פעם, בשלהי שנות העשרים שלי, בשעת הדמדומים שבין הבחרות לבגרות, עזבתי מקום עבודה ולא מצאתי חדש. בימים הראשונים חוויתי תחושת חופש משכרת. חייתי כמו משורר: ביליתי בעיר עד מאוחר בלילה. קמתי מאוחר בבוקר. קפה וסיגריה ראשונה על המרפסת. שירים ישנים ברדיו. השכנות מנערות שטיחים על המרפסות. ילדים חוזרים עם ילקוטיהם הכבדים מבית הספר, גוררים רגליים בעפר ובועטים בפחיות קולה ריקות כמו בכדורגל. אבל אחרי כמה ימים נסדק מעטה הזחיחות והחרדה התחילה לחלחל אל תוך התודעה. הפִרצה הראשונה בחומת הביטחון העצמי שלי הייתה החלומות: עכבישים שחורים ושעירים פרכסו בתוך החולצה שלי. כלב רע נשך אותי ברגל והסתכל בעיניי בלעג אכזרי. עמדתי בראש גרם מדרגות גבוה והבטתי בחוסר אונים בתהום שמתחתי. אחר כך התחילו להופיע אצלי באופן בלתי רצוני ניסוחים מתגוננים כגון: “אני בודק כמה אפשרויות” או “אני בדיוק סיימתי את המעורבות שלי בפרויקט…” מפלס חשבון העובר ושב שלי הלך וירד בקצב מעורר דאגה, ואתו הלך וירד גם מפלס הערך העצמי. ככל שנקפו הימים הלכה המחשבה על מציאת משרה רצינית והתרחקה ממני, הלכה ונראתה בלתי אפשרית.
לבסוף נאלצתי להתפשר על משהו, ולו גם לא מכניס או מכובד במיוחד. הסכמתי לשמש, על תקן של עובד זמני, כמשגיח בבחינות בגרות. אני עדיין זוכר בבהירות מעליבה את ישיבת התדרוך שנערכה במשרד כוח־אדם עלוב ומזוהם, בבנין משרדים ישן במרכז העיר. את העצבנות שבה סקרתי את שאר העובדים הזמניים שהתקבצו בחדר הקבלה הצפוף. את הסירוב העקשני, הנפחד שלי לנסות ולשער את גילו של מנהל המשרד שישב מאחורי שולחן הכתיבה ונאם בלהט מגוחך על דיוק, מסירות ואחריות. את הניסיון הנואש שלי לשמור על ארשת מבודחת ולראות בכל העניין רק אפיזודה חולפת, פרט ביוגרפי פיקנטי ותו לא.
וכך מצאתי את עצמי עומד יום אחד, יום חם במיוחד, בכיתת תיכון אפלולית ומיוזעת, הטובלת בשלולית העצלתיים של אחר־הצהריים, ומסביר בקול שנראה לי סמכותי ומקצועי את נהלי בחינת הבגרות לחבורה של תלמידים שנראו אדישים ומשועממים. העובדת הזמנית השנייה שהייתה אמורה להשגיח יחד אתי על הכיתה איחרה לבוא והשאירה אותי לבדי בתפקיד המבוגר האחראי – תפקיד שהיה קשה עלי יותר מכפי שיכולתי לשער. כששאלתי, בסוף ההסבר הטרחני שהוכתב לנו על ידי ההנהלה: “יש שאלות?” התרוממו מולי פתאום, באמצע השורה השלישית, זוג עיניים מהפנטות. נערה יפה באופן יוצא דופן, שהייתה אפופה בהילה זוהרת של מיניות נדירה בחריפותה, קימרה לעברי את שפתיה המלאות בחצי־חיוך מתריס־מלגלג ומתחה באטיות מתגרה את זרועה החשופה כדי להצביע.
“כן?” גמגמתי בקול מרוסק. היא תפסה אותי לגמרי לא מוכן. רעד של צחוק כבוש עבר בכיתה.
“המורה,” היא המשיכה בקול מתפנק “אפשר לצאת לשירותים?” הסמקתי. מצחי התכסה זיעה. הקול שלי התעבה מרוב מבוכה והמילים יצאו מפי חצציות ומאולצות:
“כן, בטח, אבל תעשי את זה מהר, בסדר?” רטט נוסף של צחוק עבר בין התלמידים.
הרגשתי שהפנים שלי התלהטו. לא ידעתי מה לעשות עם הגוף. שאבתי פנימה את הבטן, יישרתי את הגב והצמדתי את כפות הידיים זו לזו בתנועה מהירה מדי. הן השמיעו נקישה רמה, כמעט מחיאת כפיים. שוב עבר צחקוק בכיתה, כבר לא כבוש הפעם. שתי בנות התלחשו עלי בשורה האחרונה. העין העצבנית שלי קלטה את החיוכים הרחבים שלהן ואת הטית הראש שנועדה להסתיר אותם. הנערה התרוממה לאטה מהכיסא, בלי להתיק את המבט החודר שלה משלי. החיוך המתגרה שלה העמיק. היא זקרה מולי את הכתף החשופה שהחולצה הלבנה, הגזורה קצר, גלשה ממנה, הניפה הצדה בתנועה קולנועית את מניפת שיערה וצעדה באטיות מכוונת אל הדלת, עוברת קרוב מאוד אלי, כמעט מתחככת בי בעוברה. הייתי צריך לאסוף את כל כוחות הרצון שלי כדי לא להסב אחריה את ראשי להסתכל בה כשיצאה מן הכיתה.
זה לא היה הזעזוע היחיד שלי באותו יום. כמעט ופלטתי צווחה כשהאישה שהוצבה להשגיח יחד אתי על בחינת הבגרות נכנסה לכיתה, מחבקת אל חיקה ערימת מחברות צהובות ומחייכת לעברי בהתנצלות. היא נראתה בדיוק כמו נגה, כפילה מושלמת שלה. אלא שהכפילה הזו הייתה מבוגרת, אפורה ולמודת סבל, צל מובס של נגה כפי שתראה בעוד עשרים שנה.
הייתי מאוהב בנגה בחורף הקודם – אהבה נכזבת, רעה ולא פתורה. העיניים שלי היו מסומרות אל תווי הפנים הזרים והמוכרים כל כך. היה בה, באישה שלפני, את אותו יופי שברירי ומתנשא של נגה: האף הסולד, העיניים האפורות ואוזני השדונית המחודדות. אבל היופי הזה השתקף בה באופן מעוות, עצבני, עוכר שלווה. מחשבה קרה חלפה במוחי: “היא חולת נפש, היא משוגעת!” משהו במבט שלה הסגיר את זה. רעד האצבעות, המבט ותנועות הידיים.
הבחינה נמשכה לה, עצלה חמה וכתומה כמו האוויר והאור וכמו נעוריהם החושניים והנרפים של הנבחנים – אבל האישה שלידי הקרינה עצבנות קרה ואפורה שהעכירה את האווירה. אני עדיין זוכר בבירור את השקט הטעון, החשמלי, של הבחינה; החלונות הסדוקים ושולחנות הפורמייקה הירוקים שקצותיהם נראו מכורסמים; הבנות שמעכו את השדיים הצעירים שלהן אל השולחנות הקטנים, רוכנות עליהם בריכוז, כמעט ומצמידות את לחייהן אל הזרוע הכותבת; העגילים המגוחכים למראה ופצעי הבגרות המוגלתיים של הבנים; הממתקים ובקבוקי המים הדביקים שעל השולחנות. הרשמים זרמו בלי רחמים אל תוך ההוויה הפרומה שלי, חסרת המגן, והציפו אותי בגלים קצרים ומכאיבים של נוסטלגיה עכורה. כל כך הרבה הבטחה נדחסה אל תוך החלל החמים הזה, כל כך הרבה פוטנציאל שסופו להכזיב ולהיות מוחמץ. אני לא יודע איך הצלחתי להתאפק ולא פרצתי בבכי באמצע הבחינה.
הבחינה הסתיימה. אספנו את המחברות והבאנו אותן אל חדר המורים כדי למסור אותן לנציגת משרד החינוך שחיכתה לנו שם. בחדר המורים שררה מהומה איומה. הבוחנים והמשגיחים – אנשים נרגנים ולא צעירים – צרו בתוקפנות על שולחן קטן שאליו ישב איש מקריח, מגוחך ועלוב מאוד למראה. האיש היה לבוש בחליפה ירוקה מכוערת להפליא ובעניבת עור שחורה. שיער צדעיים מסולסל היה משוך לרוחב גולגולת הדג הקירחת שלו. גם הבעתו הייתה דגית: עיניים עגולות פעורות בתימהון מטומטם וגבות קלושות מורמות בתהייה נצחית. את המראה הדגי המאוס השלימו פה מעוגל וסנטר נסוג, רופס ומכוער. הוא ישב שם במעין אדנות של רגע, זר ומעורר רחמים בלבושו המשונה, בקרחתו המסורקת ובגינוני השררה המהוססים שניסה לשוות לעצמו, וניסה להשליט סדר במסירת המעטפות המלאות וברישומן. “רגע, רגע אחד ביקשתי, אני מבקש לשמור על הסדר, אחד אחד בבקשה!”
האישה האפורה שאתי, שהחזיקה עכשיו סיגריית מנטול ארוכה בין אצבעותיה הרועדות, שאלה אותי, בלחישה מרירה ורמה מדי שהדהדה בכל חדר המורים: “מי זה האיש הזה, מי הוא בכלל?”
הייתי מרוכך, עצוב ואבוד. העליבות של הסביבה חברה אל העליבות הפנימית שלי. לא יכולתי לראות את האיש המסכן הזה בעלבונו. הייתי חייב לייפות איכשהו את המצב: “זה בטח נציג של המשרד או משהו כזה!”
ברק פתאומי של רשע החיה את העיניים האפורות. הדמיון הרדום לנגה הפך, לשנייה אחת, חי ומכאיב: “איזה נציג?” היא סיננה ברשעות, “הוא נראה לך נציג של מישהו? סתם, איש קטן שמצא הזדמנות לשלוט!”
הגבולות דקים, לפעמים דקיקים ממש. אפשר, בהחלט אפשר, ללכת ביום רגיל של קיץ ברחוב, סתם רחוב: שקט, מהוגן, מרופד בגינות קטנות, באורנים ובחנויות מכולת. ללכת ולהגיע אל ספסל רחוב. סתם ספסל, פשוט ורגיל, עשוי עץ צבוע באדום מתקלף. לעצור מולו פתאום, לעצום את העיניים חזק, לפקוח אותן שוב במאמץ, ואז להישכב עליו מלוא קומתך כשהמבטים המשתאים של העוברים ושבים דוקרים אותך מכל עבר. לשכב על הספסל ולחבק את תיק העור החום המרופט שלך אל החזה. לחבק אותו חזק, חיבוק נואש. לעצום שוב את העיניים, ללחוש בלי קול: “די, אני לא יכול עוד!” ובאמת לא להיות עוד לעולם.
בהחלט אפשר. אפשר היה גם לבדות סוף טוב לסיפור הזה. אפשר היה אולי לסיים אותו כך: “עברו שנים מאז. הספקתי לשכוח אותם, את כולם: את אלת הנעורים האכזרית שלי, מלכת כיתה י”ב. את נגה, את כפילתה האפורה והמרושעת ואפילו את איש הדג המקריח בחליפה הירוקה. שכחתי אותם לגמרי, עד היום. אבל היום, אחרי הצהריים, הלכתי ברחוב הראשי, ההומה, הצבעוני, הגדוש בבני נוער ובתיירים ובתי קפה ומסעדות וחנויות גלידה. האור הכתום של שלהי הקיץ שטף את הרחוב, הזהיב את זרם האדם הצבעוני והוסיף לו, לרגע, ברק קסום של יוקרה. ואני, שבדיוק מיהרתי לישיבה חשובה ופילסתי דרך בין ההמון האטי, מנופף בתיק העור החדש שלי, מתנה ליום הולדתי האחרון, האטתי גם אני קצת את הקצב ונשמתי לתוכי את האור הכתום והתבוננתי סביבי ופתאום הזדקר מולי מראה שהעמיד אתי במקום, מלא השתאות, מראה שחי אצלי עד הרגע, עד כתיבת הפסקה הזו. איש הדג שלי עמד מול דוכן גלידה, ולידו עמדה האישה האפורה, שלא הייתה עוד אפורה, ושאור השקיעה הכתום התאים להפליא לצבע החינה החדש של שיערה. ביניהם עמדה ילדה קטנה, לא יפה במיוחד אבל חמודה מאוד, בשמלה קצרה. הילדה החזיקה גביע גדול של גלידה ביד והאיש הושיט, בתנועה אבירית מבודחת, גביע שני לאישה, והיא, גם כן בטון מבודח, ענתה, כאילו בשם הילדה, בקול ילדותי: ‘תודה רבה, אבא!’. אור שקיעה קסום עטף את השלישיה שלי, ליטף והזהיב אותה, ואני עמדתי שם, אדיש לדחיפות העוברים ושבים ולבקשות ה’סליחה, סליחה…' התקיפות שלהם, ובהיתי בקסם הזהוב, המשולש שמולי. מזל שהיו לי משקפי שמש, בכל זאת, אדם מבוגר לא אמור לעמוד בעיניים דומעות באמצע הרחוב ולבהות במשפחות שיצאו לאכול גלידה."
אבל לא הייתה ילדה, לא גלידה, לא שעת בין ערביים קסומה ולא שיער קצוץ צבוע בחינה. יום אחד, בשלהי הקיץ, שמעתי לידי קול מוכר באוטובוס. אין לי מושג איך זיהיתי אותו. מה לי ולו, בעצם? מה היה בו שעשוי היה להיחרת אצלי ככה? לא הייתי צריך להסתובב כדי לדעת שהוא לבוש באותה חליפה ירוקה מגעילה ובאותה עניבת עור בלתי אפשרית, זרה ומביכה. הוא עמד ליד הנהג, אחז בידו כריך גדול של גבינה לבנה ודיבר עם הנהג: “אין בארץ הזאת מקום להתפתח מבחינה מקצועית! רק בחוץ לארץ יודעים להעריך כישרון ומקצועיות…”
לא הייתי מסוגל להקשיב להמשך המשפט. קמתי בתנופה חדה מהכיסא. נהמתי “סליחה” ניחרת אל שכנתי־לספסל המופתעת שנאלצה להתרומם כדי לפנות לי מעבר, וכמעט רצתי אל החלק האחורי של האוטובוס, לעבר היציאה. ניסיתי מאוד להימנע מזה, אבל זוית העין התעקשה לקלוט ולוודא את הכאב. כן, זה היה הוא: עלוב, זר, מגוחך… וכן, נכון, עדיין לבוש באותה חליפה ירוקה, בעניבת העור, בשיער המשוך הצידה, הכול… הכריך האכול למחצה היה אחוז בידו האחת, ובשנייה, על נייר מכתבים ממורטט היה כתוב “קורות חיים” בכתב יד מעוגל של תלמיד בית ספר שקדן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות