יום קשה ומר היתה אותה השבת, יום של פירוד נוסף במחננו, בעיר ההומיה, בראש חוצות. אמנם לא הוכרז על מפלגה חדשה, רק על “רשימה” ועל שם של רשימה. אך אם כינוסים מיוחדים, מרכז מיוחד, פעולות ארגוניות נפרדות, פרסומים בדפוס, ומלחמת בחירות עצמאית מהווים תוכן של מפלגה, הרי לפנינו התוכן של “הרשימה” החדשה. אכן, אם מפלגה חדשה אין כאן — פירוד יש כאן. בחומת מפלגתנו, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נפרץ פרץ. מבית ולא מבחוץ. מידת המרי, המרדנות והפלגנות גברו על חובות השעה לארץ, לפועל, לישוב, לעם. נתגלגלו בתוכנו מחדש דרך דורות רבים יצרי מלחמות אחים מימי הבית השני, אשר הרסו והחריבו את חיינו, את כבודנו ואת חירותנו, ואשר רדפו אחרינו אחר־כך בימי גולה והדביקו אותנו אפילו בראשית ימי בנין הישוב והתקומה, ימי הפירודים בפתח־תקוה, בין הביל"ויים, בראשון־לציון וביסוד־המעלה. שיחק בנו השטן וגברה הסטרא אחרא, הרודה באדם באשר הוא אדם, וגם במחנה העובדים המתיימר לגאול ולהיגאל.

לא עצרו כוח חברינו הפורשים לשלוט ברוחם לכל הפחות עוד תקופת זמן עד תום המלחמה, בעוד עלינו עדיין לעמוד דרוכים ומתוחים במערכת הארץ והציונות וההצלה, ולמרות הקריאות לחזור לחיי המפלגה התקינים ולהמשך בנינה של ההסתדרות.

פרשו. ומה שם קראו לעצמם: “תנועה לאחדות עבודה”; בה בשעה שאין זו אלא תנועה לשבירת אחדות העבודה. היכן היא מפלגת “אחדות העבודה” ההיסטורית, אשר איחדה וליכדה בשנת תרע"ט את ציבור הפועלים והוציאה אותו למרחב של תנועה ציונית־סוציאליסטית? הלא זוהי אותה “אחדות העבודה”, אשר יחד עם “הפועל הצעיר” היוותה אחרי־כן, בשנת תר"צ, את מפלגת פועלי ארץ ישראל, זו מפלגתנו עתה, אשר בידה הפקיד ציבור הפועלים את הנהגתו מאז, זה 15 שנים, ואשר הגיעה להגמוניה בישוב ובציונות, אשר בנתה והקימה את ההסתדרות על חוסן מוסדותיה ועל מבצר אחדותה ואשר הרחיבה את ההתישבות והגבירה את כוחות ההגנה ונלחמה את מלחמת העליה בכל מאודה ונפשה! הרי זוהי הסתעפותה של “אחדות העבודה”, אשר מחולליה ומיסדיה חיים ופועלים עדיין כיום, לאשרנו, בתוכה, — היא היא אשר חלק חבריה שלה עצמה, משולהבים באינסטינקטים מגורים של מחלוקת ושנאת חינם ופירוד, מניפים עליה באלף זרועות קרדום כבד לבקעה מבפנים, מבית, לקול שירת “האינטרנציונאל” ו"תחזקנה" ולמצהלות מתנגדינו בישוב ובעם.

ומה יעודה של תנועת הפירוד הזאת? “אחדות העבודה” היתה תנועת בנין ויצירה ציונית־סוציאליסטית. שלב אחרי שלב, נוכח המגמה “לכונן את קיום החברה האנושית, כמשפחת אומות בנות חורין, שוַת זכויות, על אָשיות העבודה הכללית של כל אישיה והעברת אוצרות הטבע והרכוש אשר נצבר מדורי דורות, מרשות הפרט לרשות הכלל”, כנאמר בהחלטות ועידת היסוד של “אחדות העבודה”; ולאור השאיפה של “תקומת עם ישראל, השב לארצו בהמוניו, מתאחז על אדמתו, יוצר את ישובה ועבודתה והווה לעם חפשי, השליט בארצו, מדבר בלשונו העברית, מסדר את חייו ברשותו ויוצר ומפתח את קנייניו החמריים והרוחניים”, כנאמר שם גם כן, הפלגנו במלחמה המדינית ובעבודתנו ההתישבותית, בראשונה ב"אחדות העבודה" ואחר כך במפלגת פועלי ארץ־ישראל בתוך המסגרת הרחבה של ההסתדרות, ואיחדנו בעבודה זו אלפים ואחר כך רבבות, צירפנו קו לקו, שילבנו דורות ועליות! על כן, איפוא, אם אמנם לאחדות העבודה פני הפורשים — אין להם לאן לפרוש ואין להם לשם מה לפרוש. ואם לפורמציה פוליטית אחרת, אם למפלגה חדשה — אנה פניהם מועדות? מפלגה בפני עצמה היא כיום, קטנה, בתוך ההסתדרות של 150,000 חברים, מנותקה משרשיה, מובדלה מחבריה הקודמים, אחת המפלגות המרובות בהסתדרות, תועה ומבקשת דרך, להרבות פירוד ומבוכה. אין זו תנועה לאחדות העבודה, אלא תנועה מן אחדות העבודה אל עבר כף־הקלע החברתית בחללה של מציאותנו. ואם מפלגה זו תקבל את היד המושטה מאת “השומר הצעיר” על מנת לנגן לצידו בכינור שני במקהלה זו, שהם מכנים “הכוח המהפכני” בישוב ובארץ, זו הפרספקטיבה הנראית באופק — לא תהא כאן אלא התקלסות באותה “אחדות העבודה”, אשר את שמה מעלים עכשיו מתוך העבר ההיסטורי הקרוב ועוטרים אותו מחדש.

תש"ד