(לאחר ועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בכפר ויתקין)

קראתי במאמרו של החבר א. ציזלינג ב"הפועל הצעיר" האחרון כמה וכמה פרשיות של חילוקי דעות בתוכנו בחיינו המפלגתיים, אשר ביקש ומצא אותם בעברנו הקרוב, ובזאת הכין את עצמו ואותנו לועידה. נזכרתי בשנות הויכוח בין “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר", שבהן היו חברי “אחדות העבודה” טוענים, כי כולנו בעצם מאוחדים בשאיפתנו ובמפעלנו, וכי על כן אין רשות לקיים מסגרות מיוחדות ולפורר את המעמד. סוף סוף נתקבלו הדברים על הלבבות, וכוחותינו אוחדו, ועוזם הלך וגבר, ופעלם נשא את פריו. עתה העלה החבר א. ציזלינג כמה וכמה מומנטים שמפרידים בתוך המפלגה בין הרוב ובין סיעה ב' ומנה אותם אחד לאחד (אף־על־פי שגם בזה לא היה משום גזירה מן השמים, וברצון טוב אפשר היה להימנע מחלק גדול מהם) וחרזם חוליות חוליות והגישם לועידה. לכאורה, מי שמבליט ככה את הפירודים ומבקר קשה את הנהגת המפלגה חייב לדעת את המסקנה ההגיונית הנובעת מדבריו, והיא הגברת פירוד הלבבות במפלגה ובהסתדרות. ואם במקום זה באה התביעה מצד החבר ציזלינג לאחדות, הרי, על־כל־פנים, אי אפשר לזרוע מריבה ולקצור אחדות.

ישאלוני: האם אסורה ביקורת הדדית במפלגה? והמותר לחפות על ליקויים חברתיים המתפתחים ולהחריש? אכן עם התפתחות חיי ההסתדרות, עם עלייתה החברתית והמשקית נראו בה כמה פרצים וליקויים. רבות הכרחי לתקן בעבודתה בשטחים שונים. ואין הדברים אמורים בזה מתוך רוחב לב על חשבון מי שהוא, אלא פשוט שבדרך הטבע, בדורנו זה, במשטרנו זה, ובתנאי בנין הארץ והתהליכים הכלכליים והחברתיים המתפתחים בתוכה, צללים עלולים ללוות את עבודתם של רבים מאתנו, איש איש בשטח פעולתו. אך הכרחית אמת־מידה מסויימת להבחנת הקרוב מן הקרוב, הקל מן הכבד. אביא דוגמה אחת, מהפופולריות ביותר בתוכנו: הקואופרטיבים והעבודה השכירה בתוכם. זו פרובלימה חברתית קשה שנתגלתה לעינינו, ואשר עלינו לבקש דרך לפתור אותה — ויהי מה, ולוּ גם במחיר יקר מאוד. אך פרובלימה זו היתה גם לאחד המקורות אשר כלכלו את בארות מי המריבה שבתוך המפלגה, אשר מהם שתינו אנחנו ובני הנעורים שלנו זה שנים אחדות. ובכן נזכור נא קודם כל, שהקואופרטיבים אינם נחלת המפלגה, לא מבחינה משקית, כי אינם משתייכים אליה ישר, ולא מהצד החברתי, כי חבריהם ברובם המכריע אינם חברי המפלגה, לצערנו. המפלגה וכל חבריה, גם חברי האופוזיציה ביניהם, נותנים את הדין כיום על הזניחם את שטח הפעולה הזה, על אשר לא עבדו עבודת הסברה מפלגתית, הסברה ציונית־סוציאליסטית מספקת בתוכם. אך הרי לא כל מה שהמפלגה רוצה לעשות בתחומה שלה, יכולה היא להגיע אליו, ועל אחת כמה וכמה שלא כל מה שהיא רוצה להשיג בהסתדרות, ניתן לכוחה, לרשותה וליכלתה. ההסתדרות, בהדרכת המפלגה, עמדה בשעתה על תופעה זו של עבודה שכירה בקואופרטיבים, קבעה את יחסה השלילי אליה והחליטה לבער אותה מתוכנו, וחקקה למטרה זו את חוקת העבודה השיתופית. אך לא היה לאל ידה להגשים חוקה זו בחיים עד כה. והנה אף מי שמגולל את האחריות לכך על העושים בהסתדרות בשטח זה, ומאשים אותם בחוסר גילוי כוח או ברשלנות, או ברצון רע, או אפילו בחיפוי על מעשיהם של אחרים, גם הוא אינו רשאי להסיח את דעתו משני גורמים אובייקטיביים, שהכבידו מאד על פתרון השאלה בכיוון הרצוי. מצד אחד המשבר של חוסר העבודה מנע את האפשרות מאת ההסתדרות לדרוש מאת הקואופרטיבים פיטורי הפועלים השכירים! ולהיפך, ההסתדרות נתבעה לחייב את הקואופרטיבים להמשיך ולהעסיק את פועליהם בכל התנאים האפשריים. ומצד שני הנה נהפך הגלגל, הגיעו ימי המלחמה, ועמם ימי הגיאות המשקית בשלוש השנים האחרונות, ובעקבותם המחסור בידים עובדות — והקואופרטיבים נהיו בינתים לגורם רציני במאמץ המלחמה, הן מבחינה ישובית (בתחבורה למשל), והן מבחינת סיפוק צרכי המלחמה השונים לגווניהם, גם בתעשיה וגם בתחבורה, וקשה מאד להפסיק עתה כליל את העבודה השכירה בקואופרטיבים, מבלי לפגוע בהם מאד מבחינה הסתדרותית או בלי להרסם מבחינה משקית, קשה, אך לא בלתי־אפשרי, לדעתי.

נאמנים לצו המפלגה וההסתדרות יושבים אנו עכשיו על מדוכה זו במוסדות ההסתדרות, ועבודה רבה מושקעת עכשיו, יחד עם הקואופרטיבים, לבקשת דרכים שונות לתיקון הפרצה החברתית הזאת, ואולי גם נזכה בקרוב להגיע לתוצאות חיוביות חשובות. אך עם כל מה ששאיפותיה של המפלגה, וגם של ההסתדרות כיום הזה, מכוּונות למרחקים, לאפקים רחוקים של בנין העם והארץ, וחברת האדם החדשה, הרי הבסיס הארגוני אשר ההסתדרות עומדת עליו כיום הוא חברוּת היחיד בלבד, בלי כוח התערבות במשקו. ובסיס זה אינו נותן עדיין בידי התנועה להוציא אל הפועל שינויים סוציאליים מרחיקי לכת בדרך של תחיקת חוקים בלבד, מבלי להישען על הכוח המוסרי שבתוך ההסתדרות… והנה בנידון זה יש לי טענה גדולה לתנועה הקיבוצית שלנו, אשר נתבעה זה שנים לסעוד ולתמוך את ההסתדרות במלחמה חברתית זאת. העזרה אשר היה בידי התנועה הקיבוצית בתוכנו, לפחות בתוך מפלגתנו, להגישה, והכוח הזה אשר היה בידה לעצבו על־ידי התלכדותה ואיחוד פעולתה בעיר במחץ עצום, על־ידי חדירה לעיר והסביבה מתוך יזמה של מעשים גדולים ויסוּד מפעלים משקיים חדשים והעלאת דוגמת חיים חדשים, כמופת לפועל העירוני, מקרוב — לא ניתנה מאת התנועה הקיבוצית לא להסתדרות ולא למפלגה.

בימים האלה שומה עלינו להבחין בין חובת השעה לבין חובת הדור: בין הגשמת שאיפות סוציאליות ששעתן תמיד לבין הסתערות מאוחדת לליכוד כוחותינו בשעת הרת עולם זו, מתוך הסרת השטן של שנאת חינם אשר השתלט בתוכנו ויצר המריבה. איך נגיע בשעה זו למדרגה של מפלגת המעמד, להשפעה רוחנית־מוסרית כבירה עליו? מפלגת המעמד — פירושה מפלגה השקודה על איחודו ואירגונו של הפועל, מהשכבות הנמוכות ביותר בסולם הכלכלי ועד דרגות גבוהות מאד: פועלי הרג’י ופועלי החרושת, פועלי המושבה וחברי משקי העובדים במושבים ובקבוצות ובקיבוצים ועובדי המשק הקואופרטיבי בעיר, עם רבבות הפקידים והמוני בעלי הפרופסיות החפשיות, לשם מטרת בנין הארץ, לשם הגברת השפעתה הרוחנית והמוסרית על המעמד כולו ועל התנועה הציונית. לעומת זאת מפלגה בת שתי סיעות מעמידה את עצמה למשפט לא רק בפני חבריה שלה, אלא לפני כל אחד מ־150,000 הפועלים העברים בארץ־ישראל. וכלום יכול הנשפט, המצפה לפסק דינו, להיות השופט, המשפיע, המדריך והמחנך? מפלגה עם חילוקי דעות מתמידים בתוכה, המקיימת בתוכה מחנה מאורגן של חברים, הכבושים בסד של סיעה, שזה לחם חוקם לבקר את מנהיגיה, לזעזע את אָשיותיה, להשמיט את הקרקע מתחת למוסדותיה הנבחרים, להשחיר את פני נציגיה לעיני הציבור — מה כוחה של מפלגה זו להשפיע לא רק על המעמד, אלא אפילו על חלק הימנו, מה סיכוייה אם לא הדלדלות והתנוונות? אבל, כאמור, מפלגת המעמד — זאת אומרת מפלגה דרוכה בכוח רצון אחד, המכוונת במרצה ובהתנהגותה, המפלסת את דרכה לרכוש את ההשפעה המוסרית על מעמד הפועלים אם על־ידי חברוּת ישרה בתוכה או על־ידי מתן אמונה בה בימי הכרעה גורליים, מפלגה בעלת לב אחד פועם בהרמוניה פנימית ברבבות חבריה. מי יתן ונהיה ראויים לזכות בכך.

תש"ג