ידועה היא עדותו של יוסיפוס על מועצת ראשי החיילות הרומיים, שקדמה לשריפת ההיכל ושבה דנו על גורל המקדש. לדבריו של הלה נחלקו הדעות בשעת מנין, שהיו שתבעו את שריפת הבית מכל מקום, הואיל והוא משמש להם מרכז לישראל (שבארץ ושבעולם כולו) ובסיס למרידות, והיו שאמרו: אם יצאו הימנו הלוחמים היהודים יימלט, ואם לאו – יישרף, והיו שהכריעו עם טיטוס וגמרו להציל את המקדש מחורבן, ואף אם ילחמו היהודים מתוכו. אלא שכבר נגזרה גזירה ובעטיוֹ של אחד מן האסטרטיוטות, שזרק אבוקה למקדש “כאילו דחוף בכוח עליון”, נאחז הבית להבות. אותה שעה נזדרז טיטוס ופקד על חילותיו לכבות את האש, אבל הללו לא נתנו דעתם למצוותיו ולאיומיו וזירזו אלו את אלו להשלים את הבערה במעמדו של הקיסר¹.

כנגד דברים אלו של יוסיפוס מעיד, בידוע, הנזיר הנוצרי Sulpicius Severus (כנראה, בהעתקת דברים מספרו Historiae של Tacitus, שנקטע²), שבאותה ישיבה של גדולי החיילות תבע טיטוס את שריפת הבית, כדי לקעקע ביצתה של היהדות³, שלא תהא להם לישראל להבא יתד למרוד במלכות (לומר, שטיטוס תפס את דעתם של בעלי ההצעה הראשונה, במסורת של יוסיפוס). והנה נשתקלו דעותיהם של החוקרים, מישראל ומעמים, שיש ומעדיפים את עדותו של פלביוס ויש שמכחישים את דבריו על־ידי המסורת שאצל סיברוס, ועדיין השאלה תלויה⁴.

ברם, דומה שלאחר העיון השלם בכל מה שנוגע בפרשה, יש לנו להכריע בדרך קרובה לודאי, ולהסיק, שבית המקדש נשרף בפקודתו של טיטוס.

דבר זה יש לנו לברר בשלוש דרכים: א) על־ידי צירופים של מקורות אחרים, מלבד אלו שהוזכרו; ב) על־ידי הבחנת המעשים, שתכפו את חורבן הבית לאחריו ומלפניו; ג) על־ידי זכרון דברים שנשתמרו אצל יוסיפוס בשני ספריו הגדולים (מקומות שבהם הוא כמסיח לפי תומו), שלא בפרק הנידון שב"מלחמות". כתוספת לכך יהא עלינו לעמוד, על־ידי רישומים מסוימים המתיחסים לימי המעשה, על הרקע הכולל של המאורעות ועל הרוחות והדעות שרָוחוּ במחנה השליטים הרומיים באלו הימים כלפי היהודים וכלפי היהדות, שעמדו עמהם במערכה. וכדאי הדבר לאומרו, שהראָיות, הכלולות בסעיף השני והשלישי, יש בהן מהכחשת יוסיפוס מפי עצמו, ולפיכך יפה כוחן ביותר ללמד על קיפוח האמת שיש בעדותו הנ"ל, ועל הסתגלותו של המחבר לתביעותיהם של מיטיביו בהצעת המעשים.

א) מלבד עדותו של סיברוס יש לנו מסורת של חכמים, תנאים ואמוראים, שוה בכל המקורות, המעידה שבית־המקדש נשרף על־ידי “טיטוס הרשע”⁵. ולא עוד אלא שאף יִחסוּ לו חכמים מחשבת־זדון, שנתכוון להילחם עם הקדוש־ברוך־הוא ולנצח את אלקי ישראל על־ידי שריפת היכלו⁶. מסורת זו ובמיוחד יסודה האחרון, הרואה את טיטוס כמתקומם על אלקי האומה, באה ללמדנו, שבזכרון העם, בימים שלאחר החורבן, בסמוך לו, נשתמרה העוּבדה, ששריפת ההיכל לא באה בדרך עראי ושלא במתכוון, – אלא מדעתו ובמצותו של הקיסר, שחורבן המקדש שימש לו נס במלחמתו עם היהדות. וכבר עמדו כמה מן החוקרים, מתוך מקורות אחרים, על כך שטיטוס (ואביו) ראו בפולמוס זה מעִין התעצמות שבין אלהי רומי ואלקי ישראל, דבר שנתברר ביותר על־ידי Weber, ולאחריו על־ידי R. Eisler⁷.

כיוצא בדבר יש לראות פירכה לעדותו של יוסיפוס במה שמספר D. Cassius, שלאחר שריפת הלשכות, כשהרומיים פתחו להסתער על ההיכל, סירבו האסטרטיוטות להיכנס אל הבית “מפני אמונה תפלה”, עד שעמד עליהם טיטוס וכפה אותם לבוא בעל־כרחם⁸; שאף־על־פי שאין במסורת זו סתירה מפורשת לגופו של הענין הנידון ממש, מכל־מקום הרי היא מקפחת את דבריו של יוסיפוס בכללות הציור של המאורע, לפי שיוסיפוס משתדל לתאר את המעשים שעם חורבן המקדש כאילו נעשו באיניציאטיבה של החיילות ושלא לרצון הקיסר, וקסיוס מלמדנו בהיפוך, שהללו נאנסו על־ידי טיטוס לעשות שלא בטובתם⁹.

מעתה נחזור לעיין בעובדות, האמורות אצל יוסיפוס עצמו והמכחישות את עדותו¹⁰.

ב) תחילה יש לעמוד על גזירת הקיסר (אספסיינוס) על בית חוניו שבמצרים שיהרס, לאחר שמקצת מן הקנאים שנמלטו מיהודה ניסו לקומם מרידה כנגד רומי באותה מדינה. שאף־על־פי שאותה גזירה שעתה כשלוש שנים לאחר־כך, מכל־מקום הרי היא עשויה להעמידנו על שיטתם של אספסיינוס ובנו אף בפרשה הנידונית¹¹. שכן לעדותו של יוסיפוס, שימש גורם לנעילת בית חוניו אותו הטעם, שעל־ידיו הסבירו שרי החיילות את הצעתם שבמועצה, שקדמה לשריפת ההיכל בירושלים, להחריב את המקדש: “כי לא יחדלו היהודים מחבל מזימות מרד כל הימים”, שיהא הבית עומד על מכונו.

כיוצא בדבר יש ללמוד ממה שמעיד יוסיפוס (ואחרים) על קיסרי רומי, שהטילו מיד לאחר החורבן על היהודים, בכל מקום שהם, לשלם להיכל קפיטוליון שברומי את “מחצית השקל”, שנתנו תחילה למקדש¹². שאילו היו מאומתים דבריו של יוסיפוס, שטיטוס התנגד לחורבן הבית ונצטער על “המקדש המכובד על־ידי הרומיים ועל־ידי העמים כולם”¹³, אין לפרש כיצד נתקלס מיד לאחר המעשה במה שהיה יקר לו, בדרך אכזרית ופרובוקטיבית (כלפי היהודים) זו?¹⁴

ברם, אף מן ימי־המאורע עצמם, יש לנו ראָיוֹת הרבה, העשויות ללמדנו כיוצא בו.

במלחמות ז א א אנו קורין, שעם כיבוש ירושלים פקד טיטוס “להרוס את העיר כולה, ואת המקדש עד היסוד”¹⁵. וכן למעלה בספר הנ"ל (ו ה ב) מעיד פלביוס, שהרומיים (הפעם אף לדבריו, במצוַת טיטוס) הבעירו, לאחר שנשרף ההיכל, את שאר כל הבנינים, ששרדו ביום החורבן: האולמים, הלשכות והשערים. והרי יש לתמוה, אם מעיקרה לא נשתלחה האש אלא באקראי, וכנגד מצותו המפורשת של הקיסר, מה ראה הלה להוסיף אחר־כך חורבן על חורבן?

אמנם יוסיפוס מטעים הדבר במשפט־לואי, משולב בהצעת המאורע, שהרומיים סבורים היו “כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב, אחרי שריפת ההיכל”. ברם, “טעם” זה אינו עשוי כלל להניח את הדעת, אדרבא, היא הנותנת, שאם חשב טיטוס באמת “כי לא יאוּת לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח חיים, על חטאת אדם”¹⁶, הרי היה מן הדין, שיוכיח את נדיבות לבו (ואת הכבוד שהוא רחש, לדברי יוסיפוס, למקדש ה') על־ידי השתדלותו להציל כל מה שבידו ולא לצוות לכלות את הכל. הא אין עליך לומר אלא שנתכוון הלה מעיקרו “לעקור את השורש הרע” של היהדות על־ידי השמדת בית חייה עד היסוד.

כיוצא בדבר מעיד פלביוס, שכשבאו משרידי הכהנים אל טיטוס, ביום החמישי לאחר שריפת המקדש, וביקשו רחמים על עצמם, אמר להם הלה: “יען חרב ההיכל, אשר למענו היה חומל עליהם למשפט, וגם נאה לכהנים לסוף יחד עם מקדשם”, לפיכך אין הוא מסכים להחיותם וציוה להרגם¹⁷. דומה, שאילו נשרף המקדש למורת רוחו של טיטוס, ואילו היה מקונן ומצטער על חורבנו, כעדותו של יוסיפוס¹⁸, לא ייתכן הדבר, שיהא מוציא מפיו אלו הדברים האמורים.

ברם, אף דברים מפורשים, או קרובים לכך, אנו שומעים, מפי טיטוס ומפי פלביוס שליחו, בימי המעשים, המלמדים שפשוטם כנ"ל.

שכּן אנו קורין¹⁹, שבשבעה־עשר בתמוז, לאחר שבטל התמיד, ציוה טיטוס את יוסיפוס לומר ליוחנן מגוש־חלב בלשון הזה: “אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאֵל ידך לצאת עם כל הרוצים להילחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד” וכו'. הרי שנתכוון להחריב את ירושלים ולשרוף את ההיכל, אם הקנאים יוסיפו להילחם עליהם, וכהצעה השניה של שרי צבאותיו באותה המועצה.

כיוצא בדבר אנו קורין²⁰, שבתחילת ימי המצור על ירושלים שלח טיטוס מן השבויים, שקיצץ את ידיהם, לשמעון בר גיורא וליוחנן מגוש־חלב ואמר להם לתבוע בשמו מעם הנ"ל, שייכנעו לפניו “ולא יאלצו אותו להחריב את העיר; ואם יינחמו על מעשיהם, יפדו בדבר הזה את נפשותיהם ממות ובבית־המקדש לא תדרוך רגל זרים”. והנה לא נתפרש כאן לחלוטין, שאיים הקיסר על הקנאים בשריפת המקדש, אלא שמן הפסוק שלהלן אנן למידין כן בלא ספק. שכּן מספר יוסיפוס, שאנשי ירושלים העומדים על החומה, השיבו לו לטיטוס על אותה הצעה בחרפות ואמרו: “בוז נבוז למות… מה לנו ולעיר קדשנו אשר אתם אומרים כי חרב תחרב, הן יש לאלקים מקדש נעלה על ההיכל הזה”. הרי שהיה כלול בדבריו איום מפורש על שריפת הבית.

כיוצא בדבר אומר להם לקנאים פלביוס במצוַת טיטוס²¹: “ואולם הרומיים… אם יקבלו את המס לא יחריבו את העיר ולא יגעו במקדשיה”. ובכן, מכלל לאו אתה שומע הן, באם לא ייכנעו היהודים לפניו החרב יחריבו הרומיים את העיר, ועמה – את המקדש.

וכן הוא אומר להם להלן בסוף דבריו: “פרקו מעליכם את נשקכם, עוררו רחמים על עיר אבותיכם… הביטו מאחריכם וראו את צבי עדיכם, אשר אתם מפקירים בידיכם; את תפארת העיר, הדר המקדש, יקר מתנות עמים רבים. ומי יערוב את לבו לשלח בכל אלה את האש” וכו’ – רוצה לומר, שאם ישלימו לא ישרפו הרומיים את ההיכל, ואם לאו – יישרף. ואף בראש דבריו, לאנשי ירושלים כולם, הרי הוא אומר: “חוסו על נפשותיכם ועל נפשות אחיכם, חוסו על עיר אבותיכם ועל מקדשכם” – ללמדך, שאם לא ימסרו עצמם לידי הרומיים, צפויים הם העיר ובית־המקדש להיחרב.

כיוצא בדבר יש ללמוד, לדעתי, שטיטוס גמר לשרוף את המקדש עוד לפני ישיבת המועצה הצבאית, מן הסיפור שלהלן. שכך מעיד עליו יוסיפוס²² – שלאחר שהגיעה למחנה הרומיים השמועה על מרים בת אלעזר שמעבר־הירדן, שאכלה בשר תינוקה – אמר: “הנה דברתי שלום אל היהודים… אולם הם בחרו במלחמה… וידיהם החלו לשלח אש בבית מקדשם, אשר שמרנו על כבודו אנחנו – על כן נאים להם מאכלים כאלה. אולם אני אכסה עתה על כל תועבות רצח הבן הזה בחרבות העיר ולא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר, אשר האמות אוכלות בה את בשר בניהן. ואמנם הלחם הזה נאה יותר לאבות, הממאנים להתפרק את נשקם אחרי צרות רבות כאלה”. והנה הבחנת הצביעות השקופה שב"זעם הקדוש" וב"רגש הצדק" של טיטוס בדבריו אלו אינה מעניננו כאן. אלא שיש לעמוד על כך, שהתיבות המודגשות יש בהן מעֵין התנצלות־שלפנים על שריפת המקדש, המתבשרת כאן ושהקולר בגלל חורבן הבית נתלה מראש בצואריהם של הקנאים. ואף בלא כך, כבר מצינו בפרשה מקומות הרבה²³ שבהם כרוך גורל המקדש בגורלה של העיר, לומר, שדין אחד להם אצל הרומיים. ואף הדעת נותנת, שלא נתכוונו אלו להחריב את העיר ולשייר את ההיכל, שבלא ירושלים היה המקדש נטול ערך־שלמעשה ולא היה יכול להתקיים לעצמו כמרכז החיים הרוחניים של האומה, בארץ ובתפוצות. לפיכך נראין דברים, שיוסיפוס חשש לפרש כל־צרכו את דעתו של טיטוס כלפי המקדש, ואפילו בשעה שיכול “ללמד זכות” על חורבנו, וצימצם עדותו לירושלים בלבד, אלא על־ידי שגילה טפח גילה טפחַיִם.

כיוצא בדבר אנו קורין²⁴ מפיהם של פליטי ירושלים, שהושיבם טיטוס בגופנא והביאם לשעה קלה, כדי להראות שלא הומתו על־ידיהם של הרומיים, שאמרו להם לאנשי ירושלים, בעמדם בין מערכות הרומיים ובין החומה (ודאי במצוַת טיטוס): “אנא, פתחו את שערי ירושלים לפני הרומיים והצילו את עיר אבותינו. ואם תמאנו לעשות כדבר הזה ־ צאו כולכם מהר הבית והשאירו את בית־המקדש לפליטה, כי לא יערבו הרומיים את לבם לשרוף את המקדש, אם לא תחזק עליהם יד האונס”. ואף טיטוס עצמו, לאחר שהלוחמים היהודים השיבו על הצעתם של הבורחים בגידופים ובחצים, אמר להם לאנשי יוחנן מגוש־חלב, לאחר שגינה בדברים קשים את “הנבלים הטמאים”, “שמטמאים את המקדש בדם היהודים ובדם נכרים”, שלא כרומיים ששמרו על טהרת המקדש כל הימים על־ידי שאסרו על הגויים להיכנס לתוכו – “ואם תרחיקו את מערכותיהם מן המקום הזה, לא יקרב איש רומי אל מקדשכם ולא יחללהו”²⁵. שוב נראה ברור איומו (המסותר) של טיטוס על שריפת הבית, אם יוסיפו היהודים להילחם.

כיוצא בדבר אנו קורין מפיו של טיטוס בנאומו האחרון אל הקנאים, לאחר חורבן הבית, ולפני כיבוש העיר²⁶: “וכאשר קרבתי אל המקדש, הואלתי עוד הפעם לעזוב את חוקי המלחמה וקראתי אליכם לרחם על קדשיכם אתם ולהציל את ההיכל למענכם…”,אולם אתם מאסתם את כל דברי, וידיכם שלחו אש בהיכל".

ודומה, שיש לנו עדות ברורה במה שיוסיפוס מסַפּר²⁷, ששלושה ימים לפני שריפת המקדש פקד טיטוס להצית את שעריו, לאחר שראה – “כי חמלתו על מקדשי זרים גורמת לנזקם ולמותם של האסטרטיוטות”. הרי שכבר אז העדיף הקיסר לשרוף “מקדשי נכרים”, ובלבד שלא יכבד עליו לכבוש את הר־הבית. לומר, שדעתו היתה (לפני אותה מועצה) כדעת אלו משריו, שהציעו להחריב את הבית אם יילחמו עליו היהודים, ולמלטו רק עם כניעתם.

ג) כמה דברים, כתובים אצל יוסיפוס שלא בענין המאורע ממש, עשויים אף הם להוכיחנו, שידע המחבר, כשכתב את ה"מלחמות" ואת ה"קדמוניות", שבית־המקדש נשרף על־ידי טיטוס, ושלא באקראי, אלא כתוצאה מחויבת (כמעט) של המלחמה.

שכן אנו קורין²⁸ בנאום, שהושם על־ידי פלביוס בפיו של אגריפס, עם פרוץ המרידה: “הנמצא בכם איש תמים, אשר יאמין בנפשו, כי הרומיים ילחמו בכם על־פי חוזה, ובהיות ידם על העליונה יטו לכם חסד ולא ישרפו את עיר הקודש… אנא חמלו על עיר אבותיכם זאת ועל האולמים הקדושים, חוסו על מקדשנו ושמרו על ההיכל עם קדשיו, כי לא יהיה מעצור לרוח הרומאים לעת תגבר ידם עליכם ולא יוסיפו לחמול על קדשינו, אחרי כפותכם טובתם”. אין צריך לומר, שדברים אלו לא אמרם אגריפס ככתבם ממש; אולם המחבר, כדרכו, מציע אותם כ"נבואה לאחר מעשה" לימים ראשונים. ברם, אילו “זכר” יוסיפוס אותה שעה, שההיכל לא נשרף אלא באקראי, ושלא כתוצאה מחויבת מן המרידה, לא היה יכול לכתוב מה שכתב.

כיוצא בזה מעיד המחבר²⁹ להלן על אגריפס, כששלח את חילותיו לירושלים לעצור את המתקוממים, שעשה זאת – “כי חמל על היהודים ועל הרומיים… ורצה להציל לרומיים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם”.

כיוצא בדבר אנו קורין ב"מלחמות"³⁰, שבשעה שה"משגיח" קומנוס ענש יהודים רבים על שביקשו להינקם מן השומרונים את נקמת אחיהם המומתים על־ידיהם, והעם המתמרמר עמד להתקומם מזעמו על רשעת הנציב הרומי, שידלו ראשי הכהנים והסנהדרין את ההמונים – “לבל יעירו את חמת הרומיים… רק יחמלו על העיר וההיכל ועל טפם ונשיהם אשר רעה נגד פניהם” וכו'. אף כאן יש לומר, שניסוח הדברים על־ידי המחבר, אין מסתבר, שייתכן להיות כצורתו, אילו לא “שכח” הנ"ל בשעת כתיבתם את עדותו על שריפת המקדש, שבאה שלא בטובתם של הרומיים. וכלשון הזה אנו קורין בפרשה אף ב"קדמוניות"³¹ – “וטובי ירושלים, בראותם את המצוקה הרבה, בה היה נתון העם… התחננו אל המורדים להימנע ממעשיהם מפני סכנת חורבנה של עיר אבותיהם ושריפת המקדש”.

וכן אנו קורין ברשימת הכהנים הגדולים, שב"קדמוניות" (ב י) בלשון ברור – “מימיו של הורדוס ועד ליום שהחריב טיטוס את המקדש ואת העיר” וכו'.

מעתה נחזור לעיין מה טיבן של הדעות והרוחות שהיו מצויות בתחומם של גדולי רומי בימים שאנו עומדים בהם, כלפי היהודים והיהדות, שמא מתוכן נלמד לעניננו. כבר ראינו, שבעלי ההצעה, בישיבת ראשי החיילות הרומיים, לשרוף את ההיכל, יסדו דבריהם במה שהיהודים יבקשו לעולם למרוד ברומיים כל זמן שיהא המקדש קיים. דעה זו, שאנו מוצאים אותה רוֹוַחַת בחוגים מסויגים של בעלי השלטון ברומי (וביהודה) שנים רבות לפני החורבן (דבר ששימש להם לנציבים הרשעים אמתלה להתעלל ביהודים, לפרקים בדרך של פרובוקציה איומה)³², ניתן לה ביטוי נמרץ ביותר בפיו של טיטוס, בעל המעשים. שכך הוא אומר להם, לאנשי ירושלים, שביקשו להיכנע לפניו עם חורבן הבית³³: “ואמנם הצדק היה לי לכלות אתכם מעל פני האדמה, כל למן הימים הראשונים, אשר כבש אתכם פומפיוס בחוזק יד, לא חדלתם ממעשי מרד” וכו'. כלום אין לראות כאן עדות לכך, שטיטוס לא היה רחוק ממחשבתם של יועציו הנ"ל, שיש “לעקור את שורש הרע” של “המורדים הנצחיים”?

גורם אחר למחשבת־הזדון של גדולי רומי בימים הללו כלפי עם היהודים, יש לראות בזעמם של אספסיינוס ובנו – שיסדו אותה שעה את הדינסטיה הפלווית, לאחר נפתולים רבים של הממלכה הרומית, ובלא שתהא למשפחתם יתד במסורת־שלטון לשעבר – כנגד היהודים, שהם לא הסכימו להכיר במרותם וסיכנו במידה מרובה את התיסדות שלטונם. דבר זה מפורש ביותר אצל יוסיפוס, בהמשך הדברים של טיטוס שנעתקו למעלה: “וכאשר יצאתי עם אבי אל ארץ מצרים, מצאתם לכם שעת הכושר להרבות תכונה למלחמה, ולא בושתם להחריד את מנוחת האנשים העולים לכסא המלוכה, אשר ידעתם בהם, כי היו שרי צבא אנשי חסד. ואחרי כן מצאה כל הממשלה מחסה בנו, וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים… ואחרי זאת עליתי על העיר הזאת, ואבי נתן בידי פקודה נוראה על אפו ועל חמתו”³⁴. נראין דברים שאותה “פקודה נוראה” ענינה – חורבן העיר והמקדש; לומר, שאספסיינוס נתן לו לבנו Mandatum לשרוף את ההיכל, כדי לכלות את עם היהודים “קשי־העורף”, המונעים הימנו ליסד את שלטונו ברומי, על־ידי “תשורת השלום” שהיה רוצה להגיש לאימפריה, לאחר המלחמות הרבות, מבית ומחוץ, שנפתחו עם רציחת נירון (ולפניה, בסמוך לה).

גורם שלישי שתפס, כנראה, מקום אצל הרומיים, בפרוצס ההתגבשות של הרעיון על חורבן ירושלים והמקדש, הוא היחס השלילי כלפי היהדות בכלל, לפי שהיהודים “שונאי הבריות” הם ובורחים מלבקש שלום עם כל אדם וכל עם, ולפיכך אין לנהוג עמהם כמשפט־העמים בשעת מלחמה. דבר זה אנו למידין מן המעשה שעשה אספסיינוס בטבריה, מקום שציוה לשחוט את האלפים הרבים של פליטי טריכי, שמסרו עצמם לידיו לאחר שהבטיח להם את חייהם ב"ברית שלום". שכּן מעיד יוסיפוס במפורש³⁵, שאותו מעשה נעשה על־ידיו לאחר שקיבל את דעתם של שריו־יועציו (הם־הם, כנראה, בעלי ההצעה במועצתו של טיטוס, להחריב את המקדש מכל־מקום), ש"אין דבר עוולה (ברעה שנעשית) כנגד היהודים". ובכן, היהודים הללו אינם כדאי שינהגו עמהם באותה מידת הצדק, שנוהגים בה במלחמה עם אויבים, ואין לנקוט כלפיהם מידת־הדין – לומר: הרי הם מחוץ לחוק.

מעתה יש ללמוד בקל וחומר, שאין לנהוג עמהם לפנים משורת הדין³⁶, ולחוס על מקדשם, בשעה שהם נלחמים מתוכו.

הדה של מחשבה זו בלבו של אספסיינוס יש, לדעתי, לשמוע מתוך הדברים שמוסר פילוסטרטוס מפיהם של אפולוניוס מטיאנה וחבריו³⁷, שאמרו לו לאספסיינוס – כששהה באלכסנדריה של מצרים, לאחר שהוכרז קיסר על־ידי חילות רומי שבסוריה ושבאותה מדינה – שהיהודים מעולם התקוממו על הרומיים, ולא רק עליהם בלבד אלא אף על כל העמים כולם, שאינם אוכלים עם הנכרים ושונאים את הבריות, ולפיכך ראוי היה להם שלא יצטרפו למלכות בני תרבות מעיקרם³⁸. האין כאן מסורת, ששמרה לנו ציור האטמוספירה של בוז, שבתוכה נתן לו אספסיינוס לטיטוס, באותה אלכסנדריה עצמה ובאלו הימים, אותה “פקודה נוראה”?

מעתה, כשאנו סוקרים את העובדות שנמנו למעלה, הרי אנו באים לידי הכרה, ששריפת המקדש (והעיר) נידונה אצל הרומיים ימים רבים לפני אותה ישיבה של ראשי החיילות, ובמיוחד – למן היום שבא טיטוס ליהודה, בשליחות מטעם אביו. אלא שדברי יוסיפוס על הדעות השונות של המשתתפים במועצה הנ"ל עשויות הן ללמדנו, ששלוש דעות נתעצמו במחנה גדולי רומי כל אותם הימים, שהשאלה עמדה על הפרק; וכמו שמוּכח מן המקורות, שנעתקו לעיל, שנראין דברים, שהיו רבים שביקשו להחריב את העיר ואת המקדש, ואפילו אם יפנו אותם היהודים הלוחמים, שלא תהא להם יתד למרוד להבא. והיו שטענו למלט את שניהם, כדרך שנוהגין העמים בעלי תרבות החסים על קדשי אויביהם, והיו שתפסו מעין שיטה ממוצעת – לומר: אם ייכבש המקדש לאחר מלחמה – יישרף, ואם ימסרוהו בשלום – יינצל.

דעות אלו, שנתרוצצו במחנה הרומיים³⁹, אין צריך לומר, שהתגברותה של אחת מהן היתה תלויה בעובדות הרבה. מצד אחד, לא פסקו הרומיים מלראות לעולם את הגולה היהודית העצומה שבממלכתם ואת היהודים היושבים במלכות הפרתים ככוח מרובה, שאין כדאי לעשותם אויבים לרומי⁴⁰, ואף אין להניח שלא השתדלו אספסיינוס ובנו להימנע מליתן להם, לעמים הרבים היושבים באימפריה ולא לחוגים מסוימים של הרומיים עצמם, ידים לראותם כאכזרים כלפי עם לוחם וגיבור שנכבש, שלא כמסורת “המפוארה” של רומי “הנדיבה”. ושמא יש לצרף לכאן אף את רצונו של טיטוס שלא למנוע לחלוטין את נכוֹנוּת כניעתם של יהודים מבקשי שלום, על־ידי חורבן מקדשו ועיר תפארתו של העם, ואת השלמתם עם גמר המלחמה. ברם, מאידך גיסא, הכשירו את הנוהג הקשה כלפי היהודים וקדשיהם שנאתם הכבושה והגלויה של בני סוריה ומצרים (ואף הערבים) ואחרים בארצות הסמוכות ליהודה כנגד היהודים באותם ימי המלחמה. כיוצא בזה גרם לכך רצונם של קיסרי רומי “לגמור” ב"דרך קצרה" את המלחמה, שאיימה על התבססות שלטונם, ולפדות על־ידי כך את הרומיים מן הפחד “הנצחי” שבפני היהודים המרדנים, שיכלו לשמש מופת לעמים אחרים⁴¹. והדעת נותנת, שאף הגורל המתחלף של המלחמה בחמשת חדשי המצור על המקדש ועל העיר עשוי היה להשפיע על טיטוס בפנים שונות.

לפיכך יש לומר, שבעמדת הקיסר הצעיר חלו תנודות מסוימות בהמשך המלחמה, ודברי יוסיפוס, המכוונים במקומות הרבה לטהר אותו מן האשמה בחורבן הבית, ייתכן שהם משקפים במידה ידועה אמת מסוימת – לומר, שלא היה הלה רחוק ברגעים שונים מלנטות לדרך הרחמים. אלא שגוף העוּבדה, שטיטוס פקד לשרוף את המקדש, נראה, שאין להטילה בספק. ואף אם נברח מלקיים עדותו של סבירוס כמוֹת שהיא – לומר, שהלה נתן דעתו כל הימים לשרוף את ההיכל, ואף אם ייכנעו הנצורים⁴². מכל־מקום יש לומר, שהעמדה, שנתגבשה אצלו בהמשך הימים בענין הנידון, היתה להחריב את המקדש ואת העיר אם לא יפנום הלוחמים.

וכשאנו עומדים ותוהים על עדותו הכוזבת של פלביוס, הרי יש לומר עם Bernays⁴³, שבימים שכתב את ספרו (75–79) כבר נשתנתה האטמוספירה ברומי, ושוב לא נתקיימו כמה מן הגורמים, שפעלו ב"ימי הרתיחה" של המלחמה. ולפיכך היה ראוּי להם לקיסרים, שיצטיירו אצל המשכילים שבעם הרומי (ואחרים) בפנים מאירות של נדיבי־רוח ו"יראי־שמים"⁴⁴. ובלשון פשוט יותר יש לנו לומר, שלאחר ההרג הרב שעשו הרומיים ביהודה, ואחרי חורבן העיר והמקדש, שוב לא נראתה להם, לרומיים ולקיסרים, סכנה מן היהודים לשלטון רומי, ולפיכך יכלו להראות עצמם נדיבים אף לימים שקדמו, ואף תבעו זה מן הסופר, שנסתופף בצל חסדם והיה סמוך על שולחנם שנתבקש לספר לדורות את גבורתם ותפארתם ונדיבותם של אדוניו־מיטיביו, מחריבי־מולדתו⁴⁵. אלא שעל אף מאמציו לא עלה בידו לחפות על יריעת־המאורעות כולה, ושלא מדעתו (ואולי אף מדעתו?⁴⁶) פליטות־קולמוס הרבה מגידות לנו את האמת מפי עצמו.