בבוקר הכול כבר היה שקט. ובשקט הזה יצאנו החוצה דרך הדלת השבורה, שגם ככה הייתה שם רק בשביל הרושם, כי לשמור על מי שבפנים היא לא שמרה ולהיסגר לפני מי שצריך להישאר בחוץ, היא לא נסגרה. יצאתי ראשונה לפני כולם. אחרי יצאו יאשה ובבה וטניצ’קה. ראיתי גדר עץ שבורה, השער נתלש מהמקום, מתנדנד על ציר אחד, הלול מרוסק והתרנגולות מסתובבות בחוץ, מסתכלות עלינו. ושקט.
בשקט התחלנו לסדר, לנקות, לתקן. ובשקט גדול עוד יותר, כמו חיות שחוזרות הביתה בזחילה אחרי רעידת אדמה, הגיעו האבות הזקנים של החוליגנים. אלה הזקנים, שבקושי הולכים על הרגליים, החזיקו קרשים ופטישים ומסמרים, והזקנות הביאו לחם ויין, אמרו איסוס כריסטוס רואה וסולח והצטלבו כמה פעמים. בלי קומפלקסים ובלי להסתכל בעיניים תיקנו הכול. וזהו. החיים ממשיכים. מחפשים, מוצאים, נותנים מתחת לשולחן, אם צריך גונבים קצת. זה מקום ששמה חיו בלי רצונות גדולים והזדקנו מהר ומתו בשקט. במקום כזה הלב לומד לרצות רק את מה שהעיניים רואות ושמה לא היה הרבה מה לראות. אז רוצים את מה שרגילים.
יאשה היה רגיל להיות מורה לליטירטורה, לשחק שח־מט ולשתות יין בבתים של התלמידים שלו, ולאהוב את הבחורות שאמרו עליו: “אינטיליקטואל! אצלנו!” אני יילדתי נשים ועקרתי שיניים וחיברתי ידיים ורגליים לילדים שרצו על פסי הרכבת, ועמדתי בין גברים שיכורים לנשים שלהם וגרפתי את השלג וחטבתי עצים. והחיים המשיכו.
אבל כששוב התקרבו החגים של החוליגנים, שאף פעם לא נגמרו בלי ששברו לנו לפחות חלון, בדיוק כשיאשה ועוד כמה מורים ומנהל בית הספר התנדנדו שיכורים ושרו בהצדעה את האינטרנציונל, נכנס לראש של יאשה רעיון: צריך הגנה!
אז הוא, החוּכם, שניצח את מנהל בית הספר בשח־מט, החליט שבתור פרס הוא רוצה לקבל את הכלב־זאב של אחיו של מנהל בית הספר. זה האח השוטר, שסיפרו שלבית שלו יש רעפים אדומים על הגג, והיו שמועות שגם רצפה מעץ מכוסה לכה יש שמה. הוא גר כמה קילומטרים מהכפר, איפה שעמדו עוד כמה בתים כאלה, מודרניים, שיום אחד באו אנשים ובנו אותם וישר חיברו לחשמל שלנו. נו, אם ככה מהר תקעו שמה שבע קילומטר של עמודים בשביל חשמל, אז הכי טוב להתרחק מהם. כולם ידעו של מי הבתים האלה. אבל אם שאלו איפה גר חבר כזה וכזה, האנשים משכו בכתפיים ואמרו “לא יודע”, “לא יודעת”, כי את היימח־שמם האלה באמת לא היה כדאי להכיר. רק יענק’ל א־גיבר־טיפש־גדול, הלך לשמה עם למפה אנטיקווריאט, לתת לאח של מנהל בית הספר במתנה ולדבר איתו על ליטירטורה וארכיטיקטורה וקולטורה ואחר כך לקחת את הכלב.
אמרו עליו שזה כלב לא רגיל, עם דם של זאבים מהיער. אמרו: “עם כלב כזה, אף אחד לא ייכנס לבית!” נו, בשביל הכלב הזה יאשה הלך ברגל שבע קילומטר בדרך־של־העמודים־של־החשמל, וחזר עם מפלצת.
מרחוק ראיתי אותו הולך עם זאב ענק, קשור ברצועה שמגיע לו עד המותניים וההליכה שלו לא נורמלית. לא כמו של כלב. הוא הלך לאט ובזהירות, כל רגל הוא שם בשקט על האדמה, מתח את הצוואר והריח את האוויר. בעיניים שלו, צהובות ורעות, הוא הסתכל עלינו והאוזניים שלו עמדו כמו קרניים של שד והזנב שלו היה מתוח כמו סרגל.
“זה רוסלן!”, אמר יאשה, “בואו כולם ללטף אותו. שירגיש בבית.” יאשה שם את כף היד הקטנה שלו על הראש של הכלב הגדול. מהיד הזאת היה יוצא לו לפעמים אגרוף קטן, שאתו הוא היה דופק על השולחן, בשביל הרושם. הוא ליטף את הראש שלו וגירד לו מאחורי האוזניים וטפח לו על הגב, אבל הכלב לא זז. אפילו לא נשם. הוא רק המשיך לנעוץ בנו את העיניים הצהובות שלו והפרווה רטטה כאילו כל הגוף שלו רוצה לקפוץ ולטרוף אותנו אבל המוח שלו, של הזאב, אומר לו לחכות לזמן טוב יותר.
טניצ’קה התחבאה ישר מאחורי ובבושקה אמרה: “רואים שלכלב הזה יש גוישע רציחה.” נשמה של גוי רע. רוצח. ואני אמרתי: “יאשה, תחזיר אותו למי שהוא שייך. לכלב הזה יש רק שנאה למי שלקח אותו מהבית שלו.”
אבל יאשה אמר: “אני לא הלכתי שבע קילומטר למקום של ההם, כדי להחזיר אותו. זה כלב שמירה מצוין, יש לו אינסטינקטים של הגנה. עם כלב כזה שום חוליגן לא יתקרב לבית הזה.”
“גם למלאך המוות לא מתקרבים, אבל לא הייתי מחזיקה אותו בבית בשביל שלא יכנסו חוליגנים.” אמרתי.
יאשה עשה מהיד את האגרוף הקטן שלו, ובגלל שלא היה לו שולחן לדפוק עליו הוא נופף איתו באוויר וצעק: “רוסלן נשאר!” כאילו שאם הוא אומר את השם שלו, זה עושה את הכלב שלו. כמה שניות הוא עמד ככה לפני שהוריד את האגרוף מהאוויר והצמיד אותו לירך שלו. ככה, בידיים־אגרופים עמד לפניי ולפני בבושקה וטניצ’קה, אחד מול כולנו, עמד זקוף ודרוך כמו קפיץ, הצוואר שלו מתוח. נראה מוכן. ככה הוא מקטנות. למד להיות מוכן: לא להתכופף ולא להוריד את העיניים לרצפה אם הוא לא רוצה לחטוף בעיטה בפרצוף מכל אלו שמרוב שעמום או תסכול או אלכוהול חיכו לז’יד מגמגם ומפוזר וחלש, לנגב עם הפנים שלו את האספלט. ככה עמד, עד שמישהו הציע לו לשחק שח־מט או לשתות יין אדום של הכפר, ואז, אם הוא עדיין עמד על הרגליים, הוא היה מתנדנד מצד לצד כמו חבל ברוח.
צעדתי צעד אחורה. “תקשור אותו לגדר, רחוק, יאשה, שהוא לא יתקרב אלינו. אתה שומע? טוב לא יצא ממנו.”
יאשה קשר את רוסלן ליד הגדר וכשהיה צריך לתת לו אוכל הייתי מערבבת בתוך דלי ברזל שאריות מבית מטבחיים ועוד כל מיני זבל ודוחפת לכיוון שלו במקל. הוא היה מסתכל עלי בעיניים הצהובות שלו ושם כפה כבדה על המקל, ואני הייתי מסתכלת עליו ישר בתוך העיניים ואומרת: “טפו! נבלה!”
בכל פעם שיאשה היה הולך להתעסק עם הכלב, בבושקה הייתה רותחת מעל הסירים במטבח, ומקללת את היום שנתנה לי להתחתן איתו. “בטלן,” הייתה אומרת לי, “בטלן. שיילך לקיבינימאט.” לפעמים מהכלב יאשה היה הולך לכפר וחוזר רק אחרי כמה שעות, שיכור. הוא היה עומד בקצה של השביל ומילל: “אניה, לא טוב לי! לא טוב!” ומקיא וזוחל על ארבע עד הדלת של הבית, כי לעמוד במצב הזה הוא לא יכול. וככה הוא היה עושה מהיד את האגרוף שלו ודופק בדלת בכל הכוח שהיה לו. דופק ומקיא וצועק: “אניה, אנושקה… פרסטיטוטקה! תפתחי לי את הדלת!”
בכל הלילות הכלב עמד מחוץ למלונה שלו, הפרצוף שלו מופנה לכיוון השביל, ויילל בקול עד שיום אחד נהיה שקט. באתי אליו ומצאתי חבל מכורסם כמו צוואר של תרנגולת שכרתו לה את הראש. “רוסלן ברח!” אמרתי ליאשה, “מהר! צריך לחפש אותו, לפני שיטרוף את כל התרנגולות של הכפר ואז בגלל האידיוטיזם והטמטום שלך יהרגו אותנו באמת הפעם.”
רצנו לחפש אותו בכל הכפר, בכל הלולים, בחצרות של הבתים – הוא נעלם.
למחרת הגיעה משאית ומתוכה קפץ האח של מנהל בית הספר, ואחריו ירד רוסלן, קשור בשרשרת ברזל. “קמתי בבוקר”, הוא אמר, “ומצאתי אותו ליד הבית, מיילל כמו גור כלבים, שורט את הדלת, כולו מכוסה נשיכות מהמלחמות שעשה בדרך אלי. דרך היערות הוא חזר, מי יודע את מי פגש בדרך.” הוא ליטף את הראש של רוסלן והכלב חיכך את הפרצוף שלו ברגל והסתכל עליו בכזה מבט של אהבה שאפשר רק לקנא. “זה כלב חזק, אתם צריכים לקשור אותו בשרשרת הזו, שלא יברח, עד שיתרגל.”
נו, קשרנו אותו בשרשרת מברזל וגם אותה הוא קרע. הוא יילל כל הלילה והשרשרת חרקה. ובבוקר היה שקט. באנו ראינו טבעות ברזל מפורקות על האדמה.
“נעזוב אותו, יאשה, ניתן לו ללכת,” אמרתי. יאשה הסתכל עלי בכעס, הידק את הלסתות שלו ומתחת לשולחן עשה אגרופים מהידיים.
טניצ’קה השתתקה והסתכלה עלי, אמרה: “אולי, מאמא, באמת יותר טוב שיישאר.”
כל בריחה של רוסלן הקסימה את יאשה. “תראי, איזה נפש יש לו, לזאב! תראי איזה רוח שאי אפשר לשבור. אני אומר לך, אניה, יצור פרא אסור לשבור לו את הרוח. אני אחזיר אותו ואלמד אותו לאהוב אותנו.”
הפעם הוא הלך ישר לבית של אחיו של המנהל, לדרוש את הזאב בחזרה. אבל הכוח, האומץ, העקשנות של רוסלן עשו רושם גם על האח של מנהל בית הספר. כשקם בבוקר וליד הדלת שלו מצא את הכלב נשוך ומדמם, הוא טפח על הפרווה שלו והכניס אותו לבית. נו, וכשיאשה הופיע אצלו, הוא לא הסכים בשום אופן להחזיר את רוסלן. היו חילופי דברים. יאשה הזכיר לו את הפוגרום הקטן, את משחק השח־מט, את הלמפה העתיקה מאודסה שנתן לו. הדגיש: מאודסה. וכששום דבר מזה לא שכנע אותו, יאשה הזכיר אותי. הוא אמר: “אשתי היא אחות, ואם צריך היא תבוא עד לכאן, אפילו ברגל, אפילו בשלג, לטפל בילדים שלך.”
נו, יאשה חזר עם הזאב וקשר אותו לגדר בשרשרת עוד יותר עבה. בלילות רוסלן עוד פעם יילל, שמענו את הרעשים של השרשרת. הקולר חתך את הצוואר שלו אבל לברוח הוא לא הצליח.
לא רק אנחנו, כל הכפר שמע את המלחמות של הזאב. המבוגרים שמעו, דיברו ביניהם והלכו לעבודה. אבל הילדים שמעו את הזאב בלילות ואת המבוגרים מדברים בבקרים וכמובן שהיו חייבים לבוא לבדוק, לראות בעיניים. וככה חבורה של ילדים התאספה ביחד והגיעה לעמוד ליד הגדר, להסתכל עליו.
“ענק!”, הם קראו, “זאב עם שיניים כמו של נמר. ענקיות.” תוך שלושה ימים כל הילדים של הכפר באו לראות את הזאב שקורע שרשראות ברזל כמו חוטים. הזאב הסתכל עליהם באדישות. וככל שהסתכל עליהם פחות ככה הלך וגדל הרצון שלהם שהוא יתעניין בהם. הם זרקו לו עצמות, שאריות של לחם ואפילו פגר של חתול. “זה לא צבוע, מה אתה נותן לו את זה?”, אמר אחד מהם. “זה כמו צבוע. הוא יאכל את זה. מה אתה חושב שזאבים אוכלים ביער בחורף?” אמר השני. הם חיכו אבל רוסלן לא נגע בשום דבר. “נו, זה משהו!” הם אמרו, ורצו לבתים שלהם וסיפרו שבבית של המורה לליטירטורה קשור זאב. אמרו: “לא סתם זאב קטן! זה זאב ענק, מיוחד, עם כבוד. המנהיג של הזאבים.”
“זה טוב מאוד,” אמר יאשה, “שישמעו ויפחדו.”
“זה רע מאוד,” אמרתי, “לא טוב שמדברים עלינו.”
“תלכו לבתים שלכם!” הייתי צועקת. אבל זה היה כמו לגרש זבובים - מנופפים בידיים, הם בורחים ותכף חוזרים. ופעם אחת חזרה איתם מריה הפרסטיטוטקה, שעוד לפני שהתחתנה עם אחד מהיימח־שמם שאף אחד לא מכיר, היא הייתה נשבעת באיסוס כריסטוס שהיא בתולה למרות שבעצמי עשיתי לה שני אבורטים. זאת אישה שבדם שלה זרם רעל, אם היא נכנסה למיטה של אחד מההם וזחלה משם בלי פגע. כשהיא הייתה באה אלי היו רועדות לי הידיים מפחד.
ופחד היה שמה בכפר כל הזמן. היה את הקומביין ואת הפועלים בשדות של החיטה והתירס, את המחלבה ששם הנשים חלבו פרות בידיים סדוקות והייתי באה למרוח להן משחות ולשים תחבושות על הידיים, היה את המחסן הגדול שבו היו מכניסים זרעים לתוך שקים, היה את השביל שעליו היו הולכים בגב מכופף, סוחבים את השקים למשאיות, היה את בית הספר ואת המרפאה. ואת הפחד. כל הזמן היה את הפחד. כולם חיים. עובדים קשה. רואים תור ונעמדים, ורק כשמגיעים להתחלה שלו רואים מה נותנים, וקונים. צריך, לא צריך, לוקחים מה שנותנים, כי עוד מעט לא יהיה. ככה בחוץ. ובפנים כל הזמן יש פחד. מפחדים מן השכנים. מפחדים מאנשים בתור. מפחדים כשדופקים בדלת. לא עושים כלום, לא מדברים, אפילו לא חושבים, אבל מתים מפחד. כי כל כמה זמן מישהו היה לוחש בשקט־בשקט, שאיזה מישהו “הלך”. וטוב מאוד ידעו שאם הלך, אז זהו. אז כולם נזהרו. כולם פחדו. חוץ מיאשה א־גיבר.
“יאשה, הכלב הזה מביא צרות, כל הכפר בא להסתכל עליו וכולם מדברים עלינו. אחרי הילדים יבואו האחים הגדולים ואחר כך ההורים, ומי יודע מי יגיע אתם. הנה, מריה כבר באה. תחזיר אותו לאדון שלו.”
“מי, הפרסטיטוטקה?”
“נו, כן. זאתי הנחש.”
“אה!” הוא קרא. “ממנה אין מה לדאוג. הילד שלה מקבל אצלי רק מאה כל הזמן. היא יודעת שאתי הוא יגיע לאינסטיטוט!”
נו, שום דבר שאמרתי בעניין של הזאב לא עזר. אפילו שבדרך כלל בעניינים אחרים, אחרי שהיה מוציא לי את הנשמה, עושה את האגרופים הקטנים שלו ודופק איתם על השולחן ומבהיל את טניצ’קה, בסוף יאשה היה מסכים. “את צודקת, אניה, את תמיד צודקת.” ככה היה אומר. זו לא הרגשה הכי טובה כשהאישה תמיד צודקת והגבר תמיד טועה. טוב בשביל שניהם שזה יהיה לפעמים ההפך. אבל אני קיבלתי את הצדק ויאשה את כל הטעויות, ואת הנשים שבאו לנחם אותו על כל הפעמים שאני הייתי צודקת.
אבל בעניין הזה של רוסלן יאשה לא הסכים. היו לו אידאות: “צריך לשחרר את רוסלן, לתת לו לרוץ בחצר, צריך ללמד אותו לשבת ולהחזיר מקל. ככה הוא יתרגל אלינו ולא ירצה לברוח. אחר כך נוכל להזיז אותו מן השער, לבנות מלונה ליד הבית בשבילו ואז ילדים יפסיקו להגיע.”
“אתה תשחרר אותו והוא יטרוף את כולנו.”
“אניה, בזה את לא מבינה”.
הוא היה דמגוג גדול, יאשה. אהב לדבר הרבה וברח כמה שאפשר מעבודה. אבל אם הוא מצא איזה משהו מיותר לעשות או אם היה בזה בזבוז של זמן – או! אז הוא היה מתמלא במרץ, ומתחיל עם התוכניות.
הוא החליט שצריך לאלף את רוסלן. נכנסתי לבית ומהחלון ראיתי איך יאשה הולך זקוף, ככה בצעדים רחבים, אל הזאב ומשחרר את השרשרת מהיתד. בהתחלה הוא הוביל אותו מסביב לחצר, אחר כך מסביב לבית ובסוף מסביב לוורנדה. הוא נתן לו להריח את העצים, את הדלת של המרתף (יאשה, תרחיק אותו מהאוכל שלנו, אמרתי לו), את השביל שמוביל לבית, דחף את הראש שלו לאדמה. הזאב נלחם בו, ניער את הראש וחשף שיניים. מידי פעם הוא היה עוצר, מרים את האף ומריח את האוויר, ויאשה היה מנסה להוריד אותו לאדמה. “ארצה! ארצה! תריח, תריח, תריח!” והזאב לא זז. יאשה לקח חתיכה של בשר, הצביע עליה ואמר “זה פרס. אם תביא את המקל הזה שאני זורק, תקבל את זה.”
יאשה זרק את המקל, רוסלן עמד במקום ואחר כך נשכב על האדמה וסובב את הפרצוף שלו לצד השני.
יאשה הסתכל עלי, נעשה אדום. כמו ילד, חשבתי, כמו ילד. “הוא כנראה לא רעב. מחר ננסה עוד פעם”, אמר בשקט ועשה את האגרופים שלו. אני נכנסתי הביתה וחשבתי שזהו. אבל לבטלנים יש הרבה זמן. כל יום אחרי העבודה בבית הספר, במקום ללכת לשחק שח־מט, הוא היה לוקח מקל ומאלף את רוסלן. וכל פעם היה זורק את המקל, אבל הזאב לא היה זז.
יאשה היה מתייאש בסוף, זה בטוח. אבל אז הוא שם לב שקמפנייה של ילדים, עקבה בשקט, ממחבוא, אחרי האילוף. נו, עכשיו זה כבר נהיה סימפוזיון, כי אפילו יותר מבזבוז זמן יאשה אהב קהל. הוא הראה לילדים איך הוא מוביל את הזאב בשרשרת, איך הזאב מתיישב כשנמאס לו ללכת, ועוד מעט, ככה הוא אמר להם, עוד כמה ימים הוא יביא את המקל. “תתרחקו צעד אחד אחורה!” אמר לילדים, בשביל הדרמה.
הוא ניסה לשחד את רוסלן בעצמות, דיבר אליו יפה, אחר כך בצעקות או בקול דרמטי, הוא ליטף לו את הפרווה ואז הרביץ לו במקל הקטן שלו ושוב דיבר יפה אבל לא הצליח. את המקל הכלב לא החזיר.
בדבר אחד הוא הצליח. בכל יום הוא הביא לו בשר יותר טוב ובסוף גם רצון הברזל של רוסלן נשבר והוא אכל אותו. אחרי כמה ימים הוא אפילו אכל מכף היד של יאשה. הילדים מחאו כפיים ויאשה סובב את הפנים אל עבר החלון, כאילו במקרה, לראות אם אני מסתכלת, והרים את הסנטר והזדקף ככה, והעביר את היד בשיער שלו, שאז עוד היה שחור. באמת יפה היה השיער שלו. והעיניים הכחולות שלו נצצו, ולאיזה חצי רגע הוא נראה כמו כשהכרנו כשהיה בחור צעיר והלך על הידיים בשביל להצחיק אותי. וכשהיה משתכר הוא היה צועק: “אנה יוספנה! אם את לא תתחתני איתי, אז אני חותך לך את שתי הידיים כדי ששום גבר אחר לא ירצה אותך. איתי את לא צריכה ידיים. אני אעשה בשבילך הכול.”
ואני הייתי צוחקת ואומרת: “אם תחתוך לי את הידיים, איך אני אטפל בך כשתהיה חולה?”
אבל חצי רגע עובר מהר, ואני ראיתי את הכלב כמו כלב ואת יאשה כמו יאשה, ואת כל הצרות שהוא הביא לחיים שלי, מהרגע שאני נהייתי צודקת והוא נהיה טועה וסובבתי את הגב.
נו, ככה הפכה התוכנית של האילוף למופע קרקס והכלב שהיה זאב נהיה אריה, ויאשה הפך בעיני הילדים לגיבור שלא מפחד להאכיל את החיה הפראית מכף היד. אבל קהל ואריה לא הופכים אדם למאלף חיות. היה חסר לו הכבוד שיש למאלף חיות אמתי למקצוע שלו. הוא חיפש רק את האהבה של הקהל. מאלף אמתי דורש ומקבל גם את האהבה של החיה שהוא מאלף. וזו אהבה שיש בה כבוד! ואם לא כבוד אז צריך שיהיה לפחות פחד. פחד שגורם לחיה לציית ולמאלף להיזהר. ויאשה חיפש רק אהבה. הזאב הרגיש בחולשה שלו והייתה לו סבלנות של חיה טורפת, שמחכה בשקט־בשקט לזמן שלה. נו, ובאחד המופעים שלו, כשבחושים שלו הוא הרגיש שקיבל את האמון של המוקיון הזה, במקום לאכול מהיד שלו הוא עלה קצת על הרגליים האחוריות. הרבה לעלות לא היה צריך, כי יאשה נמוך. ואז רוסלן נעץ את השיניים בזרוע שלו. מכל הלב הוא נשך אותו. דרך הבשר ועד העצם הלבנה והקטנה שלו הוא נשך אותו.
מתוך הבית שמעתי את הילדים צורחים ורצתי החוצה, וראיתי את יאשה הולך בפנים לבנים כמו של מת לעבר הבית. יד אחת שלו שמוטה לצד הגוף נוטפת דם ובשר, וביד השנייה הבריאה הוא מחזיק בקולר בגרון של רוסלן.
כמו גלדיאטור הוא החזיק אותו. הכלב התפתל, נהם ובסוף ניער את הראש שלו מצד לצד, השתחרר מהיד של יאשה ועם הדם מטפטף מהפה דהר מחוץ לבית, מחוץ לגדר, מחוץ לכפר, אל היער, עם השרשרת שרצה מאחוריו על האדמה. ככה הוא רץ בחזרה לאדון שלו.
ושוב היה את השקט הזה של האסונות. ובשקט כזה, כשהכל עוד מת, תמיד יש את הקול הראשון שמישהו עושה. והמישהו זה תמיד אדם. כי החיות יודעות לא לנבוח ולא לצייץ ולא להוציא את הראש מהמחילות. והקול הזה היה שלי. פתחתי את הפה וצרחתי, “יאשה יאשה יאשה!” ולא ראיתי שאני צועקת ולא שמעתי את הצעקות, רק הרגשתי את הגרון והיה נראה כאילו אני האדם היחיד שנשאר בעולם ומסביב הכול מת, כי אם לא מת אז מה זה כל הדם הזה.
הנה. זה היסטריה. ככה הפה צורח, ובתוך המוח מתחברת איזה מחשבה: תכף גם יאשה יהיה מת. והראש הסתובב לי ונפלתי שמה על האדמה וככה שכבתי. ולרגע אחד הייתי האישה הזו שיכלה לחיות עם יאשה ולא להיות צודקת. האישה שיאשה יכול היה להרים מהאדמה אפילו עם יד אחת בריאה. חצי רגע. וזהו. והרגע ההוא, הקטן, היה ועבר ולא נשאר ממנו כלום.
קמתי. ויאשה נפל. הרמתי אותו ככה בקושי, הוא נשען על הכתפיים שלי וגררתי אותו לבית והושבתי אותו מדמם על כיסא באמצע המטבח. “אניה אניה אניה,” הוא מלמל. לא הסתכלתי על הפנים שלו, כאילו זה לא היה יאשה, כאילו זה רק יד קרועה שלא מחוברת ליאשה. הוצאתי את התיק של האחות והתחלתי לתפור אותו, לחבר את העור כמו שהאינדיאנים הכינו שטיחים מעורות של חיות. ככה אני. אני אחות. לטפל באנשים אני יודעת בכל מצב. וזה היה מצב כזה, שהיה צריך לעשות את מה שצריך.
בבושקה ראתה את הפנים החיוורים של יאשה לקחה כוס מים ושפכה עליו. “שלימזל,” היא אמרה, “מילא להיות מטומטם כשאין לך אישה וילדים, אבל ככה להיות טיפש כשיש לך אישה וילדים, זה כבר פשע.”
טיפות דם נטפו לרצפה מהיד הקרועה של יאשה, נכנסו לסדקים. העיניים שלו דמעו מבושה. “לא טוב לי, אניה,” אמר בשקט.
בידיים שלי מוכתמות בדם שלו אמרתי, “נו, ולמי טוב?”
גמרתי לתפור את היד שלו, מרחתי חומר חיטוי, שלא תהיה אינפקציה. חבשתי והשכבתי אותו במיטה. “בואי אניה, תשבי קצת לידי,” הוא ביקש. עמדתי לרגע, הגרון עוד כאב לי. יאשה שכב מקופל על המיטה בעיניים נוצצות. חשבתי: ככה נוצצות העיניים לחולדות שנתפסות במלכודת.
-
הסיפור מבוסס על זיכרונותיה של אמי, אנה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות