המרתף העמוק ביותר שבו עבדתי היה דחוק שלוש קומות מתחת לפני האדמה. הכפתור התחתון של מעלית השירות. נמוך מזה אי אפשר לרדת, אלא כחולדה, חפרפרת או תולעת, והיו רגעים שבכולן קינאתי.
ארכיון של בית חולים גריאטרי למחלות כרוניות בפריפריה הקרובה. מי שמתאשפז שם לא יוצא חי. מאושפז במצב טוב מוסע בימי שמש לחצר בכיסא גלגלים, בוהה בדשא, ברוח, בענפי העצים ובציפורים. משתלב בנוף, הופך לחלק מהצמחייה המטופחת, רובץ במקומו, סומך על הרוח שתניס את הזבובים, ונראה למתבונן שהגיח מסתר הארכיון כהכלאה בין יצור ביולוגי לצמח. יושב ועוסק בפוטוסינתזה. בעונת הפריחה באות דבורים ואוספות ממנו צוף. אם לא היו משיבים אותו למחלקה, ציפורים היו מקננות בשקע צווארו.
לארכיון דלת כפולה סגורה לפי הוראות הקבע והתקנות, וקבוע בה חלון מעל דלפק קטן. בין שורות מתקני המתכת המכילים את הארכיון, ובעומק ובזווית המאפשרים צפייה על הדלת, רבץ כיסא נוח, כזה שיש בחופים, ועליו נהגתי לנמנם. היה גם מכשיר רדיו מיושן שהשאיר אחריו אחד מאלה שהיו מחויבים מטעם בתי המשפט בעבודות שירות לתועלת הציבור – השלב התחתון והשקוף של סולם המעמדות בבית החולים, נמוך יותר מהמאבטחים, עובדי הקבלן. המאושרים שבינינו, אלה שהטבע חנן אותם במבע אינטליגנטי, כלומר, בגוון עור בהיר, זכו לשרת את הציבור בארכיון ולא בעבודות חצרנות או תחזוקה. המשקפיים הישנים והעור החיווריָן היו שיקול מכריע בהטלת התפקיד דווקא עלי. היה גם קומקום חשמלי ולא תמיד היה סוכר.
לעתים רחוקות ירדו סניטרים ואחיות כדי להחזיר תיק רפואי ולקחת אחר. הושיטו פתק עם מספר תיק שמשלב בתוכו את מספר הזהות ואת שנת הפטירה, וקיבלו תיק קרטון באחד משמונה גוונים מְסַווגים. לא זוכר את הסיווגים. היו ימי עבודה שבהם מספר המילים שהגיתי מול פניו של אדם אחר היה חד־ספרתי וגם אלה לא התמשכו יותר משתי הברות. תענוג השמור למעטים, יודעי שתיקה ומביני אלם.
הזכות להיות מתויקים בארכיון לפי מפתחות תיוק מוסדרים לצד תיקים אחרים באותו צבע, הייתה שמורה באופן בלעדי לתיקים של אנשים מתים. התיקים של הלא־מתים שכנו בארונות המיועדים לכך במחלקות, קרובים לגופים הביולוגיים המייצגים אותם במיטות. מי שנזקקה לתיקים רפואיים של מתים הייתה בעיקר מחלקת החשבונות. במחלקת החשבונות ישבו שלוש נשים מאחורי מכתבות ועסקו בגבייה נמרצת משארי המנוחים, בין אם היו מוכי יגון או השמיעו אנחת רווחה. אחת מהנשים הללו צבטה אותי פעם בישבן כשעברתי קרוב אליה. בפעם אחרת הושיטה לי פתק בארוחת הצהריים עם מספר הטלפון שלה. “אתה יודע שאני גרה לבד,” אמרה והלכה לשולחן של החברות המצחקקות מול צלחות עמוסות באורז, קישואים ורבע עוף. הן הצליחו תמיד לאתר בדיקה שלא הייתה מכוסה בביטוח ושיש לשלם תמורתה, טיפול ברפואה משלימה שצבר ריבית והצמדה, ימי אשפוז שלא שולמו, או הובלה באמבולנס פרטי לבדיקה יקרה בבית חולים אחר.
המכתבים התקיפים שניסחו תויקו כהלכה בתיקים, כמו גם התשובות המתחמקות, המאיימות, המתחננות, האדישות, המתרפסות והזועמות של השארים. מסמכים של הסדרי תשלום סופיים תויקו לצד רישומים רפואיים, כולם מחוררים ושרוכים ירוקים מושחלים ביניהם, והם מחוברים באחוות מסמכים אדישה זה לזה. קטיעת רגל כתוצאה מסוכרת וחוב שנובע מהשתתפות עצמית עבור הפרוטזה לצד חוסר שליטה על הסוגרים, סרטן עצמות בשלב מתקדם ומשני צדיו אלצהיימרים שהשאירו אחריהם חוב גדול, אגנים שבורים ושבץ תלויים כריכה אל כריכה עם לבבות כושלים שלא הגיבו להתראות בזמן.
פיסה מחייה המתויקים של גברת מרים פ., למשל. היה לה סרטן במעיים והיא הזמינה טיפול בפרחי באך אחרי ניתוח להחלפת המעי הגס בצינור פלסטיק גמיש, ללא טופס 17 מתאים. היא מתה שבוע אחר כך מזיהום. החוב למטפלת בפרחי באך ולבית החולים תפח לשלושת אלפים ושבע מאות שקלים והמשפחה נדרשת וכו' שאם לא כן וכו'. נציג המשפחה כתב בכתב יד גדול ועגול שאין להם אפשרות לשלם סכום כזה כי כל מצוקות העולם והסבל הנלווה להן. ואחרי כל זה – העתק המכתב היבשושי מעורך הדין, כתב התביעה הנמלץ, גזר הדין החותך, ההוצאה לפועל האדישה ורבת הזדון, ואז כלום, סוף לכול, מלבד כריכת קרטון צבעוני.
היה לי שם ידיד. ניצול מחנה דכאו בן שמונים וחמש שהתנדב שם מאז שאשתו נפטרה. מוביל מאושפזים לחצר, מביא מגשי מזון למיטות, מצטרף לחוגים שעוסקים בריפוי בעיסוק. הוא היה מתיישב ליד אחת המאושפזות, ברייה שמוטה המונחת מול סט חומרים המיועדים ליצירת מאפרה מחימר. מאיץ בה, מעודד, מגיש ומועך, משתדל בעליצות לדחוק את האצבעות האטיות והנוקשות, שניכרת בהן השאיפה להתכרבל סביב עצמן בחובו של שקע כף היד כשבלולים גוססים, לסיים את יצירת הכלי לפני ההסתלקות מכאן. להשאיר חותם אחרון בעולם, ולו רק גוש חימר לח ששקע רדוד במרכזו. עישנו מדי פעם יחד על ספסל בחצר, מביטים בהשלמה ובשתיקה על הצמחייה ועל מראה סופנו הקרב. פעם שאלתי לעצתו בעניין פרטי שעורר בי מצוקה. אמר שאפילו אם הייתי הבן שלו לא היה מעלה בדעתו לייעץ לי. “העצות שתקבל,” אמר, “מתאימות למי שאומר אותן, לא לך ולנסיבות הזפציפיות.” היה לו מבטא גרמני בולט, “תעשה מה שאתה יכול.” הוא לא עזר לי. מצד שני, מעולם לא חסרו לו סיגריות ומצתים. תמיד היו עליו שלושה מהם ושתי חפיסות סיגריות. סיפר על לילה קשה בדכאו, חשב שימות, וכל תאוות החיים שנותרה פעילה בו התמקדה בכיסופים לעשן. טיפוס מהסוג שנשבע לעצמו שאם יחיה, לעולם לא יחסרו לו סיגריות ומצתים כי אי אפשר לדעת. ככה עברו שם הימים, כמעט חצי שנה נגזר עלי להיות שרוי שם.
היה לי זמן פנוי כשלא נמנמתי או העסקתי את עצמי בעיון מדכדך בתיקיהם של המנוחים והמנוחות. היו מעטפות משרדיות וניירות מכתבים עם לוגו בארונית הציוד המשרדי, היו לי דחפים מהסוג שנענים לו, כעס צבור על המנגנון ששלח אותי לשם, היה כתב־עת ישן של ההסתדרות, חוברות ישנות שהוציאה לאור התאחדות רואי החשבון בשם “מסים ומעשים”, דברים כאלה. לאחר כשלושה חודשים של תסיסת כל אלה בנפשי, ישבתי בבית והדפסתי מכתבים בפורמט מכובד. למחרת שילבתי אותם בחשאיות במערכת איסוף הדואר הפנימי. הם מצאו את דרכם לסניף הדואר הקרוב בעזרתו של דויד, נהג האמבולנס, כשהיה בדרך למעבדה עם בדיקות הדם של הבוקר.
למר נחמן רוזנבורוביץ' היקר
א.נ.
נאומך בכנס השנתי של מזכירי המשק והארגון של מסמכי “לשכת רואי חשבון” הפעים אותי. האם ניתן להשיג עותק מודפס של דבריך?
אני מתעניין במיוחד בקטע שבו עסקת בנושא חשיבות החותמת ‘נאמן למקור’ בהעתקי מסמכים, וכן בתיוקם לפי מפתח סיסטמטי. וכל זה ממרום מעופה של נקודת מבט ארכיונית רבת השראה. נפלא.
שלך
ועל המכתב חתמתי בשם ד"ר א. שלום הכהן, מנהל התפעול של בית החולים.
המכתבים הללו עשו לי טוב על הלב. ערך לי בעולם. ערך אנונימי, חסר מחויבות, חסר אחריות הנלווית למעמד של אדם מוכר ובעל חשיבות בעיני מישהו אחר.
אני בטוח – יש עוד כמוני בעולם. תחובים במסתרי מרתפים, בחביוני ארכיונים, שמוטים על כיסאות נוח ושקועים בשׂרעפים. טוב להיות שייך, להשתתף, להיות חלק משורה אלמונית של אנרכיסטים בלבם, חשאיים במנהגם, מפליגים בדמיונם, אנשי שוליים, מיעוט עלום שנוהג להתערב במציאות בדרכים הסמויות מן העין. אנשים הרואים את הכמות האין־סופית של המקרים שקורים ומאמינים שאין הבדל מהותי בין מקרה שקורה במקרה, כתוצאת לוואי של מקרים אחרים וכוחות הטבע, ובין מקרה מכוון ביד אדם. אי־ערך שווה לדברים. אפסות הכפויה עלינו. אמנם טרם אבחנו, סיווגו וקטלגו אותנו בעלי מקצוע מדופלמים כפסיכיאטרים, סוציולוגים או בלשי משטרה, אבל סביר שאנחנו פלג שהתפצל מהתופעה הידועה בעולם הפסיכולוגיסטי בשם “רובינהודיזם”. ההתערבות שלנו במציאות של אחרים מתרחשת בעקבות צורך דוחק ליזום שינוי במהלך הדברים. לחוש בעלי השפעה. לעורר תהליכים ולגרום לתוצאות.
שמעתי על מיליונר אחד מסן־פרנסיסקו שהסתיר מעטפות עם מזומנים ברחבי העיר ומי שמצא שמח, אם כי זוהי דוגמה נחותה של מתערבים מתחילים בעלי אינטלקט עצל, עשירים מפונקים. אלה שזורעים זרעי מריחואנה בשטחים ציבוריים לשימוש הכלל הם דוגמה חביבה ומועילה יותר. לנותני צדקה ולעושי חסד בסתר כרוניים נטייה ברורה להתערבות, גם לפקידי מדינה ולמזיני המחשב של ההוצאה לפועל השולחים מכתבים שכתובים בהם משפטים שאי אפשר להבין גם אם הקורא אידיוט. חכם, על אחת כמה וכמה. זייפני עתיקות מקורבים למגזר הזה, מומחים בפברוק מגילות קלף עתיקות, למשל. שותלים בהן סיפור מופרך או כזה ההפוך למה שמקובל לדעת. מעין האקרים שפורצים למערכת כתבי הקלף והפפירוסים. באחד הימים, אחרי לינץ' שבוצע באזרח ערבי בעיר, שלחתי מכתב לעירייה בשם בית החולים.
עבור מחלקת הפיקוח
הנדון: מפגע רעש
א.ג.נ.
ברצוני להתלונן על שינוי ייעוד הכיכר אשר בפאתה אנו משרתים את בריאות הציבור, מכיכר ציבורית רגילה, בעלת ספסל, להקת יונים, חבורת בטלנים, פח אשפה ועץ, לכיכר המיועדת לגרדום העירוני.
כידוע לכם ההוצאות להורג רועשות מאוד עקב צרחות המומתים וצהלות הצופים, שלא לדבר על הדם שמערכת הניקוז הישנה לא מסלקת כראוי, והזבובים והחולדות הבאים בעקבותיו. הגרוע מכל הוא שהתליינים אינם מקפידים על שעות המנוחה בין שתיים לארבע. אני מצפה שהעירייה תשמש דוגמה לשמירה על התקנות ותפסיק לאלתר את ההוצאות להורג בשעות המיועדות למנוחה של האזרחים הוותיקים אשר במחלקות.
הפעם חתמתי בשם מנהלת משאבי האנוש.
ולשארי משפחתה של מרים פ. כתבתי:
מכובדי
לצערנו הרב אנו מתכבדים להודיעך כי.
אוסיף אף ואציין ש.
לפנים משורת הדין אף אודיעך, ולכן. בנוסף לזה עליך לדעת כי, וכל טענה בנושא זה תטופל ב.
במידה שלא נאלץ ל.
ולאחר שקראתי את ה, ופרוט ה, ואף את טענותיך כי, הריני להודיעך על. זאת על אף ש. אי לכך לא תהיה לנו ברירה אלא!
בברכה, שוש ג. מהנהלת החשבונות. זאת שצבטה אותי. צירפתי אף את מספר הטלפון שלה, שתסביר להם.
וכך, משבוע לשבוע הוספתי לשלוח מכתבים בשם פונקציונרים בכירים בבית החולים: בקשות שונות ומשונות למשרד הבריאות, מכתבי תשבחות לשירות בתי הסוהר על אודות האסירים המועסקים, תלונות לרשויות המס על שימושים פרטיים באמבולנס, איומים בשביתות להסתדרות אם לא ישופרו תנאי התעסוקה של עובדי ועובדות הסיעוד, ומה שהיה חביב עלי מכול – הודעות על זיכויים כספיים בעקבות חישוב מחודש ששלחתי למשפחות נבחרות, בעיקר אלה שהופעלו נגדן הליכי הוצאה לפועל. כמעט חצי מיליון שקלים במצטבר.
כל אלה גרמו לארכיון להיות מקום מבוקש ולכל בית החולים להתנער מהנמנום הגריאטרי שלפיו התנהל עד כה. בנות הנהלת החשבונות החלו להופיע בארכיון כמעט מדי יום ולבקש את התיקים הישנים ששלחתי לפיהם את הודעות הזיכוי. פניהן האפירו, מלאו קמטי לחץ ורוגז ויותר לא ראיתי אותן מצחקקות בארוחות הצהריים. תורים ארוכים ועצבניים של שארי בשר התארכו ליד דלתן, שמועות על פיטורין נרחבים החלו לרחוש במסדרונות, על חקירות סמויות; מנהל בית החולים, שאת פניו איש כמעט לא זכה לראות, החל להופיע כבר בשמונה בבוקר ולא יצא מלשכתו עד שעות הערב, נציגי הממשלה עברו במשרדים ונקבעו ביקורות מחמירות בכל תחום מטעם משרד הבריאות והמבקר הפנימי של ההסתדרות. ובכל אלה, איש לא העלה בדעתו לבדוק את הברייה הדהויה אשר בארכיון.
“זה אתה,” לאט באוזני הניצול. ישבנו על הספסל. זה היה יומי האחרון שם, ריציתי את עונשי. “אתה קשור לכל מה שקורה כאן, רואים עליך.”
“עזוב,” אמרתי לו, “יש לך אש?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות