די גול עושה מדיניות־חוץ "לאומית – “לאומנית”, אומרים מתנגדיו. כדי לעמוד על טיבה של אמירה זו הפשוטה לכאורה, יש לברר תחלה במה שונה מדיניותו מזאת של קודמיו.

זה למעלה מארבעים שנה מתרוצצות שתי מגמות במדיניות־החוץ הצרפתית: זו “לאומית” וזו “אידיאולוגית”. זו הראשונה מבקשת להגן בראש ובראשונה על האינטרסים הלאומיים במובנם המסורתי, כלומר על מעמדה של צרפת כמעצמה והשפעתה בעולם. לעומת זאת, חסידי המגמה האחרת היו מוכנים להקריב אינטרסים אלה במידה מרובה למען אידיאולוגיה “על־לאומית” (שאמנם תאמה לא פעם אינטרסים מעמדיים מוחשיים) ומשום ההשפעה החוזרת שיש לכך על מדיניות־הפנים הצרפתית. האידיאולוגיה היתה ליבראלית או פאשיסטית, קתולית או קומוניסטית, הכל לפי הכיוון הפוליטי והשייכות המעמדית. (לפני מלחמת העולם השניה התנגדה הדמוקרטיה הליבראלית גם לקומוניזם גם לפאשיזם; למן 1945 נוטה הדמוקראטיה הליבראלית שבמסגרת “העולם החפשי” נטיה מפורשת לצד הקפיטיליזם ונגד הקומוניזם). מדיניות־החוץ האידיאולוגית הביאה בדרך כלל להזדהות תומכיה של אידיאולוגיה זו או אחרת עם מרכזיה שמחוץ לצרפת: לונדון, ברלין (בימי היטלר), וושינגטון, הותיקן או מוסקבה. בשנות העשרים למאה הזאת ייצג במיוחד פּוּאַנקארה את המגמה ה"לאומית", זו השוקדת על האינטרסים של צרפת בכל האמצעים, ואילו מתנגדיו בריאַן, אָריו וליאון בלום דגלו בסולידאריות בין כל המדינות הדמוקרטיות־הפרלמנטריות, אשר למענה יש להקריב אפילו אינטרסים צרפתיים מסויימים.

למדיניות זו קשרו כתרים לעתים קרובות כמחוות פיוס והבנה בין העמים. לאמתו של דבר גרמה מדיניות זו להשתעבדותה הגמורה כמעט של צרפת לרצונן של הארצות האנגלו־סכסיות, ביחוד לבריטניה. אך אנגליה דרשה אז, בעיקר מטעמי “איזון הכוחות”, ויתורים מרחיקי־לכת מצד צרפת לגרמניה – לא רק בימי הרפובליקה של ויימאר, אלא אפילו בזמנו של היטלר. בסופו של דבר הועילה מדיניות זאת לרייך השלישי.

ההשענות על אנגליה היתה בראש ובראשונה מדיניותו של השמאל הצרפתי; הימין, לעומת זאת, דרש עד אמצע שנות השלושים מדיניות חוץ “לאומית”. אמנם אחר־כך התחילו גם חלקים גדולים של הימין במדיניות חוץ “אידיאולוגית”; הם התקרבו למעצמות הפאשיסטיות ובהן ביקשו משגב וישע מן הקומוניזם, ומכוחות השמאל בכלל. מגמה זאת התחזקה אחר נצחון החזית העממית בשנת 1936. צחוק הגורל הוא, אך שני הזרמים ה"אידיאולוגיים" – השמאל הפרו־אנגלי והפאציפיסטי מכאן והימין הפרו־פאשיסטי מכאן – מאוחדים היו בתמיכת מדיניות הכניעה להיטלר שבאה על ביטויה בהסכם מינכן בשנת 1938. כעבור שנתיים גררה מדיניות זו את שעבודה של צרפת לרייך השלישי עם תבוסת 1940. המדיניות הימנית הפרו־פאשיסטית הגיעה לשיאה בשיתוף־הפעולה של משטר וישי עם הכובש האויב־בנפש על חשבון האינטרסים החיוניים ביותר של צרפת.

המביט לאָחוֹר אפשר לו לומר כי מדיניות־חוץ צרפתית לאומית – אם גם ראו אותה רבים כצרת־אופק ונוקמנית כלפי גרמניה – יכלה אולי לחסוך מצרפת את המפלה המחפירה ואת הכיבוש ולמנוע מאירופה כולה את זוועות מלחמת העולם השניה. לוּאי בּארטוּ היה אחרון המדינאים הצרפתיים לפני המלחמה שביקש לחזור אל המסורת הלאומית ולהציל בכך את אירופה מתכניות הכיבוש של היטלר. הוא נרצח בשנת 1934, ובזה הושם נסיון זה לאַל. משנת 1940 ואילך ניהל די גול שוב מדיניות לאומית, תחלה בגלות ולימים כראש ממשלה זמני אחרי שחרור צרפת בשנת 1944. במגמה זו חל הפסק עם התפטרותו בינואר 1946.

אל פיסגת מדיניות החוץ ה"אידיאולוגית" הגיעה צרפת בימי הרפובליקה הרביעית. רוב המפלגות הפוליטיות הזדהו עתה עם כוח חיצוני זה או אחר, שבו נתגלם להם, בפועל או במדומה, האידיאל או האינטרס המעמדי שלהן. הקומוניסטים נשאו עיניהם אל מוסקבה, הסוציאליסטים – ללונדון (בימי ממשלת הלייבור הראשונה עד 1951), הימין השמרני לוושינגטון, מצודת הקפיטליזם העולמי, והמפלגה הנוצרית־סוציאליסטית – נר"פ – לותיקן. עובדה זו האחרונה היתה בעלת חשיבות ניכרת, כי מפלגה זו שלטה עשר שנים במשרד החוץ על־ידי בידוֹ ורוברט שוּמאן. על ידי כך הגיע הותיקן לעמדה של השפעה על צרפת כאשר לא היתה לו מאמצע המאה התשע־עשרה. דבר זה גרם לשיפור רב ביחסי בון־פאריס (די לזכור את הקשרים האישיים ההדוקים בין רוברט שומאן לד"ר אדנואֶר), אך בעיקר הביא את צרפת לידי תלות מוחלטת בארצות־הברית במסגרת נאט"ו. צרפת נאלצה עקב זאת לוותר לעתים על אינטרסים לאומיים חשובים, אך מדינאי הרפובליקה הרביעית עשו זאת בשמחה מתוך הכרה שבכך עושים הם למען “הגנת העולם החפשי מפני סכנת הקומוניזם”.

ויתור זה על אינטרסים צרפתיים ממשיים התבטא בעיקר בהסכמה לחימושה מחדש של גרמניה והיה מלווה ב"נאציונאליזם תחליפי" שמצא פורקנו במלחמות קולוניאליות עקובות־דם. כזאת היתה ביחוד מלחמת הודו־סין בשנים 1946–1954. כבר אז זכתה מלחמה זאת באיצטלה אידיאולוגית של הגנה על דרום־מזרח אסיה מפני הקומוניזם. (היו מן המדינאים – במיוחד אנשי מר"פ הקתולים הקנאים, שטענה זו בפיהם לא היתה כוזבת לחלוטין). למעשה שירתה מלחמה זו את האינטרסים האמריקניים גרידא. מנדס־פראנס שם קץ למלחמה זו בשנת 1954, למורת רוחה של וושינגטון, אך מיד לאחר מכן חזר ונשתעבד לרצונן של שתי המעצמות האנגלו־סכסיות בחתמו בשנת 1954 על חוזי פאריס בדבר חימושה מחדש של גרמניה במסגרת נאט"ו. בתוך כך פרצה מלחמת אלג’יריה, אשר גרמה בשנת 1958 להתמוטטות המשטר הפרלמנטרי, שלא היה בכוחו לפתור את בעיות אחר־המלחמה בצרפת. כך הגיע די גול שוב לשלטון.

ב    🔗

הבא לדון דיון אוביקטיבי על הפוליטיקה “הלאומית” שאליה חזר די גול, עליו לשוות לנגד עיניו את התמוטטותה הגמורה של מדיניות־החוץ ה"אידיאולוגית" לצורותיה השונות במשך שלושים וחמש שנה. כאן יש להדגיש קודם־כל כי די גול מנהל, למען האינטרסים הצרפתים, מדיניות חסרת־פניות לגבי כל המעצמות, יהא משטרן מה שיהא. הוא מקיים יחסים טובים גם עם גרמניה, זאת האויבת בת מאות השנים, וגם עם הגוש המזרחי, הקומוניסטי; גם עם ספרד של פרנקו וגם עם דרום־אפריקה הגזענית. (עמדה כזו היתה מובנת לחלוטין במאה התשע־עשרה, אך היא עומדת בניגוד בולט לפוליטיקה הצרפתית בשנות 1924–1958). ביסודו של דבר הרי די גול הוא צונן ומרוסן במדיניותו, וכלל לא נוקמני או אסיר־המסורת כפי שמתארים אותו לעתים. אין הוא שונא שום מדינה ושום עם; ואם הוא יוצא נגד מעצמה, הרי הוא עושה זאת רק משום שהוא רואה סכנה בשאיפות ההשתלטות שלה, אם לצרפת ולעניניה ואם לאיזון הכוחות באירופה. על כן הוא כיוון את חיציו נגד גרמניה עד שנת 1954, נגד רוסיה עד 1960, ומכאן ואילך – נגד ארצות הברית. ודאי, הוא דואג בראש וראשונה לצרפת ולעניניה החיוניים, ואפילו למעמדה כמעצמה. אך הוא הכיר לדעת, שאינטרסים אלה חופפים במידה רבה מטרות שמעבר לנקודת המוצא האנוכית הלאומית, ואלו הן: סולידאריות כלל־אירופית; קידום הארצות המתפתחות; שמירת השלום בעולם.

הכרה זו הבשילה בו רק במרוצת הזמן. בשנים הראשונות היתה מדיניותו במידה רבה נסיונית, ואף היום היא כזאת. (זו גדולתו של האיש, שאין הוא, בניגוד לדעה המוטעית הרווחת, דבק בדוֹגמות שעבר זמנן). בשנים הראשונות למשטרו הגיע, לאחר זעזועים פוליטיים קשים, לידי הכרה כי עצמאותה של אלג’יריה היא בלתי נמנעת. ואכן העצמאות ניתנה לאלג’יריה בשנת 1962. (הסוציאליסט גי מולה לא העז, או לא רצה, לקבל החלטה זו). די גול פעל כפי שפעל משום שקיווה, בצדק, כי צרפת תגיע לחופש־פעולה פוליטי מקיף לאחר שתיפטר ממעמסת אלג’יריה. התוצאה הישירה הראשונה היתה באמת עליה כבירה של קרן צרפת בארצות המתפתחות, לרבות מדינות ערב שהתנגדו לצרפת בחריפות יותר מעשרים שנה. (די גול אף יכול להרשות לעצמו קיום קשרים טובים גם עם מדינות ערב גם עם מדינת ישראל, דבר שלגבי בון היה זמן רב בבחינת ריבוע העיגול). קרנו עלתה עוד יותר לאחר שדרש עוד בשנת 1963 את ניטרולה של דרום מזרח אסיה ועתה הוא טורח בלי הרף למען סיומה של מלחמת וייטנאם.

מכאן אנו מגיעים לשינוי עמדתו של די גול כלפי המעצמות. בתחלה עדיין היה ראשו ורובו במחנה המערב. ב־24 בספטמבר 1958 – רק ארבעה חדשים אחרי שובו לשלטון – שלח תזכיר ללונדון ולוושינגטון ובו דרש הנהגה משותפת של “העולם החפשי” בידי שלוש המעצמות – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – על יסוד שיוויון זכויות גמור. סברה שמלכתחילה לא השלה נפשו לחשוב כי יקבל תשובה חיובית על תביעתו מוושינגטון. אולי היה בצעד זה רק משום “אַליבי” למיפנה במדיניות־החוץ הצרפתית שכבר היה מתרקם במחשבתו. ואכן בד בבד עם הקלף ה"אטלנטי" התחיל משחק בקלף ה"אירופי". בסתיו 1958 נתן ידו לקהיליה האירופית הכלכלית, נפגש עם אדנואר וקשר קשרים הדוקים עם גרמניה המערבית. מכאן הגיע גם “למדיניות של יד חזקה” כלפי הגוש המזרחי, מדיניות שבאה על בטויה בין השאר במשבר ברלין בשנים 1958–1961. בועידת הפיסגה בפאריס במאי 1960 יעץ די גול לאיזנהואר שלא להיכנע לחרושצ’וב בענין התקרית של מטוס ה v-2, מה שגרם כידוע לכשלונה של הועידה. לשיא הסולידריות שלו עם בון הגיע עם ביקורו ברפובליקה הפדראלית בשלהי הקיץ של 1962. הוא דיבר אז, כזכור, באזני קצינים בהאמבורג על “הישגיהם הגדולים של צבאות צרפת וגרמניה” – מילים מסוכנות, אשר שטראוס ופון גוטנברג הסתמכו עליהן בהעמידם את מדיניותו של די גול כנגד נכונות ההתפייסות של קנדי עם ברית המועצות. אך עוד בימי משבר קובה בשנת 1962 עמד די גול בתוקף ובמפורש לימין וושינגטון. כלום נבעה עמדתו כאן מנקודת־המבט של “חלוקה גלובאלית של אזורי השפעה”: היבשת האמריקנית – לארצות הברית; אירופה – לאירופים?

ג    🔗

התמורה בעמדתו של די גול כלפי ארצות הברית בפרט וכלפי מחנה המערב בכלל באה בחורף 1962–1963. נראה ששתי יוזמות אמריקניות גרמו במידה מכרעת לתפנית זאת: סיבוב קנדי, וכוח המחץ הגרעיני הרב־צדדי (M.L.F.) בפיקוחה של וושינגטון, שנועדו לנטוע את ההגמוניה האמריקנית באירופה, בתחום הכלכלי והצבאי, לאורך ימים. שיחרורה של אירופה מהגמוניה זו נעשה מכאן ולהבא המטרה העיקרית של מדיניות־החוץ הגוליסטית. כיון שמקמילן, בפגישתו עם קנדי בנאסאו בדצמבר 1962, קיבל את התביעות האמריקניות ללא תנאי, כיוון די גול לפי שעה ולמראית עין את חיציו גם נגד אנגליה, אבל רק משום שראה בה את גרוּרתה של ארצות־הברית באירופה. די גול השיב את תשובתו במסיבת־העתונאים ההיסטורית ב־14 בינואר 1963, שאפשר לראותה כראשיתה של מדיניות־חוץ צרפתית עצמאית לראשונה למן 1924. במסיבת עתונאים זאת דחה די גול גם את כוח המחץ הגרעיני הרב־צדדי וגם את שיתופה של בריטניה בקהיליה הכלכלית הארופית. (יתכן שבנקודה השניה נצטרפו גם זכרונות התקופה שבין שתי המלחמות, והוא חשש מפני יד אחת בין בריטניה וגרמניה נגד צרפת). הוא לא הסתפק בתשובתו השלילית אלא נקט שלוש יוזמות למלחמה בשאיפות ההגמוניה האמריקניות: (א) הקמת כוח גרעיני צרפתי עצמאי (הפצצה ראשונה כבר נוסתה בפברואר 1960); (ב) הצעות לביצורו של שיתוף־הפעולה המדיני בין שש הארצות של הקהיליה הכלכלית האירופית, אמנם על יסוד “אירופה של ארצות מולדת”, כלומר בשמירת הריבונות הממלכתית של כל השותפים. יוזמה זו, שבה הוחל עוד בשנת 1962, נכשלה בעיקר משום התנגדותן של הולנד ואיטליה הקשורות קשר הדוק בארצות האנגלו־סכסיות. (ג) חתימת חוזה־ידידות צרפתי־גרמני ב־22 בינואר 1963 (אשר מתנגדיו פסלו אותו כפרי־באוּשים של הנאציונאליזם “הדו־ראשי” הצרפתי־הגרמני). חוזה זה נחלש אמנם מתחלה על־ידי הפתיחה שהוסיף לו באורח חד־צדדי הבונדסטאג בבון. החוזה נתרוקן במידה רבה מתכנו עם עלייתה לשלטון של ממשלה ארהארד־שרדר באוקטובר 1963.

רק אחרי אכזבה זו החליט די גול לבדוק מחדש את עמדתו כלפי העולם הקומוניסטי. תמורה זו החלה בינואר 1964 באורח פרדוכסלי במקצת: די גול הכיר בממשלת פקין, שבינה ובין מוסקבה כבר ניטש ריב גלוי. צעד זה רומם עוד יותר את כבודה של צרפת בארצות המתפתחות, ביחוד לנוכח המאורעות בוייטנאם. ואולם קשה לראות איזו תועלת של ממש הפיקה צרפת מקשריה עם סין. לעומת זאת השתפרו יחסיה עם ברית המועצות ועם ארצות מזרח־אירופיות אחרות. התקרבות זו הובלטה קבל־עולם עם ביקורו של די גול בברית המועצות ביוני ומסעו של קוסיגין לצרפת בדצמבר 1966. מלבד זאת אין לשכוח את קשרי המסחר הצרפתיים־סובייטיים ואת המגעים הצרפתיים עם כל שאר הארצות בגוש המזרחי (להוציא את גרמניה המזרחית). במקביל לכך באה החרפת היחסים בין פאריס ובין וושינגטון, שהגיעה לשיאה עם נטישת צרפת את נאטו, דבר שגרם זעזוע קשה לארגון כולו. לא פחות חשובים, אם כי לא בולטים באותה מידה, הם ניסיונותיה של צרפת להחליש את עמדת הדולר בשוק הכספים העולמי על ידי החזרת המטבע לבסיס הזהב. ברית המועצות עקבה באהדה גלויה אחר מגמות אלה, אם כי יש מתופעות הלואי שלהן שלא נעמו לה כלל. כידוע ניסתה רומניה באביב שעבר ללכת בעקבות צרפת ולערער במידה ניכרת את ברית וורשה.

נטישת נאט"ו הולמת בלי ספק את שאיפתו של די גול לעצמאות ולמעמד מעצמה גדולה. אך מדיניות זו חורגת כאמור ממסגרת האינטרסים הלאומיים גרידא וחותרת לסולידאריות כלל־אירופית לשם שיחרור מן ההשפעה האמריקנית. אם נוכל להאמין לשמועות העקשניות, הרי די גול הוא פסימי מאד בכל הנוגע ליחסים בין ארצות הברית מכאן ובין סין הקומוניסטית וכל כוחות השמאל בארצות המתפתחות מכאן. תפיסה פסימית זאת נתחזקה – כך אומרים – על־ידי התמשכות מלחמת וייטנאם ועל־ידי הרשמים שאסף במסעו לקמבודיה ולאזור האוקינוס השקט בקיץ שעבר. לפיכך הוא שוקד עתה על הקמת “גוש נייטראלי” גדול בין שני המחנות הנאבקים. גוש זה אָמוּר להקיף, בשלב ראשון, את כל מדינות אירופה מתעלת למנש ועד הרי אוּראל, וכן את אנגליה, אם תינתק מעל ארצות הברית (במסיבת העיתונאים שלו באוקטובר 1966 הדגיש די גול, שבתנאי זה יסכים להצטרפותה של בריטניה לקהיליה הכלכלית האירופית, ולא – יעמוד בהתנגדותו), וכמובן, קודם־כל, את רוסיה. אין ספק שיש כמה וכמה צדדים מפתים בהצעה הצרפתית לגבי רוסיה, אך אין היא בת־חורין לחלוטין בפעולותיה. אין היא יכולה להשאר נייטראלית בסכסוך דרום מזרח אסיה ואין היא יכולה לעזוב את וייטנאם לגורלה; על כף המאזניים מוטלות כל קרנה והשפעתה בארצות המתפתחות ובתנועות השמאל בעולם כולו. ואין צריך לומר כי סין היתה נאחזת בהפקרת וייטנאם והיתה מוקיעה, ביתר הצלחה מאשר עד־כה, את מנהיגי ברית־המועצות כבוגדים וכשותפים לדבר־עבירה של האימפריאליזם האמריקני.

למרות מכשולים אלה אין ספק כי המדיניות הגוליסטית של התקרבות לארצות הגוש המזרחי הפשירה במידה מרובה את החזיתות וסייעה להרפיית המתיחות באירופה. אכן לא אלה היו משאלות־לבם של “הגוליסטים” הגרמניים מסוגם של שטראוס ופון גוטנברג, ורק בדוחק הם מצליחים להסתיר את אכזבתם. גם טכסיסים מסוימים במסגרת ממשלתו של קיזינגר אינם יכולים לסלק את הניגוד העקרוני בין תפיסתם הם לבין המדיניות הצרפתית. ובכל זאת ההשפעה הצרפתית הגבירה בעליל את סיכויי ההערכה הריאליסטית של המצב באירופה מצד הממשלה החדשה בבון. וילי בראנדט, על כל פנים, רמז בועידת נאט"ו האחרונה בפאריס כי ממשלת בון תהיה מוכנה להשלים, בתנאים מסוימים, עם גבול אוֹדרנייסה. בכך זכה בתמיכתו המלאה של די גול וקנה את לבו. בראנדט גם הכריז, כידוע, שגרמניה המערבית מוותרת על נשק אטומי. אמנם אין בכוונתו של די גול לנטוש לגמרי אותם הכוחות בבון העוינים את ברית המועצות. על כן מסרב הוא להכיר בגרמניה המזרחית. את שורש הדבר אולי יש לבקש בויתורים שויתרה לו ממשלת ארהארד במסגרת הקהיליה הכלכלית האירופית, במיוחד בענין קביעת המחירים לתוצרת חקלאית.

ד    🔗

די גול עדיין לא הסיק את מלוא המסקנות ההגיוניות מן הרוויזיה במדיניותו. אף על פי כן נראה שעם נטישת נאט"ו צלח את הרוביקון, ואין להמנע עוד מן הרוויזיה. כל הסימנים מעידים שארצות הברית מצידה אינה שואפת עוד להסכמה עם די גול, כי אם משליכה יהבה על יורשיו או על האופוזיציה שלו בתוך צרפת.

אין ספק שיש יסודות חיוביים בפוליטיקה הנוכחית של די גול: (א) פעולה למען שלום העולם, אם כי עד כה בהצלחה מועטה, ובמיוחד בוייטנאם, שהרי ארצות הברית מתנגדת לכל התערבות צרפתית שם; (ב) תחילת שחרורה של אירופה מן ההגמוניה של ארצות הברית; (ג) הפשרת החזיתות באירופה, התקרבות בין מזרח למערב; (ד) השפעה על המדיניות של מערב־גרמניה בכיוון יתר ריאליזם, כאמור.

לעומת זאת נשמעות לעתים קרובות טענות אלו נגד המדיניות של די גול: (א) הוא מונע את איחודה הממשי של אירופה בהתנגדותו למיזוג על־ממלכתי (דבר זה הובהר במיוחד במשבר הקהיליה הכלכלית האירופית בשנת 1965. תביעותיו הענייניות לגבי החקלאות היו אמנם מוצדקות, כפי שהסכימו אפילו מתנגדיו). שורש הדבר מן הסתם בתפיסת־היסוד הנאציונאליסטית שלו. לעומת זאת אין לשכוח כי בנסיבות הנוכחיות “אינטגראציה של אירופה” פירושה יהא כניעה מוחלטת לארצות הברית. חמשת שותפיה של צרפת בקהיליה האירופית הכלכלית יהיה עליהם להשתחרר מתלותם בארצות הברית לפני שידובר להשתחרר מתלותם בארצות הברית לפני שידובר ביצירת פדראציה אירופית אמיתית. באי־עקיבות מתריסים הם כלפי די גול, שהוא מונע את המיזוג בעוד שהם עומדים על הכללתה של אנגליה, אשר אינה רוצה לשמוע על ארגון על־ממלכתי. דבר זה בלבד מוכיח, שהמפתח לעמדתם מצוי ביחסם לארצות הברית. (ב) די גול מחליש את האו"ם, בעיקר בדיוני פירוק הנשק, ואפילו בשאלת רודזיה, משום שגם כאן הוא מתנגד להתערבות בעלת אופי על־לאומי בבעיות הפנימיות של כל ארץ וארץ. גם זה נכון. אך בשום פנים אין לטעון, שהסיבה העיקרית לחולשתו של האו"ם היא המדיניות הצרפתית. משבר חמור פוקד למן 1960 את הארגון הבין־לאומי, משבר שדבר אין לו עם די גול. (ג) יצירת כוח גרעיני צרפתי עצמאי היא קיבולת מסוכנת ביותר, שהרי היא יוצרת תקדים לגבי ארצות אחרות ומסייעת בכך בהפצת הנשק הגרעיני, וממילא היא מסכנת בעקיפין את שלום העולם. זוהי בודאי טענה בעלת משקל. ואולם יש לזכור כי לפחות בכיוון אחד היו תוצאות חיוביות לחימושה הגרעיני של צרפת: הוא סייע בכך, שלא קם עד היום הכוח הגרעיני הרב־צדדי וממילא נמנעה מגרמניה המערבית השפעה ניכרת על תכנון האסטרטגיה הגרעינית של נאט"ו. יהא זה מוצא נכון מן הדילימה, אם צרפת תפסיק את חימושה הגרעיני ברגע שתחלוף כליל סכנת הכוח הרב־צדדי ותחליפיו, אולי עם סיום שלב החימוש הנוכחי בשנת 1970. יתכן, כמובן, שהחלטה זו תהיה מוטלת על יורשי די גול.

מתנגדיו של די גול בצרפת טוענים לעתים בצדק כי החימוש האטומי בולע סכומי כסף ענקיים על חשבון השקעות הון הדרושות במוסדות סוציאליים, בחינוך ובמחקר כלכלי, ובעיקר בתעשיות־מפתח חיוניות. צרפת מפגרת בכל השטחים הללו. בהעדר אשראי ממלכתי מספיק מתחזק באחרונה הקפיטליזם הפרטי והוא מפתח את המשק בכיוון שאינו הולם תמיד את האינטרסים הלאומיים, ביחוד משעה שהתמנה פּוֹמפּידוּ לראשות הממשלה והוא משפיע יותר ויותר על מדיניות־הפנים והמדיניות הכלכלית. בכמה וכמה מקרים אף ניתן להון אמריקני לתפוס עמדות חשובות בכלכלה הצרפתית, דבר העומד בניגוד ברור לשאיפותיו של די גול. עצמאות אמיתית, טוענת בעיקר האופוזיציה השמאלית, ראשיתה בהתפתחותה הכלכלית, החברתית והמדעית של הארץ ולא בדיבור־גבוהה במדיניות החוץ. ככל שטענה זו נכונה מעיקרה, מתעלמת היא בכל זאת מגורם חשוב והוא שמדיניות הפנים והמדיניות החברתית הטובה ביותר תישאר בגדר אשליה אם לא תישמר המדינה מפני אימפריאליזם מן החוץ ואפילו מפני לחצה המכריע של מעצמה זרה.

דוגמה טראגית לכך היתה דווקא ממשלת צרפת בימי החזית העממית. פעולות הרפורמה שלה היו כלא־היו משום השתעבדותה של צרפת לאנגליה השמרנית של נוויל צ’מברליין. הסרת עול האפוטרופסות האמריקנית במסגרת נאט"ו היא כיום תנאי קודם לעליתה של צרפת ושל אירופה המערבית בכלל. בזאת הרחיק די גול לכת מכל מדינאי הרפובליקה הרביעית, ומנדס פראנס בכללם. יתכן אמנם שבכך הגיע עד הגבול. ואין אפילו ודאות כי יורשו, ואפילו יהיה ממחנה הרוב הנוכחי – ובמיוחד אם שמו יהיה פומפידו – יקיים את ההישגים שהושגו עד־כה.

ה    🔗

כאן מקום לשאול, אם מדיניות החוץ “הבלתי אידיאולוגית” של די גול אינה קשורה באינטרסים המוחשיים של חוגים מסויימים בתוך הבורגנות הצרפתית. דבר זה כוחו יפה בלי ספק לגבי חלק מבעלי ההון והתעשיינים המבקשים להפטר מן ההתחרות והאפוטרופסות האמריקנית. ואולם חוגי כלכלה אחרים בצרפת – ממש כמו בגרמניה המערבית ובאיטליה – קשורים היום קשר אמיץ בקפיטליזם האמריקני. כאז כן עתה רואים חוגים אלה את הקומוניזם כאויב מספר אחד ודנים לכף חובה כל הרפייה במתיחות עם הגוש המזרחי. הם חונים על דגלו של לקנוּאֶה, הרוצה לשוב למדיניות־החוץ “האטלנטית” המדוקדקת, זו המדיניות של הרפובליקה הרביעית. לאמתו של דבר הרי זו האופוזיציה הימנית לדי גול. (חסידי טיכסיה־ויניאנקור, שהם פאשיסטים גלויים, ערכם מבוטל פחות או יותר). הבדלים מעין אלו בין הקפיטליסטים הן מצויים גם בגרמניה המערבית.

לא רק הקפיטליסטים הצרפתיים חלוקים בדעותיהם, כי אם גם הטכנוקראטים, שהתחזקו בעקבות החלשת הפרלמנטריזם מידי המשטר של די גול. יש מהם – ביחוד אלה הפעילים במוסדות הקהיליה הכלכלית האירופית – הדוגלים ב"אינטגראציה אירופית" גמורה ובעמדה פרו־אמריקנית ומתנגדים לדי גול. אחרים, התופסים עמדות חשובות במפעלים הממלכתיים והמולאמים, תומכים במדיניותו של הנשיא. אף שבאופן רשמי הם “אי־פוליטיים”, אפשר שיצטרפו לשמאל הצרפתי אחרי לכתו של די גול.

ובכך הגענו לשאלתנו האחרונה: כיצד יכול השמאל הצרפתי להמשיך את הצדדים החיוביים של מדיניות די גול ולשפרם? שמונה שנים היתה התמונה עגומה למדי. השמאל היה מפולג. הקרע בין הסוציאליסטים ובין הקומוניסטים לא אוּחה. בתחום מדיניות החוץ נקטו הסוציאליסטים ורבים מן “הרדיקלים” עמדה עקרה לחלוטין. בבחירות לפרלמנט בשנת 1962 הם התקשרו עם הימין השמרני ב"קרטל אומרי הלאו" אשר תבע מדיניות פרו־אמריקנית ו"אטלנטית" מדוקדקת. נמשכה המסורת של המדיניות ה"אידיאולוגית". אמנם במסע התעמולה לבחירות לנשיאות בשנת 1965 דיבר מועמד השמאל – מיטראן – בשפה מתקדמת הרבה יותר. אך משהרכיב אחר־כך את “ממשלת הצללים”, לא היתה לו ברירה אלא למסור את עמדות־המפתח לגי מולה ולגאסטון דפר, מדינאים בעלי אוריינטאציה “אטלנטית” גמורה. הפדראציה של השמאל הדמוקראטי והסוציאליסטי, הכוללת סוציאליסטים ו"רדיקלים", הכירה זה לא כבר בגבול אודר־נייסה – כנראה שלא לפגר יותר מדי אחרי מדיניות התפוגה של די גול. מכאן אנו למדים כי בזמן האחרון אמנם חלה התקדמות־מה, קודם־כל עם הסכם הבחירות בין הפדראציה הנזכרת לבין הקומוניסטים. הקומוניסטים מתחילים, באיחור רב, להיפרד מן הצורות הנוקשות של הסטאליניזם, אם כי עוד נשאר די והוֹתר מן הרוח הישנה, הרת־האסון. קבוצת אנשי־רוח בעלי נטיות שמאליות עיבדה בשנת 1966 פרוגרמה מענינת למדי, וחלק מן הפדראציה סמך ידו עליה. מיטראן – אם כי אמר זאת על דעת עצמו בלבד – הכריז על תמיכתו בהכרת גרמניה המזרחית.

ברור שהשמאל הצרפתי יוכל להצליח לאורך־ימים רק אם ירחיק לכת מדי גול ולא יהיה נחשל אחריו, ואם לא ישאף לדפוסים של הרפובליקה הרביעית שאבד עליהם כלח. או־אז יתכן כי במדיניות־החוץ יטוש את העבר ויחתור לשיטת בטחון כלל־אירופית במקום נאט"ו; ישקוד על הרחבת הקהיליה הכלכלית האירופית – שתכלול ברבות הימים לא רק את בריטניה אלא גם את אירופה המזרחית; יפסיק את החימוש הגרעיני בעקבות פירוקו של הכוח הרב־צדדי והשגת הסכם כלל־עולמי לפריקת־נשק במסגרת האו"ם; יתן ידו לסיוע כלכלי וטכני רב־היקף לארצות המתפתחות, בתנאי שהללו יגשימו ריפורמות חברתיות; יכיר בגרמניה המזרחית ויתמוך באותם מדינאים בגרמניה המערבית הטורחים למען פתרון הבעיה הגרמנית בדרכי שלום וריאליזם.