יהיה כל ענין לסוציאליסטים יהודים בגורלם של בני עמם הקפּיטליסטים, המהווים אחד האלמנטים של מעמד הבורגנים ברוסיה. אם יחיו אלה בשלום עם מתחריהם בעושק־העם מבין הנוצרים או באיבה הדדית, לדידן זה לגמרי היינו הך, משום שאין כאן אלא מריבה משפחתית בתוך המעמדות האמידים. ובלבד שהחלקים העניים של היהודים לא ייראו יותר בעיני המוני העובדים² כאחראים לתפקידם של העשירים בתור מנצלים”.

“שענייני כיס יקרים יותר לבורגנות היהודית, ללא כל השוואה, מהאינטרסים של ‘הלאום היהודי’, זאת הוכיחה היא יפה בהתנהגותה במשך כל התקופה של הפרעות ביהודים. וזה טבעי מאד, בגילוי של אינסטינקטים מעמדיים של הבורגנות של זמננו. הסוציאליסטים היהודים מצידם צריכים לעמוד ב’שאלת היהודים' על בסיס האינטרסים המעמדיים, דהיינו, האינטרסים של היהודים העניים. מנקודת השקפה זו, כמובן, תכנו של הפתרון הרדיקלי של ‘שאלת היהודים’ הוא, ראשית, הפיכתו של ההמון היהודי, הפּרולטרי בעטיפת זעיר בורגני והפרולטרי כמות שהוא, מאלמנט של מתווכים ובלתי פּרודוקטיביים למעמד של עובדים במקצועות שונים של עבודה פיסית, ושנית – התבוללותו המלאה ככל האפשר של ההמון הזה בתוך השכבות המתאימות של התושבים ‘העיקריים’”. (“מארכיונו של פ. אקסלרוד”, עמוד 225).

זהו איפוא הפתרון – לעבור לחיים של עבודה ולהתמסמס בתוך עמי הסביבה. וזהו הפתרון אשר ניתן אחרי־כן, כעבור עשרות שנים, על־ידי המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, אם לא בניסוח הלכות, הרי בחיים כמו שהם. וטבעי מאד הוא הפתרון הזה מלבר, מצד הדוקטרינה המופשטת, אם אין שאיפה מלגו, מתוך העם, לפתרון אחר, לפתרון ציוני. אבל פתרון תלוי באמת אך ורק בנוגע בדבר עצמו, בנושא החי של העם, ואף אם כוחותיו גנוזים ושפונים בחובו. הפתרון הזה מחייב את כל מי שמודה בו לפעולה משותפת של כוחות העם ולתנועה משותפת. על כל מי שהוא ציוני מסור יותר וחדור יותר בדאגה לגורל העם רובצת אחריות כבדה יותר ליציבותה של התנועה, לשלמותה ולשמירת כוחה הפנימי.

מלחמת המעמדות נהייתה לתופעה פרמננטית בארץ־ישראל, משום שכאן זכינו להתפתחות ישוב יהודי עצמאי, במידה מרובה, במובן הכלכלי, ולהתגבשות מעמדות כלכליים וחברתיים, מעמד פועלים, מעמד איכרים ובעלי בתים. אך עצם קיומם של המעמדות, על המלחמות שביניהם, אינו אלא תוצאה של התנועה הציונית בישראל מראשיתה. ואילולא זו, לא היה לנו עד היום בארץ־ישראל חצי מיליון יהודים, אלא ישוב מדולדל של עשרות אחדות אלפים יהודים, רובם מבני הישוב הישן, בדומה לעדת היהודים בסוריה או במצרים; ועל פני כדור הארץ היו נפוצים עוד 400,000 יהודים בערי אמריקה או בארצות נידחות, או היו מתגוללים במחנות הסגר. אין זאת אומרת שרק ציונים עלו לארץ־ישראל, אלא שרק הציונות היא שהכשירה את הארץ ליכולת הקליטה הזאת של חומר אנושי יהודי והון יהודי. הצו הציוני מחייב לנקוט באמת־מידה יחסית ולא מוחלטת במלחמת המעמדות, והיא אמת־המידה של אחריות ציונית וישובית. ואין זאת אומרת שמי שהוא אחר זולתנו מופקד על האחריות הציונית והמצפון הציוני, אלא גם אנחנו, תוך שיקול דעת ציוני, וגם האחרים. מס חירום, עזרה סוציאלית, בטחון — בודאי לא על כתפי ציבור הפועלים בלבד, אלא מתוך הטלת אחריות גם על חוגים אחרים בישוב; אולם עצם הטלת האחריות על האחרים תיעשה מתוך שיקול דעת רציני ואחראי והערכת כל הגורמים והסיטואציות סביבינו.

מהו הסוציאליזם המהפכני המובטח לנו על־ידי מתנגדינו מחר בתוכנו, אם המבטיחים והמכריזים עליו נרתעים (ובצדק!) מתוקפנות וממעשי אלימות, אם שני הצדדים, שני המעמדות המתנצחים נפגשו על קרש צר, אשר משני עבריו מצולות, ובהדוף האחד את השני יפלו יחד אל הגלים הזידונים. אין אני בא להבליט את הסכנות הפנימיות הצפויות לנו מהתגרות מעמדית נטולת אחריות בתוך הישוב כמו שהוא, על העליות החדשות ועל הישוב הישן, האשכנזי והמזרחי, בערי ארץ־ישראל, ובהיותנו רק שליש מתושבי הארץ. גלוי וידוע, כי יהודים בני יהודים אנו, ויצר ההרס הפנימי משוקע בתוכנו מימי מלחמות אחים מדור דור. אך הכוח האחראי שבעם, עליו החובה להתגבר ולעמוד על המשמר: אי־אפשר לו, לפועל העברי הציוני־סוציאליסטי, להטיל על אחרים את הדאגה לאחדות התנועה הציונית והישוב וליטול לעצמו את חופש המלחמה המעמדית הבלתי מרוסנת מתוך הסחת דעת גמורה מאחריות ציונית. אנחנו הציונים (וגם האחרים) ועלינו האחריות הציונית והישובית (וגם על האחרים), ועלינו חובת העבודה המשותפת, ובקשת הדרכים להבנה הדדית. ואי אפשר לכרוך את התפקידים של גאולת עם ובנין מולדת ותחיית שפה וריכוז הון ורכישת קרקע והושבת עובדים עליה וציוד משקיהם — מה שמחייב שיתוף כל חלקי העם בציונות — יחד עם הטפה לפועל העברי לסוציאליזם מהפכני לגבי הענינים הפנימיים שלנו, שזה אינו אלא פריקת עול ציוני. בודאי ש"הפרקציה" קראה בשעתה לסוציאליזם מהפכני, אבל ציבור הפועלים הקיא אותה מתוכו. ובודאי שאפשר כיום לדבר על סוציאליזם מהפכני בעל פה ובכתב, אבל אי־אפשר בשום אופן לבנות על פי אנך זה שום נדבכי בנין ציוניים. ייזהר נא הפועל העברי מתת ידו לקוראים קריאה זו.

תש"ב