וכי יש בעולם פורנוגראפיה מעין הסיפורת המדעית? אני מתכוון למשהו חדש, התנסות מינית חדשה, פרי הדמיון האנושי. הסיפורת המדעית משנה את מערכת החלל והזמן ככל העולה על רוחה; יכולה היא להקדים מסובב לסיבה; היא פועלת בתחומי מערכת הגיונית שהיא כליל אפשרויות – “כל מה שאפשר להעלות בדמיון, אפשר שיקרה”. אבל האם יש בה כדי להוסיף משהו לרפרטואר האֶרוטי? שמעתי, כי ברומאן אחד העתיד להתפרסם מתמכר הגיבור, בן כדור הארץ, למעשה־אונן הדדי עם יצור אינטרפלאנטארי מפלצתי. אבל בעצם אין כאן חידוש אמיתי. סברה שאפשר להיזקק לכל דבר, מאַצות ועד אקורדיונים, ממטאוריטים ועד אבן־ספוג שעל פני הירח. מפלצת ילידת שביל־החלב אינה משנה את העניין מיסודו. אין בכך כדי להרחיב הרחבה ממשית את תחום הווייתנו המינית.
זוהי נקודה מכרעת. למרות כל ההתמוגגות המפוייטת או המטורפת על שלל התבניות ועל הדינאמיות ללא גבול של המין, הרי הסך הכולל של התנועות, הסיפוקים והדמיונות שבגדר האפשר הוא מוגבל ומסויים. מן הסתם יש יותר מיני מזונות, יותר אפשרויות שלא נתגלו של הנאה וסלידה גאסטרונומית, מאשר המצאות חדשות בתחום המין למן היום שהקיסרית תיאודורה גמרה אומר “להביא סיפוק לכל פתחי אהבים שבגוף האדם במלוא המידה ובאותה שעה עצמה”. פשוט, אין די פתחים. מנגנון האורגאזם כרוכים בו התייגעות מהירה למדי והפסקים תדירים. מערכת העצבים מאורגנת כך, שההיענות לגירויים סימולטאניים במקומות שונים בגוף מביאה לידי תחושה יחידה, מטושטשת כלשהו. הרעיון (שהוא עיקר לגבי די סאד ולגבי הרבה מן הספרות הפורנוגראפית) שיכול אדם להכפיל את האֶכסטאזה אם הוא בועל בה בשעה שהוא נבעל מעשה־סדום – הוא דבר איולת גמורה. קיצורו של דבר: אם אנו מניחים כדבר נתון את המיבנה הפיסיולוגי והעצבי של גוף האדם, הרי מספר הדרכים שבהן אפשר להשיג או לעצור אורגאזם הוא מוגדר וסופי מעיקרו. המתימטיקה של המין נעצרת אישהו בסביבות המספר “ששים ותשע”. אין כאן סדרות טראנסצנדנטאליות.
זהו ההגיון שמאחורי “מאה ועשרים יום”. בהתלהבותו הפדאנטית של אדם המנסה לחשב את הערך π עד לספרה האחרונה שאחרי הפסיק, טרח די סאד להעלות בדמיונו – ולתאר – את סך כל הצירופים והחילופים האֶרוטיים. הוא שיווה לנגד עיניו קבוצה קטנה של גופי אדם וניסה לספור ולספר כל צורה של עונג ומכאוב מיני שהללו היו יכולים להתנסות בהם. מספר הערכים המשתנים מועט להפתיע. לאחר שנוּסוּ כל מצבי הגוף האפשריים – יש הגבלות מצד כוח המשיכה של כדור־הארץ – והובאו במגע מירב האזורים האֶרוֹגניים של מירב המשתתפים, מתוך חיכוך, שחיקה והחדרה, לא נשאר עוד הרבה לעשות או לדמות. אפשר להלקות ולספוג מלקות; אפשר לאכול צואה ולגמוע מי רגלים; פיות ומבושים אפשר שיבואו במגע זה ובמגע אחר. אחר כל הדברים האלה באה אפרורית השחר ועמה הידיעה שלא נשתנה הרבה מיום שפגש האדם לראשונה בעז או באשה.
זוהי הסיבה הגלויה וההכרחית לשממון לאין מפלט של כל ספרות פורנוגראפית, לעובדה הידועה יפה לכל שוחרי דוכני הספרים הישנים ברחוב צ’יירינג קרוס בלונדון או בפאריז שלפני די גול, כי ספרות הזימה חוזרת על עצמה עד לטירוף. הדקוראציה משתנה. בימים ההם היתה זו אומנת ויקטוריאנית בנעליים גבוהות המלקה את אדון הבית, או כוהן־דת המציץ מעבר לגדר של בית־כסא לנערים. מלחמת האזרחים בספרד הציפה את השוק בנזירות שנאנסו ובעכוזים של חודי כידונים. בשעה זו יודעים הסוחרים המומחים לדבר לספר על ביקוש לסיפורים על חילופי נשים בין זוגות נשואים בפרברי מגורים או במקומות נופש. אבל במים־שאין־להם־סוף של ספרות־האשפתות לא נשתנה הרבה מעולם. תחום פעולתה של ספרות זו גדור ומוגדר בנוסחאות מושגרות של סאדיזם מדרגה נמוכה, הלצות־של־בית־כיסא וסיפורי דמיון באנאליים על כוח גברא אגדי או על כוח ההיענות של נשים. בחומר זה כמעט הכל צפוי, ממש כמו במדריך של צופים.
מעבר לקו הספרות הזולה – והגבולות מטושטשים – מצוי העולם של ספרי “אֶרוֹטיקא”, הכתיבה בעניני מין שיש לה יומרות ספרותיות או תביעות של ממש. זהו עולם שהיקפו גדול מכפי שנהוג להניח. ראשיתו במגילות־הגומא הספרותיות במצרים העתיקה. בתקופות מסוימות בחיי החברה המערבית היה שיעורה של “הפורנוגראפיה הגבוהה” מרובה אולי על שיעורה של “הספרות היפה” סתם. דומני שכך היו פני הדברים באלכסנדריה בימי השלטון הרומאי, בצרפת של ימי הרז’אנס ואולי אף בלונדון בשנות התשעים למאה הקודמת. חלק גדול מספרות המחתרת הזאת נגזרה עליו כליה. אבל כל מי שהורשה לבוא בשערי ספריית קינסי בבלוּמינגטון, וזכה בהדרכתו של מר ג’ון גאניון, נתחוורה לו העובדה המתמיהה, שכמעט אין לך סופר חשוב מן המאה הקודמת או מן המאה הזאת שלא הביא אי־פעם לעולם יצירה פורנוגראפית, בין בכובד־ראש ובין מתוך כובד־ראש עמוק יותר שבהלצה. וכן מעטים להפליא הם הציירים, למן המאה הי"ח ועד לפוסט־אימפרסיוניסטים, שלא השאירו אחריהם לפחות סידרה אחת של תחריטים או רישומים פורנוגראפיים. (האפשר להגדיר אמנות מופשטת גם בכך שאין היא עשוייה להיות פורנוגראפית?)
ב 🔗
מובן מאליו שקצתן של היצירות הללו הן בעלות עוצמה ומשמעות ספרותית. כאשר סופר כדידרו, כקראֶבּיון־הבן, כוורלן, כסוינבורן או כאפולינר, כותב “אֶרוֹטיקא”, חזקה שיהא בכך מן הסגולות שמצויינות בהן יצירותיהם הפומביות יותר. ביירדסלי או פיאֶר לוּאי הן דמויות זוטות בספרות, אך בכתבי הפריצות שלהם יש מחן התקופה. ואף על פי כן, בחריגים מעטים מאוד, אין ל"פורנוגראפיה גבוהה" חשיבות ספרותית גדולה. פשוט אין זו אמת כי בארונות הנעולים שבספריות הגדולות או באספים הפרטיים ספונות יצירות־פאר בשירה ובסיפורת, יצירות שהצביעות והצנזורה גנזו אותן. (קצת רישומים מן המאה השמונה־עשרה וקצת הדפסים יאפאניים נותנים מקום להניח שאולי שונה הדבר באמנות הציור; נראה שבתחום זה אמנם יש יצירות שטיבן מעולה ואינן מצויות לרבים). קורא אדם מקצת מן הקלסיקה של ה"אֶרוטיקא" ונמצא למד כי זו שטופה במוסכמות, כי טווח הדמיון בה מוגבל והיא נבלעת כמעט בלי משים בפסולת־החלומות של ספרות הזימה הרגילה, זו שבייצור המוני.
לשון אחר: קו הגבול בין חיבורים כגון “תיריזה הפילוסופית” או “לסביה ברנדון” מצד אחד לבין ספרים כגון “השוט המתוק” או “ירכי המשי” מצד אחר, מיטשטש על נקלה. החילוק בין “היצירות הקלאסיות האסורות” לבין מטעמי־תחת־הדלפק הוא, בעצם, עניין סמאנטי או דבר התלוי ברמת אוצר המלים והאמצעים הריטוריים המשמשים לעורר קישוי־אבר. ההבדל הזה איננו מהותי. טול, למשל, את המשרתת המאוֹננת באחת הדוגמאות האחרונות של “הרומאן האמריקני הגדול” ולעומתה את המשרתת שעיסוקה דומה בספר כגון “קראו לה דולי” (המחיר ששה שילינגים, תאריך אין). מצד הגירוי הארוטי אין ההבדל אלא לשוני בלבד; ליתר דיוק – מכיוון שקריאת דברים בשמם שוב אינה פסולה גם בספרות הטובה – אין כאן אלא ענין של חכמת הסיפור בלבד. לא כתיבה זו ולא כתיבה זו אינן מוסיפות דבר על פוטנציאל הרגש האנושי; שתיהן מוסיפות על הפסולת.
אכן תוספות של ממש נדירות הן מאד. מעטים מאוד הסופרים שהיה בכוחם ובהשראתם כדי להרחיב בפועל את אופק תודעתנו המינית, שנתנו מוקד חדש למשחקה האֶרוטי של הנפש, שגילו תחום תודעה שהיה נעלם או בחזקת אדמת בור. דומני שיש לכלול ברשימה זו את סאפוֹ, אשר בשירתה קלטה האוזן המערבית, אולי לראשונה, את הצליל הצורם ומורט־העצבים של מיניות עקרה, של אביוֹנה העוברת בהכרח ובמכוון גבולה של כל רוויה. קאטוּלוּס הוסיף, כמדומה, משהו, אף שממרחק הזמן כמעט אי אפשר להבחין ולקבוע מה הדבר בחזונו אשר עורר חרדה, אשר גרם זעזוע ממשי כל כך בתודעה. ההתאם ההדוק, המחושב עד־דק, בין האורגאזם לבין המוות בשירה ובאמנות של הבארוק ובשירה ובאמנות המטאפיסית העשיר בממש את מורשת רגשותינו, כשם שאירע קודם בעטיו של הדגש הבתוליות. ההתפתחות ביצירת דוסטויבסקי, פרוסט ומאן, של זיקת־הגומלין בין רפיון העצבים, הפסיכופאתולוגיה של האורגניזם לבין פגיעוּת אֶרוטית מיוחדת, היה בה כפי הנראה חידוש. די סאד וזאכרמאזוֹך התקינו חוקים ותחביר דראמאטי חדש לשטחי גירוי שהיו מפורדים או לא היו נהירים ביותר. ב"לוליטה" מתעשר מלאי פיתויינו העשרה של ממש. משל כאילו הכניס נאבוקוב לשדה ראייתנו דברים שהיו אך בקצה האופק (ב"לא־ראבוייז" של באלזאק למשל) או נשמרו היטב בתחום הבלתי סביר על ידי דיספרופורציה (ב"עליסה בארץ הפלאות"). אך הישגים אלה נדירים.
האמת לאמתה היא כי בתחום ספרי ה"ארוטיקא" כמו בשפעי השפעים של “הספרים הגסים”, אותם הגירויים, אותם העיוותים והדמיונות מופיעים וחוזרים ומופיעים בחדגוניות לאין הביע. ברוב החיבורים האֶרוטיים, כבחלומו של רואה־קרי, סובב וחוזר הדמיון בתוך המעגל הסגור של דברים שהגוף עשוי להתנסות בהם. פעולות הנפש של המאונן אינן מחול אלא דשדוש.
ג 🔗
מר מוריס ג’ירודיאס שהביא בילקוט “אלימפיא רידר” מבחר דברים שיצאו בשעתו בהוצאת דברי אֶרוטיקא שלו בפאריס, מן הסתם יאמר כי אין זה ממין הטענה. לדידו אין להפריד את הרצף האין־סופי של ניאופים, הלקאות, מעשי־אונן, הזיות מאזוכיסטיות והתכתשויות הומוסכסואליות שהקובץ שלו גדוש בהם מן הערך הספרותי והמקוריות האמנותית של הספרים שפירסם בהוצאתו. הוא יוכל לטעון כי אחדים מן הספרים שפירסם ושמתוכם ליקט את ליקוטיו הם בראש מערכות התודעה המודרנית, ושהם בחזקת יצירות קלאסיות של הספרות שלאחר המלחמה; כי ההתעניינות הנמרצת של הסופרים הללו בהתנסות המינית נעוצה בכך שהסופר המודרני רואה במיניות את התחום האחרון שעודנו פתוח לפניו, הזירה שבה שומה עליו להתמודד עם מתח תרבותנו, אם אך יש בו יושר־לב ונכונות לדבּר לעניין; כי עמודי הקובץ הזה זרועים מילים אסורות ותיאורים מפורטים של יחסי מין למיניהם ולשינוייהם דווקא משום שהיה על הסופר להשלים את מלחמת השחרור שהתחיל בה פרויד, משום שהיה עליו להתגבר על איסורי המלים ועל צביעות הדמיון שכבלו את ידיהם של דורות קודמים בשעה שהיו רומזים על התחום החיוני והמסובך ביותר בהווייתו של האדם.
“כתיבת ספרים מגונים היתה השתלבות הכרחית במלחמה המשותפת נגד עולם המוסכמות. היא היתה מעשה של חובה.”
טענתו של מר ג’רודיאס טענה. זכרונותיו ודברי הפולמוס שלו אינם נעימים למקרא (יש לו נטיה לבכיינות), אבל רשימת הספרים שהוציא לאור יש בה אומץ־לב וברק. כתביו של הנרי מילר יש להם חשיבות בדברי־ימי הפרוזה האמריקנית ובתולדות הגדרת־עצמה של אמריקה. הוצאת “אולימפיה” הוציאה לאור את “ואט” של סמואל בקט וכן מקצת כתביו של ז’אן ז’נה (לא את המחזות ולא את מיטב הפרוזה שלו). “פאני היל” ובמידה פחותה מזו גם “קאנדי” הם תיאורו המלעיג של אורגאזם, ספרים שיש בהם כדי לבדח כל אדם שפוי בדעתו. “הספר השחור” של לורנס דארל אינו ראוי לדעתי לכתרים שקשרו לו, אבל יש לו חסידים נאמנים. ג’רודיאס עצמו יאמר מן הסתם, כי פירסום “פת צהרים בעירום” של בארוז הוא שיא כוח ההבחנה שלו, אבל אינני מסכים. לי נראה שזהו ספר של שיעמום צורם, נבער ומדושן־עצמו עד לתוך־תוכו הריקני. הפרסומת שזכה לה חשובה רק משום עדותה על זרמי ההומוסכסואליות והאכזריות האופנתית השולטים ב"קרית ספר" החכמנית בשעה זו. אכן בארוז מטיח כתב־אישום כלפי קוראיו, אבל אין לו לזה אותה משמעות של עוז ונבואה שג’ירודיאס טוען לה. על כל פנים אין ספק בהזדהותו העמוקה של ג’ירודיאס ובסיכונים שנטל על עצמו.
אכן, שנים מן הספרים שפירסם הם באמת ספרים קלאסיים. הוא הבחין בגאוניותם, ושמו יישאר כרוך בשמם לתפארה: “לוליטה” ו"ג’ינג’ר מאן". יש משום אירוניה בדבר – מן הדברים הטיפוסיים לכל החרושת של “ספרים מגונים” – שנבצר ממנו לכלול קטע מ"לוליטה" בילקוטו מחמת חילוקי דעות שנפלו לימים בינו לבין נאבוקוב. מי שהכיר לראשונה את הומברט הומברט בין דפי הכריכה הירוקה של הוצאת אולימפיה, יזכור לה חסד חווייתו של רגע מן הרגעים הגדולים בספרות זמננו. ראוי היה ג’ירודיאס שתעמוד לו אפילו זכות זו בלבד כדי לחסוך ממנו את הנגישות המשפטיות והפינאנסיות שנגשה אותו הוויקטוריאניות הגוליסטית עד שהושתק כליל.
אך מיטב הספרים שפירסם ג’ירודיאס נמכרים עתה בגלוי בכל דוכן ספרים – וזה סימן לראיית־הנולד שלו. את ילקוטו יש לדון לפי מה שיש בו. והרבה מדי יש בו דברים סרי־טעם הבאים לנוול את החיים ואין עמם אלא צל צלה של תביעת זכות לערך ספרותי או לבגרות השכל.
אחרי חמישים עמוד של “פטמות מתקשות”, “ירכיים המתפשקות ברוך” ו"נהרות חמים" המשתפכים מתוך האנאטומיה המשולהבת ולתוכה, זועקת רוחך זעקת שבר, לא מתוך הזדעזעות שבצביעות, לא מפני שאתה עבד מסכן למוסכמות, עבד החונק את צוואר האביונה שלו, אלא מתוך שיעמום צרוף ומבחיל. אף הניאוף אי אפשר שיהא משעמם, צפוי מראש עד ליאוש עד כדי כך!
יש כמובן רגעים מסעירים: “חטא לארוחת הבוקר” מסתיים בנעימה דקה ומצחיקה של ניבול־פה. ה"דבר הנשיי" נזקק לכל המלים הגסות והדיוקים האנאטומיים בעצמה של ממש; הוא מראה אוזן רגישה לגבי הפעולה שפועלת ההתייחמות לכווץ ולדלדל את שימושי הלשון שלנו. אפשר שיש עוד צימוקים בספר, אבל מי זה יכול לקרוא הכל? לטעמי שלי יש פנינה אחת בכל הילקוט. היא מצוייה בפיסקה (אפשר מזוייפת?) מתוך “חיי ואהבותי” לפראנק האריס. בהתפתלו סחור־סחור בתנוחות שונות עם שתי קטינות מזרחיות עירומות ועם הסרסורית הבריטית שלהן, מבזיקה במוחו של האריס פתאום ההכרה, כי “הנה יש כאן ראיה לסתור הרבה ממחשבתו של קארל מארכס. רק הבוהמי יכול להיות בן־חורין, לא הפרוליטרי”. הופעתו של פראנק האריס היוצא להפריך את “הקאפיטאל” בשעה שכל אבריו ויצריו מעוסקים עיסוק אֶכסטאטי, שווה גם שווה במחיר.
ד 🔗
ואף על פי כן אין הדבר כך. שכן המחיר גבוה הרבה יותר ממה שמעלים בדעתם מר ג’ירודיאס, מרת מרי מק־קארתי, מר ויילנד יונג ושאר מליצי־היושר של גילוי הלב הגמור. המחיר משתלם, במידה גדולה, לא רק על חשבון חירותו האמיתית של הסופר אלא על חשבון המלאי המידלדל של רגש ותגובת הדמיון בחברה של זמננו.
ההקדמה לאותו ילקוט סיומה בתרועת נצחון:
“הצנזורה המוסרית היא מורשת העבר שמקורה בדורות של שלטון הכמורה הנוצרית. משבא זה אל קצו כמעט, רשאים אנו לצפות לתמורה בספרות מכוח הופעתה של החירות. לא חירות במובנה השלילי, אלא חירות כאמצעי לגלות את כל צדדיה החיוביים של נפש האדם, שכולם פחות או יותר מקורבים הם למיניות או שהם תולדותיה”.
הנחה זו האחרונה אווילית היא לבלי האמין כמעט. הדבר הטעון בדיקה רצינית היא החיווי בדבר החירות, בדבר שיחרור חדש והרה־תמורה של הספרות על־ידי ביטול איסורים, איסורי מלים ואיסורי דמיון.
מימי משפט “ליידי צ’אטרלי” ומשעה שנכשלו קצת נסיונות להטיל איסור על ספרים של הנרי מילר, נפרצו הסכרים. ספרי די סאד, דקדוקיהם ההומוסכסואליים של ז’נה ושל בארוז, “קנדי”, “סכסוס” “מעשה ב־או…” מצויים לכל דורש. שום צנזורה לא תשים עצמה לצחוק בהתקפה על האֶרוטיקה הסאדיסטית ופרוטרוטי מעשי סדום (לרבות הריחות) המפארים את “החלום האמריקני” של מיילר. עד כאן טוב ויפה. אבל עלינו להבין היטב מדוע. הצנזורה היא דבר אווילי ודוחה משתי סיבות אֶמפיריות: ראשית – הצנזורים הם אנשים שאינם טובים מאתנו, ושיקול דעתם אינו מחוסן מפני טעות או מפני צביעות יותר משיקול־דעתנו. שנית – הדבר אינו מעשי: מי שגמר אומר להשיג ספר מסוים, ישיג אותו. ואולם אין זה כלל ממין הטענה, שהפורנוגראפיה אינה משחיתה את נפש הקורא או שאינה מעוררת אותו למעשים רעים או פליליים. אפשר כן ואפשר לא. פשוט אין לנו די ראיות לכאן ולכאן. השאלה מורכבת הרבה יותר ממה שיודו רבים מסניגוריה הספרותיים של החירות הגמורה. אך אם אמרת כי הצנזורה אין בה תועלת ואין לנסותה, אין זאת אומרת שיש בכך משום שיחרור הספרות, ושהסופר זכה בתוספת חירות של אמת.
נהפוך הוא: הכוח־המרגיש של הסופר חפשי הוא בשעה שהוא הומאני ביותר, בשעה שהוא מבקש להבין ולברוא מחדש את נפלאות השוני, המורכבוּת והקפיצוּת שבחיים על ידי מלים זהירות כל־כך, אישיות כל־כך ומלאות על גדותיהן רזי השיג־ושיח האנושי ככל שיד הלשון משגת. היפוכה הגמור של החירות הוא השבלונה, ואין לך דבר חפשי פחות, שוקט יותר על שמריו מתוך מוסכמות וגסות־רוח ריקנית, משורת מלים של ניבול־פה. הספרות היא דו־שיח חי בין הסופר לקורא אך ורק אם הסופר מכבד גם את בגרות דמיונו של הקורא וגם, באורח מורכב מאד אך מהותי, את השלמות, העצמאות והחיוּת בדמויות שהוא יוצר.
כבוד לקורא פירושו שהמשורר או המספר מזמין את תודעת הקורא לשיתוף־פעולה עם תודעתו שלו בהצגת הדברים. אין הוא מספר הכל לפי שאין יצירתו ספר־לימוד לילדים או למפגרים בשכלם. אין הוא ממצה את כל אפשרויות התגובה של דמיון הקורא, אלא זוכה ונשכר מן העובדה שאנו, מתוך חיינו שלנו, מתוך משאבי הזכרון והמאויים המיוחדים לנו, נמלא את החסר בתווי התמונה שצייר. טולסטוי הוא חפשי יותר ומסעיר יותר לאין ערוך מן האֶרוטיקנים החדשים, בשעה שהוא עוצר את שטף סיפורו על סף חדר־המיטות של קארנין, ואינו אלא מרמז על תחושה של תבוסה מינית, על ידי משל הלהבה הדועכת או הרמץ המצטנן התנור, תחושה שכל אחד מאתנו יכול לחיותה מחדש ולפרטה בפני עצמו. ג’ורג' אֶליוט היא חפשית, ונוהגת בקוראיה כאנשים חפשים, מבוגרים, בשעה שהיא מוסרת, על־ידי הטיית סגנון והלך־נפש, את האמת על ירח־הדבש של קאזובון ב"מידלמארץ'", בשעה שהיא משאירה לדמיוננו לדמות איך נאנסה דורותיאה על־ידי משהו אטום ומגושם במהותו. התיאורים הללו מסעירים עד התהום, הם מעשירים ומגוונים את הכרתנו המינית הרבה יותר מאידיליות־נרתיק־המשטף שברומאן “החפשי” של זמננו. אין שום חירות אמיתית בדקדוקים הפיסיולוגיים הכפויים של “הפורנוגראפיה הגבוהה”, משום שלא יתכן יחס כבוד לקורא אשר את כוחו המדמה אתה מבטל כעפרא דארעא.
אף אין יחס כבוד לקדושת החיים האבטונומיים בדמויות הרומאן, לשלמות ההוויה האיתנה המביאה סופרים כסטנדאל, כטולסטוי וכהנרי ג’יימס להתהלך זהיר־זהיר עם הדמויות שיצרו בעצמם. הרומאנים הנכתבים לפי הכללים החדשים של חיווּי טוטאלי צועקים באזני גיבוריהם: התפשטו, נאפו, סטו סטייה מינית זו או אחרת. כך נהגו משמרות הס"ס בשורות אנשים ונשים חיים. דומני שאין הבדל גמור בין שתי הגישות בכללן. אפשר שיש קשר עמוק יותר מכפי שאנו משערים בין “החירות הגמורה” של הדמיון האֶרוטי בלי כבלים לבין החירות הגמורה של הסאדיסט. ואולי אין זה מקרה ששתי החירויות הללו נזדמנו בשעה היסטורית אחת. שתיהן פועלות על חשבון אנושיותו של הזולת, על חשבון זכותו היקרה ביותר של הזולת – הזכות לחיי רגש פרטיים.
זהו הצד החמור ביותר. אפשר שההיסטוריונים שבעתיד יגדירו את התקופה הזאת במערב כעידן ההתקפה הכללית על פרטיות האדם, על התהליכים הדקים שבאמצעותם אנו מנסים להגיע לידי ייחוד עצמנו, לידי שמיעת ההד של הווייתנו המיוחדת. התקפה זו נערכת ברוב מחץ על־ידי עצם התנאים של טכנוקרטיה המונית אורבאנית, על־ידי החד־צורתיות של ברירותינו הכלכליות והמדיניות, על־ידי האמצעים האלקטרוניים החדשים של תקשורת ושכנוע, על־ידי חשיפתן הגוברת של מחשבותינו ופעולותינו להתערבות ולויסות סוציולוגיים, פסיכולוגיים וחמריים. יותר ויותר נדע פרטיות אמיתית, מרחב אמיתי לבחון ולנסות את רגשותינו, רק במסווה מצבים קיצוניים: התמוטטות עצבים, התמכרות לסמים, כשלון כלכלי. מכאן החדגוניות והפומביות המבהילה המלוות חייהם של אנשים רבים כל־כך שהצליחו למראה עינים. מכאן גם הצורך בגירויי עצבים שאכזריותם ותקפם הטכני הם ללא תקדים.
יחסי מין הם, או צריך שיהיו, ממעוזי רשות־היחיד, רשות־לילה שבה יש להניח לנו לקבץ יחד את היסודות המפורדים והמורדפים של תודעתנו לידי סדר ומנוחה כלשהם שאין להפירם. דווקא בחוויה המינית יכול האדם לבדו, ויכולים שני בני אדם בנסיון זה למלוא איחוד וייחוד, לגלות את צביונה היחיד במינו של זהותם. זאת יכולים אנו למצוא למען עצמנו, מתוך התלבטות וכשלונות חוזרים ונשנים, את המלים, את התנועות, את הדמויים, המאיצים את הולם דמנו. בזה האופל והפלא המתחדש תמיד צריכים גם הגישושים וגם האור להיות שלנו בלבד.
הפורנוגראפים החדשים חותרים תחת רשות־יחיד זו האחרונה, החיונית; הם עושים את פעולות הדימוי במקומנו. הם חומסים את המלים שברשות הלילה וצועקים אותן בראש חוצות עד שהן חלולות מתוכנן. דימויי משחק האהבים, הדברים המגומגמים שאנו נזקקים להם בשעות יחוד, באים אלינו באריזה מוכנה. החל במנהגי המיזמוז של גיל ההתבגרות ועד לאותו ניסוי שנערך באחרונה באחת האוניברסיטאות, ושבו הסכימו נשי הפרופסורים לעשות מעשה־אונן לפני מצלמות החוקרים, נעשים חיי המין, ובפרט באמריקה, יותר ויותר לדבר שבפרהסיה. זהו דבר מכוער ומבזה עד התהום, ועדיין אין אנו תופסים את השפעת הדבר על אישיותנו ועל משאבי רגשותינו, ממש כשם שאין אנו תופסים עדיין את ההשפעה שמושפעים עצבינו מן ה"תת־ארוטיקה" המתמדת, מן האסוציאציות המיניות של הפרסומת המודרנית.
תהליך הברירה הטבעית יודע על אברים ותפקידים שנידלדלו מאין שימוש. הכוח לחוש ולדעת את יחידותו השברירית של הזולת עלול גם הוא להתנוון בחברה. ואין זה מקרה (וג’ורג' אורוול ידע זאת) כי הסטאנדארטיזאציה של חיי המין, אם על־ידי פריצוּת מווּסתת ואם על־ידי פוּריטאניות כפויה, היא בת־לוייה לטוטאליטאריות בפוליטיקה.
הנה כי כן הסכנה האורבת עתה לחירות הספרות ולחירותה הפנימית של החברה שלנו איננה סכנת הצנזורה ושמירת הלשון. הסכנה טמונה בביזוי קל־הדעת שמבזה המספר הארוטי את קוראיו, את דמויותיו ואת הלשון. חלומותינו עוברים לסוחר בסיטונות.
השירה והסיפורת של המערב, דוקא משום שהיו מלים שלא השתמשו בהן, מצבים שלא תיארו אותם תיאור ססגוני, משום שתבעו מן הקורא לא ציות עיוור אלא מענה חי, דוקא משום כך יכלו הללו להיות לאולפנא של דמיוננו, לתרגיל המחדד את הכרתנו ועושה אותה אנושית יותר. עיקר המחלוקת שאני חולק על ספרים כגון ילקוט “אולימפיה” ועל הז’אנר הספרותי שהם מייצגים הוא לאו דווקא בשל השעמום שבהרבה מן החומר ובשל כתיבתו העלובה, אלא בשלכך שהאדם יוצא מן הספרים הללו פחות בן־חורין, פחות הוא עצמו, משנכנס לתוכם; שהם מניחים את הלשון דלה יותר, מסוגלת פחות להבנה חדשה ולריגשה חדשה. לא חירות חדשה עמם, אלא עבדות חדשה. בשם פרטיות האדם, הרף!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות