ב־1964 חגגה פאריס ארבעים שנה להולדת הסוּריאליזם. בשנת 1923 שלח אנדרה בראֶטון אל אויר העולם הנסער את המאניפסט הסוּריאליסטי הראשון, מאורע ספרותי שסימן את עליתו של הסוּריאליזם בקרב העילית האינטלקטואלית של אירופה, עד שהיה לתנועה האמנותית הגדולה בין שתי מלחמות העולם.

לרגל תאריך זה הוצגה בפאריס תערוכת תמונות סוריאליסטיות, יצאה אנתולוגיה של השירה הסוריאליסטית בהוצאת סגרס, הוכרז על “אנציקלופדיה סוריאליסטית”, וכן יצאו עבודות מחקר בתולדותיה של תנועה זו; נתפרסמו תעודות שלא נודעו עד כה של פוֹל אֶלוּאַר וראֶנאֶ שאר, הופיעו מהדורות חדשות של “המקורות” שאזלו זה כבר, כגון שני המינשרים של בראֶטון, הופיעה מהדורה חדשה לרומן הסוריאליסטי של בראֶטון, “נאדיה”, הוצאו מחדש כתביו של אנטונין ארטוֹ. עבודות מחקר אוניברסיטאיות על הסוריאליזם הולכות ומתרבות בכל ארצות תבל.

כל ציוני הזכרון הללו כלום לא באו להעיד שהסוריאליזם הוא כבר נחלת ההיסטוריה? האם אין הם בגדר מצבה מפוארת על קברו של מת? בראֶטון עצמו – והוא עוד היה בחיים – התנגד, למשל, לסידור תערוכה סוריאליסטית. אמנם לדברי האפיפיור הסוריאליסטי, כפי שקוראים לו, התנועה חיה וקיימת – אופטימיזם מופרז. חבר הצעירים שהתרכז סביב בראֶטון, כתבי העת הזוּטים המוסיפים להופיע בגושפנקה של הסוריאליזם, דוקטרינות שחידש בראֶטון באחרית ימיו בהשפעת מדעים אוֹקוּלטיים, כל אלה אין בהם עוד מתנופת הראשונים, אין בכוחם להקים מחדש את הסיטואציה המקורית על האווירה המיוחדת שבה, את שנות הזוהר 1923–1937.

מה שמעורר התענינות בימינו הוא הסוריאליזם כפי שנתגלה בראשיתו, דור הקשישים המזהיר שהנחיל מורשה אמנותית־ספרותית של דמיון ועומק רוחני, של ניסויי צורות וחלומות פיוטיים, כל אותו “היופי הקאטאסטרופאלי” שעליו שרו בימים ההם. ואמנם כתבי הראשונים מפיצים אור מגי גם היום, כשהשנים אוצלות להם מזיו הפאטינה. העבר ההוא מתגלה גם היום כמעיין לא־אכזב להשראה, ליצירה ושפע רוחני, אך אינו דומה הסוריאליזם בתקופת הזוהר לצאצאיו בימינו.

אכן ברטון עצמו חזה את הדבר מראש. בהקדמה החדשה למאניפסט הראשון הוא כתב ב־1927: “אנו מתחיים רע, רע מאד עם הזמן”. כלום יד הזמן של הראקליטס באכזבה שגרמה, למשל, התערוכה הסוריאליסטית האחרונה, או שמא היתה האשמה בבחירה הבלתי מוצלחת של המוצגים מן הנסיונות הראשונים של הסוּריאליזם הציורי? האכזבה נעוצה, לדעתי, בעובדה שהסוּריאליזם הוא בעיקרו חזיון פיוטי־ספרותי וגם הציור שלו נשאר ספרותי. בניגוד לקוביזם שזעזע את עולם הציור בשעה שפיקאסו ובראק, גרין ומרקוזי התוו דרך חדשה לעיצוב הצורה וגילו כעין ממד חדש לעין, הרי הסוריאליזם זעזע במידה כזו את השירה בלבד. הציור הקוביסטי השפיע על השירה כגון אצל ראֶואֶרדי או אצל המשוררים “הקוביסטים”. ואילו במקרה הסוריאליזם נהפוך הוא: השירה היא שקבעה את דרכי היצירה הפלאסטית. עם הציירים הסוריאליסטיים שיצאו להם מוניטין היום נמנים בשורה הראשונה מאכס אֶרנסט, סלוואדור דאלי, ג’ורגיו די צ’יריקו, איב טאנגלי, ג’ון מירו. מצד הצורה אין ציירים אלה סותרים את הריאליזם אלא את הקוביזם, ויש שהם נראים כמין אסכולה אקאדמית קפדנית ביותר. הם מפתיעים אותנו בתוכן, היינו בספרותי שבהם. ייחודם בחלום, בזרות, בחזוני, בחולני. החלום הוא אֶבן־השתיה לאֶסתטיקה הסוּריאליסטית. האסתטיקה של החלום מקורה בספרות, והיא הציפה את כל צורות האמנות והטביעה חותמה האיראציונלי על דרכו החיים של דור שלם.

בשנת 1924 נמצא האוואנגארד הספרותי במבוי סתום. תנועת “דאדא” שקדמה לסוריאליזם (היא לא הרתה אותה) היתה כעין שלילה כוללנית. בעצם מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916 בציריך, עמדו ראשוני הדאדאיסטים – טריסטן צארה, הוגו באל, הנס אַרפ, והניפו את דגל הניהיליזם. בסערת התקפתם על הספרות “הרשמית, המיושבת, הצבועה, המטיפה מוסר”, הם הרימו על נס את האבסורד. הם קידשו מלחמה על המולדת, על המוסר, על ההגיון, על המשפחה, על הדת. הם הכריזו חרם על הערכים המקובלים בלי שיצרו יצירות בנות קיימא. שהרי הם שללו את הלשון המובנת, שללו אפילו סתם מלים מהוגנות. במניפסט הדאדאיסטי שנתפרסם ב־1918 כתב צארה: “כל יצירה מעוררת סלידה, המסוגלת לשמש סתירה למשפחה, היא דאדא… ביטול הלוגיקה, זה הריקוד של חסרי־אונים – דאדא; ביטול הזכרון – דאדא; ביטול הארכיאולוגיה – דאדא; ביטול הנבואי – דאדא; ביטול העתיד – דאדא”.

פתחו בשלילת הכל וסיימו בשלילת עצמם. “דאדא הוא נגד דאדא”, אומר אחד המנשרים הדאדאיסטיים האחרונים. כשבא צארה לפאריס ב־1919 נתקבל בזרועות פתוחות על ידי אראגון, בראֶטון, בנימין פּאֶראֶ, פיליפ סוּפּוֹ, סוריאליסטים שלעתיד. אך בשנת 1922 כבר הגיעה נהית הצרפתים אחרי “דאדא” אל קצה.

המניפסט הראשון של בראֶטון נתקבל ברגש רווחה, כהמשך קונסטרוקטיבי ליצירת אפולינר ופייר רוורדי, כחידוש הזיקה לרומנטיקנים הגרמנים וכן ללטריאמון ורמבו. צארה עצמו נטש עד־מהרה את שלילת הכל ונצטרף אל הקבוצה הסוריאליסטית והיה חבר בה משנת 1929 ועד 1935. טראגי היה גורלו של צארה. נפגשתי עם צארה בשנת 1963, חדשים אחדים לפני מותו, ושאלתיו על חילוקי הדעות בינו ובין ברטון. הוא הסביר לי: בשעה שאראגון וברטון היו דאדאיסטים וקראו “הלאה צרפת”, לא היתה קריאתם אלא מליצה, הם התקיפו את ארצם בכוונה לראותה יפה וטובה יותר. אולם קריאתו של צארה “הלאה המולדת” לא היתה מליצה, היא היתה אמיתית, חד־משמעית. יהודי, יליד רומניה, מהגר, הוצרך להיות משורר גאון כדי שייסלח לו הניהיליזם שלו. מרסל יאנקו (שהיה מראשוני הדאדאיסטים) הבין סיטואציה כוזבת זו. גם הוא היה סבור שהדאדאיזם הוא פרי המלחמה ולא יוכל להאריך ימים, מה־גם שאין הוא נושא פירות בעלי ערך קיים. לימים הסיק את המסקנה וקנה לו מולדת של אמת בארץ־ישראל.

הרוצה להבין את הסוריאליזם אסור לו להסיח את הדעת מן התפקיד הגדול שמילאה בימים ההם תורת פרויד שכבשה בסערה את העולם שלאחר המלחמה. עיקרו של הסוריאליזם מוגדר במינשר הסוריאליסטי הראשון משנת 1924 כ"אוטומאטיזם פסיכי גרידא, שבו מתכוונים לבטא בעל־פה, בכתב ובאמצעים אחרים, את התהליך האמיתי של המחשבה. הכתבתה של המחשבה, ללא ביקורת מצד השכל ומעבר לכל התכוונות אסתטית ומוסרית". כשם שבסוף המאה הקודמת היתה הפילוסופיה של ברגסון למקור הסימבוליזם כן השפיעה הפסיכואנליזה לאחר מלחמת העולם הראשונה השפעה מכרעת על הסוריאליזם. דרך אגב, עם החבורה הסוריאליסטית נמנו כתריסר רופאים, ביניהם מוריס היין, מומחה לסאד, אראגון, פארייר (פסיכיאטר), ד"ר תיאודור פרנקל המנוח ועוד. ברטון עבד במרכזים נברו־פסיכיאטריים במשך המלחמה וכן כרופא־משנה. צעיר מאד היה כשנמשך אחר האסכולה הפרוידיאנית ובא בקשרי מכתבים עם מייסדה. במניפסט הראשון מסתמך ברטון על פרויד ומבסס את תורתו ופעלו הפיוטיים על הפסיכואנליזה. ואכן יש מקום לומר כי הפרוידיזם חילץ את השירה מן המסגרת הנוקשה של ההגיון והחוק, אף סייע להבנת הנברוזות, החלומות, השגעונות והנהיות, אשר חלקם ביצירה, לאחר הנסיון הסוריאליסטי, שוב אינו מוטל בספק.

ב    🔗

המלה “סוריאליזם” יסודה באפולינר, בשעה שכתב את “שדי טירזיאס” שלו (1918) הוא קרא לו “מחזה סוריאליסטי”. שם זה מקבל את מלוא משמעותו אצל בראֶטון וידידיו שעברו את “סף האזורים הרחבים המוזרים שבהם מזמין המיסתורין את כל החפץ לאספו. יש כאן להבות חדשות, צבעים שעוד לא ראו כמותם, אלף דמיונות שאין להעריכם עדיין” (אפולינר, “צהובת השער הנאה”).

המהפכה התחוללה בשעה שבראֶטון, בהפליגו מן החלום, הגיע אל הרעיון שיצירה אמיתית עובר עליה תהליך של אי־מודע והיא מושרשת בדמיון. פעילות בלתי מודעת מצוייה ביצירתם של סופרים רבים, וביחוד הרומנטיקנים. הסוריאליסטים, וקודם כל בראֶטון ואראגון, מגלים סופרים שתולדות הספרות הסיחו את הדעת מהם, כגון המשורר האפוקאליפטי הדוכס די לוטריאמון (שמו האמיתי איסידור דיקאס, תולדותיו אינן ידועות ותמונתו לא נמצאה מעולם) או ארתור רמבו שהוקדשה לו שורה אחת בלבד ב"תולדות הספרות הצרפתית" בימים ההם. מסופרי תקופתנו תרגם אראגון עוד בשנת 1920 את יעקב ואן הודיס, פסבדונים של האנס דוידזון, משורר גרמני אכספרסיוניסטי, שאהבה נכזבת הביאתו לבית חולי רוח ומשם שילחוהו הנאצים למחנה המוות. מבין הסופרים הצרפתיים בני זמנם עשו הסוריאליסטים פירסום רב לסן פול רוקס, הקרוי “הנהדר”, שלפני שכבוֹ לתנומת הצהרים היה תולה על דלתו כתובת לבל יפריעוהו: “המשורר עובד”. מעבודה זו בשעת שינה הגיע ברטון למחשבה על כתיבה אבטומטית. זו הועתקה מן הפסיכותראפיה של פרויד הרושמת סיפורו של חולה נברוזה אל היצירה הסוריאליסטית בספרות.

היצירה הראשית של ברטון במישור הנסיוני, כותב המסאי הצרפתי מישל קארוז, “היא גילוי הקשר הטבעי בין האבטומאטיזם של החלום לבין חזון המשורר. הראשון הוא, לאמיתו של דבר, מקורו של האחרון, ותגלית זו היא לידתו של הסוריאליזם”. בחלום מצאו הסוריאליסטים שטח לא־נודע עד־כה לניצול: הבלתי־מודע או, נכון יותר, התת־מודע.

חשוב להדגיש כי הסוריאליסטים לא באו לשלול ממשותו של המודע אלא קבעו שהיא לוקה בחסר. במקרה הטוב ביותר, היא הועלתה על ידי הזרם מנבכי התת־מודע של הרוח. פירוש הדבר, הסוריאליזם אינו דוחה את המציאות האובייקטיבית אשר הודות לתגליות מדעיות וטכניות נעשתה גם היא מסתורית ודמיונית. עוד הפוטוריסטים העריצו את המכונה. אפולינר היה הראשון ש"הפיח נשמה" באווירון, “המכונה המעופפת” ושר על “הסטנודאקטילוגראפיות הנאות”, מלים חדשות בתקופתו, שהוא שיווה להם קסם. התחום האובייקטיבי של העולם והעולם הפנימי הסובייקטיבי מצטרפים לכלל “הפלאי” הסוריאליסטי.

ויש גם החלום בהקיץ, זה המופלא. אלה הן אגדות למבוגרים, ו"הפלאי" אינו שווה בכל התקופות. תקופה תקופה ונפלאותיה. הסוריאליסטים, כקודמיהם הדאדאיסטים, התקוממו על ריבונות ההגיון. הם קידשו מלחמה על הקארטזיאניזם. אם בספירת הבלתי מודע שולט פרויד, והחלום והדמיון יורדים לדרגת “ליבידו”, הרי בתחום המודע המורה בעיני הסוריאליסטים הוא לא דקארט אלא הגל, לשון אחר, פעילות הרוח הדינמית ורצופת הניגודים כשהאחדות מתהווה מתוך סתירות. מכאן הצטרפותו של הסוריאליזם למארכסיזם, דבר שאמנם לא נמשך אלא תקופה קצרה בין 1930–1935 – הצטרפות מוכנית משום שהקבוצה הסוריאליסטית לא ויתרה מעולם על האבטונומיה שלה. בהסתמכם על פרויד ועל מארכס ביקשו הסוריאליסטים להשיג את הידיעה השלימה של האדם. האדם איננו רק יצור חברתי אלא גם יצור ביולוגי ויצור פסיכולוגי. כאן התנגשו הסוריאליסטים עם הקומוניזם שהוריד את האדם לדרגת יצור חברתי בלבד, בעל שני ממדים. מצד אחר, מתן הבכורה לפעילות תת־מודעת כמעט שלא הניח מקום לפעילות מודעת־מאורגנת. אנטונין ארטוֹ, משורר של האלוצינאציות, מורד באלהים ובאדם, “הבהמה האֶרוטית”, הוא שדחה לראשונה את תהליכי הלוגיקה המקובלת של תורות סוציאליות. “הסוריאליזם לא היה בשבילי מעולם אלא סוג מגיה חדשה”, כתב אנטונין ארטוֹ, בשעה שניתק את ברית הידידות עם הסוריאליסטים. ארטוֹ עשה שנים עם האינדיאנים באמריקה, ופולחנם, ריקודיהם ושיריהם השפיעו עליו השפעה עמוקה. הציויליזאציה האינדיאנית הטרום־קולומבית, המיוסדת על “עקרונות אכזריות” שבתה את לבו. הוא הגיע אל קצה הגבול בניאוף וגידוף, ורק מאמין אָדוק מסוגל להגיע לאלימות אנטי־דתית כזו. הוא כתב נגד הקתוליות, נגד הקבלה, וסיים בפריצת כל הגבולות במחשבה כבחיים. בדרך של היסט בלתי רגיל נעשית שירת הכפירה שלו לשירת קודש. בדיוקנו הפיסי דמה לבודליר, פניו היו טבועים בחותם עוית מפחיד. מאמציו לשמור אבריו במנוחה העיקו על רואָיו. כשנטרפה עליו דעתו הוכנס לבית חולי נפש, ומשם יצא רק לאחר המלחמה. ארטו מת ב־1948, משורר נסער ומסעיר, קרוע ושסוע, אשר המשיך את פיקאסו ואפולינר בחיפוש אֶסתטיקה חדשה אצל עמים פרימיטיביים, וכמוהם הושפע מאמנותם של עמי אפריקה. תיאוריטיקן התיאטרון, הוא נמשך אחר התיאטרון של סין ובאלי ויאפאן. גם כאן ניכרת השפעת פרויד. יש להזכיר כי הסוריאליסטים קיימו קשרים עם הדאליי לאמה ועם אסכולות בודהיסטיות שונות. ראש מאוייו היה להינתק מן הציויליזאציה הים־תיכונית בלי לקפח השראתם של המיתוסים היווניים, כגון זה של אדיפוס וכדומה. האם ביקש למזג שתי תרבויות מנוגדות זו לזו, את האינדיוידואליסטית עם הקולקטיביסטית?

המשוררים הסוריאליסטיים, כמו פול אֶלוּאַר, דאֶסנוֹ, ארטוֹ, ואחרים, פירסמו את סיפור חלומותיהם ב"המהפכה הסוּריאליסטית", פרי כתיבה במחי קולמוס במצב של היפנוזה. שם נתפרסמו גם טכסטים של חולי נברוזה ומטורפים, שדבריהם הוקלטו בקליניקות פסיכיאטריות, עוררו אימאז’ים פיוטיים, ובאופן זה סייעו להכרת מציאות חדשה זו. בדרך חקירתו את החלום קובע בראֶטון שרוח האדם החולם באה על מלוא סיפוקה במה שעובר עליה. המצבים המשונים ביותר, האימאז’ים המופרכים ביותר, נראים כטבעיים. בהשוותו את עבודת היוצר ל"סיאַנס פסיכואנליטי", מגיע ברטון לרעיון המרכזי של הסוריאליזם, הכתיבה האבטומטית, כלומר הכתבת המחשבה, “ללא כל בקורת מצד השכל ומעבר לכל התכוונות אסתטית ומוסרית”.

הספר הראשון בכתיבה האוטומטית יצא עוד בשנת 1920 והוא מסמן את ראשית הסוריאליזם. הספר, שהיה נסיון של חשיבה “בעל פה”, נכתב בשותפות על ידי בראֶטון וסוּפּוֹ, ונקרא “שדות מגניטיים”. “אולם הדבר הוא קל בהחלט, תאמר הביקורת. כלב יכול לכתוב כך”. ברטון חזה מראש השגה זו, והוא מקדים וכותב: “כתיבה אוטומטית של אידיוט אידיוטית היא, וזו של גאון גאונית היא”. יש להודות שלאחר יובל שנים כמעט, “שדות מגניטיים” עודנו ספר שירה מלא יופי פיוטי. בהכתבה זו של המחשבה התת־מודעת יש שהניחו מחברי “השדות המגניטיים” טעויות ושיבושי סגנון ללא תיקון. כדי להכיר את המנגנון של הכתיבה האוטומטית, יש לבדוק אם מהירות המלה היא כמהירות המחשבה. לפי ברטון מהירות המחשבה אינה עולה על זו של המלה ואין היא מתחרה בהכרח בלשון ובקולמוס הרץ. אם אבטומטי ואם לא, טכסט סוריאליסטי ראשון זה הוא שירה רבת קסם משום היותו יצירתם של שני משוררי אמת. דרך אגב, רק בנדיר ראיתי אדם שיש בו קסם פיוטי מדביר כזה כמו פיליפ סוּפּוֹ, אשר עמו נפגשתי לפני המלחמה ולאחר השחרור.

לימים הודה בראֶטון בעצמו כי נסיון הכתיבה האוטומטית לא נשא פרי כמיוחל. לעומת זאת יצר הסוריאליזם את “הפלאי”, ובכך הוא השיב לשירה את המקורי. אם שנת 1920 נחשבת לשנת לידתו של הסוריאליזם, הרי שנות 1924–1925 היו שנות התגברותו. ראה אור המאניפסט המניח יסודות לתנועה; אחר כך באו בזה אחר זה הנסיונות במדיום ובהיפנוזה, שנעשו בעיקר על־ידי קראֶואֶל ודאֶסנוֹ. ולבסוף פירסום “המהפכה הסוריאליסטית” ובה טכסטים ראשונים, ועל הכל חלומות. בחוברת השלישית משנת 1925 פרסמו הסוריאליסטים מכתב גלוי לרקטורים של האוניברסיטאות האירופיות ובו הם מתקוממים נגד הלוגיקה והמחשבה הפורמאלית. “די במשחקי לשון, משחקי הפכחות והתחביר, בלהטוטים ובנוסחאות. יש למצוא את החוק הגדול של הלב, חוק שאינו חוק… קמל גזע הנביאים. אירופה חנוטה בחרצובות של גבולות, בתי חרושת, בתי משפט ואוניברסיטאות שלה… הטעות היא בשיטותיכם המעופשות, בלוגיקה שלכם, בשתים כפול שתים ארבע שלכם, האשמה היא ברקטורים שלכם האסורים במוסרות הסילוגיזמים”.

עוד כתב־עת חשוב של הסוריאליסטים שראה אור בשנת 1930 הוא “הסוריאליזם בשירות המהפכה”. החוברת הראשונה שלו הוקדשה ברובה למאיאקובסקי, ששם קץ לחייו בימים ההם. עוד לפני מותו פתח “הסוריאליזם לשירות המהפכה” במשאל גדול: “האם התאבדות היא פתרון?” במשאָל לקחו חלק ראֶואֶרדי, פרנסיס ז’אם, ויקטור מרגריט. רוורדי ענה כי “ההתאבדות היא הסגת גבולו של האלוהים”, תשובה המזכירה את דעתו של דוסטוייבסקי ב"עול ימים": “התאבדות הוא חטאו הגדול של האדם”. פרנסיס ז’אם שפך לעג וזעם על השואלים. לעומת זאת טענו הסוריאליסטים בזכות ההתאבדות ואחדים מהם גם קיימו זאת למעשה. כך שלח יד בנפשו רנה קראֶואֶל אשר כתב בעקבות ברגסון: התנופה הויטאלית וניגודו המופלא: תנופת המוות".

אם הסוריאליסטים אמרו אמן לשגעון והגנו על סטייה ופשע והיו נוטים להריסת עצמם על־ידי רעיונותיהם ואף על־ידי מעשיהם, הרי, מצד אחר, העשירו את קיומנו ושינו את ראיית המציאות בכוח הדמיון. הדמיון, לפי ברטון, אינו מתן בלבד אלא גם כיבוש, והדמיוני יכול ליהפך למציאותי. ועוד: היצירות הסוריאליסטיות של אראגון, ברטון, אֶלוּאַר, פארא, על כל הכרזות המהפכה שלהם, גם מבליטות מסורת ספרותית צרפתית, זה המאבק בין שיגרה לחידוש. “אראגון הוא דידרוֹ שלנו”, אמר לי בנימין כרמייה. אכן סגנונו של אראגון מתקרב לזה של סופרי המאה השמונה־עשרה, בעלי הפסוק הקצר והשנון. ואלו ברטון במשפטיו הארוכים והבנויים להפליא ממשיך מסורת המאה השבע־עשרה. מבחינה לשונית חידשו הסוריאליסטים הגדולים את עתרת הלשון הצרפתית, שדהתה בידי קודמיהם הריאליסטים והפארנאסאים, ונידלדלה והותפלה תחת קולמוסם של סופרי המלחמה הסנטימנטאליים או הריטוריים.