הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה    🔗

ההשקפה המקובלת אצל החכמים על המשא־והמתן בין אספסיינוס (או טיטוס) ורבי יוחנן בן זכאי אומרת, שרבן יוחנן, לאחר שצפה את חורבן ירושלים ושריפת המקדש, ביקש להקדים רפואה למכה, להציל את האומה ותורתה וליסד “מרכז רוחני”, שיבטיח קיומו של ישראל עם כליון שארית עצמאותו המדינית וחורבן מולדתו¹. לפיכך עמד והלך לו לאספסיינוס ותבע הימנו את יבנה כדי להחיות בה את היהדות הנהרסת על־ידי יצירת מרכז מחודש, שעתיד היה לירש מקומו של מקדש ושל הסנהדרין, ולרפא את האומה המחוצה, לאוששה ולאחדה בתורה ובמצוות. ולפי שהמצביא הרומאי, שלא היה סוֹפן אלא כוח גשמי נגלה, לא ידע להעריך את התוצאות המרובות של המעשה הדל למראית־עין, שעמד רבן יוחנן לעשות. לפיכך הסכים לבקשתו “הצנועה” בלא לחוש, שאותה שעה הריהו מאבד בידים פרי נצחונו על־ידי שהוא נותן לפליט דך ונידח לברוא יהדות חדשה, רוחנית, העתידה לבלות את מלכות רומי המנצחת².

השקפה זו, המוצאת לה סמוכין באגדה שבמסורת התלמודית³, מסתייעת היא בעיקרה על־ידי המעשים שאירעו להלן, בהמשך הימים שלאחר החורבן, כשנתבסס בית־מדרשו ובית־דינו של הנשיא ביבנה, והיהדות שבארץ־ישראל חזרה ונתיסדה ואף החזירה לעצמה במידה מרובה את כוח השפעתה על הגולה כולה, במזרח ובמערב.

ברם, כלום יש בידינו לפרנס שיטה זו וליסדה מתוכם של המעשים שאירעו באותם הימים עצמם? כלום יכולים אנו לסייע אותה על־ידי מה שידוע לנו מן המתרחש בארץ בימי המלחמה הגדולה, למראשיתה ועד סופה?

כדי להשיב על שאלה זו ראוי הוא שנפתח בענין אחד סתום, שבירורו, דומה, עשוי לקפח בשיטה הרוֹוַחַת, ושהימנו יהא בידינו להגיע, לדעתי, לידי תפיסה קרובה יותר אל האמת בפרשת המאורע הנידון.

ענין השאלה: מה ראה רבן יוחנן לילך ליבנה דוקא? מה נשתנתה עיר זו משאר כל ערי יהודה, שזכתה לשמש מקלט לתורה ומעוז לישראל? וכי מפני שלא החזיקו בה אלא בסוף ימיהם של החשמונאים, וכשבא פומפיוס לארץ עמד וקרעה מעל יהודה, ואף מלאחר שחזרה ונתחברה עם ארץ־ישראל בימיו של הורדוס לא יכלו להוציא הימנה את הנכרים הרבים שישבו בתוכה עד לאותם הימים⁴ – הרויחה?

וכבר נזקקו חכמים לשאלה זו וביקשו לפותרה על־ידי ההנחה, שיבנה היתה עיר של חכמים וסופרים ימים רבים לפני זמן המאורע⁵, ולא עוד אלא שהיה בה, לדעת חוקרים אחדים⁶, בית־דין גדול שרוי וקיים מימים ראשונים. לפיכך מסתבר שרבן יוחנן בן זכאי ביקש מאספסיינוס שיתן בידו את המרכז הנשרד שביבנה על־מנת שיהא משען לאומה לאחר חורבן ירושלים.

והנה עוּבדה משוערת זו (אף אותה נבדוק להלן), שהיו מצויים חכמים ביבנה לפני החורבן, אינה עשויה להועיל הרבה לישוב השאלה. לפי שעדיין לא למדנו, שלא. נמצאו חכמים מצויים בהלכה והוראה בימים שבפני הבית אף בשאר הערים שביהודה. אולם, אם אמנם התקיים בית־דין גדול ביבנה עד לחורבן, ודאי זכינו לתשובה שלמה.

אלא שההנחה הנ"ל, לא זו בלבד שאין לה סמוכין, כמוֹת שנראה להלן, אלא אף זו, שיש להוכיח היפוכה, לומר שלא ייתכן להניח שהיה בית־דין גדול מצוי ביבנה (ולא במקום אחר) עד שלא חרב הבית.

החכמים, בעלי השיטה האמורה, מביאים ראָיה לדבריהם מן המשנה (סנהדרין פי"א מ"ד): “אין ממיתין אותו (זקן ממרא) לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית הדין שבירושלם” וכו'. הרי שההלכה מדברת לכאורה בבית־דין שביבנה, שכוחו יפה מכוחם של שאר בתי־דינין שבערים, לומר של הסנהדראות הקטנות (והרי סמכותו כיוצא בזו שלאחר החורבן), כשעדיין קיימת הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית.

והנה אם אנו מפרשים מסורת זו כמשמעה הנ"ל, בעל־כרחנו אנו למידין מכאן, שבית־דין גדול שביבנה היה מצוי לפחות ארבעים שנה לפני החורבן, שהרי למסורת חכמים ניטלו אותה שעה דיני נפשות מישראל, ושוב לא היה מקום להלכה זו להישנות. ואמנם כך סבורים הם, החוקרים הללו, שהם מקדימים יִסוּדוֹ של בית־דין ביבנה דורות אחדים לפני חורבן הבית. וכשאנו מבקשים תשובה לשאלה, מה טעם נתיסד בית־דין גדול באותו מקום במיוחד, הרי משער לאחרונה מ. שטיין⁷, שגרם לכך מצבה האדמיניסטרטיבי המיוחד של עיר זו. שכן ניתנה יבנה במתנה על־ידי שלומית, אחותו של הורדוס, לאשת הקיסר כנחלה פרטית. ולפי שלדעת מוֹמסן ייתכן להניח, שהמדינות, שהיו קנינם של הקיסרים, ניתנה להם למפקחיהן זכות של איניציאטיבה יוריסדיקציונית כעין זו של “המשגיחים” בפרובינציות, לפיכך יש לומר, שמפקחי יבנה אף הם סייעו לכך, שיתיסד במדינתם בית־דין גדול לעצמו.

ברם, אף־על־פי שביקשו חכמים לראות באותה משנה שבסנהדרין הלכה עתיקה, שנאמרה בעינה לפני החורבן, הרי ברי הדבר, שכצורתה זו שלפנינו אין היא אלא מימים שלאחריו. ואם אנו באים להקדים יסודה של המסורת, הרי עלינו לומר, שמעיקרה לא נשנתה אלא כך: “אין ממיתין אותו בבית־דין שבעירו אלא מעלין אותו לבית־דין הגדול שבירושלם”, ובאו תנאים מן הדורות שלאחר החורבן והוסיפו בהלכה על־ידי ששילשלו לתוכה את הפיסקה “ולא בבית דין שביבנה”. וראָיה לדבר מן התוספתא (שם פי"א ה"ז) השונה: “בן סורר ומורה… וזקן ממרא… אין ממיתין אותן מיד אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם” וכו'. הרי שלא הוזכר בית־דין שביבנה כל־עיקר.

ההלכה המורחבת באה, איפוא, ללמדנו, שאין ממיתין זקן ממרא בבתי־דינין שבערים, ואין צריך לומר בסנהדראות קטנות, אלא אף אילו היה קיים בזמן הבית בית־דין גדול כיוצא בזה שביבנה לאחר החורבן, שהוא ממוצע (ביופי כוחו) בין אלו ובין הסנהדרין שבירושלים, לא היו ממיתין אותו אף בו, לפי שאין הדבר מסור אלא לאינסטנציה העליונה והמושלמת של כל ישראל, והיא הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית.

אותה הנחה על מציאותו של בית־דין גדול ביבנה בפני הבית נדחית, תחילה, על־ידי שבכל המקומות הרבים המדברים בבית־דין שביבנה אין אנו עסוקין אלא בימים שלאחר החורבן, וביותר על־ידי שתיקתה של המסורת הידועה שבפי ר' יוסי.⁸ “בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית־דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי־דינין של עשרים ושלושה⁹ אחד יושב על פתח הר הבית… הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית־דין שבעירו¹⁰ אם אמרו להם.. ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה… ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית”. אמור מעתה אילו היה בית־דין גדול ביבנה בפני הבית, שאף הימנו “תורה יוצאת לכל ישראל”, ממוצע בין בתי־דינין של כ"ג ובין סנהדרין גדולה שבירושלים, הרי היו צריכין, עד שהן באין לירושלים, לשאול מבית־דין זה, וכמוֹת שהיו שואלין תחילה מבית־דין שבהר־הבית ושעל פתח העזרה¹¹, עד שלא באו לסנהדרין שבלשכת הגזית¹².

ברם, לא זו אף זו, שלא ייתכן שהיה בית־דין גדול מצוי בפני הבית בשום מקום בארץ על־יד הסנהדרין שבירושלים. שהרי כל מה שההלכה מיחדת לבית־דין זה (של שבעים ואחד), מן התפקידים הקובעים את טיבו ושמו, אינו אלא בדברים היוצאים מתחומם של ענינות מקומיים ונוגעים בכל ישראל¹³, לומר שאין “בית דין גדול” אלא לצרכיה של האומה כולה, בארץ ואף בגולה¹⁴. והואיל וכן הרי מן הנמנע שיהא יושב בית־דין גדול ביבנה בזמן שסנהדרין גדולה יושבת במקדש “ותורה יוצאת משם לכל ישראל”.

לאור הבחנה זו עלינו לדחות את השערתו של שטיין, שהוצעה למעלה. שאף אם נסכים (דבר שהוא רחוק) שמעמדה האדמיניסטרטיבי המיוחד של יבנה יכול היה לגרום לכך, שהיהודים שבאותה מדינה יבדילו עצמם מאחיהם שבארץ ויפקיעו זיקתם לסנהדרין שבירושלים, הרי ראינו, שאין “בית דין גדול” אלא לשמש פריפריה מרובה שהיא כפופה לו, ויבנה הלא לא היתה אלא עיר אחת¹⁵.

ואף דברי החכמים על מציאותם של סופרים ביבנה עד לחורבן הבית אין להם על מה שיסמוכו. שהללו מוכיחים ממה שאנו גורסים בתלמוד, בנוסח בקשתו של רבן יוחנן בן זכאי מאספסיינוס – “תן לי יבנה וחכמיה”¹⁶. ברם, באבות דרבי נתן, נוסחא א' (פ"ד, שכטר, עמוד יב) אנו שונין: “אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי” וכו'. הרי שאין הוא מזכיר חכמים שביבנה, שמפניהם הוא מבקש לילך לשם, אלא מדבר בתלמידיו שלו, שהוא מביאם עמו. כיוצא בדבר אנו קורין באדר"נ, נוסחה ב' (פ"ו, עמוד י): “אמר לו שואל אני ממך את יבנה ואלמוד בה תורה” וכו'¹⁷.

לפיכך נראין דברים, שבאותה מסורת בבלית נתנסח הלשון “וחכמיה” בימים האחרונים, שבהם היו “חכמי יבנה” שם דבר קבוע, וכמוֹת ששנינו בברייתא שבבבלי (קידושין, נט ב): “על־מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה כרבי עקיבא וחבריו” וכו'. והרי יש כאן העתקה מן המאוחר אל המוקדם.

ובכן נתברר לנו, שאין להסביר את הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה לא על־ידי מציאותו של בית־דין גדול לפני־כן ולא בריבוי של חכמים וסופרים באותה מדינה. הרינו מצוּוים, איפוא, לבקש גורמו של דבר בדרך אחרת.

אלא שתחילה עלינו לדון בשאלה ששאלו חכמים¹⁸, ושקשה ביותר להכריע בה: מי הוא אותו האיש שרבן יוחנן נשא ונתן עמו, אספסיינוס או טיטוס?

בירורו של דבר זה, אף־על־פי שאין בו תוצאות הרבה לעיקר הענין הנידון, על דעת ההשקפה המוצעת להלן, וכמוֹת שנראה, מכל־מקום הריהו קשור בגופו ועלול לסייע במידת־מה להארתו.

טעמם העיקרי של החוקרים הכופרים לחלוטין במסורת המדברת בכל מקום באספסיינוס, הוא שהאגדה מתארת את יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים כמעיר נצורה והרי לא הקיף את ירושלים אלא טיטוס¹⁹. ברם, השאלה מתישבת לאחר²⁰ שאנו מעיינים במלחמות ד ט א, מקום שאנו קורין על אספסיינוס, ש"הקיף את ירושלים מכל צד". ואף־על־פי שודאי לא היה כאן מצור ממש, מעֵין זה ששׂם טיטוס על העיר לאחר־כך. מכל־מקום למדנו ממלחמות ד ו ג; ד ז ג, שאף אז סגרו הקנאים את שערי ירושלים ולא נתנו ליושביה לצאת הימנה, והבריחה אל מחנה הרומאים היתה כרוכה בסכנת־נפשות²¹.

היסוד העיקרי שבציור המעשה, הנידון במסורת, יכול, איפוא, להלום את ימי האביב שנת ס"ח מנינם, שבהם כבש אספסיינוס את כל יהודה כולה ובידד את ירושלים וניתקה משאר הארץ. אלא שיסודות אחרים שבאגדה, בעל־כרחנו, אין הם הולמים אלא את ימי טיטוס בלבד.

כך העוּבדה המסופרת באבות דרבי נתן, שהיו מודיעים בחצים על רבן יוחנן ש"מאוהבי קיסר הוא", מעידה שהיו הרומאים אותה שעה על־יד השערים ממש. כיוצא בזה מעידה המסורת שבמדרש איכה, שרבן יוחנן היה במעמדו של אספסיינוס ושל שריו כשדנו בכיבוש העיר. ואף ציורי הפורענויות של הרעב בירושלים הולמים ביותר את ימי המצור של טיטוס. וכן מעשה שריפת האוצרות, שלשני מקורות הוא שגרם ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מן העיר, היה תכוף למצורו של טיטוס, כמוֹת שמוּכח ממלחמות. ה א ד²².

אלא שאף מה שהמסורת מכנה אותו האיש בשם “אספסיינוס” אינו מוכיח. לפי שלרוב המקורות, חוץ מן התלמוד, נמצא אספסיינוס ביהודה עד לסופה של המלחמה ועד לכיבוש ירושלים (אף־על־פי ששריפת המקדש מיוחסת בכל מקום לטיטוס). הרי שבמסורת הובלעו תחומי זמנים וגופי מעשים.

מיהו העוּבדה המלמדת לכאורה ביותר, שרבן יוחנן בן זכאי מסר עצמו לאספסיינוס היא, שניבא לו על מלכותו²³. ברם, כשאנו נזכרים, שאותו מעשה מספר יוסיפוס על עצמו וסופרים נכרים מעידים על נבואה שנאמרה לו מפי כהן של עבודה זרה בהר הכרמל ועל “מופתים” שונים שנראו לו לאספסיינוס²⁴, שבישרו לו את המלכות, הרי אנו באים בעל־כרחנו לידי פקפוקים במקוריותה של המסורת.

הרי שהדבר שקול. מכל־מקום דומה, שההבחנות הללו אין בהן כדי להפקיע את גופה של המסורת מחזקתה. לפי שיש לומר, שאף־על־פי שבימים אחרונים העתיקו את כל המעשה כולו לשעה שקדמה בסמוך לחורבן הבית, הרי עיקרו של המאורע – יציאתו של רבן יוחנן – נתרחש לפני־כן. וביותר נראה להטות לצד קיומה של המסורת ממה שאנו למידין מדבריו של יוסיפוס, שיהודים שמסרו עצמם לרומאים נתישבו על־ידי אספסיינוס בקיץ הנ"ל ביבנה, כמוֹת שנראה מיד.

מעתה נחזור על הראשונות. כמדומה לי, שהחכמים שקיבלו אותה שיטה על מעשיו וכוונותיו של רבן יוחנן, הגיעו לידי כך על־ידי שצימצמו ראייתם במעשה היחידי (ובאיש היחידי), שעליו מסופר במסורת התלמודית. ברם, כדי שיהא בידינו לדון כראוי בטיב המאורע עלינו לעיין תחילה באותם המעשים, הקרובים לענין הנידון, שאנו קורין עליהם במקומות שונים אצל יוסיפוס.

במלחמות ד ח א נאמר, שאספסיינוס, לאחר שהגיעה אליו השמועה על המרידה שפרצה בגליה נגד נירון, צפה את המלחמות שהיו עתידות להתחולל במלכות רומי, וגמר להתקין סדרים ביהודה. לשם כך הסיע את חילותיו באביב שנת ס"ח למנינם, ולאחר שכבש את פלך תמנה “עלה על לוד ועל יבנה, וכששתיהן נמסרו לידו הושיב בהן את התושבים ההוגנים מן הערים שנכנעו לפניו תחילה”²⁵. והנה מעשה זה לא נתפרש מה טיבו, ואין אנו יודעים אם נעשה הדבר מדעתם ולרצונם של המתישבים או שלא מדעתם.

אלא שהדעת נותנת, שהרומיים ישבו את היהודים הנכנעים הללו שלא בטובתם. תחילה, שהרי היו עריהם כבושות בידיהם של הרומאים, לאחר שהשלימו – מה טעם, איפוא, נטשו את בתיהם והלכו לישב במקומות אחרים? ובשניה, אין להניח שיוסיפוס היה עובר בשתיקה על “מעשה החסד” הרב, שעשה אספסיינוס ליהודים אילו נתכוון בכך לטובתם של אלו. הא אין עליך לומר אלא שהיתה כאן התישבות מאונס בגזירתו של אספסיינוס. כיוצא בדבר אנו קורין שם, שם, ז ו על פלקידוס, שכבש באותם הימים את אבל ואת בית רמתה ואת בית הישימות שבעבר־הירדן ושאר הערים והכפרים עד ים־המלח ו"הושיב בכל עיר את המועילים מן [היהודים] הבורחים".

אף כאן אין לומר בשום פנים, שאותו האיש²⁶ נתן את הערים לנחלה ליהודים המשלימים כתגמול על בגידתם, שאילו כן ודאי לא היה יוסיפוס נמנע מלהוֹדיענו.

טיבה של הסעה זו שהסיעו הרומאים את היהודים, שמסרו עצמם לידיהם בבריחה ממקום מולדתם, מתבאר ביותר ממקום אחר (מלחמות ד ג ב), שבו מספר יוסיפוס על אספסיינוס, שיצא לאחר כיבוש הגליל מקסרין “והלך ליבנה ולאשדוד והושיב בהן חיל מצב והסיע עמו המון רב מן האנשים שמסרו עצמן לידו בברית”. מכאן ברור שהרומאים הגלו את היהודים “בעלי בריתם” בעל־כרחם והושיבום במקומות זרים²⁷.

ברם, מה היתה תכליתו של נוהג זה?

והנה ראשונה מסתבר מעדותו של יוסיפוס על המתישבים הללו שהיו מן “ההוגנים” וה"מועילים", שאספסיינוס נתכוון שיהו אלו (שהוסעו חבורות־חבורות) משמשים תריס במקומות־ישיבתם החדשים (במקרה שנתישבו בארץ, שהרי אחרים הוסעו לישב מחוץ ליהודה) בפני התושבים, שלא יהו זוממים למרוד להבא, תחילה על־ידי עצם מציאותם, ובשניה, כנראה, על־ידי הלשנה למלכות²⁸.

ברם, נראין דברים, שהרומאים נתכוונו בכך אף לכנס את אנשי־המעלה ואנשי־המעשה שמן הבורחים במקומות מיוחדים כדי שיהיו נתונים להשגחתם של האיסטרטיוטות. ובלשון אחרת: הרומאים היו נוהגים להגלות את הבורחים והמשלימים (לומר, בעלי־ההשפעה ובעלי־היכולת שבהם) מעריהם ולכולאם במקומות מרוחקים ומיוחדים וליטול מהם את חופש התנועה מחוץ למחנה ישיבתם.

דבר זה מוּכח ביותר מן הפרשה שלהלן, המעידה עליו על טיטוס שעשה כמעשה אביו אף הוא בימים שצר על ירושלים.

שכּן אנו קורין (מלחמות ו ב ב–ג) על כהנים גדולים ובני כהנים גדולים ורבים אחרים מן המיוחסים שבעם שנמלטו מירושלים ועברו אל מחנה הרומאים, כאילו בהשפעת דבריו של יוסיפוס: “והקיסר קיבל אותם במאור פנים, והואיל וידע שלא תהא נוחה להם ישיבתם בין הנכרים, שמנהגיהם שונים [משל ישראל], לפיכך שילח אותם לגופנא ושידל אותם לישב לפי שעה באותו מקום [ואף הבטיח] שיחזיר להם את נכסיהם לכשיפנה מן המלחמה. והללו הלכו להם ברצון ובבטחון גמור לאותה עיר קטנה שניתנה להם. אולם לאחר שהאנשים לא נראו [בין הבריות] חזרו המורדים והוציאו קול, שהבורחים נשחטו על ידי הרומאים, בכוונה ברורה לעכב על ידי [הטלת] האימה את האחרים מלהמלט. ואמנם לשעה עלתה בידם מזימתם זו כבראשונה²⁹, שכּן נמנעו [אנשי ירושלים] לברוח מן היראה. אבל לאחר שפקד טיטוס להביא את האנשים מגופנא על מנת שיקיפו עם יוסף את החומה כדי שיראו לעם, ברחו רבים [שוב] אל הרומאים”.

הצעת המעשה על־ידי יוסיפוס עשויה לכאורה ללמדנו, שטיטוס התנהג עם הפליטים המיוחסים הללו בנדיבות וברחמים, ושכל מה שעשה לא עשה אלא לטובתם ולרצונם. ואמנם ברי הדבר, שלכך נתכוון המחבר, וכדרכו בכל מקום לחפות על אכזריותם של אספסיינוס וטיטוס כלפי היהודים (במיוחד – אנשי השלום) והשתדל בלשונו הלטושה (שכנראה לא היה בה בכמה מקומות אלא העתקה מן הנוסח “הדיפלומטי” של הצעת המאורעות ב"זכרונותיהם" של הקיסרים הללו) להצדיק את הרשעים³⁰.

אולם אין צורך בהתעמקות יתירה כדי לעמוד על ענינו ואמיתו של דבר. העוּבדה הברורה הנלמדת מפרשה זו היא, שטיטוס מנע את הבורחים מלילך למקום שהם רוצים ואף נישל אותם מנחלותיהם (שהיו מצויות ביהודה הכבושה בידי הרומיים) וכלא אותם בעל־כרחם בגופנא. וכשיוסיפוס אומר לשבחו של טיטוס, שהלה נתכוון בכך להצילם מן הרעה שבישיבה בין הנכרים, הרי ודאי שיש בדבר זה ממניעת תקלה מרובה. אלא שלפי דרכנו למדנו מדבריו, שהבורחים היו צפויים אותה שעה לאחד משני דברים הללו: א) להיכלא במחנה הרומיים כאסירים גמורים; ב) להישלח לערי הגויים. אלא שטיטוס התנהג “במידת הרחמים” וכלאם בעיר של יהודים. מכל־מקום ברור, ששידולו של טיטוס שיהו יושבים כולם בגופנא, ענינו נטילת החופש מן הבורחים ועיצורם, ומוּכח שאותו עיצור, שעל־ידיו נמנעו הנכלאים מ"להיראות", פירושו ניתוק גמור מן הישוב ונטילת רשות ליציאה מחוץ למקום־הסגרם. שכּן רק על־ידי זה בלבד אפשר להסביר את העוּבדה שהיהודים (שלא קנאים, המצפים להימלט אל הרומאים) האמינו, שהללו נרצחו על־ידי טיטוס.

דרכם זו של הרומאים, שהילך בה אספסיינוס, וטיטוס אחריו, לכלוא את המשלימים והבורחים ולכנסם במקומות מיוחדים, מתפרשת תחילה על־ידי שחששו שלא יחזרו לסורם בשעת־כושר ויצטרפו עם הלוחמים. שכּן נראין דברים, שבהמשך המלחמה נתחברו רבים מן המתונים שבעם וממבקשי השלום עם המורדים, אם מפני אכזריותם של הרומיים כלפי היהודים (כולם), כמוֹת שנראה להלן, ואם מפני שנתמוטטה ידם לשעה. והרי לאחר מפלתו של צסטיוס גלוס נעשו רובם של המתנגדים למרידה שותפים גמורים לקנאים³¹. כיוצא בדבר, לאחר שפרצו המלחמות בין המצביאים הרומיים עם מות נירון, ואספסיינוס משך ידיו מלהילחם ביהודה, נראין דברים, שגברה ידם של הלוחמים מישראל על־ידי הצטרפותם של רבים, שפרשו תחילה מן הציבור³². חששנות זו, המוצאת ביטוי אף במה שהרומיים תבעו (וקבלו) מבני ציפורי שהשלימו עמהם בראשונה ועמדו בהבטחתם כל ימי המלחמה כולה מראשה ועד סופה (ואף סייעו להם בידים), בני־תערובת שנשתלחו לעיר של נכרים – לדאר³³, מתבארת דיה על־ידי מה שלמרות הידיעות המרובות שהיו מגיעות להם לשרי רומי מן הבורחים ומן המרגלים שבין הלוחמים, לא יכלו אלו לידע בבירור טיבם של הנופלים אליהם. ולפיכך נהגו עמהם זהירות יתירה וקשה. אלא שאף עובדות מסוימות, שבהן הראו עצמם יהודים נמלטים אל הרומיים וכשביקשו לקבלם עמדו והרגו בהם, כגון מעשה קסטור ועשרה חבריו (מלחמות ה ז ב) ומעשה הנער היהודי המסופר שם ו ו ב וערמת הקנאים המצוירת שם ה ג ג, עשויות היו לסייע לכך. וביותר מתפרש הדבר על־ידי מה שאנו קורין אצל דיו קסיוס³⁴, המעיד שבורחים יהודים היו תוקפים לפרקים רומאים יחידים וממיתים אותם (מאחורי המערכה). ויש שהיו מקלקלים את המעיינות ומונעים על־ידי כך מים מן הצבא הרומאי, ולפיכך גמר טיטוס שלא לחזור ולקבל בורחים מירושלים. אמנם ודאי אין לומר לחלוטין, שיש בהם בדברים הללו אמת גמורה, שייתכן שלא יצאו מעיקרם אלא מבין שרי רומי כדי להצדיק על־ידיהם התנהגותם האכזרית כלפי היהודים. מכל־מקום אין בידינו לכפור בעדות זו, הואיל ומה שידוע לנו מגבורתם ומתחבולותיהם של אנשי ירושלים ובני ערים אחרות, אינו נותן ידים להכפירה.

אלא שדרכם זו של הרומאים אינה מתפרשת דיה על־ידי הזהירות בלבד. כליאתם (ואסירתם) של הבורחים מתבארת בהרבה (ובעיקר) מתוך הבחנת יחסם הכולל של הרומיים כלפי הבורחים ומבקשי השלום בזמן המלחמה הגדולה.

במקומות הרבה מבקש יוסיפוס ללמדנו, שאספסיינוס וטיטוס לא מתחו את קו־הדין אלא כנגד הלוחמים בלבד, ברם, עם אלה שלא נשתתפו במלחמה או שנכנעו להם ב"ברית" או שברחו אליהם ביקשו להתנהג במידת הרחמים ובעין יפה³⁵.

לאמיתם של דברים, לא זו בלבד שכל הימים, מראשית המלחמה ועד לכיבוש ירושלים, נהגו הרומיים (ומסייעיהם הסורים והיוָנים) באכזריות שאין לשער כלפי אנשי המלחמה מישראל, אלא אף זו שפעמים הרבה הכריעו לטבח מאות ואלפים מאנשי השלום שמעולם לא עמדו להילחם עמהם והרגו את הלוחמים שנכנעו לפניהם ושהבטיחו להם את בריתם. כיוצא בזה נהגו עם הבורחים, שהיו ממיתים בהם חבורות־חבורות, ואין צריך לומר יחידים, או מכרום לעבדים³⁶. עוּבדוֹת אלו, אף־על־פי שיוסיפוס משתדל לחפות עליהן ככל שידו מגעת מכל־מקום הן בולטות ומוכחות, אין כוחן מתמעט על־ידי מה שלפרקים היו הרומאים נוהגין להחיות את הבורחים או אף להוציאם לחירות³⁷. שכּן נראין דברים, שלא עשו כן אלא בשעה שיכלו לצפות לטובת הנאה לעצמם על־ידי “נדיבותם” זו³⁸.

בולט כאן ביותר המאורע שאירע בטריכי עם כיבוש העיר. עיר זו, לעדותו של יוסיפוס, לא רצתה במלחמה, וביקשה למסור עצמה לרומיים. אלא שהפליטים מן הלוחמים בגליל (ומן “עשר הערים”) שנתכנסו בה כפו עליה את המלחמה. וההתעצמות שבין בני העיר לבין הזרים סייעה לכיבושה הקל. ולאחר שנכנסו לתוכה החיילות – “והרג רב היה בעיר. שכן הפליטים שלא הקדימו להמלט נרצחו כשהם עומדים במערכה והתושבים – בלא להלחם. לפי שמתקוַת הברית ומההכרה שלא רצו מעולם להלחם נמנעו מן ההשתתפות בקרב” (מלחמות ג י ה).

והנה בקשת השלום של אזרחי העיר היתה ידועה יפה לרומיים, וכמוֹת שאנו למידין מן הסעיף שלמעלה שם. ולא עוד אלא שנראין דברים, שהללו הקדימו ופתחו במשא־ומתן עם הרומאים לפני־כן, וכמוֹת שעשו אנשי טבריה בסמוך לאלו הימים³⁹, שבלא כך אין להסביר את אמונתם ובטחונם שלא יפגעו בהם הכובשים. אלא שהרומיים לא רצו להבחין בין לוחמים ועושי שלום והפרו את הבטחתם, וכדרך שנהגו כיוצא בזה אף במקרים אחרים.

מעשה תרמית מחריד, למעלה מזה שבמגדל נוניא, נעשה להם ליהודים שמסרו עצמם לרומיים בהר־תבור.

שכן אנו קורין (מלחמות ד א ח) על פלקידוס, שנשלח לשם עם פרשיו על־ידי אספסיינוס: “ולא מצא את ידיו לעלות [ולפיכך] שידל את ההמון על ידי תקוַת הברית וקריאה לשלום. אולם [אף] הם ירדו במזימת גומלין. שכן נשא ונתן עמהם פלקידוס בלשון רכה, כשהוא משתדל למושכם לעמק. והללו ירדו כאילו נתפתו [על־ידיו] על מנת לתוקפו לתומו. אבל תחבולתו של פלקידוס ניצחה. שכּן לאחר שהיהודים פתחו במלחמה, עשה עצמו בורח ומשך אותם לעמק מרחק רב והפך את פרשיו כנגדם והרג את רוּבּם”.

סיפור־המעשה הזה כצורתו, נראה שהוא מזויף מתוכו. שרחוק הדבר לאומרו, שאותה שעה, שפלקידוס זמם לרצוח את היהודים במרמה על־ידי הבטחת שלומם, נתכוונו אלו אף הם לרמות את מרמיהם. ואף קשה להניח, שבאותם הימים, כשהגליל כולו כבר היה בידיהם של הרומיים, פרט לתבור ולגוש־חלב, שהשלימה אף היא עם הרומאים לאחר ימים מועטים, יעיזו הנצורים (שלא היו, כנראה, תקיפים ביותר ומוכנים לקרב) להתגרות עם האויבים בעמק, מקום שכמעט אי־אפשר לעמוד בפני הרוכבים שבידם כל היתרונות הטוֹפּוֹגרפיים להסתערות ולתנופה⁴⁰.

לפיכך מסתבר, שיוסיפוס משקר כאן בזדון (לומר, שהוא כותב דברי־כזב ביודעים, שעיקר הדברים, נראה, היה כלול ב"זכרונות" אספסיינוס ונכתב על יסוד הדין־וחשבון שהמציא לידו איש המעשה – פלקידוס).

ולאמיתו של דבר יש לומר, שהיהודים ירדו לתומם ממצודתם על־מנת להיענוֹת להצעת השלום של הרומיים. והללו חיללו את שבועתם ומשכו אותם בזדון והרחיקום ממקום מקלטם כדי שלא יוכלו להימלט כשידביקו אותם הפרשים והרגו בהם בלא שפשטו את ידם לקרב⁴¹.

זיוף כיוצא בזה לתכלית של לימוד זכות על מעשי נבלה⁴² שעשו הרומיים כלפי יהודים בורחים, תמימי־לב, אנו מוצאים אף בפרשה שלהלן.

במלחמות ה יא א–ב אנו קורין על טיטוס, ש"שלח פלוגת רוכבים ופקד עליהם לארוב בגיאיות [על־יד ירושלים] על היוצאים ללקוט להם אוכל והיו [בתוכם] גם אחדים מאנשי המלחמה, שלא נסתפקו במה שחמסו [מאנשי העיר]. אולם רובם [היו] עניים מן העם, שמיראה לבני ביתם נמנעו מלעבור לרומאים. שכן לא האמינו [שיוכלו] להתעלם מעיני המורדים כשימלטו עם הנשים והילדים, ואף לא יכלו [להסכים] להשאירם, שלא ירצחו בידי הליסטים… וכשנתפסו [על־ידי הרומאים] הגנו על עצמם מאונס, ולאחר שנלחמו שוב נתברר להם שעברה השעה לבקש רחמים. והם הולקו ונתייסרו בכל מיני יסורי מות ולבסוף נצלבו כנגד החומה. אמנם טיטוס נתמלא רחמים למראה סבלם, שכן חמש מאות, ופעמים למעלה מזה, נתפשו יום יום. אבל הוא ראה סכנה בשילוחם של [אנשים] תפוסים בזרוע ואף [דימה] שההשגחה על [אנשים] רבים כאלו לא תהא אלא פיקוח [שלהם] על שומריהם. אולם ביותר לא מנע [את הריגתם] מתקוה שהמראה יגרום [לאנשי ירושלים] להכנעה, הואיל [ועל־ידי זה הראה להם] שאף הם עתידים לסבול כמותם [של הנצלבים] אם לא ימסרו את עצמם".

והנה המחבר מפרש את מעשי הרצח של הרומאים בשלוש דרכים. תחילה, מפני שהיהודים עמדו על נפשם, והרי מן הדין שיתנהגו עמהם כעם לוחמים, ובשניה לפי שאי־אפשר להושיב במשמר המון רב כל־כך. ולבסוף, מפני שטיטוס ביקש להראות להם לאנשי ירושלים על־ידי “מופתים חותכים” מה צפוי להם מידו הקשה.

ברם, ברי הוא, שהטעם הראשון אינו אלא עלילה שבזדון (כשם שהשני תפל). שהרי יוסיפוס עצמו מעיד על היוצאים מן החומה, שכל־עצמם לא ביקשו אלא לנפול אל הרומאים. ובכן מה ראו להרוג בהם כשעמדו להיתפש בידם⁴³? ועוד שרובם (וכנראה, אף כולם⁴⁴) היו שלא מאנשי המלחמה, אלא עניים מדוקדקים – הא כיצד, איפוא, יכלו להילחם עם האויבים במערכותיהם כשהם נטולים כלי־זין?

ואף אם נאמר שהראשונים עשו כן מתוך מבוכה (וכן הרומאים שרצחום), הרי לא ייתכן שיחזור הדבר ויישנה, מעשים בכל יום, אצל מאות ואלפים.

הא אין עלינו לומר אלא שהאנשים העלובים הללו, שלא עמדו מעולם בקשרי המלחמה, יצאו מן העיר להחיות את נפשם ולא היה איכפת להם כל־עיקר אם יישבו על־ידי הרומיים, ואף נראה שמעיקרם לא עזבו את העיר אלא על־מנת למסור עצמם בידיהם⁴⁵. ולפי שדלים היו (שלא “מועילים”), לפיכך נהג עמהם “כשורת הדין” והמיתם בכל מיני מיתות משונות.

דבר זה מוּכח, אם עדיין אנו צריכים ראָיה, ממה שיוסיפוס מספר להלן על הקנאים “שהביאו את קרוביהם של הבורחים ואת שאר האזרחים שבקשו להשלים עם הרומאים להראותם את יסוריהם של הראשונים ואמרו להם שהנצלבים לא היו שבויי מלחמה אלא מבקשי מפלט”, ועל־ידי כך נמנעו רבים שעמדו לעבור אל הרומאים מלעשות את מה שביקשו תחילה.

ברור, שכדברי הקנאים כך היה המעשה. שהרי קרוביהם של המומתים ודאי הכירו מה היה בלבם ובידם של היוצאים, ואם הם קיבלו את דבריהם של הלוחמים ומנעו עצמם מלהימלט מאימת המות על־ידי יציאה מן העיר, הרי שידעו יפה שקודמיהם לא היו “שבויי מלחמה”⁴⁶.

והנה התנהגותם של הרומאים עם הבורחים והנכנעים בדרך שהוצעה למעלה, דיה לקרבנו אל האמת בענין שאנו דנים בו, לומר, מה היתה מידתם של הרומיים בנוהגם עם רבן יוחנן וסיעתו שהיו בורחים אף הם. ברם, לשם הערכה יתירה של המאורע יש לעמוד על כך, שהתנהגותם כלפי הבורחים אינה אלא אחת מן הדרכים המביאות לידי ביטוי את שיטתם הכללית ואף את מגמתם האחרונה במלחמה, מתחילתה ועד סופה.

שכּן דומה לה דרכם שלהם לרצוח את אנשי הערים והכפרים שלא ביקשו להילחם עם הרומאים כל־עיקר, ולהרוג את בני הישובים השלמים שהיו בהם מורדים ונסתלקו בלא תגרה⁴⁷. ואין צריך לומר, שהרגו בלא רחמים את כל הנמצאים במקומות שנכבשו על־ידיהם במלחמה, אנשים ונשים וטף⁴⁸. בדרך זו הילכו צסטיוס גלוס ואספסיינוס וטיטוס (ועושי דברם) בלא הפרש.

העובדות הללו באות ללמדנו, שהרומאים לא ראו את מלחמתם ביהודה כמכוּונת כלפי תנועה מסוימת של מורדים בתוכה של האומה, כשרובּה מתנגד לה, על־מנת “לבער את הרע מקרבה” ולהחזיר את המצב ליושנו, וכמוֹת שהדבר נתחייב אילו היינו למידין על כך מהצעת הדברים של יוסיפוס ב"מלחמותיו".

נראין דברים, שמעיקרה של המרידה עשו הרומאים מלחמה עִם עַם היהודים שבארץ־ישראל⁴⁹, שתכליתה היתה: נטילת האוטונומיה המדינית מישראל וביטול שלטונה של הסנהדרין⁵⁰ וביותר – דלדולה הפיסי והרוחני של האומה, בדרך שלא יהיו עוד היהודים שבארץ כשרים להתקומם כנגדם ולאיים על שלטונם⁵¹. לפיכך לא הבחינו ברוב המקרים בין קיצונים ומתונים, בין לוחמים ורודפי שלום, בין שבויי חרב ובורחים (שאף אם היו לפרקים מחיים את הפליטים והמשלימים, הרי נישלו אותם מעל אחוזותיהם והגלום ושיעבדו בהם). ולפיכך לא נענו במתכוון פעמים רבות לקריאתם של אנשי השלום להקדים ולבוא לעזרתם במקומות שנתעצמו עם הקנאים⁵². שכּן עיקר מבוקשם במלחמה היה דיכויו וכליונו של העם, ולא הכנעתם של מחוללי המרד.

אותה מגמה של הרומיים במלחמה זו מוצאת ביטוי בולט ובהיר באותו מאמר, המשמש מעין סיסמה, שנאמר לו לאספסיינוס מפי שריו־יועציו (ונתקבל על־ידיו), כשנמלכו בדעתם וגמרו “לכרות ברית” עם המון היהודים שנשארו בטריכי עם כיבושה של העיר על־מנת להוציאם משם ולשוחטם לתומם באיצטדין של טבריה – “שום דבר אינו בכלל עולה [כשהוא נעשה] כנגד היהודים”⁵³. ואף היא שגרמה להם לשכניהם של ישראל, הסורים והיוָנים, שידם היתה בתחילתה, באמצעותה ובסופה של הפורענות ושאין צריך לומר, שנתכוונו להכרית כל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהיתה ידם מגעת, שיהא חלקם במלחמה רב ביותר⁵⁴.

ביטוי אחר, מיוחד במינו, למגמה זו יש לראות באותן גזירות־השמד הדתיות (שיוסיפוס מעלימן בשתיקה בפרשיות של המלחמה ומגלה אותן במקום אחר), שניתכו על היהודים באותם ימים של פורענות, ושכמוֹתן עשו הרומאים אף לאחר החורבן, תיכף לגמר המלחמה⁵⁵.

ונראין דברים, שדרכים הללו של הרומאים ואותה מטרה שנתכוונו לה הן־הן שגרמו לכך שיסתפחו אל מערכות המורדים אנשים רבים מן הנכבדים והמיוחסים, מן הכהנים ומן העם, ואף מבית הורדוס⁵⁶, שכל־עצמם לא ביקשו להתנגד בזרוע לשלטונה של רומי כשלעצמו ונסתפקו בעצמאות המוגבלת שעד לפרוץ המלחמה. שכן לאחר שראו שהרומיים מבקשים לעקור את שארית חירותה של האומה ולכלות אותה עצמה בגופה, וביותר – על־ידי השכנים הרעים שהשליחו בהם, עמדו ונתחברו אל המתקוממים וגמרו לעמוד על נפשו וגופו של העם⁵⁷.

לאור העוּבדוֹת שנתחוורו למעלה, תחילה, שמדרך הרומאים היה להגלות את הבורחים ולישבם במקומות־עיצור, אם בארץ ואם ב"כרכי־הים", ובשניה, שהרומאים נתכוונו לדכא את האומה כולה בכל הדרכים, יש לנו לומר, שרבן יוחנן בן זכאי וחבורתו הלכו ליבנה לא מפני שהם ביקשו להם מקום זה, אלא מפני שנשתלחו לשם שלא בטובתם, כרבים אחרים מן הבורחים, אנשי"השם, לפי שיבנה שימשה אחד ממקומות הגולה, שנכלאים בהם המשלימים מן העם⁵⁸. וכל־עיקר בקשתו של רבן יוחנן מאספסיינוס שיתן לו “ללמוד תורה [ביבנה] ולעשות ציצית ולעשות בה שאר כל המצוות” אין ענינה אלא שלא יחמירו שוביהם בתנאי העיצור, כדרך שנהגו, כנראה, עם אחרים, ושיתנו להם חופש־פעולה מסוים, שלא כאסירים גמורים. שכן לא יכול רבן יוחנן לצפות ולקבל אותה שעה שום טובת־הנאה בעלת ערך ציבורי, וכל מה שהיה יכול לקבל מידם של הרומאים אינו אלא הצלת נפשות בלבד, שלו ושל תלמידיו ושל אוהביו וקרוביו, ממש כמידת החסידות, שהראה טיטוס ליוסיפוס עם חורבן ירושלים⁵⁹. ואמנם המסורת שבמדרש איכה אין היא יודעת כלל על “מתנתו” של אספסיינוס לרבן יוחנן את יבנה ורשיונו לתלמוד תורה וכו'. וכנגד זה היא מעידה, שנתן לו הלה להציל ממות את קרוביו וידידיו.

ברם, לפי שלאחר החורבן, כשנסתיימה המלחמה וידם הקשה של האב ובנו רפתה קמעה־קמעה מעל ישראל, והאומה התחילה להתרפא ממכותיה בהמשך הימים וכוח־חייה התנער ונתחדש, נעשתה יבנה, ששימשה מקום קיבוץ של חכמים, מתחילה מאונס בגזירת הרומאים, ולבסוף מרצון – על־ידי חכמי־תורה שהוסיפו ונתלקטו בבית־מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, מרכז לאומה, בממועט על־ידי רבן יוחנן, ובמרובה – על־ידי רבן גמליאל, עמדו האחרונים ונעצו שורש המעשים בימים שקדמו לחורבן, ו"סוף מעשה" שגדל בראשיתו שלא מדעת העושים, נשתקע “במחשבה תחילה”.

 

נספח: המקורות למעשה רבן יוחנן בן זכאי    🔗

המסורת התלמודית על מעשה רבן יוחנן בן זכאי ואספסיינוס מצויה (בשלמותה) בחמישה ספרים, ואלו הם: א) אבות דרבי נתן, נוסח א', פרק ד (שכטר, עמודים 22–24); ב) אבות דר"נ, נוסח ב' (שכטר, פרק ו, עמוד 19); ג) מדרש איכה (פרשה א לא); ד) תלמוד בבלי (גטין נו א–ב); ה) מדרש משלי, פט"ו (בובר, 79–80). ברם, נראין דברים, שהאגדה שבמדרש משלי נעתקה כמוֹת שהיא מאבות דר"נ, נו"ב⁶⁰. לפיכך, כשאנו באים לעיין בחילוקים שבין המסורות המשתנות שבפרשה זו, אין לנו לדבר אלא בארבעה מקורות בלבד.

המקורות הללו, אף־על־פי שעיקר ענינם מעשה רבן יוחנן בן זכאי, מכל־מקום יש והם כוללים אף יסודות מסוימים, שמתחילתם, כנראה, לא נאמרו בבית־המדרש בזיקה למעשה הנ"ל, כגון כיבוש ירושלים, שבמדרש הרי הוא מצטרף לאותו מעשה כחטיבה אחת, ומשתיקתם של שאר המקורות יש לכאורה ללמד שהיה ענין זה מעיקרו מעשה בפני עצמו. כיוצא בדבר שריפת האוצרות, שבאבות דרבי נתן הריהי קובעת פרק בפני עצמו, בלא התקשרות עם המסורת שעל מעשה רבן יוחנן, ובשאר המקורות היא מתחברת חיבור גמור עם יציאתו של הלה⁶¹.

מכל־מקום ראוי הדבר שנערוך כל המעשים הללו כולם, שמתוכם אנו למידין מה היתה דעת חכמים על הגורמים שהביאו לידי בקשת הכנעתם של החכמים הראשונים ולידי יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו מן העיר ועל התפקיד שעשה במחנה הרומאים.

שכּן מבדיקתם של המקורות אנו עומדים לא רק על החילופים הרבים שבמסורות המשתנות, אלא אף על הרקע ההיסטורי שמאחורי המעשים, שהמסורות הללו ציירו אותו בגוונים שונים ועם השינויים – שמרו על האמת שברוח ושביסוד⁶².

א) אבות דרבי נתן נוסח א'

וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית־המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם⁶³ אמרו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום⁶⁴ כך נצא לפניך ונהרגך כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגנו היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלם וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא וכיון שאמר להם רבן יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לרבי אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו רבי אליעזר אחז בראשו רבי יהושע אחז ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלם אמרו להם השוערים מי הוא זה אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו והוציאוהו והיו מוליכין אותו (עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס פתחו הארון ועמד לפניו אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי שאל מה אתן לך אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות אמר לו לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה אמר לו רצונך שאומר לפניך דבר אחד אמר לו אמור אמר לו הרי את עומד במלכות [א"ל] מנין אתה יודע א"ל כך מסור לנו שאין בית־המקדש נמסר ביד הדיוט אלא ביד מלך שנאמר ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול אמרו לא היה יום אחד שנים ושלשה ימים עד שבא אלין דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות הביאו לו קשת של זירים ותיפ"א⁶⁵ כנגד החומה של ירושלם הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה עד שפרץ בה פירצה הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים והיה משליך אותן כלפי אברים שעל־גבי מזבח באותה שעה נלכדה ירושלם.

שם, פרק ו' [עמודים 32–33]

ולמה נקרא שמו כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שבע וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלם ביקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש אמר להם כלבא שבוע מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את כל הטוב ההוא באש המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלם מיד צוה גדשו ובררו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלם היו מביאים המגלים וגוררים אותם במגרים וטוחים אותם בטיט ועוד עשו אנשי ירושלם שולקין את התבן ואוכלין וכל אחד ואחד מישראל שרוי כנגד חומותיה של ירושלם אמר מי יתן לי חמש תמרים ארד ואטול חמשה ראשים נתנו לו חמש תמרים ירד ונטל חמשה ראשים מאנשי אספסיינוס הציץ אספסיינוס בצואתן וראה שאין בהן מין דגן ואמר לחיילות שלו ומה אלו שאין אוכלין אלא תבן כך הורגין בהן אילו היו אוכלין כל מה שאתם אוכלין ושותין על אחת כמה וכמה שהיו הורגין אתכם.

ב) אבות דרבי נתן נוסח ב'

וכשבא אספסיאנוס והקיף את ירושלם שרה כנגד חומת ירושלם אמר לאנשי ירושלם שברו ממנו קשת אחת וחץ אחד ואלך מעליכם בשלום אמר להם פעם ראשונה ופעם שניה ולא קבלו אמר להם רבן יוחנן בן זכאי גורמים אתם לעיר הזאת שתחרב ולבית הזה שישרף אמרו לו כשם שיצאנו על השרים הראשונים והרגנום כך נצא אל (אלו ונהרגם) [זה ונהרגנו] כל דבר ודבר שהיה רבן יוחנן בן זכאי אומר להם היו כותבים אותם בשטרים וקושרים אותן בחצים וזורקים אותם חוץ לחומה (ואמר) [ואומרים] רבן יוחנן בן זכאי אוהבו של מלך כיון שראה רבן יוחנן בן זכאי שלא רצו לשמוע לו אמר לתלמידיו חברים עמדו והוציאוני מכאן נתנו אותו בארון של עץ נטל ר' אליעזר בראשו ור' יהושע (ור' יהודה) ברגליו היו משמשין והולכין עד שהגיעו לפתח של מדינה כיון שהגיעו לפתח של מדינה אמרו להם עמדו ופתחו לנו כדי שנצא ונקברנו אמרו [להם השוערים] לא נפתח עד שנדקרנו בחרב בתחלה אמרו להם גורמים אתם שתוציאו שם רע למדינתכם למחר יהו אומר אף לרבן יוחנן דקרו ובסוף עמדו ופתחו להם כיון שיצא רבן יוחנן בן זכאי חוץ מפתחה של ירושלם הלך ושאל בשלומו של (מלך) אספסיאנוס כדרך (שואלין) ששואלין בשלומה של מלכות [א"ל אי רידומני אימפרטוריון⁶⁶ א"ל את הוא בן זכאי א"ל הן] א"ל הגיתני א"ל אל תירא כתוב בידינו שאין הבית הזה חרב אלא ביד מלך שנאמר והלבנון באדיר יפול מסרו לשני פקידים לאחר ג' ימים באו לו איגרות מרומי א"ל מת (מרון רומי המלך) מלך [נירון] והמליכוך בני רומי שלח וקרא לרבן יוחנן א"ל שאל לך שאלה א"ל שואל אני ממך את יבנה ואלמוד בה תורה ואעשה בה ציצית ואעשה בה שאר כל המצות א"ל הרי היא נתונה לך במתנה.

שם, פרק ז'

וכשבא אספסיאנוס והקיף את ירושלם שרה כנגד מזרחה של ירושלם עמדו כל הסיקרין ושרפו את כל האוצרות שהיו בירושלם חשבו שלא להשאיר מחיה והיו אנשי ירושלם שולקין תבן ושותין את מימיו ויוצאים ועושין מלחמה עמהם והורגים בהם כיון שראה אספסיאנוס צואתן של אנשי ירושלם שלא היה בהן מין דגן קרא לכל חיילותיו ואמר להן בואו וראו בני אדם רעבים וצמאים יוצאים ועושים מלחמה עמכם והורגים בכם אילו היו אוכלים ושותים על אחת כמה וכמה הביאו לו (נצרים) [נסרים] של עץ עשאן כמסובך וכמין קלעים עשאן שתי פגושות היו מזרקין בהן לחומה עד שנפרצה [עשה] קשת של זיר נתן בתוכה ראש חזיר היו מפקעין כמכליב ויורדים עד שעלה על (הביברים) [האיברים] שעל גבי המזבח וטמאתו חרבו את כל ירושלם עד שהגיעו להיכל כיון שהגיעו להיכל אמרו זה לזה מי יכנס להיכל תחלה⁶⁷ ושם היה אדם רשע טיטוס בן אשתו של אספסיאנוס (עז פנים) [העז פניו] ונכנס לקיים עליו העז איש רשע בפניו ולא עוד אלא שנטל את הסייף וגדר את הפרוכת וכו'⁶⁸.

ג) איכה רבתי

שלש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלם והיו עמו ארבעה דוכסין דוכס דערביא דוכוס דאפריקא⁶⁹ דוכס דאלכסנדריא דוכס דפלסטיני דוכוס דערביא תרין אמורין חד אמר קילוס שמיה וחד אמר פנגר שמו והוון בירושלם ארבעה בוליטין בן ציצית ובן גוריון ובן נקדימון ובן כלבא שבוע וכל אחד ואחד יכול לספק מזונות של מדינה י' שנים והיה שם בן בטיח בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה ממונה על האוצרות ואוקיד כל אוצרייא שמע רבן יוחנן בן זכאי אמר ווי אזלין אמרין לבן בטיה אמר חביבך ווי שלח ואתייה אמר לו למה אמרת ווי אמר לו לא אמרתי ווי אלא ווה אמרי אמר לו ווה אמרת ולמה אמרת ווה אמר ליה דאוקדת כל אוצרייא ואמרתי דכל זמן דאוצרייא קיימין לא יהיבין גשמיהון למיעבד קרבא בין ווי לוה נמלט רבן יוחנן בן זכאי וקרא עליו ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה לאחר ג' ימים יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בשוק וראה אותם ששולקין תבן ושותין מימיו אמר בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולין לעמוד בחיילותיו של אספסיאנוס אמר כל סמא דמילתא ניפוק לי מהכא שלח ואמר לבן בטיח אפקוני מהכא אמר ליה עבדינן בינינן דלא יפוק בר נש מהכא אלא דמית אמר אפקוני בדמות דמית טען רבי אליעזר ברישיה ורבי יהושע ברגליה ובן בטיח מהלך קומוי מן דמטון בעין מידקריניה אמר להו בן בטיח כך אתם רוצים שיהיו אומרין מת רבן ודקרוהו כיון דאמר להו כך שבקוניה מן דנפקין מן פילי טעגוניה ויהבוניה בחד בית עלם וחזרו למדינה נפק רבן יוחנן בן זכאי לטייל בחילותיו של אספסיאנוס אמר לון אן הוא מלכא אזלון ואמרו לאספסיאנוס חד יהודי בעי למישאל בשלמך אמר להון ייתי מן דאתא אמר ליה וביבי מארי אפלטור אמר ליה שאילא דמלך שאילת בי ואנא לית אנא מלך וכדו שמע מלכא וקטיל לההוא גברא אמר ליה אם לית את מלך סוף את מליך דלית הדין ביתא חריבא אלא על ידי מלך שנאמר והלבנון באדיר יפול נסבוניה ויהבוניה לגו מן שבעה קנקלין והוון שאילין ליה כמה שעין בליליא ואמר להון כמה שעין ביממא ואמר להון מנן הוה ידע רבן יוחנן בן זכאי מפשוטיה לבתר תלתא יומין אזל אספסיאנוס מסחי בהדא גפנא⁷⁰ מן דסחא ולבש חד מסן דידיה אתת בשור' ובשרת מית נירון ואמליכוניה בני רומי בעי למילבש חד מסן חורן ולא עליל שלח ואתיוה לרבן יוחנן בן זכאי וא"ל לית את אמר לי כל אילין יומיא הוינא לביש תרין מסאני והוון עללין בי וכדו חד עליל וחד לא עליל אמר ליה בשורתא טבתא איתבשרת דכתיב ושמועה טובה תדשן עצם אמר ליה מה נעביד דאיעיל אמר ליה מי אית לך ברנש דסנאית ליה או דחב לך יעברוניה קמך ובשרך שחי דכתיב ורוח נכאה תיבש גרם התחילו מושלין לפניו משלות הבית שקינן נחש בתוכו כיצד עושין לו אמר להם מביאין חובר וחוברין את הנחש ומניחין את החבית אמר פנגר הורגין את הנחש ושוברין את החבית מגדל שקינן בו נחש כיצד עושין אמר להם מביאים חובר וחוברין את הנחש ומניחין את המגדל אמר פנגר הורגין את הנחש ושורפין את המגדל אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לפנגר כל מגירייא דעבדין בישא למגיריהון עבדין עד דלית את מליף סניגוריא את מליף עלן קטיגוריא אמר ליה לטיבותכון אנא בעי דכל זמן דהדין ביתא קאים מלכוותא מתגרין בכון אין איחרוב הדין ביתא לית מלכוותא מתגרין בכון אמר לו רבי יוחנן הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות אמר ליה אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי שאל לי שאלה ואנא עביד אמר ליה אני בעי דתרפי הדא מדינתא ותיזיל לך אמר ליה כלום אמליכוני בני רומי דנרפי להדא מדינתא שאל לי שאילתא ואני עביד אמר ליה בעי אנא דתרפי לפילי מערבא דהיא אזלא ללוד דכל בר דנפיק עד ארבעה⁷¹ שעין יהא לשיזבא מן דכבש' אמר ליה אי אית לך דרחים לך או בר נש דאתקריב לי' שלח ואייתיה עד דלא יעלון אוכלוסי שלח לר' אליעזר ולרבי הושע לאפוקי לרבי צדוק אזלין ואשכחוניה בבבא דמדינתא מן דאתא קם מן קומוי רבן יוחנן אמר ליה אספסיאנוס מן קדם הדין סבא צורתא את קאים אמר לו חייך אי הוה חד דכוותיה והוון עמך אוכלוסין בכיפלא לא הוית יכול כביש אמר ליה מה חייליה אמר ליה דאכיל חד גמזוז ופשיט עלוהי מאה פרקין אמר ליה ולמה חשיך כך אמר ליה מן חיליהון דצומייא ותעניתא שלח ואייתי אסוותא והוון מוכלין ליה ציבחד ציבחד… מן דכבשה פליג ארבע טכסייא לארבעה דוכסייא וסליק פילא מערבאה לפנגר וגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם למה ששכינה במערב אינון אחרובו דידהון הוא לא אחריב דידיה שלח ואתייה אמר לו למה לא אחרבת דידך אמר ליה חייך לשבחא דמלכותא עבדית דאילו חרבתיה לא הות ידעת ברייה מה חרבת וכדו יחזיין בריאתא אמרין חזו חייליה דאספסיאנוס מה אחרב אמר לו דייך דטבאות אמרת אלא מן בגין דעברת על קלוונין דידי יסק ההוא גברא לרישיה דאיגרא ויטרוף גרמיה אי חיי חיי ואי מית ימות סליק וטרף גרמיה ומית ופגעה בו קללה של רבן יוחנן בן זכאי.

תרגום:… שני אמוראים, אחד אמר: קילוס שמו ואחד אמר פנגר שמו: והיו בירושלים… והעלה באש את כל האוצרות שמע רבן יוחנן בן זכאי ואמר: ווי. הלכו ואמרו לבן בטיח: דודך אמר ווי. שלח והביאו ואמר לו: למה אמרת ווי… ששרפת כל האוצרות ואמרתי כל זמן שהאוצרות קיימים לא יתנו גופם לקרב… כל־עיקרו של דבר שאצא מכאן שלם ואמר לבן בטיח: הוציאני מכאן. אמר לו: עשינו בינינו שלא יצא מכאן בן־אדם אלא מת. אמר: הוציאוני בדמות של מת. טען רבי אליעזר בראשו ורבי יהושע ברגליו ובן בטיח מהלך לפניו משהגיעו ביקשו לדקרו… הניחוהו. משיצאו מן השער הטעינוהו ונתנוהו בבית־קברות אחד וחזרו למדינה יצא רבן יוחנן זכאי לטייל בחיילותיו של אספסיינוס, אמר להם: היכן הוא המלך הלכו ואמרו לאספסיינוס: יהודי אחד מבקש לשאול בשלומך, אמר להם: יבוא, משבא אמרVive domine Imperator. אמר לו: שאלת מלך שאלת בי ואני אין אני מלך וכשישמע המלך והרגהו לאותו אדם. אמר לו: אם אין אתה מלך סוף אתה מולך שאין אותו בית חרב אלא על־ידי מלך… נטלוהו ונתנוהו לפנים מן שבעה תאים ושאלוהו: כמה שעות? בלילה, ואמר להם כמה שעות? ביום ואמר להם. מנַיִן היה יודע רבן יוחנן בן זכאי? מלימודו. לאחר שלושה ימים הלך אספסיינוס להתרחץ בגופנא משהתרחץ ונעל נעל אחת שלו באה בשורה ובישרה: מת נירון והמליכוהו בני רומי. ביקש לנעול נעלו השניה ולא נכנס שלח והביאו לרבן יוחנן בן זכאי ואמר לו: אינך אומר לי, כל אותם הימים הייתי נועל שתי נעלי והיו נכנסות בי ועכשיו אחת נכנסת ואחת אינה נכנסת. אמר לו בשוֹרה טובה נתבשרת… אמר לו: מה נעשה שתיכנס? אמר לו: שמא יש לך בן־אדם שאתה שונאו או שחטא לך יעבור לפניך ובשרך יכחש… כל השכנים עושים רעה לשכניהם עד שאינך מלמד סניגוריה אתה מלמד קטיגוריה עליהם. אמר להם לטובתכם אני מבקש שכל זמן שהבית קיים המלכויות מתגרות בכם אם ייחרב הבית אין המלכויות מתגרות בכם… שאל לי שאלה ואני אעשה אמר לו: אני מבקש שתניח את המדינה ותלך לך. אמר לו: כלום המליכוני בני רומי שאניח למדינה, שאל לי שאלה ואני אעשה. אמר לו אני מבקש שתניח לשער המערבי שפונה ללוד שכל מי שיצא עד ארבע שעות יינצל. משכבשה, אמר לו אם יש לך שאהוב עליך או שקרוב לך, שלח והביאו עד שלא ייכנסו (לעיר) אוכלוסי. שלח לרבי אליעזר ולרבי יהושע להוציא לרבי צדוק. הלכו ומצאוהו בשער העיר. משבא קם לפניו רבן יוחנן אמר לו אספסיינוס: מלפני זקן יבש זה אתה קם?! אמר לו: חייך, אילו היה אחד כמוהו והיו עמך אוכלסין כפולים לא היית יכול לכבוש. אמר לו: מה גדולתו? אמר לו: שאוכל גמזוז אחד ופושט עליו מאה פרקים, אמר לו: ולמה כחוש כך? אמר לו מכוחם של הצומות והתעניות. שלח והביא רופאים והיו מאכילים אותו מעט־מעט. משכבשה חילק את ארבעת החזיתות לארבעת הדוכסים ועלה השער המערבי בחלקו של פנגר וגזרו מן השמים… הם החריבו את שלהם, הוא לא החריב את שלו. שלח והביאו, אמר לו: למה לא החרבת שלך, אמר לו: חייך, לשבחה של המלכות עשיתי שאילו החרבתיו לא היתה בריה יודעת מה החרבת. וכשיראו הבריות יאמרו ראו כוחו של אספסיינוס מה החריב. אמר לו: חייך שטוב אמרת אלא בגלל שעברת על גזירתי יעלה אותו אדם על ראש הגג ויטרוף עצמו אם יחיה יחיה ואם ימות ימות. עלה וטרף עצמו ומת…

ד) גיטין, נו, א’–ב'

שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר אתא צר עלה תלת שני הוו בה הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת…. חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא ודמלחא ומשחא וחד אמר להו בדציבי… הוה להו למיזן עשרים וחד שתא⁷² הוו בה הני בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא מרתא בת בייתוס… אבא סקרא ריש בריוני דירושלם בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא אמר ליה עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי אמר ליה חזי לי תקנתא לדידיה דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרא דנח נפשיך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בי איניש אחרינא דלא לרגשו בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא עבד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחד כי מטו לפיתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מיחייבית תרי קטלי חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי אמר ליה דקאמרת לאו מלכא אנא איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלם בידך דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתיב והיה אדירו ממנו וגומר ואין לבנון אלא בית המקדש דכתיב ההר הטוב הזה והלבנון ודקאמרת אלו מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא בריוני דאית בן לא שבקינן אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון⁷³ אישתיק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי ליה למימר שקלינן צבתא ושקלינן ליה דרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה אדהכי אתי פריסתקא עליה מרומי אמר ליה קום דמית ליה קיסר ואמינא להו חשובי דרומי לאותובך ברישא הוי סיים מסאני בעא למסיימא לאחרינא לא עייל בעא למשלפיה לאידך לא נפק אמר מאי האי אמר ליה לא תצטער שמועה טובה תדשן עצם אלא מאי תקנתיה ליתי איניש דלא מותבא דעתך מיניה ולחליף קמך דכתיב ורוח נכאה תיבש גרם אמר ליה ומאחר דחכמיתו כולי האי עד האידנא אמאי לא איתיתו לגבאי אמר ליה ולא אמרי לך אמר ליה אנא נמי אמרי לך אמר ליה מיזל אזילנא איניש אחרינא משדרנא אלא בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבנן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לר' צדוק קרי עליה רב יוסף ואיתימא ר' עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינא חדא זימנא והוא סבר דילמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי⁷⁴ אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק מאי היא יומא קמא אשקיוה מיא דפארי – למחר מיא דסיפקא למחר מיא דקימחא עד דרווח מיעיה פורתא פורתא אזל שדריה לטיטוס ואמר אי אלהימו צור חסיו ביה זה טיטוס שחרף וגידף כלפי מעלה…

תרגום: שלחו לו לאספסיינוס קיסר בא צר עליה שלוש שנים. היו בה שלושה עשירים… אחד אמר להם: אני אזון בחיטים ושעורים ואחד אמר: ביין ומלח ושמן ואחד אמר בעצים… היו בה בריונים. אמרו להם החכמים: נצא ונעשה שלום עמהם. לא נתנום. אמרו להם: נצא ונילחם בהם אמרו להם החכמים: לא יסתייע הדבר. קמו שרפו לאוצרות החיטים והשעורים והיה רעב.. אבא סקרא ראש הבריונים של ירושלים בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה, שלח לו: בוא אלי בצנעה. בא, אמר לו: עד מתי אתם עושים כך וממיתים את בני־האדם ברעב. אמר לו: מה אעשה שאם אומר להם דבר יהרגוני. אמר לו: ראה תקנה לי שאצא אפשר שתהא הצלה מועטת. אמר לו: עשה עצמך חולה ויבואו כולם וישאלו בשלומך והבא דבר שיסריח והשכיבו גבך ויאמרו שנחה נפשך וייכנסו תלמידיך ולא ייכנס אצלך אדם אחר שלא ירגישו בך שהנך קל שהם יודעים שהחי קל מהמת. עשה כך… כשהגיעו לשער ביקשו לדוקרו, אמרו להם: יאמרו רבן דקרו, ביקשו לדחפו אמרו להם: יאמרו רבן דחפו. פתחו לו את השער יצא כשהגיע לשם אמר: שלום עליך, המלך! שלום עליך, המלך! אמר לו: חייב אתה שתי מיתות, אחת שאיני מלך ואתה קורא לי מלך, ועוד, אם מלך אני עד עכשיו למה לא באת אלי. אמר לו: שאמרת איני מלך אמת שמלך אתה שאם אי אתה מלך לא נמסרת ירושלים בידך… ושאמרת אילו מלך אני למה לא באת אלי עד עכשיו, בריונים שיש בנו לא נתנו לנו… נשתתק. קרא עליו רב יוסף ויש אומרים רבי עקיבא… יכול היה לומר לו: נוטלים צבת ונוטלים את הדרקון והורגים אותו ומניחים את החבית. בין כך וכך בא שליח מרומי אמר לו: קום שמת הקיסר ואמרו להם גדולי רומי להושיבך בראש. היה נעול נעל אחת ביקש לנעול לשניה לא נכנס ביקש לשלפה לשניה לא יצאת. אמר: מה זאת?!… אלא מה תקנתו, יביאו אדם שאין דעתך נוחה הימנו ויעבור לפניך… אמר לו: ומאחר שחכמתם כל־כך עד עכשיו למה לא באתם אלי? אמר לו: אף אני אומר לך. אמר לו: אני אלך ואשלח אדם אחר אלא בקש הימני משהו שאתן לך. אמר לו: תן לי יבנה וחכמיה ושושלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק. קרא עליו רב יוסף ויש אומרים: רבי עקיבא… היה עליו לומר שיניחה פעם אחת. והוא סבר כל זה לא יעשה והצלה מועטת גם כן לא תהא. רופאים שירפאו את רבי צדוק מהו? היום הראשון השקהו מי סובין למחרת מי סובין וקמח עד שרווחו מעיו קמעה־קמעה. הלך שלחו לטיטוס…

כשאנו סוקרים את המקורות הללו ביחסם זה לזה הרינו עומדים תחילה על החילופים שבהם מבחינת ההיקף ומבנה היסודות. שכּן בה בשעה שהמסורת באבות דר"נ מסתיימת בבקשתו של רבן יוחנן בן זכאי על יבנה וכו', הרי זו שבמדרש אינה מוסיפה לעיקר המעשים של רבן יוחנן בן זכאי אף את השתתפותו בהתיעצותם של הדוכסים שקדמה לכיבוש העיר. לצד שני הרינו מוצאים בתלמוד ובאבות דר"נ נו"ב סיפור־המעשה על טיטוס ששרף את ההיכל ועל ענשו. אלא שבין בתלמודנו ובין באדר"נ אין דברים אלו קובעים יסוד בגופה של המסורת על רבן יוחנן בן זכאי. אלא שבגמרא נסדרו הדברים בהמשך וברציפות למעשה רבן יוחנן בן זכאי, הואיל והתלמוד שימר לנו מסורת שלמה על חורבן הבית מהצעת גורמיו הראשונים ועד לסופו של מחריב המקדש, ובאדר"נ נקבעו הדברים במסורת מקבילה לזו שעל רבן יוחנן. כיוצא בדבר יש להבחין בין מדרש איכה והתלמוד מצד אחד ובין אבות דר"נ בשתי נוסחאותיו מצד שני לענין שריפת האוצרות שבירושלים. שכן הראשונים קושרים סיפור־מעשה זה ביציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מן העיר, והאחרונים סודרים אותו שלא בזיקה לכך. נמצא שבמדרש איכה נשתמרה לנו לעיקר המעשה הנידון חטיבת מסורת שלמה, למעלה מזו שבשאר כל המקורות.

מעתה נפתח לעיין בגופה של המסורת על חילופיה המרובים במקורות השונים הנ"ל.

יש לנו להעמיד את מסורת האגדה על שלושה יסודות: א) הסיבות שגרמו ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים; ב) יציאתו מן העיר ועמידתו לפני אספסיינוס; ג) משאו־ומתנו עם הלה. נבדוק, איפוא, את הענינות הללו כסדרם.

א    🔗

המקורות מציעים בפרשה זו שתי דעות חלוקות ואחת ממוצעת־מאחידה. חילופי־מסורת אלו באים להעמידנו על מסורות משתנות שאצל החכמים בענין עמדתם של הפרושים כלפי הקנאים בשאלת המלחמה והשלום עם הרומיים. על דעת המסורת שבאדר"נ, שתי הנוסחאות, גמר רבן יוחנן בן זכאי לצאת מן העיר ולנפול אל הרומאים, לאחר שהקנאים סירבו להסכים להצעתו להיענות לתביעתו של אספסיינוס, שייכנעו לפניו “אנשי ירושלם” הכנעה גמורה. רבן יוחנן התנגד, איפוא, לכל־עצמה של המלחמה עם רומי, אמנם מתוך תקוה, שעל־ידי כניעתם ימלטו היהודים את ההיכל ואת העיר מחורבן. ברם, להצעת המעשה שבמדרש לא החליט רבן יוחנן למסור עצמו לידם של הרומאים אלא לאחר ששרפו הקנאים את אוצרות המזון, שהספיקו לשנים הרבה. התנגדותו של רבן יוחנן בן זכאי לקנאים לא היתה, איפוא, מכוּונת כלפי הכנעה תכופה לרומיים, אלא כנגד שיטתם של הקנאים במלחמה. שכּן ביקשו אלו להילחם באספסיינוס (או בטיטוס) מלחמת־תנופה, מחוץ לחומה, ורבן יוחנן, עם ה"בוליטין", שכנראה היו עמו בדעה אחת⁷⁵, אמרו להתבצר בירושלים, ולפיכך אגרו מזון הרבה על־מנת להאריך במלחמת־מגן. חילוקי־הדעות שבין רבן יוחנן בן זכאי ובין הקנאים אינם, איפוא, אלא טכסיסיים בלבד. שתי שיטות מחולפות אלו הרינו מוצאים כשהן סדורות זו לאחר זו בתלמודנו. שכּן לאחר שהתלמוד מציע את המשא־והמתן שבין “רבנן” לבין “הני בריוני”⁷⁶, שהראשונים אמרו “ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו”, והאחרונים – “ניפוק נעביד קרבא בהדייהוי” (נצא ונעשה מלחמה עמהם) הריהו מספר על אגירת המזונות על־ידי “הנהו עתירי” שבירושלים ועל שריפת אוצרותיהם על־ידי אבא סיקרא וקובלנתו של רבן יוחנן בן זכאי בפני בן אחותו על המעשה הזה שהוא־הוא שגרם ליציאתו מן העיר. הגמרא צירפה, איפוא, שתי המסורות הנ"ל, הנובעות ממקורות מתחלפים, וחיפתה על הסתירה שביניהם על־ידי מזיגת התאמה, לומר, שזה וזה גרם למעשה הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס.

ב    🔗

בפרשת יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים יש לנו לעמוד תחילה על ההפרש הבולט והחשוב ביותר שבין המקורות. באדר"נ, ב' הנוסחאות, אנו קורין, שאנשי אספסיינוס (מישראל) שהיו מצויים בירושלים הודיעו לו עד שיצא רבן יוחנן מן העיר שהלה מ"אוהבי הקיסר" הוא⁷⁷. בזיקה לכך היתה עמידתו של רבן יוחנן בן זכאי בפני הרומאי פשוטה בתכלית. הם הביאו אותו ישר לאספסיינוס, והלה קידם אותו כמי ששמע עליו תחילה ואמר לו “אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי”. ברם, במדרש איכה ובתלמוד אין זכר לדבר, שהרומיים הכירו את האיש ואת עמדתו כלפיהם. ולפיכך לא היתה אף התיצבותו במישרין, אלא הוציאוהו והניחוהו בבית־קברות והלכו להם, והוא “יצא לטייל בחילותיו של אספסיינוס לבקש שיודיעו לאספסיינוס על יהודי אחד שרוצה לשאול בשלומו”, וכשהוא בא אצלו אין הלה מקבלו כאיש, שהוא ידוע לו מתחילה. למסורת זו יצא רבן יוחנן בן זכאי מן העיר כבורח, שגורלו סתום, שצריך למצוא שבילין לגדולי החיילות, כדי לזכות את עצמו.

הבדל אחר חשוב. לפי המסורת שבמדרש ובתלמוד היה בן בטיח (או אבא סיקרא) בעצה אחת עם רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, והוא שסייע אותם להוציאהו מן העיר. אולם באדר"נ, שתי הנוסחאות, אין רמז למעשה זה.

פרט אחר. במדרש מסופר שאספסיינוס ציוָה ליתן את רבן יוחנן בן זכאי “לפנים מן שבעה תאים”, חדר לפנים מחדר, במקום חושך, שלא ידע להבחין בין יום ובין לילה⁷⁸, ובתלמוד אף־על־פי שאין בו אותו מעשה, מכל־מקום הרינו קורין בו שתי פעמים, שאספסיינוס שאל לרבן יוחנן בן זכאי “עד עכשיו למה לא באת אצלי”. ומשניהם אנו למידין, שאספסיינוס לא קיבל את רבן יוחנן באמונה ובנדיבות, אבל פיקפק ברוחו ובמעשיו והחמיר בהתנהגותו עמו.

ההפרשים הללו שבמקורות אינם דברים שבאקראי, אלא הם קשורים זה בזה ומתבארים על־ידי החילוף שבמסורות חלוקות ביסוד המעשים כולם. שכּן לפי המסורת שבאדר"נ, בב' נוסחאותיו, התנגד רבן יוחנן בן זכאי למלחמה מעיקרה וביקש שייכנעו לרומיים בלא סייג. לפיכך מסתבר, שעד שגמר בדעתו לצאת מן העיר כבר היתה מחשבתו גלויה להם לרומאים, ולפיכך לא ייתכן, שיסתייע בדבר על־ידי אחד מראשי הקנאים בשום פנים. ומטעם זה אף מובנת התנהגותו “הרכה” של אספסיינוס כלפיו בשעה שבא אצלו.

ברם, לדעת המסורת שבמדרש ובתלמוד היה רבן יוחנן בן זכאי אף הוא מן המתנגדים להכנעה גמורה, אלא שחלק על הקנאים בענין טכסיסי המלחמה, והגיע למה שעשה רק על־ידי שלאחר נטילת היכולת מן העם להתגונן בא לכלל יאוש. לפיכך אין מן הנמנע, שיהא אף אחד מן הקנאים מסכים בלבו לדעתו של רבן יוחנן, כשראה את התוצאות הקשות של מעשי־הטכסיסים שלהם ואף מסייע לו בצנעה למלט נפשו. ולמסורת זו מוסבר ביותר מה שאספסיינוס קיבל את רבן יוחנן בסבר פנים רעות, ובדקוֹ בחקירות ונתן אותו בכיפה.

ג    🔗

בענין משאו ומתנו של רבן יוחנן בן זכאי ואספסיינוס יש להבחין: א) בשורת המלכות; ב) הבקשות; ג) השתתפותו בהתיעצות השרים. וחשוב ביותר להבחנת טיבן של המסורות לעמוד על סדר המעשים הראשונים, לומר, מה קדם, הברכה בשם המלכות או הבקשה. והנה אף כאן יש הפרש בין אבות דר"נ נו"א מצד אחד ובין המדרש והתלמוד (ואף אבות דר"נ נו"ב) מצד שני. שלפי המסורת הראשונה קדמה הבקשה לבשורה, ולא עוד אלא שהקדים אספסיינוס ואמר לו לרבן יוחנן בן זכאי, עד שהלה פתח בדברים, לאחר שידע שרבן יוחנן בן זכאי עומד לפניו, “אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי שאל מה אתן לך”. ברם, לפי זו שבמקורות האחרים קדמה הברכה בשם המלכות לבקשה. אף הפרש זה אינו אלא חוליה אחת בשלשלת החילופים הרבים שבמקורות, שכולם מתבארים על־ידי החילוף העיקרי שבהם, וכנ"ל. שכּן על דעת המסורת הראשונה כבר זכה רבן יוחנן אצל הרומאים במה ששידל את העם להיכנע להם ושוב לא היה צריך לזכות לאחרת. לפיכך מיד כשעמד לפני אספסיינוס אמר לו “שאל מה אתן לך”. מה שאין כן לפי המסורת השניה, לא היה רבן יוחנן בן זכאי מ"אוהבי הקיסר" מתחילה, ולא היו בידו “מעשים” שיזכוהו בעיניהם של הרומיים. ולפיכך צריך היה למעשה רב כדי להפוך את לבו של אספסיינוס עליו לטובה. והרי נתגלגלה לו זכות זו בברכת המלכות⁷⁹.

ולענין הבקשה, הרי השינויים שבמקורות מרובים כאן ביותר והרינו מבחינים בפרשה זו בין שלוש מסורות. למסורת שבאדר"נ ב' הנוסחאות שאל הימנו את “יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל המצוות”. על דעת המסורת התלמודית שאל הימנו מלבד “יבנה וחכמיה” אף “שושילתא דרבן גמליאל” (לפשטות הדברים שיחַיה את רבן גמליאל וביתו⁸⁰) ו"אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק". ברם, לפי המסורת שבמדרש לא ביקש רבן יוחנן בן זכאי כלל את יבנה. ולעומת זה שאל הימנו שילך לו מירושלים ולא קיבל, ועוד שאלוֹ שיתן ל"שער המערבי ההולך ללוד שכל מי שיצא עד ארבע [או שלוש] שעות ינצל מחרב⁸¹". ואף זה, כמוכח משתיקתה של המסורת, לא קיבל. ולבסוף נתן לו (כנראה, על סמך בקשתו הקודמת), שיוציא את אוהביו וקרוביו מירושלים להצילם ממות. והוציא את רבי צדוק וריפאוהו⁸².

והנה למסורת זו שבמדרש לא זכה רבן יוחנן שקיבל מאספסיינוס שום טובת־הנאה בשביל הציבור, אלא הצלת נפשות קרוביו בלבד. ונראין דברים, שמסורת זו קרובה ביותר אל האמת ההיסטורית. ואף לשאר המקורות, יש לפרש כאמור בפנים, שלא נתכוון רבן יוחנן בן זכאי אלא לחופש־פעולה מסוים במקום שהלך לשם, אלא שהמקורות הללו העתיקו את המעשים שאירעו בהמשך הימים לתחילת שימושו של רבן יוחנן עם תלמידיו ביבנה. והואיל ועצם הליכתו לשם לא באה מדעתו ולטובתו, לפיכך לא כללה המסורת המדרשית מעשה זה במנין השאלות ששאל רבן יוחנן מאספסיינוס.