קליק בדואי    🔗

כמאנה, כפר בדואי, צפון־מזרח לכרמיאל, ביום שני בטלוויזיה הורסים את ביתו של אחד איסמאעיל מוסטפא סוואעד, הבית נבנה לפני ארבע שנים על אדמה שנויה במחלוקת, ששניים אוחזין בה. כל הכפר, למעשה, בנוי על אדמה שנויה במחלוקת, ואת הבדואים צריך לרכז ביישובי קבע. שתי הנחות יסוד, שיום יבוא ושתיהן יוגשמו, הלכה למעשה, עסק אבוד.

את ההצגה, כמו תמיד, גונבת האם, ביללות קמאיות של טקס קינה קדום, היא מתיישבת על חזה של אמא אדמה, מתעפרת בעפר אבותיה וזורה עפר על ראשה. בקליק אחד אתה רואה את התהום הפעורה, את השבר הסורי־אפריקאי נוסח כמאנה, בין שני העולמות. אני, סתם צופה־מסך, עשיתי כברת דרך ארוכה מעולמה של אותה אשה מקוננת, כמעט תנ"כית. כברת דרך ארוכה אינה בהכרח ניתוק. היא סתם מתיחת חוטים סמויים, מעל ומעבר לסיבולתם. די בקליק בדואי כזה כדי להחזיר אותי בתנופה לאותו עולם אבוד.

הבעיה היא, שאיש אינו יודע על מה אני מדבר, אולי משה סמילנסקי יכול היה להבין, וכל אלה העושים את כברת דרכם על־פי הקצב של הזמן המזרחי, האיטי, המחלחל, המכשף. ד"ר בורג לא שייך לזה. הזמן שלו אינו מתנהל לפי קצב נדידת החמה ברקיע השמים, ולא לפי קצב הנביטה בשדות. זהו זמן עם מגבעת, ולא עם כאפייה ועקאל. זמן שהוא עת. עת לח"כים ועת להתחכמויות, עת לתל־מונד ועת לכמאנה, עת לזורקי אבנים ועת להורסי אבנים וגו'. הבדואים, כמו כל יצירי האגדות, מגלים, בזמן החופשי שלהם, שאמא אדמה היא בסך־הכל אמא חורגת. בינתיים, זו בעייתם, בינתיים

קליק אלוהי    🔗

הרב הראשי של מגדל העמק, שקירות ביתו נסדקו ברעידת האדמה של יום שישי אומר: “ייתכן שזהו אות אזהרה מהקדוש ברוך הוא, במיוחד לפרס ושמיר, כי יגיעו להסדר ויכריזו סוף־סוף על הקמת ממשלת אחדות לאומית”. מעניין מה היה כבוד הרב אומר אם הקדוש ברוך הוא לא היה מסתפק בסדקים אלא מחקה את מבצעי צו ההריסה בכפר כמאנה.

מעבר מזה אמא אחרת, גליה תמם, שום דבר משותף, חזור, שום דבר, אין בינה לבין האמא הבדואית. גם לא יהיה, עד סוף כל הדורות. שק אבלה הוא טי־שירט של כנהא. כך תופסים אדם בשעת צערו. “משה שלח לנו רעידת אדמה כדי שנבער את הנגע הזה מקרבנו”, אומרת האם השכולה. לא קשה לנחש על איזה נגע היא מדברת. “שיתעוררו פה כולם לפני שיהיה מאוחר מדי, שיבינו שערבי טוב זה ערבי מת”. בחזרה למשבצת אלף.

קליק דווימה    🔗

לא החיים של הארץ הזאת הם הבעיה שלה, אלא המתים שלה. והבעיה של המתים שלה היא, שאין לה מספיק עפר להציע להם. אתה חופר באדמה, כדי להשיב לעפר את ששייך לעפר, והנה אתה נתקל באחד משניים, שריד ארכיאולוגי או קבר. פשוט אין עפר יותר רק עבר שמסרב להישכח, להיעלם מתחת לשכבות הנשייה. וכאילו לא די בכך, שהנה מנהג חדש בא לארצנו: רעידת אדמה. חוש הומור אלוהי מפוקפק, אחרת כיצד זה תסביר את זימון המקרים המדהים: ביום רעידת האדמה נחשף סיפור אפל מן העבר, מי טבח בתש"ח. ולמחרת נחשפות העצמות של הסיפור. ולא עוד, אלא שחובבי תורת הנסתר ימצאו כאן פרט מעניין. אם לנקוט לשון המעטה. גם דיר־יאסין וגם דווימה, שניהם מתחילים בדלת.

יש רק לקוות שפרשיות אפלות אינן נחשפות בסדר אלפביתי.