אמא שלי כועסת עלי מאוד. איחרתי בעשר דקות לטקס יום השואה במושב.
איפה היית, היא שאלה אותי.
הייתי בעבודה, עניתי, בבית האבות.
לאחֵר לטקס יום השואה זה דבר איום ונורא. הרבה יותר נורא מלנגב לניצולי שואה את התחת.
לודוויג בבוקר
אני מטיילת עם לודוויג בבוקר, לנשום קצת אוויר, לראות קצת פרחים ועצים.
אני אומרת כמו תמיד: איזה יופי לודוויג, תודה רבה שאתה לוקח אותי לטיול, ולא מרביץ לי בדרך.
יום אחד עברנו ליד הבית של אמא שלי.
אמרתי לו, כאן גרה אמא שלי.
לודוויג שאל: אמא שלך גרה לבד? היא פנויה?
נזכרתי שהעזתי פעם וביקשתי מאימא שלי שתעזור לי להכיר בחורים. אמא שלי, שהייתה אז בת שישים אולי, ועבדה באותו זמן בגינה היפה שלה, אמרה, בלי להרים את מבטה מהוורדים שלה, מה את רוצה ממני? אני פוגשת רק קשישים.
לודוויג בערב
לודוויג לא מוכן להיכנס למיטה. אומר: אין לי כדורים לתת לאבא בבוקר.
פעם אחת הבאתי לו שני כדורי סוכרזית בתוך כלי קטן לתרופות וכוס מים עם קשית.
אמרתי, בשעה שבע בבוקר אתה נותן לאבא את התרופה, לא צריך לדאוג.
כוס המים בשבילי? שאל לודוויג.
כן, אמרתי, תשתה כמה שאתה צריך.
לודוויג נרדם.
פנחס הנפלא
בגיל 97 יש לפנחס עיניים כחולות ותווי פנים בלי קמטים שמזכירים פנים של תינוק. הוא אף פעם לא מרביץ למטפלת או חונק אותה. לוקח את היד של המטפלת אחרי שקילחה אותו או נתנה לו לאכול, מסתכל לה בעיניים ואומר תודה.
נטשה פוחדת שאלוהים לא ישים את פנחס בגן עדן. אני אומרת לה: אל תדאגי, זקן שלא מרים יד על המטפלת שלו הולך ישר לגן עדן, אלוהים אוהב אותו.
לודוויג מרביץ.
אתמול הרביץ לי כשקילחתי אותו, צבט אותי בזמן הטיול כשניסיתי להלביש לו את המעיל, וחרק שיניים וצעק כשניגבתי את הנזלת שנזלה לו על החולצה.
הבת של לודוויג אומרת שאין לו מושג מה הוא עושה.
אני חושבת: להכות מטפלת עושה לו מצב רוח טוב, משכיח ממנו את הצרות, את מות אשתו ואת הסיוטים על השואה.
ערב אחד ישבה המטפלת נטשה, שהרגישה שסופו של פנחס קרוב, החזיקה לו את היד וליטפה אותו.
גם לודוויג רצה תשומת לב.
פנחס צעק עליו: קנאי, קנאי, נטשה היא רק שלי.
יוכבד
יוכבד יושבת כל היום בכורסה שלה עם הרגליים למעלה, מכוסה בשמיכה, מביטה בעיניים.
אני אומרת לה: יוכבד, העיניים שלך כחולות כמו הכנרת. היא מחייכת, ואני אומרת לה: החיוך שלך מאיר כמו השמש.
היא אומרת: אמא גרה באמריקה ואבא התחתן והקים משפחה חדשה.
אני אומרת: אל תדאגי, אמא תחזור בקרוב מניו־יורק, היא נסעה רק לחופשה.
יום אחד צעקה יוכבד בקולי קולות: אמא נסעה לפריז. אני אמרתי: בפריז אני רוצה להיות. תגידי לאמא שתזמין את שתינו לביקור.
יוחנן האדום
הלבשתי את יוחנן בחולצה אדומה.
אמר לי: החולצה בשום פנים ואופן לא שלי.
צעק: אני לא קומוניסט.
אמרתי: היום מותר ללכת בבגד אדום, זה לא כמו פעם. הזמנים השתנו, הקומוניזם כמעט נכחד.
שאלתי אותו: לאיזה מפלגה היית שייך, מפא"י או מפ"ם?
אמר: אני תמיד הייתי במפא"י.
מזל שלא שאלתי אותו אם היה חבר במק"י.
כשהייתי בת עשרים הייתי מבקשת מאמא שלי שתשיר לי את האינטרנציונל, ואימא שלי הייתה עומדת דום ושרה לי, לשמחתי הרבה ולאושרי המוחלט.
שכחה
בזמן האחרון אני שוכחת הכול. אני אומרת שנדבקתי מהקשישים שאני מטפלת בהם, ויש לי אלצהיימר מדבק וממאיר.
בערב השכבתי את לודוויג במיטה לפני השינה. במיטה לידו גסס פנחס, וכל המשפחה שלו חיכתה מחוץ לחדר כדי להיפרד ממנו. מיהרתי להוריד ללודוויג את השיניים, לחוצה מהמעמד, שמתי אותן בקופסה וכעבור רגע לא מצאתי אותן. ניערתי את לודוויג במיטה, חיפשתי שם את השיניים. לודוויג התעורר וצעק: געוואלד!
המשפחה של פנחס עמדה סביב המיטה ונפרדה.
למחרת, אחרי חיפושים רבים, מצאה המטפלת נטשה את השיניים מתחת לכובע הטוויד היפה של פנחס, שכבר הגיע לגן עדן בינתיים.
ולי זה הזכיר סיפור ששמעתי, על כובע שהיו בתוכו שיניים שכל פעם שחבשו אותו היו אוכלות את הראש. אבל לדעתי המוח מתחדש וצומח בכל פעם שנוגסים בו, והמחשבה נהיית יותר בריאה ושמחה ולא שוכחת. השיניים בתוך הכובע צוחקות בכל פעם שחובשים אותו, מספרות שירי אהבה לראש שמתחת לכובע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות