את אשר יקרא הקורא בספור הזה שמע הסופר מפי מרי, ראש גבורי הספור.

_______________

מֶרי קראוני בביתנו – החלה היא לספר, והיא נרעשה ונעצבת – ובין מכרי וידידי קראוני “העלמה מריה” או “מריה בת אוסיפ”, אולם שמי האמתי הנרשם בספר התולדה, לאמר שמי היהודי אשר קראוני בו בּהולדי היה “מרים”.

אני נולדתי בעיר הגדולה ורבת העם N… דם גדלתי, שם חֻנכתי, שם למדתי בבית הספר עד גמרי בו חק הלמודים.

ואבי הטוב והישר, אוסיפ בן מַרקוֹ, היה כבר איש בא בימים, כי ששים שנה מימי חייו כבר עברו עליו, ובכל זאת היה מלא חיים ורוח ותמיד שמח, ובעיר הזאת ישב כשלשים שנה ויהי שם רופא העיר.

משרתו זאת לבדה לא נתנה לו די כלכלת ביתו, כי את חובותיו מלא תמיד באמונה, ולא הלך בדרכי נושאי משרה אחרים המוצאים להם מקורות פרנסה שונים; אולם בּהיותו רופא טוב, אשר אהב בכל לבו את מלאכתו, ואשר דרש יומם ולילה אחרי כל ההלכות וההמצאות אשר התחדשו בתורת הרפואה, ואשר נתן את כל חֹם לבו אל חוליו כעניים כעשרים, – עשה לו שם גדול בעיר וכלם אהבוהו ויכבדוהו וירבו לשאל לעצתו ויתנו לנו היכולת לחיות חיים מרֻוחים. ולבד זאת היתה משפחתנו קטנה, ואך שלש נפשות נחשבו בה: אבי, אחי הבכור יֵפִים ואני. אמנו מתה עלינו בימי ילדותנו.

והיהודים יושבי עירנו לא חשבו אותנו בין מספר משפחותיהם, כי משפחתנו הצטינה במעוט נפשותיה, וגם כי היינו רחוקים מהם בכל. אבי כאיש מלמד ומשכיל לא דמה גם במהלכו, גם בדבּורו וגם בחיצוניותו לא אל היהודים החסידים ולא אל המשכילים לחצאים, ובפרט התרחק אבי מאלה האחרונים, ועליהם היה אומר: אין לך יותר מסֻכן לחברה מאיש שאין לו יסוד נכון; כי במקום שאין לאדם אמונה חזקה ולא חכמה והשכלה רחבה ועמוקה תשלט הרגע בכל תקפה.

ובני העיר היהודים עבדו את אבי כאיש, ויוקירוהו על ישר לבו ועל עזרתו לכל עניי העיר וביניהם גם עניי היהודים; אף על אשר לא חשב את היהודים לעם נבחר ולא הבדיל אותם לטוב על כל האנשים, על אשר התרחק מקהל היהודים, מכנסיותיהם ומכל חקיהם ומנהגיהם, על אשר לא התקרב אליהם ולא אל בתיהם, כי אם בהקראו לרפא חולה, על אשר לא אכל בשר כשר, על אשר התרועע אך עם הנוצרים – על כל זאת כעסו היהודים מאד מאד, ובסתר מחקו את שמנו מספר היהודים ולא חשבו עוד אותנו לנצר מגזעם. אנכי אמרתי “בסתר מחקו אותנו”, כי באמת יראו מאד יהודי העיר, אשר בקרב לבם לא אהבו אותנו כיהודים, את אבי, אשר בכל אופן לא כדאי היה להם להקימו לאויב להם; ולכן התחזקו להסתיר את שנאתם הלאֻמית אלינו, ואנחנו ידענו את מחשבותיהם עלינו לרעה, ונצחק להם ולשנאתם ללא כח.

יכל יכלנו אמנם לעבור על נקלה אל אמונת העם, א שר בקרבו אנחנו יושבים ואשר נקשרנו אליו יותר מלעם אשר נמנינו עליו, אולם בכל פעם דברנו על זאת, – ועל אדות הדבר הזה דברנו פעמים רבות בהיותו קרוב מאד ללבי ולב אחי – התנגד אבינו לנו, כי הוא הביט על זאת ממבט אחר.

— לא, בני! אמר לנו ברצינות – לעת עתה לא יאה לנו לעשות כדבר הזה. אתם יודעים אותי ואת מבטי על דברים כאלה. אתם יודעים היטב, כי בראותי איש מקריב את חפץ לבו ונטיתו או שאלות החיים אחדות על מזח רעיון רוח, גם אם רעיון אמונה ודת הוא, אחשבהו לאויל וחסר דעה; אולם לעת עתה לא נאה לנו להפרד מהאנשים, אשר באפן רשמי נחשבנו אליהם. עָוֶל נעשה אם נבדל מהם בעת כזאת… נחכה עד אשר יבאו ימים יותר טובים להודים, או… איך שיהיה לא יוכלו להאשים אותנו, כי אך טובת עצמנו דרשנו וכי מכרנו את נפשנו בעד טובה חמרית פרטית.

וכן לא חדלנו מהמנות ברשימת קהל יהודי עירנו.

אנחנו, אני ואחי, לא הסכמנו לדעת אבינו, והשקפתו זאת לא ישרה בעינינו; אך אנחנו אהבנו את אבינו לא אך כאָב טוב ונעלה, כי אם כאח גדול אשר הקריב לנו את כל חייו, ולא חפצנו להעציבו ולהתוכח אתו על אדות הדבר הזה, ומה גם כי ידענו את אמץ דעתו; ולבד זאת הן השקפותיו ודעתו לא נתנו מכשולים על דרכנו ולא הפריעונו מעשות כל חפצנו.

—איננו אומר אתכם בעבותים, אמר לנו: אתם כבר יצאתם מרשותי, וחייכם עתה ברשותכם. עשו כחפצכם וככל אשר תמצאו לטוב לכם. לי תהיו תמיד נעימים ויקרים כאשר הנכם לי היום הזה.

נקל להבין, כי שנינו, אני ואחי, היינו מוכנים, מבלי בקש חשבונות רבים, לעבור אל חיק אמונת העם, אשר בקרבו ישבנו, במקרה הראשון אשר יבוא לידינו. אנחנו חכינו אך למקרה טוב ולשעת הכשר.

והשעה הזאת לא אֵחרה לבוא. לאחי הציעו משרה נכבדה, אך יהדותו עמדה לו כאבן מנגף על דרכו, ולי היה…

אך על אדותי אאריך מעט בדברים.

אינני יודעת את מחשבות כל הנערות ורעיונן על מטרת האשה בחיים; אבל בעיני היה ברור הדבר, כי מטרת האשה היא לעשות לה בית ולנהגו ולהקדיש לו את כל החיים, לאמר: להנשא; ועם כל זאת לא הלך לבי אחרי אחד מצעירי היהודים בעירי. וסבת הדבר היא, כי הבטתי אל האנשים אך למראה העין; בישנות האיש, גסות מנהגיו, מבטאו ומהלכו החשיכו את עיני מראות את תכונותיו הטובות הפנימיות. והיהודים, גם היותר משכילים בהם, הלא הם אך, כאשר יאמר, אפרוחים שיצאו מביצתם, והביצה כידוע נשחתה ובלה… איך שהוא ואנכי לא יכלתי גם להעלות על לבבי, כי באחד הימים אנשא לאיש יהודי.

וחפץ לבי החם והצעיר בא. אנחנו באנו תמיד בחברת גדולי העיר הנוצרים ונקבלם גם בביתנו; ואמצא לי בין צעירי רבי העיר מכבדים רבים מאד אשר סבוני בכונה לקחת את לבי. כלם יחד אמרו כי, אנכי שמחה ועליזה, יפה ונעימה, מדברת באופן לא רע שפות אחרות וגם כי חֻננתי בשכל חד, גם המראה אשר על קיר חדרי החניפני תמיד, בהראותו לי פנים זרים וצוהלים המלאים נֹער ומעטרים בשערות מזהבות ובתוכם מבריקות שתי עיני תכלת גדולות ואַף כמו חצוב משיש שקוף, פה קטן ושפתיו שושנים, ומתחת סנטר מעגל ובתוכו משקע־חן קטן, ואנכי האמנתי למראה בכל לבי ואתגאה בקסם אשר על פני, ולא עלה על רעיוני לחשב פן אשב בבית אבי אד אשר תלבנה שערותי; ומה גם כי הייתי בת יחידה לאבי, אשר לא נחשב בין העניים.

אמרים, כי עיקרי תנאי ההצלחה הפרטית בחברה ובחיים הם אמונה ובטחון בעצמו, ושתי המדות האלה התפתחו בקרבי, אודה ולא אבוש, במדה מרובה מאד. אנכי לא שמתי לבי אל הצעירים הסובבים אותי ומבקשים קרבתי, אנכי כמו בזיתי למעריצי ומכבדי, והנהגתי זאת הכעיסה אותם ותגדל את המדורה אשר בלבם.

אך הצלחתי בחברה גם קנאת הנשים בי, — וקנאה כזאת נעימה מאד לגאות נשים — לא נחשבו בעיני, ולא הייתי מאֻשרה עד הערב אשר נפגשתי בבית ראש האצילים עם פקיד אחד, אשר נשא משרה בפקודות נסיך הגליל, אלכסנדר נ., אשר בא לעירנו בדבר משרתו, והאיש כבן ארבעים שנה. את הערב ההוא לא אשכח לעולם, רגעים כאלה אינם נשכחים.

הימים ימי החרף. בעלות השחר כלה המשתה, וכל הקרואים שבעו כבר במחוֹלות ובארוחה טובה, ואדוני הבית החליטו להוביל את טובי האורחים והנכבדים בהם לטיל ב"עגלות שלשיות". בין האורחים הנבחרים היינו גם אני ואחי — את אבי קראו עוד בראשית המשתה לחולה אחד —, ובעגלה ישבתי על יד אלכסנדר נ.. כל ליל המשתה הייתי כשכורה מנצחונותי ומהמחולות, ולא שמתי לב אל מכרי החדש, אל נ., אם כי פעמים אחדות יצאתי במחול אתו. ובאמת לא היה במראהו דבר אשר יקח לב נערה. הוא לא היה יפה, גם לא התקרב אל אנשים, ולהפך הוא עוד כמו התרחק מחברת יושבי ערי השדה; אך מחוץ לעיר, בקרה החזקה, לנגה ברק השלג אשר כסה את כל פני הככר הגדול — כמו התעוררתי משכרותי, עורקי שקטו ונחו ורוחי שב אל קרבי, ובמקרה הרימותי עיני אל שכני היושב בעגלה על ידי, הבטתי — וחמדתיו. כל רשמי פניו הרצינים והנבונים הפיקו חכמה ודעת ובקרבי התעוררה תשוקה חזקה לדבר אתו. והוא לא התהדר, לא התיפה, לא התפאר לפני, בת ערי שדה. הוא דבר אתי ברצינות, בלי לצנות והתולים, בלי רעות רוח, כאשר ידברו וישיחו שני חברים באים בימים, ובדברו ובתנועותיו לא נראו ולא נשמעו לא מחמָאה אחת ולא כל חנופה ולא חלקות יתרות. בפעם הראשונה בימי חיי פגשתי איש כזה, ובפעם הראשונה הזאת הייתי מכרחה להודות, כי הוא מרומם ממני ונעלה מאד עלי. אנחנו טילנו עד אור הבקר, ואני לא שמתי לבי לא אל יפי המקומות אשר עברנו ולא אל יתר האנשים אשר ישבו אתנו בעגלה, גם לא אל הקֹר, אשר סמר את קצות אצבעות ידי ורגלי, עד שובנו לבית ראש האצילים לחמם מעט את בשרנו בכוס תה, — כך נמשך לבי אחרי מכרי החדש וכן העמקתי בשיחתי אתו, מימי לא שמעתי שיחה מלאה רגש ושכל, שיחה נעימה ומענינת כזאת.

נ. היה באמת איש שלם, בר דעת ושכל, משכיל אמתי, בעל לב הוגה וחושב ונוסף על זאת גם בעל נסיון נפלא בעניני החיים. אנכי הקשתי לדבריו ובשימת לב לא מצויה בלעתי את כל דבריו בצאתם מפיו. מבטיו על החיים ועל שאלותיהם המלאים הגיון פתחו לפני עולם חדש. האנשים וחייהם ומעשיהם נראו לי באור אחר ובגַוָן אחר. השאלות היותר כהות וחשובות, השאלות היותר מסבכות ומספקות נפתרו בפיו על נקלה ונעלמו, כאשר יעלם האִד בקרוב איש אליו. שכלו הנפלא והחד הממני והבהילנו ויכני בעורון. אז חשתי את קטן ערכי לנגדו, אז ידעתי מה חדלה אני, מה רבו בערותי וריקיתי. אהה, אלהים! כמה קטנתי בעיני בלילה ההוא. בין לילה הייתה לילדה קטנה, כסילה ונבערה.

אולם יחד עם זאת הרגשתי אז, כי הייתי לאשה גמורה… אין דבר אשר יפעל ככה על נשים אין דבר אשר ילכד ככה את לבן ככח חזק; ואיכות הכח, חמריותו או רוחניותו, תלויה במדרגת התפתחות האשה.

ואנכי — חרפה להגיד — נֻצחתי במשך שתים, שלוש שעות; במשך זמן קצר נלכדתי, ולא אך כי נֻצחתי ונלכדתי, כי אם גם הייתי משעבדה כולי לאיש האהוב הזה. אנכי אמנם לא ידעתי לא את ישר לבו ולא את טובו, לא ידעתי מי הוא ומה מחשבותיו על חיים העתידים בכלל ומחשבותיו על אדותי בפרט; לא ידעתי גם אם מצאתי חן בעיניו — ובכל זאת הייתי מוכנה להתנפל על צואריו וללכת אחריו עד קצות תבל מבלי שאל את פיו אנא יוליכני.

בהפרדי ממנו לחצתי בלי כונה את ידו יותר מהרגיל ואבקשהו כי יבקר את ביתנו.

—טוב כי הגידה גברתי, לולא זאת, כי עתה הלכתי מהמקום הזה, מהעיר הזאת, מבלי אשר הכרתי היטב את ביתכם ואת משפחתכם, כי חק חקותי לי: מבלי הטיל את הכרותי למשא על איש מבלי…

— הזמנה? — הוספתי אנכי בצחוק מרמה — אם גם תהיה ההזמנה לא לרצון, האף אין זאת?

על שפתיו עבר גחוך קל ויען ויאמר:

—אבוא אל נכון לביתכם.

כל היום ההוא וגם למחרתו לא ידעתי את נפשי. את אבי ואת אחי הלאיתי לשמוע את דברי על אדות מכרי זה החדש נ..

אבי לא שם לבו בערב בבית ראש האצילים אל נ., ואחי להפך כבר הצליח לדעת איזה פרטים על אדותיו ויחפץ לתת גם לי ידיעות אחדות על דבר חייו ותולדותיו; אך אנכי לא נתתיו לדבר בסגרי בידי את פיו.

— אינני חפץ לשמוע. הוא מעיד די על עצמו יותר ממאה עדים אחרים, ואין לי כל צרך בידיעות על אדותיו.

— הוי, מרי, השמרי נא. אנכי חושב, כי שם, בחזך, שבתה מעט המנוחה, התל אחי.

— ואם גם כן הוא? שאלתי.

אחי העמיד את פניו ויאמר:

— ואנכי מצדי הנני מציע לך זהירות יתרה בדבר הזה. דעי, מרי, כי נפש זרה — חדר חשוך, בענינים נכבדים אין לשום לב לרגש פתאם. נקל מאד להכָּוות.

— תנו כבוד לחכם מנֻסה! אמרתי אנכי בקצף ובהעויות, דברי אחי לא מצאו חן בעיני כלל.

אנחנו אהבנו מאד איש את אחיו ונפשותינו היו קשורות יחד, ולא הסתרנו האחד מהשני כל דבר, וגם הפעם לא כחדתי ואגלה לו, כי בפעם הראשונה בחיי פעל עלי גבר פעולה חזקה ונמרצה כזאת.

ונַרבה לדבר על הענין הזה; אך אחי הביע תמיד ברמזים ובמלים נסתרות את דעתו נגד נ. ולאחרונה שאלתי בפרוש:

— מרי, הגידי נא לי בדברים ברורים, אם יביע לך נ. את חפצו לקחתך לו לאשה התלכי אחריו?

אנכי הניעותי את כתפי ואמרתי לו כי שאלת שוא שאלני הפעם. אך הוא הבין בתשובתי אחרת ויאמר:

— לא, אחותי, שאלתי איננה שאלת שוא. אנכי שׂמתי לבי והתבוננתי היטב אל נ.; הוא לא הסיר את עיניו ממך כל הלילה. זכרי את נבואתי זאת: הוא יביע לך כי נפשו חשקה בך וחפץ לקחתך לו לאשה.

— נפת תטפנה שפתותיך.

— ואז מה יהיה? והיהדות הצרה?

— האם גם אל זאת אשים לב?

— הידעת, מרי? אנכי אינני מרגיש כל אהבה וכל אהדה¹ לנ.. יוכל היות כי שגיתי במשפטי, אבל… אך יצליח ה' דרכך. ואת, אחותי, תדעי זאת, כי ביום עברך אל ברית הדת השלטת אעבור גם אני, כי למה לי להמנות אל רשימת האנשים, אשר אין לי עמהם כל קשר ויחס? למה לי להמנות אל הקהל אשר אַת אינך שם? במקום אשר תהיי אַת אהיה גם אני.

— בודאי, עניתי לאחי ואנשקהו באהבה, ואנכי חושבת לנכון, כי גם את אבינו נמשך אחרינו. גם הוא ילך אתנו, כי לא יחפץ להיפרד מאתנו; אך על אדות זאת עוד נדבר.

ונבואת אחי באה.

נ. אחרי בקורו הראשון בביתנו היה לנו לבן בית, ולא אך אנכי — אשה שנלכדה בפעם הראשונה בהבלי הלב ושנמשכתי אחריו בכל נפשי — כי אם גם אבי המעמיק לחשוב נכונה ואשר כבר הזקין וילמד את דרכי החיים, גם הוא התפלא אל נ. ואל חכמתו העמוקה ואל בינתו הרחבה ואל ישר הגיוניו ומבטיו ואל עקיבותו הנפלאה. בכל דבריו ומעשיו, ומיום ליום נקשר אליו יותר ויותר.

— נ. הוא איש יקר מאין רבים כמוהו — אמר אבי ימים אחדים אחרי החל נ. לבוא אלינו – אנכי משיב את רוחי בדברי אתו. הוא עודנו לא זקן ובכל זאת מבטיו המנֻסים על החיים ועל האנשים מפליאים גם אותי המנֻסה הרבה בכל פרטי החיים. בדברי אתו תעלה על לבבי השאלה: מתי ואיה הצליח האיש הזה לאסוף כל כך הרבה נסיונות? מתי בשל והשתלם שכלו? והוא, כמדומה לי, איננו יודע בעצמו את ערך כשרונותיו הנפלאים.

— ובפרט מצאו כחן בעיני — הוספתי אני — רגשותיו. רגשות ילד תמים התאחדו בו יחד עם שכל עמוק והשכלה רחבה והתפתחות גדולה, ואך לחנם יחשבו, כי הלב והשכל לא יוכלו לדור בכפיפה אחת.

— והפלא הזה לא ימצא חן בעיני — הוסיף אחי — אנכי ירא פן אך צבוע הוא האיש, והוא מראה לנו סיגיו במקום זהב. מי זאת יערב לי כי לא כן הדבר? אולי אַת העורת המִסכֵּנה, או אבי המאמין לכל דבר והמביט על הכל דרך משקפים בהירות.

– אל תפתח פה לשטן, אחי! נ. הוא איש נפלא.

אנכי כעסתי מאד על אחי על חשדו בכשר כנ., כי בעיני ישרו כל דרכי נ. ומעשיו. לבי נמשך בחבלי קסם אחרי פניו המפיקים עז וכח רוחני, מבנה גויתו, שכלו ופיו המפיק מרגליות; אך יותר מכל צדד את נפשי מבטו ההמוני הנרחב, אשר הראה בכל פעם דברו על אדות נפשות האנשים. מבט נרחב כזה יתפתח אך בקרב האנשים הסולחים ומוחלים הרבה יען כי יבינו הרבה.

כן נראה לי האיש, אשר בזמן קצר כזה נקשרתי אליו ברגשי אהבה רבה, ואשר אהבתי בכל חם לבי, נפשי ומאודי.

אך פרטי רגשותי אינם נוגעים כלל אל עיקר ספורי.

עד מהרה נפקחו אמנם עיני ואראה כי תוחלתי נכזבה. עד מהרה נוכחתי, כי כל מחמדי לבי היו לאין ואפס; אולם זאת קרה על ידי מקרה צדדי, ויוכל מאד היות, כי לולא נולדתי יהודיה, היה עובר המקרה הזה על פני מבלי פעלו עלי מטוב ועד רע, ומי יודע אם היתה זאת לטובתי או לרעתי. יודעת אנכי אך זאת כי עתה חיי שבורים…

לא עברו שבועות אחדים ואנכי כבר הייתי מאֹרָשה לנ., אחרי אשר ברך אותנו אבי בכל לבו; ואנחנו שנינו, אני וסַשה, כי כן קראתיו לאות אהבה, היינו מאֻשרים. אחי אמנם לא חדל מהביט בעין חשד על נ., אך מרוב אהבתו אלי החביא את חשדו בקרבו, כי לא חפץ לצערנו ולמרר את שמחתי ואשרי, אבל מהבטחתו אשר הבטיח לעבור יחד אתי אל חיק האמונה הנוצרית לא הרפה. ואבי כמו חדש נעוריו ולא שבע מדבר עם בחירי, לא שבע מהביט אליו ומשמוע את דבורו. גם אבי היה מאֻשר מאד, עד כי גם אנכי חכמתי בעיניו אז.

— מרי, בתי היקרה, אמר פעם אחת אלי אבי, זכרי את החק הזה: אם תחפץ להכיר את האיש תשים לבך אל הספרים אשר הוא קורא, ואם תחפץ להכיר את האשה שים לבך אל האיש אשר בחרה בו.

— ואם כן, אבי? שאלתי בצחוק מרמה.

— ואם כן, ענה הוא לי בצחוק שמחה ואֹשר, ואם כן הנך בת חכמה, בעלת מוח בקדקד.

על נ. היה לשוב לעיר הגליל להשיב שולחו דבר על כל אשר ראה ומצא פה אתנו, ונחלט כי יבקש שם רשיון מהנסיך לקחת לו אשה, ובימי האביב ישוב אלינו וישב אתנו עד החתונה, ואנכי אכין בין כה את עצמי לעבור אל חיק האמונה הנוצרית.

נ. הלך ואני נשארתי עצובה מאד בימים הראשונים לפרידתנו, ואשב כל הימים בביתי ולא יצאתי כמעט החוצה. הימים והלילות עברו עלי במחשבות ותקוות על דבר הימים הטובים העתידים לבוא בקרוב ובשִׁנון ספרי אמונה ודת, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי בקרבי רוח אמונה ומוסר דתי. החכמים אומרים כי האהבה והאמנוה תאמים הם, ואמנם נכון הדבר. אנכי הרחוקה מכל עניני אמונה, נתתי פתאם את כל לבי אל ספרי האמונה אשר קראתי ולמדתי, וכל כך התחזקה בי הרוח הרוממה אשר בתורת הדת, עד כי החלותי להתפלל לפעמים בעדי ובעד אבי ואחי ובעד כל האנשים. אז הבנתי כי לא בחרב ולא במוקדי אש יכולים להטות את עובדי האלילים אל אמונת אל אחד, כי אם רוח אהבה אמננה ותמימה. אהבו אותו, תנו גם לו היכלת לאהוב אתכם והלך אז אחריכם אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת.

בימי האביב שב נ., לעירנו. ימי חג האביב קרבו, ובנפשי כבר הרגשתי את עצמי כנוצרית גמורה במלא מובן המלה. השמש האירה באורה הנעים את כל פני הארץ, ולעיני ראיתי אך אור ושמחה. האויר היה צח ונעים, ובפנת חצרנו צצו מן הארץ עשבים אחדים, צפרים צפצפו על ענפי העצים והערומים, ואנכי שמחתי לכל מראה עיני. מה רבה אז אהבתי לכל התבל ויושביה, לכל הטבע ויציריה. רגעים כאלה יקרו בחיי האיש אך פעם אחת. כל חיי עד הרגע ההוא היו בעיני כהקדמה, כמבוא אל ספר החיים אשר ראיתי בעתידי…

נ. התיישב במלון אחד קרוב אל ביתנו, אולם במלון אך ישן וכל הימים עד אחרי חצות הלילה ישב אתנו בביתנו. אבי התהלך כל הימים בחוצות העיר מחולה אל חולה, גם אחי לא הרבה לשבת אתנו ולא התערב בשיחתנו, ורב הימים היינו אך שנינו לבדנו. השיחות על דבר החיים בעתיד לקחו את כל זמננו. ועם כל רגשי אהבתי החזקה, אשר שבעתי כמעט עד לשכרה, הייתי גם רצינה מאד. עתה הנני מבינה את מצב רוחי אז. הכינותי את עצמי להיות בעלת בית, אשה, ידיד, רע וגם אֵם. אנכי ידעתי היטב את רב ערך כל הדברים האלה ולכן פחדתי מאד פן אינני עוד מוכנה די לכל אלה, פן לא אוכל למלאותם כלם כהוגן.

סוף חדש האביב בא. הכל היה מוכן ומזומן, גם עם הכהן כבר דברנו והחלטנו אל כל פרטי מעברי אל הדת הנוצרית, ובעוד שני ימים היה עלינו, עלי ועל אחי, לעבור אל חיק הדת השולטת בארץ; ואחרי שלשה ימים — להנשא אל בחירי ואהוב נפשי. אנכי הייתי נדהמה ונבוכה מרב גיל לבבי, לא ידעתי את נפשי מרב שמחה; אולם יחד עם השמחה הרבה חרד גם לבי בקרבי ופחד מאד כמו איזה רגש נסתר הפחידני פן תבוא עלי רעה אשר לא ידעתיה.

כשעה אחרי חצות הלילה נפרד נ. ממני ומאחי וילך אל מלונו אחרי אשר הבטיח לשוב בבקר השכם. עיני נדבקו כבר משֵׁנה, ובכל זאת חפצתי לחכות עד אשר ישוב אבי, אשר אֵחר לשוב הערב ההוא. אחי דבר בתחלה על לבי כי אשכב במטתי, אך אחרי כן חדל ממני וכנראה החל גם הוא לדאג לאבינו.

– מה זאת? מה זאת עצרה את אבינו? אמר אחי – להכלוּב איננו בא כמעט, וגם אם יבוא לא יאחר לשבת שם.

— אולי עצרהו אחד מהשואלים לעצתו? אמרתי אני.

— לו היה כזאת כי עתה היה כותב אלינו איזה מלים להודיענו, הוא לא ישכח לעשות כזאת.

כרגע נשמע קול רעש עגלה אשר עמדה על יד פתח ביתנו. ונמהר שנינו, אני ואחי, אל הפרוזדור לפגש את אבינו. ואך פתחנו הדלת והנה הוא נכנס במרוצה אל הבית מבהל מאד, ופניו חורים כפני מת, ואותותיהם העירו כי הוא נבוך ונעצב מאד, כל עצמותי רעדו בראותי אותו, וארגיש כי כל דמי בא אל לבי.

— אתם כבר יודעים? — שאל האב בדברים מהירים, — אין דבר, השקטו, הכל יעבור. זאת היתה אך מריבה קלה.

— מה קרה, אבא? על מה זאת תדבר? לא ידענו דבר, אמר אחי.

ואנכי החרשתי, ולא ידעתי למה זאת כל כך נבהלתי ונרעשתי.

— אין דבר, מריבה פשוטה ורגילה, שנה אבי בהשליכו מעליו את אדרתו. מרי, תני נא לי כוס יין, קר לי היום מאד.

וישב עם אחי על יד השלחן ואנכי הגשתי לו כוס יין ואצא אל המטבח לצוות להגיש את ארוחת הערב.

ובשובי אחרי רבע שעה החדרה לא ראו אותי אבי ואחי ולא שמו אלי לב. אבי ספר ברגש חזק איזה דבר לאחי ובדברו הניע את ידיו והרעים את פניו וישפל את גבות עיניו, ואחי שמע לדבריו בשם לב וגם על פניו נראו פחד וקצף גם יחד.

— כן, אבא, אבל גם יחס פקידי המקום הוא נורא ואיום, קרת רוח כזאת של אנשים, אל חייהם ורכושם! הוסף אחי בהם.

מה יש? מה היה? שאלתי.

אבי משכני אליו והושיבני על ידו ויעבר בידו על לחיי.

— הנה, מרי, אספר לך הכל. זה שבועות אחדים עוברת שמועה בעיר, כי ההמון מכין שוד והרס ליהודי עירנו; על מה ולמה? אינני יודע. אולם כדבר הזה שמעתי פעמים רבות גם בבתים נכבדים; אך לא שמתי לב לשמועות האלה, בחשבי כי את השמועות האלה מפיצים שונאי היהודים להפחידם. היום בערב נפוצה השמועה בכלוב, כי בקצה העיר גברה המהומה… מריבות הפועלים תדירות אצלנו, ולכן לא שמתי לב לשמועה. אנכי חשבתי לצאת את הכלוב ללכת הביתה, והנה בא פקיד השוטרים ובפקודת ראש שוטרי העיר בקשני ללכת מהר אתו להגיש עזרה ורפואות למֻכים ופצועים. אנכי הלכתי, כמובן, כרגע שמה וגם פקיד השוטרים הלך אתי בעגלתו. בדרך ספר לי הפקיד, כי באשמת יהודי נבל אחד המוכר יין פרצה מריבה בינו ובין ההמון השכור. בית המשקים נהרס, רכוש היהודי שדד כלו והחרם, היין שֻׁפך מהחביות, האיש בעצמו נפצע בראשון, ואשתו ושני אנשים יהודים, אשר היו במקרה בבית, נפצעו פצעים קשים.

— ובאמת כן היה הדבר, אבא? שאלתי אני.

— הדבר היה עוד יותר רע. לא יכלתי להאמין כי המון פראים פרוע יהרס את מחנה אויבו כאשר הרסו יושבי עירנו, הנראים תמיד כשקטים ונחים, והשחיתו בבית היהודי הזה. לא אדבר על השוק והבזה, הם התנהגו עם אנשים כחיתו טרף…

אחי כנראה ידע כבר הכל, לכן קם ממקומו ויתהלך בחדר הנה והנה בצעדים כבדים ומהירים ופניו חמרמרו.

ואבי הוסיף:

— אדון בית המשקים נפצע בראשו פצע אנוש ורגעיו ספורים. וברור לי, כי לא יראה עוד את אור השמש אשר יעלה מחר. אשתו המסכנה והאמללה, אֶם לחמשה ילדים קטנים, ושני יהודים פצועים פצעים כבדים. הילדים הקטנים היו ליתומים לעיני אמם החולה. והבית ריק… לא אוכל להתאפק, מעי יהמו בזכרי את פני הילדים האֻמללים האלה; הם מביטים בתמהון וביאוש על כל הנעשה מסביב להם ואינם מבינים דבר — קולות, צעקות, בכי, אנקה ויללת הילדות, אנחות המֻכים ומראה השממון וההרס מסביב, האֵם הנוטה למות, חרשים, שברי כלים וזכוכית, תנור הרוס, בצת יין ונחל דם אנשים… נורא, נורא מאד…

אבי רעד ויכס את פניו בשתי ידיו. ברעידות עורקי צוארו ראיתי כי הוא מתאפק בחזקה מבכי.

אחי עמד מלכת ויבט אל אבינו בעינים מלאות רחמים וימלא כוס מים ויגש לאבינו ויאמר בבקשה:

— שתה מעט, אבא, הנך נרעש מאד.

אבי לא שתה מהכוס, אחרי כן הסיר את ידיו מעל פניו ויאמר בצחוק קל:

— אין דבר, כבר עבר.

— ומה עשית, אבא? שאלתי אני.

— עשיתי את כל אשר יכלתי, מרי. עזרתי לחולים, שלחתי את הנפצעים לבית החולים. האֵם האמללה לא חפצה בשום אופן לעזוב את ילדיה ואעזבה בביתה החרב על יד ילדיה. שתי נשים עניות התנדבו לשבת על יד החולה ולדאג לה ולבניה הקטנים. לעת עתה סדרתי הכל… ומחר באור הבקר אמהר שמה ואל בית החולים.

— ושתי הנשים האלה הלא הן בודאי נוצריות? שאלתי אני.

— לא, לא, יהודיות, מרחוב אחר; גם אינן קרובות להאֻמללה, גם לא ידעוה.

— ספר נא לה הכל, אבא, הכל, כל מה שראית ושמעת, אמר אחי.

— מה יש? מה יש? צעקתי אני.

— השקטי, בתי, והרגעי, אין דבר… תארי לך מסביב למקום עומד המון אנשים ונשים, ובפיהם לא שמעתי אף מלה של חנינה ורחמים, אף הגה של חמלה, ולהפך: מכל הצדדים נשמע אך קול צחוק והתול, חרפות וגדופים, חכוך ולהג, משחת לאיד ואיומים לכל היהודים…

— איך זה, אבא? אכזריות כזאת… עריצות חיתו יער… מראה נורא ואיום כזה… אכזריות חיתו טרף נגד אנשים…

— נגד יהודים, מרי, אמר אבי בלחש. אך כמה מרירות, כמה לעג, כמה ענויים נשמעו בשתי המלים האלה, ואנכי כמו בושתי ונכלמתי, מפני מי? לא ידעתי בעצמי. אנכי הרגשתי כי פני אדמו מאד. דברי אבי פעלו גם על אחי ויחדל מהתהלך בחדר ויפן את ראשו ויבט אל אבי ואלי.

— עורקי התעוררו יותר מדי — אמר אבי בקומו ממקומו ובהפנותו שכמו ללכת אל חדר מטתו — לא אֹכל היום, מרי —בפתח עמד מעט ומבלי הבט אלינו שאל בקול שפל.

— בני, מתי… אתם… זה…

אנחנו הבנו לדבריו.

— מרי ואני… החלטנו יחד… למחרתים… הכל מוכן, ענה אחי בקול ספק.

אבי הוריד עוד יותר את ראשו.

— יצלח ה' את דרככם, בני היקרים, יצליח ה'… אך אנכי… אנכי כבר זקנתי… עוד לא הרבה שנים אחיה… יהיה כן.

לבי נשבר בקרבי בשמעי דבריו ואמהר אל אבי ואתנפל על צוארו: אך לדבר לא יכלתי, כמו מועקה הושמה בגרוני, ופי נסגר.

— אבא! — שאל אחי מבלי עזבו מקומו — האם שבת מדבריך? האם לא תלך אחרינו?

— לא, בני, לא אלך: עתה, אחרי מקרי היום הזה — לא, אינני חפץ, אינני חפץ להכנס אל הקהל ההוא… טוב להתארח, אך יותר טוב לשבת בבית. נולדתי יהודי, אמות כאיש… זאת היא מחאה מצדי.

אבי חלץ מבין זרועותי ולא דבר עוד דבר ויבוא אל חדרו.

בלב כבד ונלחץ שבתי אל אחי. רגעים אחדים עמדנו יחד מחשים, אחרי כן שאלתיו:

— מה אמר אבא?

— האם לא הבנת את דבריו? הוא איננו חפץ לעזוב את את היהדות, ענה אחי ברצינות.

— למה זאת? הלא החליט לעבור אחרינו?

— החליט ועתה התחרט.

— ולמה זאת? האם באמת פעלו עליו כל כך מקרי היום הזה?

— ומה תחשבי אַת? המקרה, אשר לעצמו איננו כל כך נכבד, יוכל באמת להפך נפש איש אשר לב בשר לו, אנכי מבין היטב את אבא ואיננו מתפלא כלל. שבי, מרי, על ידי, אבא לא ספר לך הכל; אבל לי ספר הכל כאשר לכל… נורא הדבר, איום מאד, הטי אזן ושמעי:

ונשב שנינו ואחי הוסיף לדבר.

— אבא ספר, כי על יד בית המשקים נאספו המון אנשים למאות, אבי הפציר בפקיד השוטרים כי יפיץ את ההמון בכח משרתו, גם הזהירהו, כי אם לא ישמע לו ילך אל ראש השוטרים ושר הפלך, ופקיד השוטרים נעתר לו ויחל להפיץ את ההמון, והנה נשמע קול מביניהם:

— הלאה, אל היהודים!

אבא ראה בעיניו את מעשי ההמון הפרוע ואת רפיון ידי השוטרים. וימהר אל שר הפלך, ולא נתנוהו לבוא לפניו, כי הוד כבודו כבר בא אל חדר המטות. בשובו פגש בדרך את ראש השוטרים. אבא פנה אליו בדברים חמים ומלאים רגש, אך הוא שאלהו בקר רוח ובקולו נשמע התול: “למה זה ככה ירגז אדוני הרופא”,—ובדברו הביר את הסוגרה אשר בפיו—, הילדים שתו מעט לשכרה, ועתה יצחקו, יצחקו מעט, יריבו, יהמו ואחרי כן יחדלו והשלימו ביניהם". — אבל, אדוני — אמר אבא בהשתוממות רבה—שם הרג, גזל חמס, שוד ואבדן, ואדוני אומר יצחקו הילדים!— “כן, כן, אדוני הרופא”, ענה, שר השוטרים. “הם באים עתה אל שכרם, כפעלם ישיבו עתה להם. לא יפתחו עוד בתי משקה, לא יגזלו, לא יחמסו, לא יפשטו את עור ההמון מעליהם, הנה להם לקח טוב”. אבא לא יכל עוד לשמוע ועתה הלא תוכלי להבין את מצב רוח אבא בשובו הביתה. ישקט מעט, ינום, אולי עוד ישוב מדעתו.

— ואתה, אחי, לא נדהמת לשמע כל זאת? שאלתי.

— אנכי? מה זאת תשאלי" אנכי נרעש, לבי ירגז בקרבי; אבל אולי היתה שם באמת אך מריבה פשוטה ורגילה, הלא יום יום תקרינה מריבות וקטטות.

בלילה ההוא לא אכלנו. כל הלילה לא יכלתי לסגר את עיני. אנכי עמלתי להסיר מנגד עיני את תמונת האשה הנפצעה, אֵם הילדים אשר מת אישה מכלכלה, חפצתי לשוות לנגד עיני תמונות חיי בעתיד; אך לא יכלתי לגרש את רעיוני העצב והספק אשר הלאו את רוחי, ובלבבי בא הרעיון, כי גם אבא אשר נולד במשפחה עניה וחנך וגדל על חשבון קהל היהודים, גם אבי זה, לולא הצליח להגיע אל מצב השכלתו, היה גם הוא פותח בודאי בית משקה, כאשר עשה היהודה האֻמלל המת עתה בבית החולים, ואראה אותי במצב היתומים הקטנים ההם אשר נשארו בלא תומך ומכלכל. בפעם הראשונה חשבתי אז על דבר הצעד אשר אנכי אומרת לעשות בעוד שני ימים: הבישׁר לב אעשה כזאת לעזוב את הכל, לשכוח את הכל, לסגור עין לבלי להביט אל כל הנעשה ולדאג אך לי? שאלתי לעצמי מאות פעמים ולא מצאתי מענה; לא מצאתי כל זכות לעצמי, לא מצאתי כל היתר. כן עבר עלי כל הלילה בדמיונות ורעיונות שונים, ומן החוץ נשמע קול מרכבות רצות הנה והנה, גם קול רעש צעדי אנשים הולכים ברגל. ואנכי בכל רעש קטן שמעתי אך אנחות ואנקות, בכי וצעקות, קול קורא לעזרה, נהי ויללה. עורקי התעוררו מעוד ואך לפנות בקר סגרתי את עיני ואישן.

— מרי, קומי נא! קרא אחי בנגעו בידו על נקלה בערפי.

— מה יש? מה קרה? מה היה? שאלתי בבהלה בפתחי בכבדות את עיני.

— ראשית דבר, כבר מאֹחר, הנה כבר עברה השעה העשירית, ושני… לבשי בדיך וצאי אל חדר האכילה… בעיר מהומה ומבוכה.—

אחי יצא מחדרי ואנכי קפצתי מהמטה כמו לו נשכני נחש ואלבש עד מהרה את שמלה הבקר ואצא אל חדר האכילה.

— איה אבא? היתה שאלתי הראשונה.

— עוד טרם בקר עוררו אותנו בצלצול פעמון הדלת וקולות שונים. יהודים והיהודיות באו ובבכי ואנחות משברות לב בקשו עזרה מאבא, והוא אך לבש את בגדיו וילך אחריהם. אנה הלך? — אינני יודע. אנכי חפצתי ללכת אתו, אך הוא מנעני מעזוב אותך לבדך בבית, ואַת סלחי נא לי, מרי, על אשר עוררתיך, אֵחרת לישון הפעם.

— הוי, אלי, מה זאת יעשה היום בעירנו?

— את הפרטים אינני יודע, אך על פני היהודים הנבוכים והמבהלים אשר באו הנה ראיתי והכרתי, כי הלילה הזה היה ליל צרה ומצוקה, ליל ברתולומי, שוד ושבר, עשק ורצח, שפך דם והרג בכל פנות העיר. השוטרים ומעט הצבא אשר ביערנו כנראה נרפים במעשיהם והשקיט את ההמון השכור, אשר נבלים אחדים יסיתוהו. למהומה ושוד כזה אי אפשר לקרא מריבה פשוטה, לא, זה שוד, רצח. החזק יבז את החלש. אך אכזריות, נבלה, בזיון, עול…

ופני אחי אדמו מאד בדברו וחורו לרגעים ויך באגרופיו בשלחן, ואנכי נדהמתי ולבבי היה לאבן ואפסוק אתו ואמר לו:

— אחי קרא נא הנה את סַשה, אני יראה.

— לנו לעצמנו אין מה לפחד, לנו לא יעשו דבר.

— קרא נא את סַשה, התחננתי, ודמעות פרצו מעיני.

— נ. אין בביתו, ובמלון אמרו לי, כי בבקר אכל וילך לו.

— אכל? שאלתי אני, בבקר כזה אוכלים!

בדעתי את אשר רוח נ. ואֹמץ לבו ואבירותו לא יכלתי להאמין למשמע אזני.

— איך? ברגעים כאלה? לא, אינני מאמינה. הוא לא יעשה כזאת.

אחי הוריד את גבות עיניו ויניע בכתפיו.

— לא תאמיני? והוא בכל זאת אכל ויצא מביתו.

— אנא הלך?

— להגן על היהודים, ענה אחי בקול חידוֹת.

— למלאות לך כוס קַוָּה? שאלתי את אחי לא מן הענין כי חפצתי להפסיק את השיחה.

— לא, לא עתה הזמן לשתות קוה, אלך למצא את אבי, ואולי אוכל גם להביא איזה תועלת למי שיהיה.

— אנכי מתפלאה איך זאת לא נכנס נ. אלינו… בעת כזאת!

— גם אנכי מתפלא. הן לעת עתה גם ארוסתו אך יהודית היא, ומי יודע… וגחוך עבר על פני אחי.

— יפים! אמרתי אני לאחי בקול גערה קלה.

— מרי, אנכי הולך, אמר אחי.

— גם אנכי אלך, אלך אתך, אל תדבר דבר, אחי, השמעת? אנכי הולכת אתך, ואם לא אלך לבדי, והאחריות עליך.

— את קשיותך הנעימה ידעתי מכבר, — ענה אחי, — אך מהר.

לבשתי את אשר מצאתי לנגד עיני ועל ראשי נתתי מטפחת שחורה גדולה ואצא יחד עם אחי החוצה.

אנחנו ישבנו ברחוב הגדול, מקום מושב עשירי העיר ונכבדיה, ואך שתי משפחות יהודיות ישבו ברחוב ההוא, ובחצרותיהם התהלכו שוטרים מזוינים. בעברנו על פני בתי המאשרים האלה אמר אחי בהתול:

— את אלה המיוחסים לא יכו ואת בתיהם לא ישסו, להם יש שומרים.

הרחוב היה ריק ושׂמם ואך מהחצרות יצאו כפעם בפעם עגלות ומרכבות וכלן פנו אל עבר אחד אל אחד, מרחובות העיר הקיצונים.

— נלך מהר, מרי, — אמר אחי, ובקחתו אותי תחת זרעותיו וירחיב את צעדיו ויפן את הרחוב ההוא — אין אף מרכבה אחת ריקה ברחוב, ושם בככר השוק כנראה מהומה ומבוכה נוראה. והנה כלם ממהרים שמה לראות במחזה, נמהר גם אנו.

והנה מרכבה ריקה נראה לעינינו, וימהר אחי ויעל עליהו ואני אחריו.

— אל השוק? שאל הרכב בהפנותו את ראשו אלינו.

— כן, מהר, הלאה, — קרא אחי — ואתה איך זה ידעת כי אנחנו חפצים אל השוק?

— ואיך לא אדע? הן כל האדונים הולכים עתה שמה; הנה, ראה, כלם שמה.

— ומה יש שם לראות? שאל אחי את הרכב.

— המ… הוי, הוי, אמר הרכב בקול שמחה, הבחורים מכים את היהודים, והמה אך צועקים ובוכים ומיללים.

— ואתה, מה הנך? תתרי? שאל אחי.

— אנכי, אדון, מה זאת תדבר? אנכי נוצרי אמתי, ולמה זאת תחרפני, אדוני?

— ולא תרחם? ולא תחוס? הלא מכים אנשים.

— הוי, אדון, מה תדבר? אנשים? האם גם היהודים אנשים הם? מגררים אותם, אין רע.

— חדל ממנו! אמרתי לאחי בצרפתית, האם לא תראה מי הוא המדבר אליך? נבל נבזה.

באנו עד קצה ככר השוק ונעמוד. המרכבה לא יכלה לעבור הלאה. מרכבות למאות עמדו מסביב לככר, וכל הככר מלא אנשים, ומסביב נראו פה ושם אנשי צבא מזוינים אחדים.

ולמען הבט והתבונן אל הנעשה עמדנו במרכבתנו. אי אפשר לתאר באֹמר ודברים את אשר נגלה לעינינו. מי שלא ראה זאת בעיניו לא יוכל לתאר לו זאת בשום אופן.

על הככר הזה עמדו בשכבר הימים איזה עשרות חנויות ישנות, אשר בהן מכרו יהודים עניים אחדים בגדים ישנים וקרועים, וביניהם נראו סרידים² אחדים. פה ושם נראו חנויות אחדות גדולות. ועתה לנגד עיני נהרס כל זה בידי אנשים ונשים ערמים ויחפים, והעבודה הזרה והנכריה הזאת נעשתה במהירות נפלאה, בכח רב ובקול צחוק פרוע, אשר פרץ מפי ההמון המהרס ומשבר קירות חזקים ומשחית ומכלה את כל הנמצא בתוכם; ועל כל פני הככר המולה נוראה: שאגת השכורים והמיתם התערבו עם יללת המֻכים והשדודים וצעקתם ועם צחוק האדונים הנכבדים, אשר באו לראות במחזה. אנשי הצבא לא פעלו על ההמון המערב הזה; הם נסו לדבר על לב השודדים כי יפוצו וילכו איש לביתו, אך לא יכלו להתאפק מצחוק בראותם את פחד היהודים. הם צחקו כי לא הבינו את הפלא, כי מאות יהודים גדולים וחזקים לא יעמדו על נפשם נגד השודדים הרומסים בצהרים לעיני השמש ברגל גאוה את יסודי חקי האזרחים הנהוגים בכל ארץ וארץ. גם אנכי רגזתי וכעסתי בראותי את פחד היהודים הנסוגים אחור מפני נערים חלשים ושכורים, אשר לא יכלו להחזיק מעמד על רגליהם. מרך לב היהודים הפליא אז אותי עד למאד; אולם עתה אנכי שמחה מאד לראות איך השכילו היהודים, אשר ראו היטב את יחס בעלי הכח ושנאתם אליהם, להבליג על צרתם ולהתאפק, כי לוּ אך נועזו לעמוד ולהגן על נפשם ועל רכושם, כי עתה נהרגו עד אחד… אולם אז חשבתי אחרת; אז לא ידעתי עוד גם את כל אשר עבר עליהם; תמונות אחדות עוררו בי אז רוח קנאה ונקם והרוח הזה הרתיח את דמי החם.

אנכי זוכרת, כי מקצה שורת מוכרות האֹכל נשמע פתאם קול צעקות, קול ענות וקול צחוק הרואים. הסבותי את עיני אל הפנה ההיא. בתחלה לא ראיתי דבר מפני ההמון הרב והצפוף, אך אחרי רגעים אחדים הפיצו הקזקים מעט את שטף ההמון אשר קלח שמה. אז נגלתה לנגד עיני התמונה הזאת: אכר אחד גבוה וחזק, ערם ויחף, וראשו גלוי עומד בתָּוֶך ובידו הגדולה סריד אחד, ולפניו עומדת יהודית אחת זקנה, רזה וקצרה, ומתחננת ופושטת את ידיה אליו. כנראה היתה האשה בעלת הסריד הזה. ובתשובה על תחנוניה הרים האכר את הסריד מעל לראשו ויורידו על ראש הזקנה, וברגע נפלה האשה תחתיה מתגוללת בדמה. הקזקים חפצו אמנם לתפש את הרוצח, אך ההמון, אשר שמח לנצחון הגבור הזה, הצילו מידם; ואחרי רגע אחד נשמע רעש ההמון הזה בפנה אחרת. ובמקום אחר משכו להקת נערים פוחזים את איש יהודי זקן אחד בזקנו ובשערות ראשו, וברגעים ההם מששו אנשים אחרים את כיס בגדו, וקול אנקות היהודי קרע את לבי. ושם בפנה אחרת ראיתי נערה צעירה אחת, פניה נוראים מפחד ובהלה. היא הולכת ומבקשת ומתבוננת מסביב וקוראה בשם את אחד, אך הבחורים הישרים הכשילוה ברגליהם על כל צעד, ומדי נפלה לארץ פרץ צחוק פרא מפיות הבחורים כצהלת עדר אבירים, ובכל פעם התרוממה הפילה אחד מגבורי החיל בבעיטת רגלו… לא, לא אוכל לתאר ולספר את כל התמונות הנוראות, הנמבזות והאכזריות, אשר ראיתי אז בעיני. אז נוכחתי כי היהודים נחשבים בעיני ההמון לאנשים העומדים מעבר לגבול החקים והמשפט. יותר מכל חרה לי בראותי את שמחת האדונים הנכבדים, אשר נאספו להתענג אל מחזה כזה, ובין אלה האדונים היו גם אחדים ממכרי. חרפה תכסה פני בזכרי, כי למרכבות טובות אחדות השלכו חבילות ארג בד ואטון או משי, ולא ראיתי אף פעם אחת, כי יושבי המרכבות ישליכו את החבילות החוצה בגערה ומחאה, ובכלל אינני יכולה ואינני חפצה לתאר בזה את כל החזיונות האכזרים אשר נגלו אז לפני. אנשים רבים ראו כל זאת ובלי ספק כתבו ותארו את כל אשר ראו ביתר כשרון, ואנכי אינני זוכרת את הכל, כי מרב כאב הלב והתעוררות הרוח כמעט יצאתי מדעתי, כמעט השתגעתי למראה עיני. ופתאם הרגשתי בי איזה כח חזק והחלטה גמורה, עד כי הייתי מוכנה להתנפל אל תוך ההמון המכה ולהציל בדמי ובשרי את אחד המֻכים האֻמללים.

אך אחי אשר עמד על ידי, כנראה, הבין את מחשבתי וילחצני בחזקה אליו, ואחוש כי כל עצמותיו תרעדנה ובכבדות ישאף רוח. ואביט אל פניו והם חורים כפני מת ושפתותיו תכלת רעדו והתנועעו.

— די, אחותי! — אמר אחי בקול חלש — די, נלך הביתה, ואנכי עוד אשוב הנה.

— למה?

— למצא את אבא לבל יקרהו גם אותו אסון.

— צדקת, אולם הבט נא מסביב, אולי תמצא פה את סַשה; אקראהו אלי ואשאר פה אתו.

אחי התרומם על מושב המרכבה ויחל לבקש בעיניו את נ. וגם אנכי הבטתי מסביב.

— נבל! — קרא אחי אחרי רגע, ואנכי רעדתי כלי למלה הזאת.

— את מי תחרף, אחי?

פניו אדמו מאד, ובחפצו להסתיר ממני שקר לי ויאמר:

— אנכי מדבר עליו — ובדברו הראה באצבעו על הרכב — שם ישפך דם והוא יושב ומצחק.

אך הרכב לא צחק כבר; הוא הביט בקר רוח אל כל הנעשה מסביב ויגהק. ואביט אל אחי והנה הוא מתבונן אל אחת הפנות ואביט גם אנכי ואתבונן וארא… הוי, אֵלי, לוּ מתּי קדם, לוּ מתּי לפני הרגע אשר הרס ושבר אל כל עתידות חיי, אשר פזר את כל רעיונותי ותקוותי, כרוח סופר המפזר את האבק מעל הדרך…

אנכי ראיתי את נ., ראיתי את בחיר נפשי ולבבי, ראיתי את האיש אשר חשבתי לבחיר מין האנושי, ראיתי את ידידי האחד והמיוחד שם… בין קהל הרואים… והוא, כלו לבוש הדר מכף רגלו ועד קדקדו, גם כפתר־פרחים בשפת בגדו לא חסר, לבניו לבנים כשלג הנופל מהשמים, כבע חדש על ראשו, זקנו מגֻלח ובפיו סגַרה בוערת, עומד נשען בפתח מרכבה אחר נהדרה, אשר ישבה בה משפחה אחת ממשפחות מיחסות העיר. ולרגעים הוא מתבונן אל הככר הנרחב המלא הוללות ושאון, ויגחך! ויגחך למראה הקורע לבב! ואשה יפה, לביאה צעירה לבושה הוד והדר, הידועה לכל בני העיר כמתיַפה נשכחה שעבר זמנה, כמעט תגע בלחיה בפני הגבור המביט בשים לב ובתאוה אל עיניה ומכיר ויודע את נצחונו. ואת עיניו הוא מטה לרגעים מן הככר אל פני שכנתו, והעינים, עינים, עינים אחרות, אשר לא ראיתין עד היום הזה: איזה רקות ואכזריות יחד נראו בהן, ובגחוך קל ורע ספר באזני הלביאה את הגיוני רוחו ברגע ההוא, וספוריו והערותיו היו, כנראה, חדים ומשמחים מאד: כי הלביאה, אשר הטתה גם היא את עיניה אל אשר הטה גבורה, צחקה בקול חזק לדבריו. הוא, אלכסנדר נ., האיש הגדול והמרומם בעיני, שמח ברגעים נוראים כאלה את הבֻּבָּה הזאת, אשר אין בה לא לב ולא נפש…

לא יכלתי עוד להביט ולהתבונן אל זאת. אז נראה הוא בעיני כנבזה וחדל־אישים.

האם זה הוא האיש הנפלא והנשא, אשר האיר את חשכת נפשי? האם זה הוא האיש, אשר הוכיח לי כי עיקרי האמונה האמתית עצורים בשלשת המלים האלה: “ואהבת לרעך כמוך?”!

ואף לא תנועה אחת של חנינה ורחמים, אף הגה אחד להגן על החלשים מפני ההמון הגס הפרוע החומס והשודד לעיניו! והוא הלא כח חזק פה, כח גדול, אשר גם הפקידות ירֵאה אותו; הלא הוא ממקרבי נסיך הגליל ו"ידו הימנית", כאשר יאמר.

גחוך רשע, מבט ערום, הלצות רקות — בעת אשר חלק רב מיושבי העיר מתגולל בדם ובוכה… נורא, נורא מאד!

— נבל! לחשתי והתאפקתי ואבט נבוכה אל אחי והוא כמו בוש להביט אלי.

— אחי, הובילני נא הביתה!

— מרי האמולה!

ועד בואנו הביתה לא הוצאנו מפינו אף מלה אחת.

— לכי הביתה וסגרי היטב הדלת בעדך. אנכי אשוב עד מהרה; אמצא את אבי ואשוב.

אחי הלך, ואנכי אינני זוכרת איך באתי אל חדרי ואיך שכבתי על מטתי. זוכרת אנכי אך זאת, כי הסתרתי את פני בכר ואבך מרה.

כן! אז נ הפך לבי בקרבי, יאוש נורא מלא את כל קרבי.

היום ההוא היה היום הרע מכל ימי, ובכל זאת עבר עלי ואנכי נשארתי בין החיים. כן, כן, הכל עובר, האדם יוכל לשאת ולסבל הכל.

השמש כבר ירד, ואנכי נדכה ושבורה יצאתי מחדרי, ובכל ביתנו שקט ומנוחת קבר. לא ידעתי גם אם הכינו איזה דבר במטבח. אחשב כי לא הכינו שום דבר, כי לא ראיתי איש ממשרתי הבית. הם בודאי הלכו כלם לראות איך העם מכה את היהודים, גם אמונתי הנאמנה גם היא אך פעם אחת פתחה מעט את דלת חדרי ותלך לה; וכמדומה לי כי גם בעיניה הטובות נראתה אז אש זרה ורעה. אנכי לא שאלתיה דבר, אנכי הרגשתי כי לוּ עמד עתה לפני האכר ההוא, אשר ראיתי על הככר, והרים את הסריד על ראשי, כי עתה לא הטיתי את ראשי הצדה להנצל ממכתו. הנה כי כן קצה נפשי בחיים, באנשים, בתבל וגם בי בעצמי. אבי ואחי עוד לא שבו, וברור היה לי כי קרה להם מקרה רע ואצלצל בפעמון ותבוא האמנת.

— אבי ואחי עוד לא שבו?

— לא, גברתי! כל היום לא הואילו לבוא לא האדון הזקן ולא האדון הצעיר.

— ולאכל הכינו?

— לא, גברתי לא צותה להכין, ומי זה יכין בלי פקודתך?

— איך? ולמה לא באו לשאל?

— גם הטבחת איננה בבית, היא יצאה בבקר השכם ועוד לא שבה.

היא בודאי תתענג שם על הככר לראות במחזה — חשבתי בלבי.

— ואיש… לא היה פה? — שאלתיה.

— איש לא היה, גם האדון נ. לא בא, זולתי…

— זולתי מי?…

— זולתי יהודים ויהודית… באו לקרא את הרופא… אומרים, כי בעיר מהפכה ומהומה נוראה…

— טוב — ענתי לה בקצרה ורמזתי לה לצאת.

בפניה ועוד יותר בעיניה נראתה מרמה נסתרה. היא חפצה להראות לי כי תחוס על האֻמללים, אולי אוסיף לשאלה עוד.

ואצא אל המעקה. אנחנו גרנו בדיוטא השניה. הבטתי ברחוב הארוך ואין איש, אין עובר ואין שב. אנכי עמדתי נשענה על שבכת המעקה זמן רב. על מה חשבתי אז אינני יודעת, כמה עמדתי שם אינני זוכרת. הבטתי ימינה ושמאלה: אולי אראה את אבא או את אחי. פתאם נשמע בחדר קול צעדי גבר כבדים, וארגיש כי לבי מת בקרבי לרגע, ואחרי כן החל לרעד, כאשר תרעד הצפור הנלכדה בבואה בפעם הראשונה אל כלוב צר. לא יכלתי להסב את ראשי לצעד לפנים ולפגש את הבא. אנכי יראתי לפנות.

— מרי! — שמעתי קול נ. — אַיֵךְ?

רעדה אחזה את כל גופי, אך החרשתי; והוא בא אל המעקה ויושט את שתי ידו אלי. אנכי ראיתי הכל… אך לא שמתי לב.

— ולא תבושי, מרי? בֹקר ולחות תעמדי בחוץ! ראשך גלוי וצוארך חשוף. הלא כבר בא הערב. פניתי אליו, אך מה נוראים היו אז פני!!

— מה לך, מרי? שאל נ. נבהל.

— לי? אין דבר… מה ראה, אדוני?

— אדוני? את כועסת, מרי?

— איך? איך אעיז? ולמה?

— אני יודע? אולי על אשר כל היום…

— לא הואיל לבקרני בביתי? הכל הבלים! האם אינני יודעת את כל הנעשה עתה בעיר? היכֹל אדוני לחשב עלי, בעת אשר מאות משפחות אֻמללות…

— אמנם כן, נורא הדבר, איום מאד! באירופה, במדינה משכלת, בסוף המאה התשע עשרה… ויגע את כתפיו ועל פניו נראו אותות תמהון.

— בין נוצרים… המטיפים אהבת אחים לכל האנשים; כמדומה לי כי זה עיקר יסודי המאונה הנוצרית… האף אין זאת? שאלתי בלעג גלוי.

— בודאי, בודאי, החל נ. ופניו אדמו, אך אנכי הפסקתיו.

— ואדוני בודאי הצליח להציל רבים ולהגן עליהם.

— ככל יכלתי עשיתי, אך מה יכול איש אחד לעשות?

הפקידות נרפה מאד, הצבא מתנהג בעצלתים, והמהומות עוד לא חדלו עד עתה, כמו בערה אחזה את העיר… אנכי חשבתי כי אוכל לפעל, אבל לא אחריש, אודיע את הכלל הפקידות העליונה… הלא זה שוק ומרמה, השחתת המדות, פראות —

חן חן על רגשותיו הנעלים, אמרתי לו בחדוד ובידי הקרה נגעתי בידו.

מה נבזה ונתעב מדמה הוא לי ברגעים ההם!

והוא הביט ישר אל עיני, ומבטו כמו דק אותי אל לבי. לא יכלתי לשאת את מבטו זה.

— ושוי בנפשך, מרי: הפרעות עוד לא חדלו, מאז הבקר ועד עתה, כל היום… ואת, מרי, לא יצאת מפתח הבית כל היום? שאלני פתאם.

— מסכן! נטיתי הצדה מבלי ענות לו על שאלתו, כל היום עבד ויגע, ובודאי גם לא אכל מאומה, האין זאת?

— לאכול? מי זה יחשב בעת כזאת על דבר אכילה, בעת אשר מאות אנשים…

דמי רתח בכל עורקי, אך הבלגתי ואתאפק בכח רב.

— האם גם ארוחת הבקר לא אכל? הלא בודאי נחלש אדוני, מאד.

— לא נחלשתי. יום רע כזה בודאי יפעל לרעה, ואם לא אחוש ברגע הזה, אחוש אחרי כן, אך לעת עתה… לא ארגיש דבר… בהתעורר איש יגדל כחו, וחפץ האכילה כמעט ימות בקרבו. תארי לך, בבקר השכם, אך האיר השחר, והנה רעש במסדרון המלון. קמתי מהר ממטתי והנה נודע לי, כי בלילה היו פרעות בעיר. הידיעה הזאת הרעישה אותי מאד מאד, והמשרתים הכעיסו אותי בצעדיהם הכבדים. אלה הם עם גס, עם הדומה לחמור… אנכי לבשתי מהר, אינני זוכר, כמדמה, לי כי גם את פני לא רחצתי ואצא החוצה…

– מבלי טעם דבר? מסכן!

— אין כל מה לשים לב, רצתי כנס מפני האריה… הפקידים בושו מעט מפני ויחלו לעשות… ועתה הודות לאל, הצלחנו להשקיט מעט את מהומה, ואמצא לי רגע חפש לבוא אליך, יקירתי. הלא לא תכעסי?

– הוא חפץ לנשק את ידי אך אנכי הוצאתיה מידו.

— ירף אדוני, לא עתה הזמן. הוי, אלי, הוי, מה רב האסון!

— אמנם אסון נורא, אך מה לעשות נגד רגשות חיתו טרף, אשר בלבות ההמון הגס והפרא.

ויקרא לפני איזה חרוזים משירי שילר הגרמני על דבר אכזריות האיש הרעה מאכזריות, האריה והנמר, ויגמר את דבריו בשאלה:

— ואת, מרי, לא יראת פה?

— מה אירא? האם גם אני ומשפחתי?…

— בודאי, — הפסיק הוא — אבל בכל זאת… אנכי אנוח אך מחרתים… אך אז אשקט… האם כבר מוכן הכל?

— עוד לא נגמר; אבל, אדוני אלכסנדר! מה נהדר כבודו, אמרתי אני בהעבירי עיני על נ. ובצחקי בצחוק מלא ארס.

— מה קרה? ויבט בסביבותי!

— אדוני לא ישכח את ההוד וההדר גם ברגע מותו, והדבר הזה מוצא חן בעיני מאד.

— העל זאת תדברי? אבל, מרי, לו ראית אותי שם בין המון השכורים, כי עתה לא אמרת כזאת; ואך זה עתה טרם בואי לראות פניך נכנסתי לרגע קטן אל חדרי במלון להחליף בגדי.

— אבל נפלא, גם את כפתור הפרחים לא שכח אדוני; נעים מאד!

— הלא ידעת, מרי, את טעמי: אנכי אוהב את היפי, ובדברו הביט באהבה אל עיני.

בחדר הקרוב נשמע קול צעדים ואצא שמה, ונ. נשאר לבדו על המעקה.

מרחוק ראיתי את אבא והוא חור, נבוך ונדהם, ואמהר לקראתו ואתנפל על צוארו ולא יכלתי להתאפק וארים קולי בבכי.

— מרי, יקירתי, מה לך? השקטי, בתי!

— אין דבר, אבא, אנכי דאגתי לך ולאחי.

— איה יֶפים?

— עוד לא בא.

— איה הם שניהם? נכנסתי אל נ. ויאמרו לי אנשי המלון כי יצא מביתו אחרי ארוחת הבקר ועוד לא שב.

נ. שמע את דברי אבא ויבוא החדרה נבוך ואמר:

— שקר הגידו לך אנשי המלון. אנכי יצאתי מחדרי זמן רב לפני ארוחת הבקר.

— ומה תאמר על רציחות כאלה? על שוד ושבר כזה? על אכזריות כזאת? שאל אבא בקול רועד.

לא חפצתי לשמוע עוד את שקרי נ. ואצא אל המטבח להכין ארוחת ערב. האיש, אשר היה אתמול בעיני לשלמות האנושית היה היום לנבזה וחדל אישים.

בשובי החדרה לא מצאתי שם איש. הנר האחד אשר הדליקו בחדר הפיץ אור כהה ובפנת החדר היתה חשכה. מרחוק שמעתי קולות המדברים על המעקה, ובין הקולות הכרתי גם את קול אחי ואמהר שמה.

אחי בראותו אותי מהר לקראתי, ופניו חורים כסיד, ועל לחיו האחת כתם תכלת, ואחשב כי לחיו מגאלה.

— נקה את הלחי, אחי, אמרתי לו, היא מגאלה.

אחי גחך בעצב וילחש באזני:

— מרי, השמרי והזהרי, חשבי היטב דרכך. כל עתידותיך תלויות ברגע הזה!

— אנכי הבנתי את חפתו ואלחש באזניו:

— חשבתי על הכל, שקלתי והחלטתי.

קרבתי אל אבי ואל נ.. מהם נודע לי, כי אחי התרנו בראותו כי אחד השכורים מתעולל באיש יהודי זקן וחפץ להגן עליו ויכוהו השכורים מכות אחדות באַּלָּה, ואסב את ראשי בלי כל כונה מיחדה אל אחי ואל נ. בחיר לבבי. הראשון היה פרוע, בגדו קרוע, כתנתו מעוכה ומלאה רפש וטיט, והשני לבוש הדר כמו לו הלך לחתונה. פניו, אשר נראו לי תמיד כמפיקים שכל וחכמה, נדמו לי ברגע הזה כי הם נבערים וחצופים.

— מרי, האם לא נרגעת? האם עוד לא שקט רוחך? החל נ. בקול נעים ויקרב אלי. התחזקי והתאמצי!

אנכי נטיתי הצדה מהאיש הזה ואפנה אל אבא ואחבק את צוארו בשתי ידי.

— אל נא ידאג אדוני נ. לי: אנכי שקטה, כי אינני יראה את איש; הנה שני מגנים טובים לי. ובדברי הראיתי באצבעי על אבי ועל אחי.

— הנה דקירה מן הצד! אמר נ. בהניעו את ראשו ובגחכו; ואותי לא תחשבי למגן לך?

אנכי חושבת אך את קרובי, ואדוני — נכרי וזר לי.

— אנכי — נכרי וזר!?

— מרי? שאל אבי בתמהון.

— מרי! קרא אחי כמו לו חפץ להזכירני דבר.

— אנכי מוחל לך, אמר נ. במנוחה, את נבוכה ונרעש עתה. ואין להתפלא! רצח כזה, עמל ועול, שוד והריסת זכיות האנשים… בארץ משכלת, בזמננו… נורא, דבר כזה לא נשמע עוד…

— האם באמת כל כך נוגע הדבר ללב אדוני? ולמה זאת יתנו באמת ערך לדבר קל כזה? איזה יהודים הֻכו, ומה בכך? — אמרתי אני ואצחק בקול.

— הממך אשמע כדברים האלה? אמר נ. כמתפלא ומתקצף, האם היהודים אינם אנשים כמוני וכמוך?

— אם הם אנשים או לא, לא אשפט אני; אך איך תביטו אתם הנוצרים עליהם ראיתי ונוכחתי היום.

אבי נאנח ויפן הצדה ואחי התרגש ויקרא:

— וגם אנכי נוכחתי, אדוני נ.! הנה לפנינו יסוד המוסר והאמונה… חה, חה, חה!

— “ואהבת לרעך כמוך” גמרתי אני, אך לא צחקתי עוד.

ונ. הוריד את עיניו ויחל להתפלסף כדרכו ברוח קרה:

— להבין את כל פראות המקרה המוזר הזה עלינו לבאר את תורת רגש ההמון בכלל וההמון השפל בפרט, ולדעתי התאחדו הפעם הרגש הבהמי עם רגש החקוי, קצר הראיה ואכזריות חיתו טרף, רעה וטוב לב; אך לא עתה הזמן להעמיק בשאלות פלוסופיות.

— פילוסופיה במקל חובלים! אמר אבי בהתול.

— חקירות ודרשות בעת עשר החבל נתון על הצואר, הוסיף אחי!

— לא, לא! ידבר, אדוני, ידבר; דבריו מחכמים וחלקים, נעים לשמע! אמרתי אני.

נ. הבין לקולי ויאמר:

— חן־חן, מרי, לא עתה הזמן לקר ולהתוכח. טרם כל עלינו לדאג למשפחתנו. ההמון עוד כעטלף בצהרים.

— והמוננו עוד נוסף על עירנו גם שכור מאד, הוסיף אחי.

— כן, כן, ולכן… רמז של שכור אחד… מה לא יוכלו לעשות נבלים כאלה!

— הבאמת חחשב אדוני, כי ההמון יוכל להתנפל גם עלינו? שאלתי אני.

— מה זאת תדברי, מרי?

— ולמה לא? האם אנחנו איננו יהודים? האם אבי איננו יהודי? האם אחי איננו יהודי? האם אנכי אינני יהודיה?

— השקטי, מרי, הרגעי! מה זאת תבענה שפתותיך? הלא משפחתכם יוצאת מן הכלל… ולבד זאת… מחר… כל מסרות והחבלים יעלמו לעולמים.

— לא, אדוני! אל נא יאמר כן, לא יעלמו; החטאים האלה, החטאים הכבדים, חטאי המולדת לא יעלמו ולא יעברו, אמר אחי בקצף.

— למה זאת תחשב ככה? שאל נ. בתמהון.

— אנכי אינני חושב, אנכי יודע ברור; ולכן החלטתי החלטה גמורה להשאר חוטא כל הימים, אמר אחי בגאוה ובקצף יצא מהר מהחדר.

— יֶפים בן יוסף מהיר חמה מאד, גחך נ.

ואבי לא הרים אף פעם את עיניו בכל זמן השיחה הזאת, לא התערב בה ויחשה. לחייו אדמו ופניו הפיקו יגון ומחאה. לסתות פניו הראו אהבה וחמלה אל עמו הנדכה והסובל זה רבות בשנים. אז הבנתי מה גדלה אהבת אבינו אלינו; הוא הקריב גם את עצמו על מזבח הצלחתנו.

חרפה להודות כי ברגע ההוא, אשר היה עלי להחליט דבר על כל עתידותי בא מרך בלבבי… הבטתי על נ… והנה הוא נעצב… חסתי עליו, חסתי עלי, חסתי על נערותי, על הצלחתי, על עתידותי. אנכי הייתי כבר מוכנה להושיט את ידי לאיש, אשר לפני רגע אחד חשבתיו לאויבי הפרטי. אך… כמו מסך נמתח לפני עיני, תמונה נגלתה לפני, וארא את ככר השוק במראהו אשר ראיתי בבקר ההוא; ראיתי את המרכבה, ראיתי אותה,… לבושה הוד והדר וצוחקת למראה רצח והרג… ועל ידה… י… ואחליט; אבל לא מקנאה, לא ולא! הנני נשבע, כי לא יצאה בי רוח קנאה, ולבד זאת הן אהבתי אל נ. גדלה כל כך, עד כי הייתי מוחלת לו גם מעל גללי, והוא… ובמה חטא? האם בהסבירו פניו לאשה צעירה ויפה? הלא זאת היא חובת איש מחֻנך בחברה, ואותי הן לא בזה, בי לא בגד; הוא בז… אותו, את עצמו, את נפשו, את תכונותיו האנושיות ועל זאת — שנאתיו ובזיתיו.

בעת אשר פסחתי ברעיוני, בעת אשר קרעתי את נפשי לקרעים, שחה נ. מעל לשכבת המעקה ויתבונן מתחת הנה והנה

— איפה הם? התפלא הוא, האם הלכו מבלי שאלם את פי.

— מי? שאל אבא.

— אנכי הבאתי הנה אנשי צבא אחדים. שר הצבא נתתם לי, ואנכי צויתי עליהם להתחבא מאחרי השער ולהתבונן לרגעי החוצה, ולהיות מוכנים על כל צרה שלא תבוא.

— למה זאת? ירשני נא אדוני לשאל, שאלתי אני ברגז.

— ואַת באמת חושבת אותי לנכרי וזר? דקרני נ.

— האח! אדוני חפץ להגן עלינו ולשמור אותנו?

— בודאי.

— עמל, —שוא, אדוני, חן־חן!

— למה זה עמל — שוא? התפלא נ.

— האם כביר המה, אשר הגין אדוני עליהם במשך היום מפני השודדים והרוצחים?

— בעיר יש פקידים ושוטרים ואנשי צבא, ולי אל כל רשות להתערב בענינים כאלה.

— ובכל זאת פעל על שר הצבא, כי יתן לו שומרים אחדים לשמור עלינו. במה טובים אנחנו מכל יתר היהודים? הן גם… ישדדו את כל אשר לנו נמצא בכל זאת את לחמנו לנפשנו ומיטה להשכיב ראשינו בלילה, ואלה העניים האמללים, המֻכים והשדודים מה יעשו המה? הלא מרב יאושם אינם יודעים איפה ישימו בניהם ומה יאכילום, במה טובים אנחנו מהם? במה?

— על זאת אענה פשוט — אמר נ. בכעס ובחמה — פשוט מאד, כי אנכי אינני שוטר, אינני איש צבא, אינני שומר. ישראל.

— יגיד אדוני “שומר היהודים”.

— יהיה כן, והגידי נא, גברתי, מתי היית אַת לאוהבת ישראל? כמדומה לי כי גם את לא רחמת אותם…

ברגע הזה זנק מהרחוב השני המון ערמים ויחפים ויבאו אל רחובנו, ולפניהם רצו ילדים ונערים אחדים, ואחרי הם הלכו שנים, שלשה שכורים והכרת פניהם העידה בם, כי רחוקים המה מישר וצדק; כובעיהם נטוים הצדה ועל כתפותיהם טוטות ובידיהם אבנים כבדות. והמחנה הפרועה הזאת הפיצה קול שריקה וצחוק ורעש, ובין ההמון נראו גם כובעים גבוהים אחדים. המחנה התנהלה במהירות שמחה, ועוד מעט ותקרב אל ביתנו.

— מרי, בתי! קרא אבי בתפשו אותי בערפי, בואי הביתה, מהר.

— למה זאת, אבא? האדון נ. יגן עלינו, האף אין זאת? הלא הוא אביר ונוצרי; ואין רבים כמהו, וגם אני, לעת עתה הנני רק יהודיה, אבל…

נ. לא ענה דבר, וישח את ראשו מעל לשבכת המעקה ויקרא בקול לשומרים, וכרגע יצאו אנשי צבא אחדים מאחרי השער ויעמדו בשורה על המפסעה תחת המעקה, ובקרבי כאש בוערת; ולא יכלתי להתאפק ואקרב אל שבכת המעקה, וכרגע נקרב אחי אלי.

— מרי, לכי מפה, אמר נ. בקול מצוה, אחד השכורים יוכל להשליך אבן…

— מה לי ולך, אדוני? עניתי בכעס, ישליך אבן, יפצע את ראשי. האם אנכי אינני יהודיה כהנערה היהודיה ההיא, אשר הכשילוה השכורים ברגליהם על כל מדרך כף רגלה? למה זאת לא הגין אדוני על האֻמללה ההיא? ואדוני, עוד, כמדמה לי, התל בה והתלוצץ עליה באזני אשר שר הצבא, ומה לאדוני ולי?

ובדברי צחקתי בצחוק חזק ודוקר. בפני נ. לא נראתה כל תנועה; הוא אך הניע את כתפיו.

— מה פתרון הדברים האלה? שאלני אחרי כן בגחוך כדרכו.

— יפתר אדוני כחפצו, אך אחת אבקשו, כי לא יתלה כל זאת בקנאת הבל.

— כזאת לא אחשב; אַת חכמת יותר מדי, כי אחשדך בזאת. נתן עתה לעדר לעבור, אחרי כן נתוכח.

אך העדר לא מהר לעבור. ההמון, בראותו אנשים עומדים על המעקה, כמו התביש ויחל ללכת אט וגם הקולות חדלו מעט, ואחדים הרימו את כבעיהם ויברכונו לשלום; ומנהיגי העדר, אשר, בלי ספק, הסכינו לשמע תהלות על מעשיהם, מהרו להודיעונו:

— על היהודים הנבזים אנחנו מתנפלים!

לא יכלתי להתאפק יותר ואקרא בכל כחי בקול חזק:

— אם על היהודים אתם מתנפלים — עמדו, אחים, גם פה יש יהודים; כלנו פה, זולתי האדון הזה, יהודים אנחנו!

פני אבי חורו ויקרב אלי ויחבקני, כמו חפץ להגן עלי, ואחי הרים את ראשו בגאוה ועיניו הפיקו זיקי אש בוערה, ונ. נבהל מאד ויחל לדבר על לב ההמון. לא אזכור עוד את אשר דבר. אני זוכרת אך, כי בהגידי להם כי פה יושבים יהודים עמד העדר מלכת ויתקבץ ויתפתל כנחש ענק המתפתל ומתפשט בחפצו להתנפל על טרפו… אך להצלחתנו הפיץ פתאם ההמון קול צחוק אדיר וילך לדרכו הלאה. יוכל היות כי השומרים, אשר עמדו מתחת לעמקה פעלו על ההמון, או גדוד אנשי הצבא אשר נראה בקצה הרחוב; ויוכל היות כי חק הטבע, שהאיש לא יכה בחרבו אל חזה רעהו הפותח את חזהו ואומר: הכה! — הוא שעמד לעזרתנו, אך איך שהוא, ההמון עבר לפני ביתנו, ולא רחוק אחריהם הלכו בצעדים קלים וישרים גדוד אנשי צבא ובראשם שר הגדוד, איש צעיר וחרב שלופה בידו.

— הנה חיל המאסף, השומר אל אלה השודדים — אמר אחי — הם לא שומרים את היהודים, כי אם מראים כבוד לההמון הפרא הזה.

נ. הביט אל אחי בעין חודרת.

—שלח אדוני נ. את שומריך — פנה אליו אבי.

נ. צוה לאנשי הצבא וילכו להם.

— ועתה — אמר נ. בכעס — נבוא, אדוני, החדרה; עת לנו לבאר דברינו.

— אני אינני מאשים את אדוני, ואם כן אין לנו מה להתוכח ולבאר.

— אדוני שמע את אשר א מרה לי מרי, העלמה מריה?

— אדוני מושך לחנם את אבי אל הענין הזה. להתוכח ולבאר אך לשנינו, לי ולאדוני.

— הנני מסכים, ואם כך נלך.

— אנא אלך? נוכל גם פה לגמר בקצרה את דברינו.

— משפט הצבא! חה חה חה!

— משפט יהודים!

— אבל בכל אופן, משפט קשה, ואם כן הנני שומע.

— ואם כן ישמע אדוני: אנכי אהבתי את אדוני באמת ובתמים, בכל לבי ובכל נפשי… אדוני יודע זאת היטב. אהבתי זאת היתה הראשונה ואולי גם האחרונה; והאבה הזאת לא תמחה לעולם מלבי…

— את מדברת הכל בלשון עבר, ואם כן עתה בהוה איננה עוד, עתה הופרה?

— אל נא יפסיקני אדוני… השעות המאֻשרות, הימים הטובים בחיי, לפחות, בחיי שעברו היו לי השעות והימים האלה. אדוני היה בעיני כאדם השלם, איש יקר. אדוני עור את עיני; ועתה… היום הזה נפתחו עיני, ועתה… היום הזה נפתחו עיני, נפלה המסוה מעליהן. היום נוכחתי, כי אדוני, הוא, במחילה, איש פשוט, רגיל, מצוי, איש ככל האנשים; איש שאין בו לא לב בשר, ולא ישר וצדק, לא נפש רוממה, לא אהבה נוצרית וגם לא אנושית פשוטה.

— הוי, הוי!

כן כן! כל זאת אין לאדוני. אדוני מטיף בשפה יפה על דבר אנושיות ורחמים, על שווי זכיות כל האנשים, על אחוה ורעות, על אהבת אדם כללית; אולם כל זאת המה אך דברים מן השפה ולחוץ. כל הדברים האלה, אשר לקחו את לבי ונפשי, אינם יוצאים מקרב לבו; אדוני איננו אותו האיש, אשר לכד את לבבי. זאת היא תשובתי בנוגע לאדוני, ועל דבר מעברי לאמונה אחרת, עלי להגיד לאדוני, כי אנכי החלטתי קודם לעזוב את עמי לא למען אדוני, גם לא למען אהבתי הרבה. אנכי מילדותי גדלתי בחברת נוצרים והסכנתי אליהם, ואת צעירי עמי לא ידעתי, גם לא חפצתי לרעתם. אנכי ידעתי, כי היהודים שונאים את משפחתנו החפשית בדעותיה ובמנהגיה והתרחקתי מהם, וסוף סוף הייתי עוברת את אמונת הנוצרים גם לולא נפגשתי עם אדוני, כי כל ימי שאפתי אל הרעיון הנעלה “אהבה כללית”; אולם אלה אשר חפצתי בכל לבבי להתקרב אליהם ולהתאחד עמהם הראו לי היום הזה, כי… כי למען חיות יחד עמכם על האיש להיות לא בשר ודם פשוט, כי אם מין בריאה מיוחדה, מין יציר נפלא שיוכל להפקיר ולהקריב בידיעתו את נפשו; ואנכי, אדוני נ. לא מסגלה לזאת. אנכי נערה פשוטה. לבד זאת ראיתי היום, כי אנכי נמצאתי בין שני חיתו היער: היהודים נחשבו בעיני לשועל ערום ופחדן, ואתם… נראיתם לי היום הזה כזאבים טורפים, ואחליט כי יותר טוב אהיה בין שועלים, רמאים וגנבים, אשר ירמוני ויגנבו ממני את כל אשר לי ולא אבוא אל לוע זאב טורף… כן, אדוני, דרכינו נפרדים ולא יתאחדו. אנכי… היהודית מרים, אשאר מרים לעולם. ישנאני אדוני, יבזני, אך ישאירני לטבוע בבוץ יחד עם בני עמי.

— מרי! אבל אנכי אהבתיך, אמר נ. בקול יגון.

— אבל אנכי… הוי, יושב בשמים… ובדברי פרשתי את ידי — אינני מרגישה, אינני חשה עוד כל אהבה אל אדוני. אנכי אשר לעולם יהודיה, אהבתי, היום אהבתי את עמי האֻמלל. אנכי… אבל די לדבר, אינני חפצה עוד לדבר, שלום, אדוני, שלום!

וקול בכי פרץ מפי ומעיני ירדו דמעות, ואיזה כח נעלם העבירני את חדר האורחים ואת חדר האכילה ויביאני אל חדרי. אנכי חשבתי כי רודפים אותי; סגרתי הדלת אחרי ואפול על מטתי ולא עניתי את אבי ואחי אשר התדפקו על דלתות חדרי.

את אשר היה אחרי כן אינני יודעת, ולא חפצתי לדעת. שינ ימים רצופים לא יצאתי מחדרי ולא נתתי לאיש לבוא אלי, זולתי אומנתי; ואל חדר האכילה יצאתי אך אחרי אשר נשבע לי אבי, כי כבר עזב נ. את העיר.

וכן נשארה משפחתנו בין מספר משפחות היהודיות ואקוה, כי תשאר כן לעולם.

_______

אחרי המקרים האלה לא יכלנו גם לא חפצנו להשאר עוד בעיר ההיא. ענות מאות משפחות שדודות מררה את חיינו. עזרתנו הדלה וכל עמל אבי ואחי היו כטפה בים. המהומות עוררו עוד יותר את שנאת יושבי העיר אל היהודים. אי אפשר היה לשאת את החיים האלה. אנחנו חדלנו מבוא בחברת מכרינו וידידינו, נעצבנו כלנו וענן תוגה שכן בביתנו. אז החלטנו לצאת מן העיר ההיא ולהתישב בפנה אחת שקטה ושלוה, ואבי מכר את ביתו ואת כליו.

ואני ואחי מבלים את כל ימינו ולילותינו בחברת צעירי בני ישראל, אשר התקרבו אלינו בלב תמים. אנחנו חושבים יחד על דבר יצירת ישוב גדול בארץ אחרת.

אלי! מה טוב ומה נעים לסבול יחד!