ימי הסתיו. חצות הלילה.
חשך ואפלה יכסו את הארץ הרטובה מגשם רב. שלשה ימים, יום אחר יום, ירד הגשם וישק את האדמה כספוג. טיט היון על פני כל הדרכים והמסלות; וכל העובר בהן יחצה עד ברכיו. הרוח החזקה, אשר באה מפאת ים ותסער בחזקה על פני הערבה הגדולה, תגרש את האֵד העולה מן הארץ כתמרות עשן, והרוח הולכת וחזקה, ותהי לסופה וסערה, ובזעף אף חדרה בעד בקעי קירות הבתים הקטנים, אשר רבה בהם העזובה, כי דלים בעליהם ורשים, ואין ידם משגת לתקן בדקיהם. פעם ינהם הרוח כנהמת ים, ופעם ישרק וייליל כחליל במעשֵׁנות אשר על גגי הבתים, ובעברו יפיל ארצה מעל ירכתי הגנים אלמות תבן, אשר שחרו מרוב ימים מאד. והבתים ינועו מחזק הרוח ומטים לנפל, ובעמל רב יעמדו נגד שטף הרוח, אשר ירדף אחרי העבים בשמים ויגרשם הימה; חשך ואפלה בכל התולדה מסביב, ואף זיק אור אחד לא יראה על פני חוג השמים, ואת חוג השמים לא תראה עין האדם, כי חשכת העלטה חברה את השמים ואת הארץ יחדיו.
ומרעש הרוח לא ישָּׁמע קול אדם בכל הככר מסביב, אם כי לא רחוק מזה כפר אחד גדול, אשר “מורד התלול” יקראו לו. הכפר עומד על חוף אחד הפלגים הנופלים אל הנהר הגדול הוא הדניפר. ואך לפעמים, בנוח הרוח, ההולכת וסוערת, רגע קטן, תשמע נביחת הכלבים והמית עצי היער והקנים אשר על פני החוף, וקול אחד עב וחזק יגבר על כל מנגינות סערת ליל האסיף הזועף, הוא קול משק מימי הדניפר הקרוב, אשר פרץ כבר ועבר את גדותיו.
ובקצה “מורד התלול”, על יד שדה הקברים אשר לבני ישראל, בבית חמר קטן, אשר כל גדר לא יקיפהו, ישב ירמיהו העִוֵּר עם הדסה אחותו. וירמיהו היה בימי עלומיו משרת בבית התפלה אשר לאנשי הכפר, ואחרי אשר עבד את עבודתו שנים רבות באמונה ויזקן ועיניו קמו מראות, נתנו לו את הבית הקטן והצר הזה; ובו יושב הזקן, כאיש צבא אשר שלחוהו לביתו מחליו, ומחכה ליומו האחרון, ובנדבות, אשר יאסף מאחיו בני ישראל היושבים בכפר, יחיה את נפשו ונפש הדסה אחותו.
ולפנינו אחת מתמונות הציר הנפלא רימברַנדט המלאות יפי כהה ועוטות חשך…
הבית קטן וצר, צעדים אחדים ארכו ושלשה רחבו, ותנור אחד גדול מאד עומד בתוך הבית וממלא את חצי כל הבית. התקרה, אשר תגע בראש כל הבא אל הבית פנימה, מטה במקומות אחדים, לולא תמכוה בקורות עץ סבוכות ועקומות, כי עתה כבר נפלה ארצה יחד עם הגג, אשר עלה עליו חציר, ויהרסו בנפלם גם את קירות הבית העשוים חמר ולבנים בלתי משרפות בכבשן; ולבנים אחדות תצאנה משדרותיהן בפנות הבית והיו לקרנות וזיזים, ועליהם יעמדו כלי חרש מנפצים, וסירים מלאים פגימות, אשר שחרו וקדרו רוב ימים ומעשן האש. ובין הכלים האלה, בבקעי הקיר, ישרצו למיניהם שרצים ורמשים שונים, אשר יצאו לילה לילה לצוד ציד, ויצא הצרצר המנגן לקראת החסיל השואף למלחמה, ויחדו יצודו את הזבובים השורצים בבתים כאלה למכביר.
ואור כהה, אור פשתה, הנתונה בחרש המלא חלב כבשים יאיר את הבית, ויתר יבאיש האור הזה את האויר אשר סביבו מאשר יאירו. והאור הזה הדל והמצער מתאים עם כלי הבית הדלים והמצערים: שני ספסלים שפלים ורחבים; ועליהם שני שקים בלים ומטלאים מלאים נוצות תרנגולים, שני מושבי עץ פִּסחים ומטים לנפל, ערֵמה של בלויי סחבות על הארץ באחת מפנות הבית, גל פרי אדמה ועל ראשו פת לחם יבש בפנה אחרת, מגרפת ברזל על יד פתח התנור, דלי עץ וכד חמר קטן.
אלה המה כלי הבית הקטן אשר באנו אל תוכו.
וקרן האור הכהה תפול על עבר פני ירמיהו העור היושב על אחד הספסלים. וירמיהו לבוש מעילו האחד, אשר ילבשהו בשבת ובימי החול, והכנף הימנית תחסר לבגד, כי קרעוה כלבי הכפר הרעים השונאים את העניים תכלית שנאה.
ועֵבר פני ירמיהו השני מכֻסה חשכת הצל, אולם אותות עבר פניו המואר נכרים כל כך וברורים ומשֻׁנים מיתר פני כל האדם, עד כי הרואה אותם פעם אחת לא ישכחם כל ימי חייו, וכן נכרים, משֻׁנים ובלתי נשכחים גם פני אחותו העומדת עתה בתוך הבית ופניה אל האור.
קדקד העִור, המכסה במצנפת ישנה ומגאלה בחלב זעה עד היות לה ברק, עירום משער כברכי רגליו, ואך משני עברי ראשו תרדנה שתי פאות סבוכות וארוכות, והגיעו הפאות, אשר שיבה עברה עליהן, עד כתפיו, ומסגרת שער קצרה תסב גם את מצחו המלא קמטים כשדה החרש המלא תלמים. וגבות עיניו הארוכות והסמֻרות תנועינה כפעם בפעם. וראש ירמיהו מורד תמיד על חזהו, כי כן דרך כל העורים, כי תחת חוג השמים אשר לֻקח מהם יחד עם אור עיניהם, ימצאו להם חוג אחר, חוג רחב מאד, בקרב לבם, ואל החוג הזה ישלח עתה העור את עיני רוחו; ועל אפו הרם והנשא תצמחנה שערות לבנות, וזקנו הפרוע יורד על פי מדותיו. צוארו הארוך והרזה גלוי וחשוף עד חזהו, המלא שער, וכתנת לא תראה על בשרו.
וירמיהו הסר והזעף יושב על מושבו, שפתיו אשר מראה תכלת להן, סֻגרו, ופניו רעמו, והוא נשען על משענתו העבה המטֻנפה ברפש וטיט.
ועל יד הזקן עמדה בלי נוע אחותו הדסה, פניה קמטו למאד, עד כי נהפכו למשחת, ועל ראשה הקטן והשקוע מטפחת בלה, אשר כסתה גם את מצחה עד עיניה השחורות המבריקות כזיקי אש; ופניה, אשר פחד ויראה וסכלות גם יחד נראו תמיד עליהם, נתנו אותותיהם אותות, כי היא אחת מה"שוטות", אשר לא תעשינה כל רעה לאיש ואשר הנערים השובבים יתקלסו תמיד בהן. על פיה ילין תמיד צחוק קל מחסר לב ושכל. את החתול אהבה הדסה אהבת נפש, כי הוא נחמתה בשעות יגונה, בשבתה גלמודה בביתה, בלכת אחיה עם מנהלו לבקש לו לחם חסד מאחיו הרחמנים, והחתול הזה, אשר גברתו קראתהו בשם “בצוק”, ירא מאד את ירמיהו “העור” ולא העיז לקרב אל משענתו הכבדה, כי ידע ידע החתול את שנאת העור אליו.
ואם כי חשב ירמיהו את החתול לחיה טמאה מאד, והאמין בכל לבו, כי כל אשר יגע בו ושכח את כל למודו, בכל זאת לא הפריע את אחותו ולא הניא אותה מהתרועע עם החתול, באמרו אליה: ומה ממך יהלך? לך באמת אחת היא, לא תאבדי דבר ולא תשכחי מאומה, כי גם לפני השיגך את החתול הנבזה לא זכרת ולא ידעת דבר; פתיה נולדת ופתיה תמותי".
וירמיהו אהב מאד את התרנגול הלבן אשר בבית, ואוי לאיש אשר הזיד לגעת בבעל הכנפים הזה, כי נקה לא נקהו העור. הוא דבר תמיד עם לבבו:
– הן בלעדי התרנגול, בלעדי העוף החכם הזה, הנני עור גמור. הוא יעירני בבקר בבקר לקום להתפלל לפני ה' עושני, הוא נגהי, הוא שמשי, הוא שעוני, הוא ידידי, הוא אחי, הוא מורי, הוא מלמדי.
ובאסוף ירמיהו כל היום נדבות מאחיו לא שכח את התרנגול אהובו, ויבא לו תמיד גרעינים אחדים.
וגם הדסה ידעה מאד, כי נקשרה נפש אחיה בתרנגול, ולכן לא נגעה בו לרעה גם בעשותו פרעות בבית. גם החתול נטה הצדה מדרך התרנגול הערוך תמיד למלחמה, כמו ידע גם הבצוק את ערך העוף בבית משכנו.
ובלילה ישב התרנגול תחת התקרה על אחד הזיזים היוצאים מן קיר הבית, והחתול ישתרע על מצע הדסה בסגרו היטב את עיניו.
ולירמיה העור אין בנים, כי את כל משפחתו הקטנה קבר בידיו על שדה הקברים בימי הדֶּבר אשר עבר אז בארץ; ועתה יושב ירמיהו ויחכה בכליון עינים ליומו האחרון, אל היום אשר יבוא המות וישאהו בכנפיו אל מחמדי נפשו. ועד היום ההוא ישב העור ויבכה למשפחתו, כאשר בכה ירמיהו הענתותי לעמו אשר נפל בחרב, וכמוהו ישב בדד וידם עד אשר ירחם ה', כמוהו בכה יבכה לשבר עמו, כמוהו יצעק מרה כל היום על צרות אחיו כי עצמו מאד. – והדסה לא נשאה לאיש מעודה ותשב כל הימים בבית אחיה.
אולם גם לאמללים ולנעזבים האלה היה איש אחד בתבל אשר היה יקר להם עד למאד. והיה בעבור האיש הזה את מפתן ביתם, ורבתה שם השמחה מאד, ולחֶדות שני הזקנים לא היה קץ.
האיש הזה הוא שאול בן אחותם המתה. שאול הוא איש צעיר לימים משרת את פני העשיר רבי יעקב המוכס, החוכר את כל מסי הכפר “מורד התלול” מאת אדוניו השר זירביצקי, ושם רבי יעקב נודע בכל הארץ בעשרו וישרת לבו. ושאול אהב את אדוניו ואת ביתו, ונפשו נקשרה בם עד למאד.
ולרבי יעקב בת יפה מאין כמוה בכל הארץ מסביב, ואת הבת הזאת ירא שאול ויכבדה כבוד אלהים באהבתו ויראתו אותה; אך ירא ירא שאול לגלות גם ללבבו את רגשות אהבתו להנערה הזאת, הרחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב. והיא לא שתה לבה אל שאול, וכמו לא ידעתהו הסירה את עיניה ממנו בעברה על פניו.
דממה השקט בכל הבית, אין פוצה פה, אין דובר דבר, אין גם נודד כנף. פתאום וינועו קירות הבית מחזקת הרוח אשר סער על פני הארץ, ושני חלונות הבית הנשברים כמעט נפלו ארצה. פני הזקן רעדו, גבות עיניו התנועעו, והדסה ישבה על הארץ מרוב פחדה ותפתח את פיה בצחוק. החתול הרים את ראשו וינהם ויקם ויקרב בלאט אל הדסה אהובתו. התרנגול הכה בכנפיו בשבתו על מקומו ויפתח את עיניו ויסגרן כרגע.
ויסב הזקן את פניו ויבט אל כל סביבותיו כמו חפץ לדעת הנעשה בביתו, ויקרא: הדסה! והדסה לא זעה ממקומה ותעבר את ידה על חלקת צואר חתולה.
וישב הזקן אל לבו: ישנה היא, ומה לה ולכל הנעשה? ויוסף ויקרא בקול: הדסה!
ותרם הדסה מעט את ראשה ותען: מה?
– הקול יעלה מן הארץ. מה זאת? אַיֵּךְ?
– הנני פה.
– למה לא תישני עוד?
– אישן.
וינוע הזקן בראשו וירומם את שתי כתפיו למעלה.
– הקרא התרנגול הלילה? – שאל את אחותו.
– לא אזכר, אינני יודעת.
– אל נכון לא תזכרי. החתול הארור ישכיחך גם את אלהיך.
ולא ענתה הזקנה דבר ועל פניה נראו אותות פחד ובעתה, ותרם את החתול ותקרב בלאט אל משכבה ותשכיבהו שמה ותלחש לו באזניו: השקט, בצוק! “הוא” סר וזעף עתה.
כשמוע הזקן את קול לחש אחותו קרא בקול: הוי, כסילה ונבערה, מתלחשת את החתול הנמאס. בואי נא הנה, קרבי נא אלי!
ותקרב הזקנה מעט מעט אל אחיה, ואת עיניה לא הסירה מהחתול, ויושב הזקן את אחותו על ידו.
– הדסה, לא אוכל לישון הלילה.
ותחרש הזקנה, ולא ענתה דבר.
– לבי יחוש לי דברים רעים.
– מה?
– היצאת היום בבקר מביתך אם לא? דברי!
– לא אדע.
– פתיה, העלי על לבך.
ותרעד הזקנה לקול אחיה ופלצות אחזתה, ותקרב את ידה אל מצחה ותעבירה הנה והנה.
– ומה? – צעק הזקן בקול מצוה.
– הייתי בכפר.
– למה הלכת היום…?
– חפצתי לראות את שאול.
– מתי יבא אלינו?
– לא… אדע.
– לא תדעי! השאלת אותו?
– לא!
ויורד הזקן את ראשו וירם כתפיו.
– הראית אותו?
– מה?
– הראית את שאול?
– את מי?
– את שאול, את שאול, את שאול! זעק הזקן בקול חזק.
– לא ראיתי!
– מדוע?
– כי לא היה בביתו.
– ואת מי ראית?
צל תוגה נוראה עבר על פני הזקנה, ותמהר ותקם מעל מושבה ותקרב אל משכבה ותוצא מתחת למצע עֻגת חלב ותלחך בשפתיה מסביב.
– אנה ברחת? אנה הלכת?
ולא מצא העור תשובה על שאלתו זאת, והדסה הביטה במר נפש על העגה ותשם את ידה על פיה ותנע בראשה ותאמר בלאט אל החתול: מה זאת עשית, בצוק? איך לא תדע בשת? והחתול לא שם לבו אל דבריה, ויהָפך על ערפו.
– בואי הנה! – קרא הזקן.
ותקרב הדסה אל אחיה ותשב לימינו ותושט לו את העגה ותאמר:
– הנה… קח…
– מה זאת? – שאל ירמיהו במששו את העגה.
– חי, חי, חי, חא! ואנכי שכחתי, מרים שלחה זאת לך… והנה גם…
ותשלח הזקנה את ידה אל כיס שמלתה הקרועה לאלפי קרעים ותוצא שקל כסף.
ויקח הזקן את השקל בידו.
– מי נתנהו לך?
– מרים… היא אמרה לי: תני לירמיהו, יתפלל בעדנו… רעה, אסון באו… היא בקשה.
– ואת, נבערה, לא אמרת לי דבר כל היום? מה הרעה? מה האסון? מה היה? מהרי, הגידי, ספרי!
ויקח הזקן את יד אחותו בידה וילחצה בחזקה עד כי החלה האמללה לצעק.
– דברי, מהרי, דברי.
– לא… לא… לא אדע.
– דברי, ואם לא… צעק הזקן בקול אדיר וילחץ את ידה עוד יותר.
קול צעקת אחיה וקצפו הנורא פעלו על הפתיה, ובעיניה החסרות טעם הבריקו זיקי דעת.
– הוי, אחי, היד הלא תכאב לי.
– דברי!
– היא אמרה…
– מי?
– מרים!
– מה אמרה?
– היא בכתה… בכתה… דמעות… הוי, אסון.
וירעד הזקן ויקם ממקומו.
– האסון קרה בבית יעקב?
– אוי, קרה, קרה… היא אמרה… העבדים מכים… הורגים… טובחים… היא אמרה… היא בוכה… אוי!
– אהה! ה' אלהים; האם העבדים פרצו וימרדו? איה? פה בכפר “מורד התלול”? עבדי השר זירביצקי? האם הם פרצו מפני אדונם העושה אתם טוב וחסד?
– לא, היא אמרה… ותפתח הזקנה את פיה, ושחוק סכלות נראה על שפתיה ותאלם דומיה.
– איה? איפה?
– שם… בכפר, ענתה הדסה בנופפה את ידה, שם יטבחו את היהודים, שם ישרפו את בתיהם, שם, אמרה…
ולא שמע הזקן עוד את דבריה, ויקח את ציצית ראשו בידו ויט הצדה, ובלי משים הכה את ראשו בקיר, אך הוא לא שם לבו לזאת.
– ואנכי ידעתי זאת, אויה! לבי הגיד לי, חשתי בנפשי, לבי לא ידע מנוח מאתמול, וכהולם פעם הלם בקרבי ולא ידעתי שלו; ידעתי כי לא לחנם יפחידני לבבי פחד… לא לחנם באו הילדים המתים בחלום הלילה, לא לחנם בכו רב בכי, הוי! אך שוד ונהי. מהרי, הדסה, תני לי את מגבעתי, מהרי, אתפלל, אפיל תחנתי לפני היושב בשמים, אולי יחוס עם עני, אולי ירחם.
ותמהר הדסה ותט הצדה, ותקם ותגש אל ערמת הסחבות אשר על הרצפה ותמשש בשתי ידיה למצא את המגבעת.
וירמיהו נתן את כף ידו על ראשו ושפתיו נעות, ויאמר בקול דממה: “הטה אלהי אזנך ושמע אל תפלת עבדך… אלהי אברהם יצחק ויעקב תבוא נא תחנתי”… פתאום צעקה הדסה בקול פחדים נורא מאד, גם בשר הזקן סמר מפחד פתאום.
– אין איש, אין אף אחד מהמתפרצים… הודות לה' נשמע קול דממה מחוץ מאחורי החלון, ויד נעלמה הוציאה את הסחבה הנתונה באחד פרצי השמשות, ושטף הרוח בא הביתה ויכבה את האור הכהה, וחשך ועלטה שררו בכל הבית.
– דודי, הוי דודי, פתח נא, מהר, בשם ה', מהר פתח, התחנן איש מן החוץ בקול בוכים.
– שאול!! צעקה הדסה בשבתה תחתיה ועצמותיה רעדו.
– בוא, שאול, בוא, מהר נא, קרא הזקן וישם את פניו אל מול הדלת ויגשש את הקיר ויגש עד הדלת וירם את הבריח.
הדלת נפתחה, ורוח חזק נשב על פני הזקן ויפזר את זקנו ואת ציצית ראשו.
– הה, אלי! הנה חשך בביתכם, והיא מתעלפת, וכחה עזבה… אש, אור, בשם ה' העלו נר להאיר לי! קרא האיש הבא הביתה.
– בוא אלי, שאול! ענה הזקן, מי?… מה? מי זה פה אתך? איכה, בני?
והדסה העלתה נר בבית, ויהי אך שמה עין אל האורח הבא הביתה, ותשא קולה בנהי ותסתר בפנת הבית ותקרא: ראה ירמיהו! דם! דם!
– אין דבר! קרא האיש, עזרו נא לי! בשם ה', עזרו לי להביאנה הביתה. אנכי לא אוכל לבדי, היא פה אצל הפתח, דודי, דודתי, עזרו נא לי!
ובדברו מהר ויצא החוצה, ויאחז בזרועות גוית אשה אשר שכבה על הסף, וברוב עמל הרימה מעל הארץ. גם הדסה עזרה לו. אולם הזקן לא ידע את נפשו מרוב פחדו, ויבוא אל אחת פנות הבית ולא ידע מה אתו, ואנה יפנה, כי שכח גם את הליכות ביתו; והאשה הובאה הביתה וישימוה על משכב הדסה.
– אסון נורא!… הקזקים שומרי הגבול יפרעו עתה פרעות בישראל… גם עבדי שרנו התפרצו… מכים, שוסים, שולחים באש וטובחים את אחינו בכל סביבותינו, בכל המקומות מסביב, בכל הכפרים והערים הקטנות.
– שאול!… ירמיהו!… היא התנועעה, קראה הזקנה וצחוק פרא פרץ מפיה.
– הסי, פתיה, גער בה אחיה, הסי. עליך אך למרוח את בשרה.
– בשם ה', דודתי, הוסיפי עוד מים, התחנן שאול.
מהר, שאול, דבר, ספר נא לי הכל.
– אנחנו שמענו את השמועה הרעה בבקר… מהכפרים אשר מסביב מלטו היהודים את נפשם מחרב הקזקים השואפים לטרף… ויבאו הנה… ואדוני צוה… השר זירביצקי ברח… ואנחנו אספנו את רכושנו, ונאמר להמלט בלילה… מרחי נא דודתי את הרַקות… מרחי היטב… ויהי בשבתנו אל השלחו לאכל… ועיני כלנו נגרות דמע…
– היא פתחה עין אחת, ראה נא, שאול… קראה הזקנה, ראה… עוד הפעם סגרה.
– מרחי נא, דודתי, בשם ה' מרחי, כן עשי כאשר אעשה אנכי… ואנחנו טרם נשלח את ידינו אל הלחם… ויפרצו האכרים, המון עבדי השר, אל ביתנו, בקול שאון והמולה…
– הה! ה' אלהים!
– הקזקים עוד טרם יבאו הנה… אך אכרינו… הם עבדי השר… באו ובידיהם מקלי חובלים וקרדומים, ואחד מהם, שכור, הכה בקרדומו אשר בידו בראש אדוני… וירוצץ את גלגלתו…
– את רבי יעקב? הה, אלי, אלי!
– וכהרף עין נפל ארצה מת, ואחריו הכו את גברתי… את בתיה… וימיתוה, וגם את כל אנשי הבית… וכל אשר להם… ואנכי נמלטתי, אחד מהשכורים הכני אמנם על מצחי במקל, ודם נוזל מפצעי, ורק בדרך שמתי לבי אל זאת… כי בא הדם אל פי, ואבוא עד המטבח… ושם מרים עומדת על יד התנור… והאמללה היתומה הנעזבה לא ידעה דבר מכל הנעשה בבית… ואחזק בידה ואֹמר לה: “נוסי, מלטי נפשך… שודדים באו עלינו… אביך, אמך ואחיך ברחו דרך החצר, נמהר נא להשיגם”, ובעמל רב מאד הבאתיה הנה, כי התעלפה בדרך, על זרועותי הבאתיה… האח! הנה רוחה ישוב אליה… מרים! מרים, התעוררי! אל תיראי, מרחי, דודתי, כן… פה… המצח… הערף… מרחי, מרחי!
– אויה מה זה היה לנו! צעק הזקן ויקח את ציצית ראשו בידו ויניע את ראשו הנה והנה ואנחות רבות מאד התפרצו מלבו הנשבר.
– הס… הס… הנה… היא התעוררה, רוחה שב אליה… ברוך ה'… דַי, דודתי… הסו…
– הס!… קרא ירמיהו בשומו אצבעו אל שפתיו.
ודממה דקה בבית. כלם נמלאו דומיה, כמו נקפאו מקר וקרח, ואת עיניהם פנו אל החולה.
ולולא תנועות החתול, אשר התעורר לקול המהומה אשר בבית, כי עתה נשמע גם קול זמזום כנפי הזבוב אשר עבר בבית.
אור המנורה הכהה האיר את פני שאול, ושאול עודנו צעיר לימים, מלא כח עלומים, חזהו וכתפיו רחבים, ראשו גדול, מצחו שקוע, עיניו אדמדמות, אפו העב אינו דומה לאף בני ארצות הקדם, וכל אותות פני האיש עול ימים הזה, העידו בו, כי ראה כבר רעות רבות בימי חייו המעטים, וכי רבות נלחם מלחמת קיומו מימי נעוריו, ואולי גם ערל לבו מרוב עמלו ועבודתו; ומתחת לשערות ראשו, המכסות את רקותיו, ירדו שני קוי דם נקפא על לחייו, והגיעו עד פיו. בגדיו היו כבגדי אחד האכרים יושבי הארץ ההיא.
ותמָּשך הדומיה רגעי אחדים, ויט שאול את ראשו אל החולה השוכבת לפניו ויקרא לה בקול רועד.
– מרים!
ותתחזק האשה עד מהרה ותשב ותָּנֶד את את עיניה העכורות הנה והנה ותשאל:
– איה אנכי? איה אבי… אמי… אחי ואחיותי?
– המה שמה… המה ברחו וימלטו את נפשם, מרים היקרה – ענה שאול – אנחנו אך מעט נפֹש בבית ירמיהו דודי, ואחרי כן נרוץ אחריהם ונשיגם… עוד מעט ויעלה השחר. בלילה, הלא תביני, לא נוכל… אימה ופחד, חשך ואפלה, ואם יפגשנו עבד או אחד מגדוד הקזקים…
ותרעד מרים לדבריו האחרונים, אשר באו כחצים שנונים בלבה, ותקם פתאום ממקום מושבה ותעמוד קוממיות, ובידה השליכה לאחריה את שערותיה הארוכות מאד והשחורות כעורב, ותכונן את מבט עיניה אל מול פני שאול, ותקח את יד שאול בידה ובקול נגיד ומצוה קראה אליו:
– שאול, אינני עוד ילדה קטנה, הגד נא לי דבר אמת, אל תכחד: איה המה? מה אתם?… הנה יעלה על לבבי… אנכי ראיתי… לא, לא ראיתי, אנכי שמעתי. כן, כן, שמעתי, ולא אזכר איה… הגד נא לי, דבר.
ויחרש שאול ולא ענה דבר, ויורד את ראשו על חזהו, וכל עצמותיו רעדו מכף רגלו ועד קדקדו. הדסה העיפה עיניה כפעם בפעם, ומחורי עיני הזקן ירדו דמעות.
ומרים לא שמה לב אל כל אשר סביבה; היא הביטה באֹמץ לב אל שאול העומד לפניה ופניו חורו. ומה יפו אז פני הנערה אשר שאול קראה מרים!
שמלתה, אשר עליה, נקרעה בדרך והיא מגֹאלה בדם שאול אשר נזל מפצעו; ורגליה יחפות ומגאלות ברפש וטיט חוצות עד ברכיה; צוארה הלבן כשלג וכלבנת הספיר פתוח עד החזה, כי כתנתה נקרעה; שערות ראשה הארוכות והשחורות ומבריקות נפלו בלי סדרים על חלקת צוארה ועל כתפותיה הלבנות; עיניה יונים מאירות ומזרות זיקים; אפה הישר דק ורך, ונחיריו הדקות שקופות מלֹבן; שפתיה הבצוקות מעט, חורו עתה ככל פניה ולחייה המלאות והעגולות, ומה נוראים היו עתה פניה היפים! ותהי מרים בין כל האנשים אשר סבבוה עתה כתמר בין שיחי השדה הקטנים.
ושאול עומד מחריש, ולא פתח את פיו ובכבד רב שאף רוח.
ותבן מרים לדומית שאול, ותרם את ראשה בגאוה ותאמר:
– אין לי עוד כל חפץ… אנכי יודעת הכל… שמעתי הכל… בהתעטף עלי נפשי שמעתי הכל… לא יכלתי אז לנוע ולקום ממקומי, אולם שמעתי הכל… אתה ספרת…
– מרים! החל שאול לדבר ויספק כפיו.
– הס! קראה מרים, הס! איה המה? ההרגו אותם? נהלני אליהם… מחר נשוב אליהם… כה חפצי… אנכי אחפץ לראותם אם חיים ואם מתים…
– מרים! מה היה לך? שימי נא לבך אל דבריך: התחפצי כי אובילך אל שערי שאול? אל המות הנורא?
– הס! משרת אבי הנך, ועליך לשמוע בקולי, נהלני שמה! נלך!
ויהי כשמוע שאול את דבריה, אשר הזכירוהו את מצבו השפל, ויאנח וצל תוגה עבר על פניו ויאמר:
– אמנם כן, עני הנני, משפחתי דלה מאד, וגם משרת אביך הייתי, אולם… מהיום הנני חפשי.
בשמוע מרים את תלונת שאול, נכמרו רחמיה ותשם את ידה על כתפו ותאמר:
– רב תודות לך, שאול, ואנכי לא ידעתי. הן אתה הצלת את נפשי. מה רב טובך, סלח נא לי. אנכי הכלמתיך, סלח נא לי, אהה! מה זאת על פניך? דם? הנה גם פצע.
ותמהר לנקות את פני האיש אשר לפני רגעים אחדים הכלימתהו ותקראהו משרת, עבד. היא ידעה עתה כי חטאה נגדו. ותקרב הדסה הזקנה ותמהר ותנקה את פני שאול בסחבה אשר בידה.
– אין כל צֹרך, דודתי, לא אחפץ בזאת. אל תשימי לבך, אין כל רע, אך המה… אהה, אֵלי, מה גדל אסוננו!
ותאנח מרים מלב עמוק, ותפול על צוארי הדסה ותרם קול בוכים נורא, קול קורע לב כל שומע, ודמעותיה ירדו על לחייה.
והנה קול צעדים נשמע מאחרי חלון הבית. ויאמר הזקן אשר שמע את הקול: הסו! הנה באים אלינו.
וימהר שאול ויכבה את המנורה ויאמר בלחש:
– אבדנו, אבדנו, אם אך ראו אותנו פה.
וקול הצעדים נשמע עוד פעם מן החוץ.
– שאול, לחשה מרים, אם יבאו הם הנה אל תתנני בידם, עודני בחיים.
– כל עוד נשמתי בי, לא אתנך בידם.
– הנני משביעך בשם ה' הבוחר בירושלים, כי תשמרי עלי לבל יחללו את כבודי… הרגני נא אתה, ובידיהם אל אפולה. הן טובה הייתי אליך תמיד, וכל רעה לא עשיתי לך מיום בואך אל בית אבי. ותחרד מרים מאד, וכל עצמותיה רחפו מפחד ותלָחץ אל שאול.
ויהי בקרב מרים אל שאול, ובגעת בו האשה אשר אהב מנפשו, שכח את כל אשר אתו ואת האסון הנורא המרחף על ראשם וכל אשר סביבותם, ויחבקנה בזרועותיו, ויקרב אתה אל פנת התנור, וימצא שם את הבריח ויקחהו בידו וינופפו למעלה, כמו חפץ להלחם ולעמוד על נפשו, וילחש באזני מרים ויאמר:
– ברוך ה', מצאתי לי כלי זין, אעמד עתה על נפשנו ולא אתן לרוצחים לנגע בך. שמעי מרים, עמדי אַת מאחרי, אל תרחקי ממני, אנכי מגן לך; והיה בבואם הביתה כרעי ושבי על הארץ, פן אגע בך בבריח אשר בידי. הן מות אמות, יקירתי, ואותך לא אעזב, לא אתנך בידיהם.
דממה וחשכה בבית, ואך שמשות החלונות נראו כבהרות לבנות כהות בקיר. בבית דממת מות, וקול הצעדים אשר בחוץ נאלם ולא בא עוד לאזני יושבי הבית. פתאום, והנה צל פני איש נראה בחלון.
– איש מביט בחלון, אמרה מרים בלחש.
– לא יראו דבר, ענה שאול. טוב עשינו כי כבינו את הנר בעתו.
עודנו מדבר וקול צעדים מחוץ בא לאזנם עוד הפעם, והצל אשר נראה בחלון נטה הצדה ויעבור, ואחרי רגעים אחדים הרחיק קול הצעדים מביתם, עד כי לא נשמע עוד, וגם סערת הרוח נחה מעט מעט.
– הלכו להם, מה רב טובך ה'! אמר שאול בהאנחו לרוחה, הלכו להם, כי מה ימצאו פה בבית הקטן והדל הזה?
– כן, בני, ענה ירמיהו בשמחה, גם ברעה תמצא הטובה, גם העני יביא טובה בכנפיו, עניים כמונו לא ייראו את השודדים, כי לא יקחו ממנו דבר, ויצחק הזקן בדברו. –
– כן, דודי, העני לא ירא את השודד, ענה שאול גם הוא, אולי נוכל עתה להעלות המנורה.
– העלה נא, שאול, את המנורה, אמרה מרים כמתחננת, אירא מאד לשבת בחשך, אימה ופחד נפלו עלי.
– תיראו לשבת בחשך, אימה ופחד יפלו עליכם, אמר הזקן בקול מר, ואנכי יושב כל הימים בחשך ואפלה, ולא אראה גם את אור השמש בצאתו להאיר לארץ. כבר הסכנתי לחשכת ליל ארוך אשר אין קץ לו.
והמנורה האירה עוד הפעם את הבית באורה הכהה.
והפחד אשר אך בא עליהם לא עבר עוד מעל פני ירמיהו ושאול החורים כסיד, ויעמדו תחתם נדהמים ונבהלים; הדסה נחבאה תחת משכבה, וגם את החתול אהובה לא שכחה, ותקחהו אתה, זולתי מרים אשר על פניה נראו עוד אותות חיים והתעוררות; על לחייה עלה אֹדם שושנים, עיניה הבריקו בזיקי אש ועל כל גויתה נראתה התעוררות חזקה. ותצא מאחרי ערף שאול, ותתן את ידה על שכם האיש אשר לפני זמן מעט קראתהו משרת, ותאמר לו:
– שאול, אתה הצלת את נפשי ממות, ואת כבודי מקלון… מה רב טובך, איש ישר ונאמן.
– כעבד נאמן לאדוניו עשיתי, ענה שאול, ויעקם בדברו מעט את שפתיו, וכמו צחוק קל עבר עליהן.
– סלח נא לי, הנה חטאתי. עתה ידעתי את משוגתי, בדברי אליך לא ידעתי את נפשי. הסלחת, ידידי, הסלחת, שאול? – כה דברה מרים בהתחננה אליו כי יסלח לה, ותבט עליו בעין מלאה רצון; ויחד שאול מאד, פניו אדמו כדם, ועיניו האדמדמות מלאו דמעות שמחה וגיל, ויאמר למרים:
– האח, מרים! את חיי ונפשי אתן תחתיך. הנני מוכן להקריב את נפשי בגללך.
– אאמינה לך. נוכחתי באמונת לבך, אך… אך…
– אך מה, מרים, מה?
– אבי, אמי, אחי, אחיותי – מרים לא בכתה עוד, אך עיניה נוצצו כלהב אש – משפחתי האֻמללה אבדה כלה. המתו כלם? אולי נשאר עוד אחד? אולי נוכל להציל נפש אחת?
– רעדה עברה על פני שאול, מעיניו נזלו דמעות, ויכס את פניו בשתי ידיו, וחזהו הרחב התרומם וירד, התרומם וירד.
– לא נשאר איש? – הוסיפה מרים לשאל.
– אהה! מרים. – ענה שאול ולא יכול לדבר עוד.
– ותרם מרים את עיניה למעלה, מקור עיניה יבש, ואנחה גדולה התפרצה מלבה.
– טוב אפוא – אמרה מרים – אך…
– מה?
– מדוע לא הצלת את האֻמללים? מדוע לא הושעתם? הלא גבור חיל אתה, ומדוע זה עזבת את כלם למות בידי השודדים, ותבא המטבחה אלי, להציל אך אותי?
– הנני נשבע לך באמונתי, כי עוד טרם עלתה בידי להרים קול צעקה, והנה… והנה… כרגע עשו הרוצחים אתו כלה! אנחנו ישבנו אל השלחן, הדלת נפתחה והשודדים, חמושים בקרדומות ובמקלות, מלאו את כל הבית, ואקום ממקומי, והנה… הנני נשבע לך בשם ה' הבּוחר בציון ובירושלים, כי טרם אגש אל אביך וארא… אהה ה' אלהים, בעיני, וכלם נהרגו כרגע… כחי עזבני ורוח עועים בא אל קרבי. אך מכת מקל עב בראשי הלמתני, ואנוד תחתי. אז נפלתי ארצה… לא אזכר עוד, גם לא אזכר איך באת המטבחה אליך, חי נפשי לא אדע. יוכל היות כי בנוסי החוצה עלה על לבבי, כי אותך עוד אוכל להציל.
– ולמה זה לא הצלת את נפשך? מדוע באת אלי? מדוע? מדוע? לו ראוך כי עתה הרגוך אל נכון.
– מדוע? יען… לא אדע… – ענה שאול בקול דממה, ופניו אדמו כתולע ויורדים ארצה.
– מרים! קראה הדסה, בהוציאה את ראשה מתחת למשכבה וצחוק פרא נראה על פניה כדרכה תמיד – ולמה לא יהיה לך שאול לחתן?
– דודתי! – גער בה שאול.
– פתיה! – הוסיף הזקן – הסי!
– אל תחרפוה ואל תכלימוה – אמרה מרים – מי יודע, יוכל היות כי קול אלהים מדבר בפיה.
ותדום מרים רגעים אחדים, ותוסף לדבר כאיש המדבר אל לבו:
– אין לי עתה איש אשר יסוכך עלי, יתומה אני מאבי ואמי, עזובה וגלמודה, עניה ודלה הנני היום כיושבי הבית הקטן הזה; לא, אנכי דלותי מהם. הוא לבדו הציל את נפשי וימלטני מידי השודדים, והוא הציל גם את כבודי לבל יחלל. מידו לי עתה חיי וכבודי, הכל…
– מרים! – קרא שאול בקרבו מעט אליה. מרים התעוררה ותכלם.
– לא! – לחשה מרים – אחרי כן, לא עתה… לא עתה לי לחשוב על אדותי… לא עתה בעת אשר הורי ומחמדי… הה, אלי, מה גדול אסוני!
ותבך מרים בדברה ותספק כפיה ותמרט את שערות ראשה, אך דמעות לא נראו על עיניה, אשר בערו באש נוראה.
– רב לי! – קראה בקול, בהרימה את ראשה – כבר חרצתי, כן יקום!
– מה חרצת, בתי? – שאלה ירמיהו.
ולא מצא הזקן מענה על שאלתו.
– שאול! הוסיפה מרים – התשמע לדברי?
– ולא ענה שאול דבר, ויחבק את ידיו כאיש העומד להתפלל ולהתחנן על נפשו.
– אנכי מאמינה בך – אמרה מרים, וצחוק קל נראה על פניה לאות רצון – עליך להבטיחני נאמנה לשמור את נפשך, ואם לא למענך עשה זאת למעני. יתומה אני מאבי ומאמי, אין לי קרוב וגואל אשר יסוכך עלי, עניה עזובה וגלמודה, ומה תהי אחריתי, אם גם אתה, מושיעי היחיד פה עלי תבל, תלקח ממני?
– אך, מרים, אם…
– אם יבאו הנה? אל תריב את ריבי, ואל תגונן עלי. הלא תמלא את בקשתי זאת?
– התאמרי כי אמסרך לידי השודדים העריצים האלה?
– אנכי חרצתי וגזרתי אֹמר, אל תירא ואל תחת. המה לא יהרגוני, מצאתי לי תחבולה.
– מרים, בתי היקרה – ענה הזקן – אַתּ לא תדעי את השודדים ואת דרכם, אם יבואו הנה.
– אחת היא, רבי ירמיהו! אם יבואו הנה, לא תוכלו להצילני שניכם גם יחד. הצילו את נפשותיכם ואלי אל תשימו לב.
– לא יחוסו גם על ימי נעוריך – הוסיף הזקן.
– יחוסו, ברור לי כי יחוסו.
– לא יכוך, עלמה עדינה – נשמע קול הזקנה מתחת למשכב – אַתּ יפה. לא יוכל היות.
– לא יגעו בה כי יפה היא, הוי פתיה, יפה; אך זאת אסונך בתי, כי יפה אַתּ. היופי יאַבד נשים רבות ויובילן לשאול, ואם לא יקחו את נפשך, הלא…
ולא כלה הזקן לדבר וקול רעם נשמע מתחת אחד החלונות, וירעשו החלונות והפתח, וירעדו קירות הבית, והחלון נפל ארצה בקול המולה ויתפוצץ לרסיסים.
הדסה צעקה בקול מוזר מאד, ותסתר בפנה תחת משכבה, והזקן נבעת מאד וישב תחתיו; אך שאול ומרים עמדו על מקומם. עיני שאול הבריקו באש נוקמת, ומרים מהרה ותעמד לפני שאול, כמו אמרה להגן עליו מחמת אויב ומתנקם, ותקרא בקול מצוה:
– שאול! על מקומך עמֹד עד…
והנה גם הדלת נשברה בקול המולה, ורוח קר בא הביתה יחד עם המון אנשים נוראים כפריצי חיות.
– זרים, שודדים, קזקים… אבדנו, אבדנו! אמר שאול בעמדו מאחרי ערף מרים.
ויעמדו הבאים רגע אחד על מפתן הבית.
ופני האנשים ענו בם כי מצבא הקזקים, אשר מאחרי אשדות הנחל דניפר המה. הצבא הזה הפיל בימים האלה פחדו על כל הארץ מסביב, פניהם קדרו וישחרו כי שזפתם השמש, עיניהם השחורות זועפות ומלאות אכזריות, מגבעותיהם השעירות גבוהות ומתחתיהן נראו מחלפות שער, חרבותיהם על ירכם ורמחיהם על כתפותיהם.
ואיש שיבה אחד, ראש מחנה השודדים האלה, צעד לפניו צעד אחד ויעמד למול מרים, אשר הביטה ישר אל עיניו וישאלה:
– מי את?
– הלא תראה, יהודים אחנו.
בשמוע הקזקים את המענה הקשה הזה, מהרו אחדים וישלחו את ידיהם אל חרבותיהם.
– אדני – הוסיפה מרים בראותה את תנועת ידי הקזקים ותפן אל ראש המחנה – צוה נא על עבדיך אלה לבל יגעו בנו לרעה עד כלותי לדבר דברי.
עזות הנערה מצאה חן בעיני ראש הגדוד וצחוק קל נראה על שפתיו, ויפן אל אנשי צבאו ויאמר:
– מנוחה, קזקים! עוד הלילה גדול! איה הוא מנהלנו?
ויצא מן ההמון אִכר אחד מיושבי הכפר “מורד–התלול”, בגדיו מגֹאלים ברפש וטיט חוצות ודם אנשים.
– אדוני – אמר האכר וישתחוה ארצה לפני ראש הגדוד – זאת היא… היא היהודיה המלכה. אנכי מצאתיה פה, היא נחבאה פה, גם את כל רכוש אביה לקחה אתה הנה; הלא היא בת החוכר העשיר, בת היהודי יעקב.
האכר היה עד היום הזה משרת בבית רבי יעקב, והוא היה הראשון אשר שלח ידו במשפחת מרים. הוא הרג בידיו את אביה…
– שקר בפיך! נבל, שכור! צעקה מרים בקצפה – אין פה אתי מכל אשר לאבי, מחוט ועד שרוך נעל, זולתי הבגדים אשר על בשרי, וליושבי הבית הזה העניים והרשים אין כל זולתי כתנתם אשר עליהם. אתה ויתר חבריך הרוצחים עשקו ויבזו את כל אשר לאבי ותהרגו גם את כל נפשות ביתו, ארור תהיה, שואף לדם אדם! ארורים תהיו כלכם, שודדים רוצחים!
ויתנפל האכר הנכלם על מרים, ותמהר היא ותהדפהו בכח, ולוּ לא עמדו הקזקים מאחריו, כי עתה נפל ארצה.
ויצחקו כל הקזקים למפלת האכר, ויתפלאו כלם לעז נפש מרים,
ולאֹמץ לבה.
– אשת חיל מאין כמוה! – נשמע מפי הקזקים אוהבי החפש והדרור, ואחדים מהם צעדו לפניהם.
– אשת חיל אַתּ! – ענה גם ראש הגדוד – הבו לנו בנות רבות כאלה ונשחק לכל אויב ונוגש. הביטו נא אל עיניה, אש להבה, לפיד אש! הסו, קזקים, הסו! קחוה אתכם אך השמרו לנפשותיכם פן תגעו בה לרעה, נביאֶה אל אדוננו האַטַּמַּן (הפקיד), והיתה לו מתנה מעבדיו הנאמנים, וככל אשר יחפץ הוא יעשה אתה… ההבנתם?
ויקרץ הזקן בעיניו בדברו את דבריו האחרונים.
– נעשה ונשמע! – ענו הקזקים פה אחד.
– טוב אפוא, ואַתּ, נערה, לכי עם הקזקים האלה, קחוה!
ויקרבו אחדים מיושבי עבר אשדות הדניפר אל מרים.
ותתנפל מרים לארץ לפני ראש הגדוד.
– אדוני! אנכי אשמע לדבריך, וכל אשר תצוני אעשה, לכל אשר תשלחני אלך, אמנם יכלתי גם למרות את פיך ולא למלאותּ מצותך… כי חיי לא יקרו לי וכל דבר לא יפחידני; אולם אנכי אקשיב לקולך, אדוני, אם אך…
– אם אך? מה תחפצי לבקש ממני? – צחק הזקן בסלסלו בידו את שפמו – ומה תחפצי, יהודיה? הגידי, נערה… מה שמך?
– מרים – ענתה הנערה בקומה מעל הארץ.
– ולכן יקראו לך בלשוננו “מרתּה” – ענה הזקן, ויעבר את ידו על לחייה. דברי, דברי, אנכי שומע.
– אנכי מוכנת לכל, גם… גם להשליך את אמונת אבותי ולהמירה באמונתכם…
– צדקת, בתי, נגידים תדברי, מרתּה. אספר זאת גם להדרת כבוד אדוננו האטמן.
– לא, אַתּ את אינך בת ישראל, אינך בת העם הקדוש הזה! גער ירמיהו בחמה נוראה, ויך בכח במקלו אשר בידו בארץ.
ואם כי ירמיהו דבר בשפת יהודית, והקזקים לא הבינו את השפה הזאת, אך מתנועותיו ומקולו הבינו היטב תכן מליו.
– אמונת הבל! – נהם ראש הגדוד, ויוצא את חרבו מתערה וינופפה על ראש שאול, ויתר הקזקים סבבו עד מהרה את ירמיהו.
עוד רגע אחד ואחרית שני האנשים האלה נכרתה, לוּ לא מהרה מרים ותאחז בשתי ידיה ביחד ראש הגדוד, ותצעק בקול אל הקזקים:
– עמדו! אם אך תגעו באיש הזה הקרוב למשפחתי (ותרא באצבעה על שאול) או בעור הזקן הזה, חי ה' לא אתן נפשי בידכם בעודני בחיים. תנו לי לגמור דברי.
ותורדנה החרבות, אך אל תעריהן לא הושבו עוד.
– מהרי, דברי, מהרי.
– אנכי אבוא בברית אמונתכם – החלה מרים לדבר במנוחה.
– ותנשאי לאחד הקזקים?
– אל נכון… הס! – צעקה מרים בהפנותה את פניה אל שאול, אשר שאָלה את השאלה האחרונה – מה לי לעשות? הן אנכי דלה ועניה, יתומה עזובה, שדודה וגלמודה, ואך בזאת אאות לכם…
– מה?
– אל תגעו בקרובי ושארי לרעה. הוא כבר סבל הרבה מאד מהאכרים הנבלים (ותראה בידה על לחיו המגֹאלה בדם), וגם לזקן העור אל תעשו רעה. ואך זאת אבקש מכם ולא יותר.
– טוב! קזקים, הרפו מהנבזים האלה! – חרץ ראש הגדוד בהראותו על היהודים – נמלא הפעם את חפץ הנערה.
– יהי כדבריך! – ענו כלם – הן רבים מאחינו באו הנה. אחרים ימצאו את הבית לעשות בו כלה.
שאול עמד על מקומו כמו נקפא מפחד ויגון ויהי לאבן.
– לך לך, אחי, המלט על נפשך – בקשתהו מרים בשפת יהודיה, אך לא נע ממקומו ויבט עליה בעינים מלאות תוכחות עלי עון.
– הראיתם נבזה כזה? עוד לא ישמע לה! הדפוהו החוצה, קזקים ישרים! צוה הראש – אך אל תגעלו את חרבותיכם בדמו הטמא.
ובקול צחוק נוראה והמלא הֻשלך שאול כרגע החוצה.
– ועתה, קזקים, לכו אחרי! – קרא האיש בלקחו את מרים – נלך, נערה, תראי ותבחני את חיי הקזקים החפשים ומצאו בלי כל ספק חן בעיניך.
– עמוד, אדוני – אמרה לו מרים – תן נא לי לברך את הזקן בשפתנו.
– שלום לך, רבי ירמיהו, שלום לך, התפלל נא בעד מרים
האֻמללה.
ולא ענה הזקן דבר, ויורד את ראשו עוד יותר לארץ, ויניע את שפתיו אשר חורו כסיד.
ברגע ההוא קלל קללה נמרצה את הנערה, אשר האציל לה כל הימים ברכות מאליפות.
ובחזקה הוציאו את מרים מהבית.
– מה זה? הלכו כלם – אמר ראש הגדוד – לא, כן לא יעשה. שובו, אחדים, הביתה וחפשו היטב בכל פנותיו, וגם את הזקן תמשמשו מסביב. אל תשימו לב לעניו: היהודים העניים והדלים – עשירים המה ואוצרות זהב לרוב להם.
כן חשבו בימים ההם על דבר עֹשר היהודים ואהבתם הגדולה לכסף וכן יחשבו רבים גם עתה…
וישובו קזקים אחדים הביתה.
ותאמר מרים לעמֹד עוד הפעם לימין הזקן ולבקש חנות, אך שר הגדוד שכח חנות, וימשך בחזקה את מרים, ולא ענה לה דבר על בקשתה.
וירמיהו העור עמד עוד על מקומו הראשון, והוא נשען על הקיר ומקלו בידו, ופניו זועפים מאד. הוא שכח את עצמו, שכח את אחותו, שכח את מצבו. – עלילת מרים והנבלה הגדולה אשר עשתה, להמיר את אלהי ישראל באלהי זר, הלמו את הזקן ויבצעו את כל מחשבותיו; אך צלצל החרבות והרמחים העירוהו, ויפן את פניו אל מול פני הבאים הביתה, וילחש בשפתיו:
– בידך ה' אפקיד רוחי… ואתם, הוסיף בשפת הקזקים בפשטו את צוארו, כרתו את ראשי מעלי, אך אל נא תענו את נפשי.
ולא ענוהו דבר.
כרגע מששו את כלי הבית, ואת כתנתו פשטו מעליו, ולא מצאו דבר זולת השקל אשר שֻלחה לו ביד הדסה.
והדסה, בראותה את כל הנעשה בבית הסתתרה בסתר המשכב בפנה, ואיש לא ראה אותה.
והקזקים חפשו בכל הבית חפש מחפש, ולא מצאו דבר. ויאמר האחד:
– ומה תאמרו על היהודי הארור הזה? הוא החביא אל נכון כספו בארץ. נחמם נא מעט את בשרו במכות ידנו, והראה לנו את מטמונו.
– ילך לעזאזל, הוא דל ואביון.
– איננו שוה בנזק העת, ענה עוד אחד. נלך, למה זה נבלה את העת לחנם? הן גם יין אין בבית הנבזה הזה, ויראה בדברו על צוארו.
– עמדו, אחי, הרים אחד הקזקים קול צחוק, ראו נא הנה תרנגול.
– משכהו הנה, והיה לברות לנו.
ויושט אחד את ידו ובקול המולת צחוק תפש את התרנגול בידו וכרגע הסיר את ראשו מעליו, ויצעק התרנגול בקול פעם אחת ולא יסף.
וירעד ירמיהו לקול צעקת התרנגול אהובו, כל דמיו שטפו ויבאו על ראשו ויקרא בקול:
– נבלים! רוצחים! אל תגעו בעוף הזה…
עוד לא כלה הזקן לדבר ומכת חרב התיזה את ראשו מעל צוארו ויפול מת לארץ.
וקול צחוק מוזר פרץ מפיות המרצחים האלה, אשר לא ידעו רחם.
פתאום, ופחד נורא נפל על כל מחנה השודדים.
הדסה הפתיה רכת הלב בראותה את אחיה מתבוסס בדמו, מהרה ממקומה כחץ מקשת, כי המחזה האיום הביא בה רוח גבורה ונקמה, ובקול פחדים נורא יצאה מתחת למשכבה, עיניה הבריקו כעיני פריץ חיות בהתנפלו על טרפו ובאצבעותיה הרזות אחזה בשערות ראש הקזק הראשון אשר היה קרוב אליה.
– מכשפה! קראו כלם פה אחד, וימהרו להחבא בפנים הבית.
– משגעה! אמרו אחדים בהביטם על הדסה מרחוק.
– אל תגעו במֻכת אלהים, אמר אחד בפנת הבית, אלהים ינקם את נקמתם.
וימהרו לנוס מן הבית ולהמלט.
אור המנורה הקטנה האיר את הבית. הדומיה הנוראה, והפרעות אשר פרעו השודדים הוסיפו עוד שממון בבית.
על הארץ מתבוסס בדמו הזקן העור ערום כיום הולדו, כי מרצחיו פשטו מעליו גם את כתנתו. לרגליו שוכב התרנגול, אשר שכחוהו השודדים בהחפזם לנוס. והדסה עומדת אצל גוית אחיה בלי נוע ומבטת בעינים מלאות פחד, ולא הבינה האֻמללה מה זה היה לה. וברגע ההוא שכחה גם את “בצוק”ה אשר לא חדל מהתרפס לפניה כל העת.
לא רחוק מהבית עמדו סוסים מזוינים רבים ושונים מחיל צבא הקזקים השומרים עליהם. ויעל ראש הגדוד על סוסו האביר ויושב את מרים האמללה לפניו.
מן הבית ברח יהודי אחד, אמר אחד משומרי הסוסים לראש הגדוד, אמרנו לרדף אחריו, אך הוא רץ כצבי, ולא יכלנו להדביקהו ברגלינו, וגם לעזב את הסוסים לא העזנו.
– הרפו ממנו, ענה ראש הגדוד בקר רוח, ומה ממנו יהלך אם לא יעבור אחד מהם תחת שבטנו הן לא נכלה את כלם בפעם אחת, ידנו נטויה עוד עליהם.
הדברים המרים האלה החיו את רוח מרים הנדהמה ותאנח לרוָחה: מציל נפשה נמלט מידי הרוצחים, ואך זה כל חפצה.
וילכו לאט, והט המחנה הצדה דרך המלך ותלך במדבר, ויבאו אל גבעה קטנה, ומרים לא חדלה מהביט אחריה אל עבר כפר מורד התלול, אשר שם ינוחו עתה שרידי עצמות בית אביה: ותרא גם את משאות העשן אשר עלו מהכפר, והלהבה הגיעה עד לב השמים העוטים חשרת עננים כבדים. קול ענות גבורה, קול ענות חלושה וקול אנקת חללים התערבבו יחד ויבאו לאזניה. ותרעד מרים ותתנודד, ותכס בידיה את עיניה אשר מלאו דמע.
– הלא זאת התולי הקזקים אמיצי הלב: המה יהתלו עתה בהאדונים וביהודים – אמר הזקן ראש הגדוד בחפצו לבאר לה את התמונה הנוראה אשר מאחריהם.
– בשם ה'! נמהר נא ללכת מזה – אמרה מרים בקול בוכים.
וילכו בדרכם כשעה שלמה, וכל העת הביטה מרים על כל סביבותיה, כמו חכתה לחדשות מבהילות, ולא ידעה מנוח, יען כי בעת אשר הושיבה הזקן על סוסו, ראתה מרחוק צל אדם, בצאתו מאחרי עץ אחד בודד העומד על חוף הנהר, ותכר מרים כי את צל שאול תראינה עיניה, ויפול לבה בקרבה, מיראתה פן יראהו אחד הרוכבים, ואז תהיה אחריתו מרה מאד. ולמען הסב את מבטי עיני הרוכבים ממנו, החלה מרים לדבר בקול רם דברים ריקים, אשר אין להם כל שחר, ותרם קולה בצחוק, אשר לא יצא מקרב לבה, בצחוק מלאכותי, ותצלח להטות את עיני כל הרוכבים אליה, ואיש לא שם לב אל הצל הנראה מרחוק. ובעת מסעה ראתה פעמים רבות את הצל מרחוק על אֹפק השמים, כי לא חדל מרדף אחרי המחנה.
– אהה, אֵלי! – אמרה מרים בלבה – הוא ירדף אחרינו! אֻמלל, אהה, מה תהיה אחריתו אם יראוהו השודדים?
והצל נעלם. אחרי רגעים אחדים נראה עוד הפעם. ואחרי השנות הצל פעמים רבות, נח רוח מרים מעט, ותהפך את פניה אל העבר השני, ובשאלות שונות וזרות הסירה את מבט עיני הרוכבים מהמקום, אשר לפי מערכי לבה, נמצא אז שם האיש, אשר בלילה הנורא הזה נקשרה אליו בעבותים חזקים, – האיש היקר לה עתה מכל התבל ומלואה.
ואת אשר חשה בת העשיר היפה והגאה הזאת אל משרת אביה, אל האיש המוכן להקריב את חייו למענה – יבין כל איש בעל רגש, אם אך ישים לבו אל מצבה לעת כזאת, אל המצב הנורא אשר בא לפתע פתאם בין לילה אחד על הבת, אשר התולדה, החיים והאנשים פנקוה ולא החסירו ממנה כל דבר אשר אִותה נפשה.
ויחבק הזקן את מרים בידו השמאלית וירם את ידו הימנית ויראה לה מרחוק כפר קטן ויאמר לה:
– חזקי ואמצי, מרתּה, עוד מעט ובאנו הביתה. ראי, שם, מאחרי ההר, שם תחנות צבאנו, שם גם שרנו האַטֵמן פּבלוּק השמעת?
– לא – כחשה מרים, ופניה חורו כסיד בשמעה את שם השואף לדמים, את שם הלביא בתמונת בן אדם.
– עוד מעט ואציגך לפני כבודו, ואַתּ מרתּה, היי שמחה; אל תעצבי, חזקי את רוחך, כי אדוננו לא יחוס על הנעצבים ויגרשם בחרפה, ורע מאד יהיה גורלך אם תגרשי מלפניו.
– הלא תאשמו אם תגעו בי לרעה, מה פשעי ומה חטאתי? אנכי מוכנה להציל את נפשי. הן לא בשביה לקחתם אותי, עוד מעט ואהיה נוצריה כמוכם היום, ומי יעז לנגע בי?
– אמנם כן, צדק תדברי, אך בכל זאת… מי יודע? הקזקים אוהבים חפש, ידם בכל, ואַתּ הנך נערה יפה–פיה.
ויבאו עד מושב פּבלוּק, כפר קטן נעזב העומד על שפת נחל קטן ועמוק מאד וגשר קטן רעוע יעבור את הנחל.
בקר… פאת מזרח התאַדמה מאור פני השחר ויושבי הכפר כבר קמו ויתנועעו הנה והנה. זאת היא מחנת פּבלוּק השואף למלחמת רצח.
ועגלות רבות סבבו את כל הכפר כחומה בצורה, וזרועות העגלות הורמו למעלה כרמחים. ויראו הזרועות מרחוק כיער תרני אניות על חוף נהר.
ויפתח השומר העומד על המשמר את מבוא השערים לפני הגדוד הבא וישתחו, ויעש את אותות הכבוד כחק לאנשי הצבא בראותם את אחד הראשים והפקידים, ויספר השומר לראש הגדוד הבא, כי האַטמן קם כבר משנתו, וכי הוא היום סר וזעף מאד ורוח כהה ילבישוהו מאז קומו, וכי מרגל אחד הנתפש בלילה הבעיר אש כעס באפו.
– יהודי ולא יהודי, שר ולא שר, אדון ולא אדון – הוסיף השומר לספר על דבר המרגל הנתפש – הוא בא בלילה עד המחנה ויתפשוהו אנשי צבאנו, ויצו הפקיד לדגדגו1 ויודה עלי פשעיו… ומדבריו נודע לנו כי מחנה רב מאד מחיל האדונים קרוב לבוא אלינו. ויתלו את המרגל על עץ, ראה, הנה הוא שם מתנועע ברוח.
ורוח מרים כמעט יצא ממנה בדַבֵר השומר. היא יראה מאד פן תפשו את שאול ויחשבוהו למרגל. אך בזכרה כי שאול ההולך ברגליו לא יכול להעביר אותם, נח רוחה ותרהב בנפשה להרים את מבט עיניה אל המקום אשר הראה השומר בידו, ותכר בבגדי האיש התלוי כי איננו שאול, וירוח לה.
ויביאו את מרים אל אחד הבתים הקטנים והשפלים, ויקרא ראש הגדוד לנשים אחדות זקנות כי תצאנה מן הבית, ויאמר:
– לכי, נערה, הביתה, אל הנשים האלה, ורחצת את פניך, והיטבת את שערות ראשך, והחלפת את שמלותיך, ואנכי אבוא עו מעט אחריך, והבאתיך אל
אדוננו הָאַטמן.
ויביאו את מרים הביתה, ויאלצוה לרחץ את פניה ולהיטיב את ראשה, ויפשיטו מעליה את בגדיה המגֹאלים, וילבישוה בגדים חדשים נקיים מכף רגלה ועד ראשה.
לחייה אשר אדמו באֹדם קדחת, ברק עיניה אשר הבריקו באש נוראה, מחלפות ראשה הארוכות אשר נפלו על חלקת צוארה הלבן כספיר, כתנתה הלבנה כלבנת השלג, שמלתה הרחבה מעשי רקמה, נעליה האדֻמות עם פעמי ברזל מתחת להן, טורי–הפנינים אשר נתנו על צוארה ויגיעו עד חזה – שנו את פני מרים וכל רואה לא הכיר בה כי בת ישראל היא, ויחשבה לבת אחד הקזקים.
וראש הגדוד, אשר בא לקחתה להביא אל האַטמן, בבואו הביתה ובראותו את הנערה עומדת לנגדו, מלאה הוד והדר וכלה אומרת כבוד, קרא: האח!
– ראו נא ראו את מלכת היפי! עתה לא נבוש להראות גם לפני אדוננו. ואַתּ, נערה, היי שמחה ואַמצי את רוחך, הוסיפי לדבר אתו ואל תיראי, נלכה!
ויעברו בתים אחדים ויבאו אל בית אחד הגדול מיתר הבתים הסובבים אותו; בבית הזה ישב האַטמן פּבלוּק. ויבאו הביתה ותשתחו מרים אפים ארצה, לרגלי האַטמן, ולא האיר האיש פנים אליה, ולא ברכה לשלום בבואה.
לבה תעה בקרבה, פלצות בעתתה, חרדה עברה על כל בשרה ונפשה נבהלה מאד. בעת ההיא חלפו ברעיונה כל מעשי האיש אשר עמד עתה לנגדה ויבט אליה בעיניו השואפות לדם; כי רבות מאד שמעה על דבר פקיד הצבא פּבלוּק האכזר ועל דבר מעלליו הנוראים ולא יכלה אבירת הלב להרים את עיניה אל האיש הזה, אשר בידו לעשות אתה כחפצו, לשפטה לשבט או לחסד. ופבלוּק, האַטמן בעת ההיא, רם הקומה, דל בשר, שבע ימים ושיבה נזרקה בו; פניו העקשים מלאים קמטים, ושרטות חרבות אחדות נראו עליהם, והשרטות האלה הוסיפו עוד אותות אכזריות למראה פניו; עיניו הקטנות ישבו עמֹק בחוריהן הגדולות, מצחו השקוע מכֻסה בשערות ראשו אשר הלבינו, אפו קצר ורחב. מבעד לשפתותיו העבות נראו שניו הגדולות, ושפמו הארוך מאד ירד על קצות זקנו. כל אלה כמו העידו על פרעות האיש ואכזריותו.
ובבקר ההוא השכים הפקיד לקום, וילבש את מדיו, את כתנתו האדומה, את מכנסיו הרחבים ושוליהם באו בזרדי עוֹר עב וחזק, ומבעד לחגורתו אשר על מתניו נראה מאכלת חדה ועקומה.
ויבט פבליוק זמן רב אל מרים ויטה לכל עברים ויבחנה ויתבונן בה, כסוחר סוסים השם לבו אל הסוס אשר יאמר לקנות, ואחרי כן אמר לה:
– הנה אמרו לי, כי חפץ תחפצי לבוא לחסות תחת צל אמונתנו הקדושה, האמת הדבר?
ותשתחווה מרים מבלי דבר דבר.
– טוב! – הוסיף הפקיד – אשריך וטוב לך! ויכה בכפו על שכמה.
וימחא כף אחת ושתים, ויבוא אחד מעבדיו במרוצה החדרה וישתחו.
– עמלקי! – אמר האַטמן – שים נא עיניך אל הנערה הזאת, התמצא חן בעיניך?
ויפתח עמלקי את פיו וירם את עיניו אל מרים.
– לך היא – הוסיף האכזר – קחה אליך; אך ראה גם ראה, אל תגע בה עתה לטמא את בשרך… התבין? עתה היא עוד יהודיה. עליך להביאה בראשונה בברית אמונתנו, אך מהר לגמור עד הערב הזה את כל המלאכה הזאת, כי לא נחכה פה עליך; אך יפנה היום וינטו צללי ערב, ועזבנו את מקומנו זה. אין עוד כל עבודה פה לפנינו, ולחכות לחיל האדונים כי יבאו כארבה עלינו, אין לנו כל חפץ וכל צרך. נלך נא לקראתם ונקבל את פניהם כיאות לאדונים נכבדים כמוהם.
ויצחק האַטמן בקול נהמת לביא רעב בהריחו טרף מרחוק.
– לך לך – צוה הפקיד – קח את הנערה ואמר לכפתה (הוא ראש הגדוד אשר הביא את מרים) כי ימהר להמיר את דת היהודיה הזאת ולתת לך. לך לך, הנה לך מנחתי בעבודתך.
ויוביל עמלקי את רכושו אשר רכש לו עתה, ויבוא אל כפתה ויתיעצו יחדו איך למלאות את מצות הַאטמן.
– אין טוב לפנינו – אמר כפתה – כי אם נביאה אל הכפר “מורד–התלול”. שם נמצא כהן, וחיש מהר נקדשה.
ובין כה וכה שב רוח מרים אל קרבה; ותתאמץ ותראה צחוק נעים על שפתותיה, ותפן אל שני הנועצים ותאמר להם:
– בשם ה', אל תביאוני אל כפר מולדתי. שם ירגמוני אחי באבנים. הביאוני אל אשר תחפצו, אך לא אל הכפר הזה.
– אל תיראי את אחיך, אין עוד זכר למו בכל הכפר; אנשינו עשו כלה אתם, ומה גם כי אין לנו מקום אחר.
– אנכי יודעת עוד כפר אחד, הוסיפה מרים להתחנן: הנה פה מעבר לנחל, כשלשה מיל הצדה, שם בבקעה יש בית תפלה וכהן, שם לא יכירנו איש.
– ויהודים רבים שמה?
– רבים ועשירים.
– טוב, איפוא, ענה כפתה בקרצו עין אל עמלקי, לך אסף את כל גדודי.
וכרגע וגדוד קזקים נוראים כחיתו טרף עמדו לפני הבית, רוכבים על סוסים אבירים.
– קזקים, צוה כפתה, גשו הלאה, קדימה, דרך הגשר. אך אל תעברו יחדו, מהרו לעברהו כי הוא מט לנפל.
ואחרי הגדוד רכב כפתה על סוסו ואחריו הלכו עמלקי ומרים.
ועמלקי הצעיר, גבה הקומה, הבריא והחסון כאלון חשב בלבבו, כי צדה את נפש מרים ביפיו, ועל פני מרים נראה צחוק קל בהביטה מן הצד על ההולך אתה, ויהי כאשר חפץ לפרע מוסר ולנגוע בה, ויאדמו פניה ויהיו פני להבים, ובידיה דחפתהו ממנה ותאמר:
– אל תרהיב לעשות ככה! בוש והכלם! לא עליך להטמא בעבריה. חכה נא, שנתה מרים בזכרה את מצבה, חכה נא, אמיר את דתי ואטהר, אז…
– אז תמשכני חסד?
ותצחק מרים ולא ענתה לו דבר, וילכו הלאה.
ויבאו עד הגשר; והגשר רעוע מאד. על כל צעד היו בקעים ובדקים גדולים ורחבים. וילכו כלם בשורה אחת, האחד אחרי רעהו על יד המעקה. ומרים הביטה אל המים אשר מתחת לה כמו נשמרה לנפשה לבל תפול. ולא הסירה את עיניה מן המים אשר רעשו ויתגעשו בחזקה מתחת לגשר. ויהי בבואה אל מקום אחד, אשר רגזו שמה המים מאד ויקצפו רב קצף, ותעמד ותשען אל המעקה ותט את חצי גויתה למטה אל המים.
– מה נעים פה המראה!
– פה עמוק מאד, אמר לה עמלקי, ראי איך יהמו וירעשו המים.
המחנה הרחיקה מעט מהם.
ותבט מרים מסביב לה, ותראה כי אין איש אתה בלעדי עמלקי.
ותקפץ מן הגשר כחץ מקשת, אך קול צעקתה בא לאזני עמלקי, ומרים נפלה המימה אל תוך שבלת המים.
וגם מן החוף נשמע קול צעקה נוראה, כמו הד קול הנערה האֻמללה לפני מותה; אולם הקול הוא קול איש, קול צעקת איש נואש.
איש צעיר לימים אחד, אשר פניו מגאלים בדם וברפש, השליך את נפשו המימה ויפרש את ארבות ידיו לשחות במים הסוערים, שטף המים משכהו אל השבלת… פני האֻמללה, אשר נעוו מפחד, נראו על פני המים, וישלח השוחה את ימינו לאחוז בה ולא עלתה בידו… השבלת אחזתהו ותמשכהו אל קרבה וירד תהומה אחרי מרים אהובתו…
וימהרו הקזקים אל החוף, אך כבר אחרו המועד.
המים התפלצו, המו הגלים סביב, המו ויתרוצצו, וקצף רב על עליהם, וכאשר באו כן שבו ואבדו. שתי אבעבעות גדולות עלו על פני המים ועד מהרה נבקעו… בהן היו שתי נשמות אחרונות, אשר שאפו רוח שתי הנפשות האֹבדות, הנפשות הטהורות אשר צללו כעופרת במים אדירים.
שם חדל רגז, חדל קלון.
ותבאנה גם הנה לפני כסא שופט צדק, אשר אין לפניו שקר ומשא פנים.
נטף רשעה אחד ימלא לפעמים את כוס ארך אפים ועבר את גדותיו. עלילה אחת תעורר את חמת השופט העליון…
אהה! אלפי נפשות העם האֻמלל הזה אבדו בידי המרצחים פבלוק ומחנהו.
היהודים האֻמללים היו מאז ועד עתה כמעדנים וממתקים לחכי העמים השונים, אשר הכינו להם משתה דמים.
והמורד במלכות פולניה, האטמן פבלוּק, כרה לו כרה גדולה מדם אחינו העברים. דמים רבים שפך ארצה עד יום המעשה אשר ספרנו בזה; אך מאז היום ההוא סרה הצלחתו, כוכבו המאיר אסף נגהו ויחשך מיום אל יום עד כי כבה. שר הצבא פטוצקי הכה את מחנה הקזקים, וישב את ראשי המורדים ובתוכה גם את פבלוק.
כפריץ חיות בסוגר ברזל הביאו את פבלוּק לוַרְשָׁא בירת פולניה וישפטוהו על מעשיו הנוראים… ויחרצו את משפטו למות נורא ואכזרי.2
כל זה קרה בשנת אלף חמש מאות ששים ושש לחרבן מקדשנו.
-
“דגדג” הוא שֵם לענוי נורא אשר ענו הקזקים בימים ההם את האנשים, אשר נגזר עליהם לענותם עד כי יודו על איזה דבר. וזה דבר הענוי: על ערף האיש המעונה שטחו אבק שרפה ויבעירוהו באש ואת הפצעים אשר עלו על הבשר סרקו במסרקות ברזל. ↩︎
-
יש אומרים כי הפשיטו את עור פבלוּק מעליו עודנו חי, וימלאוהו תבן. ויש אומרים כי הושיבוהו על מושב ברזל, ועל ראשו נתנו עטרת ברזל כבדה וגם שרביט נתנו בידו ויעלוהו על המוקד. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות