לפני שלוש שנים היא התקבלה לעבודה בסניף הישראלי של העמותה העולמית אימג’ן, שבתרגום לעברית נשארה “אימג’ן” כי “דמיין” לא נשמע בעברית כמו שם של עמותה, ו"הן אפשר", שעלה על הפרק, היה בכל זאת יותר מדי יפה ירקוני בשביל הסניף הישראלי. באימג’ן העולמית היו די לארג’ים עם הסניפים שלהם בבחירת המאבקים, מאלימות נגד ילדים או נשים דרך שחיתות ועד אי־שוויון עוני ותת־ייצוג. הסניף הישראלי הלך חזק על שוק העבודה, תנאי העסקה, פנסיות, פיטורין, ביטחון תעסוקתי, קידום זכויות, יו ניים איט היו אומרים שם.
בשלוש השנים מאז שהתקבלה היא גם סיגלה לעצמה כמה הרגלים, ואת כולם הוא כיבד אם כי הקפיד לא להשתתף. אוכל בריאות, למשל, היא ממילא אהבה, ובשבילה אפילו ההורדה של הבשר והעוף מהתפריט, בהתחלה בימי שני ואחר כך בכל ימי השבוע, הייתה קלי קלות. הוא הכין לה דגים במיוחד בכל ברביקיו משפחתי, אבל בעצמו התעקש לאכול בשר בשני ובכלל וגם לעשן הוא לא הפסיק, כל השבוע. היו גם החנויות היד־השנייה. זה היה פשוט בשבילה, היא תמיד הייתה לא קונפורמיסטית בביגוד ומותגים אף פעם לא דיברו אליה; וגם פה הוא פירגן, אחלה עסק זה הוא אמר, אבל אצלו הלבוש היה טיפ טופ, יד ראשונה ומגוהץ ובלי עניינים. עניין הטלוויזיה היה בלתי אפשרי, וזה לא שהיא לא ניסתה. הטלוויזיה לא באמת עניינה אותה, ומבחינתה להוציא אותה מהבית ברגע, אבל על זה הוא לא היה מוכן אפילו להתחיל לשמוע. הוא היה מביט בה במבט מזוגג כאילו היא הטלוויזיה בעצמה ואומר, טוב תקראי ספר, מה את רוצה ממני, את לא חייבת להסתכל.
אבל הכי בלתי אפשרי היה הקטע עם החופשות. בקיץ הראשון שלה באימג’ן, בסביבות יולי, המשרד כמעט התרוקן, כולם נסעו. לא שבמשך השנה לא נסעו. היה היער השחור והיה קצת סקי אצל שני עובדים ספציפיים, והיו טיולי הבר והבת מצווה והיו צימרים מפנקים של זוגות שהיו חייבים קצת פסק זמן מהילדים וזמן איכות לעבוד על הזוגיות והיו גם צימרים של משפחות עם ילדים. כל זה היה, אבל בקיץ הגיע לשיא. היא לא הבינה איך הם מצליחים, הרי אי אפשר להיות עשירים גדולים מעבודה באימג’ן והיא ידעה איך כולם כורעים תחת הנטל. הם בעצמם הפיקו נתונים בתוך הארגון על קריסתו של המעמד הבינוני ועל זליגתו אל עבר קווי העוני ודיברו על זה כל היום במשרד, זה בדיוק אנחנו שקורסים, והם צדקו, קורסים תחת עול השכירות ויוקר המחייה וחוסר הביטחון התעסוקתי, יו ניים איט הם אמרו. אבל הקיץ, הקיץ בעינו עמד. היא חשבה שהיא משתגעת מכל הנסיעות האלה אבל לו זה לא דגדג. שיסעו, הוא אמר לה, שיהיה להם לבריאות, מה יש.
בקיץ השלישי שלה באימג’ן היא כבר לא יכלה יותר, היא הייתה מוכת אמוק. בלשון המעטה היא הייתה מוכת אמוק. ערב מהביל אחד היא התפוצצה, חזיתית היא התפוצצה. מה כבר ביקשתי? היא עלתה על טורים, אם המצב כל כך קשה, מצדי בוא נקים אוהל ליד הים, נעשה קמפינג, ניקח איזה חדר צנוע, אבל בוא נעוף מפה, לקיבינימט אפילו. הוא המשיך לשתוק והיא אמרה לו, מה קרה? כל זב חוטם במדינה הזאת מוצא איזה דיל, למה אנחנו לא יכולים למצוא איזה דיל ש’זה גרוּשים'? זאת הייתה מילה מאימג’ן. גרוּשים. מילה שנות השמונימית שנכנסה דווקא לשיח החופשות הפנימי ולא זזה משם למרות שנות האלפיים שכבר היו בעומקן. כנס לאיזה אתר, היא אמרה לו, תהיה קליל, כנס למפלט האחרון, למהרגע להרגע, לנגעת נסעת, למשהו! אז בסוף הוא נכנס, וזה קפץ, הדיל הזה שזה גרוּשים, ארבעה ימים ושלושה לילות, ולפני שהוא הספיק להגיד לה מה את אומרת היא אמרה לו תסגור, היא לא ראתה בעיניים, תסגור.
שלושה ימים אחר כך הם יצאו. חופשה מתחילה ישר כשיוצאים מהבית, היא אמרה בקול רם כשנכנסו לאוטו, כדי שגם הבעל שלה (היא הקפידה לקרוא לו בן־זוגה) וגם הילדים ישמעו. כשהגיעו למלון ונכנסו ללובי זה צעק אליה מכל מקום, אבל היא בחרה להתעלם, לא קרה כלום היא אמרה לעצמה, זה לא אומר כלום. הקירות של הלובי שצבועים בוורוד עתיק עם פסים בתכלת ובירוק פיסטוק, ועצי הדקל מפלסטיק שהיו מפוזרים שם ופינות הישיבה שנראו כמו פינות המתנה של קופת חולים, רק טיפה משודרגות, והכול בירוק בקבוק. הילדים מצאו אקווריום ענקי ליד הכניסה. הקטן אמר, יש פה דג חרב, והיא אמרה וואו בלי לחפש אפילו, ובשקט היא מצאה את עצמה נוקשת על האקווריום, לא יכול להיות שזה פלסטיק היא אמרה לעצמה, זה חייב להיות זכוכית, אבל העיניים שלה רק ראו את ערמת הירוקת שבחיבורים בין הפאות. כשהסתכלה על הפקידה בשולחן הקבלה היא ציינה לעצמה, יש פה מדים לעובדים ואפילו צעיפים לפקידות, זה די אומר שהכל בסדר. גם הילדים בהיי, מתוקים כאלה, היא אמרה לעצמה, מה צריך יותר מזה; והם הלכו כולם, כל המשפחה שהייתה כבר בחופשה עכשיו, לכיוון המעליות.
ברחבה שליד המעליות היא כבר ממש התחילה להבין, התחילה להבין מה הולך פה לעזאזל. היו שם אולי עשרים איש, כולם כבר ותיקים יותר במלון, ראו על הפנים שלהם שהם כבר יומיים שלושה פה. כשהמעלית הגיעה היא הייתה מלאה עד אפס מקום בעוד אנשים וילדים עם ותק, אי אפשר היה להכניס סיכה והם המשיכו למעלה כאילו כלום, ככה בלי שאף אחד ייכנס. כשהצליחו להידחף למעלית, על הרצפה הייתה שלולית מים, ולפחות עשרה אנשים חוץ מהם היו שם, אי אפשר היה לנשום. וכשיצאו למסדרון היא אמרה לעצמה במילים ברורות, עד אותו הרגע הכול היה שברי מחשבות הדופות, רגע, היא אמרה, מה הולך פה לעזאזל. זה היה כבר משפט עם היגיון תחבירי וגם השלמה מסוימת עם העובדה שייתכן מאוד שיש פה בעיה, רגע מה הולך פה לעזאזל זה לא משפט שמשתמע לשני פנים. הוא יצא ראשון מהמעלית, מקפיד להתעלם ממבטיה ומוביל אותם דרך מסדרון ארוך. הילדים לא הפסיקו לפטפט והוא הלך די מהר, מרוכז במציאת החדר. היא השתרכה מאחוריהם, הוסיפה לעצמה עוד ועוד נתונים שסתמו עליה את הגולל. היה הריצוף עם שברי האבנים השחורות שהזכיר לה בדיוק את הבית של הדודה שלה בראש־העין. היו הקירות שהיה עליהם שפריץ, ממש שפריץ כמו שהיה אצלה בבית ואצל כל השכנים שלהם בבניין, שפריץ בתוך הבית, והיו המאפרות, חצאי עיגולים ממתכת שהיו תלויים פה ושם על הקירות, שארית לתקופה שעוד היה אפשר לעשן בתוך מבנים ציבוריים. הרגע מה הולך פה לעזאזל שהיה לה מסודר בפה התחיל להיפרד שוב לשברי מחשבות הדופות, לא קרה פה כלום, הילדים בהיי, חכי תראי איך החדר נראה ויש בריכה, לאן כבר אפשר ליפול; עד שהבעל שהוא בן זוג עצר ואמר הנה זה פה, והכניס מפתח לתוך מנעול. היא עוד הספיקה להגיד לעצמה שזה מפתח ולא כרטיס כזה כמו שיש במלונות נורמליים, לפני שהבן זוג העיף בה מבט קצר. היא זיהתה זיק של אשמה במבטו, אבל לפני שהצליחה ללכוד אותו במבט חוזר הוא נכנס לחדר, ה–גענו! הוא אמר בהטעמה כאילו כלום לא קרה והם ביער השחור בבית של איזה משפחה גרמנית אוכלים שטרודל ובחוץ יורד שלג. מעבר לגב שלו היא זיהתה מתג אור שלא ניקו אותו מה שגיבש אצלה סופית עוד משפט עם היגיון תחבירי וגם הרבה מאוד שמות תואר – בן זונה בן אלף זונות יא מניאק.
כשירדו עם הילדים לבריכה כבר התחילו לה דמעות בעיניים, של יאוש או של עצבים, אבל עדיין הייתה גם ההתלבטות אם להגיד בכלל, אם להוציא את המילים האלה מהפה; אם היא תוציא אותן מהפה, את המילים המפורשות, הן יצטרכו להתקיים בחלל העולם, יהיה פה כבר חוק שימור החומר, הן לא יוכלו להיעלם ככה סתם אז היא שתקה, עדיין שתקה. במים היו כל כך הרבה אנשים, בקושי ראו פיסה של תכלת. היו כדורי מים וכדור עף וגלגלי־ים באלף צבעים ואפילו מזרנים בין כל הסרדינים, מזרני־ים ממש. היא ניסתה לחפש אותם בעיניים, את הבעל ואת הבן זוג ואת הילדים ולא ראתה כלום. תוך כדי שהיא מעכלת את המראות תפסה אותה בזוית העין אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלה לפחות, נכנסת למים בשמלה, ממש עם כל השמלה וגם עם המטפחת כאילו הגנגס הגיע לאשקלון ובדיוק אז הבעל והבן זוג חזר מהמים ובלי להתבלבל אמר לה, תגידי למה את לא נכנסת? היא שתקה והוא המשיך, כאילו הרצחת וגם ירשת ואפשר פשוט להתעלם מכל הזוועות־עולם האלה, המים נהדרים שתדעי לך, נהדרים, ואז זה יצא לה. בכל הפאקן מלון הזה אין אשכנזי אחד, היא שמעה את עצמה אומרת בשקט, עם כל חוק שימור החומר והכול, בלי שברי מחשבות ככה ברור ובלי להתבייש. אתה קולט מה זה אומר? כולם שחורים פה, כולם פה שחורים. הם כולם ש"ס או משהו, גם אלה שלא. אין פאקן אשכנזי אחד בכל המלון הזה.
בארוחת ערב היא אפילו ראתה משפחה של אתיופים. זה לא היה אכפת לה, להפך, סוף סוף רב תרבותיות במדינה הזאת, אבל זה שהאתיופים, שראו שזאת פעם ראשונה שלהם במלון וזה באמת מחמם את הלב שהם הצליחו היא אמרה לעצמה, זה שהם היו מוקפים בכל הש"ס האלה זה כבר היה למעלה, הרבה למעלה מיכולתה. היא עדיין חיפשה אשכנזי אחד להצלה ולא היה זכר, היו רק הם והם אכלו, אללה יוסטור כמה הם אכלו, העיניים שלה היו על כל השולחנות וכל אצבע שנגעה באוכל היא ראתה וכל אגל שמן על אורז נצנץ לה למרחוק וכל עצם של עוף או חתיכה של בשר, גם אלה שנתקעו בשיניים והיה צריך להוציא אותם בקיסם, או באצבע בתוך הפה, את הכול היא ראתה. הילדים שלה עצרו אותה דקה לפני שהקבס התפתח לקיא ושאלו, אמא, למה את לא אוכלת? והיא אמרה סתם כאב בטן, והבן זוג שהוא גם הבעל אכל בלי שום עכבות כאילו אין מחר, ואפילו שלא אמר כלום חוק שימור החומר עבד שם שעות נוספות ובשברי מחשבות שלא הצליחו להפוך למשפטים היא ענתה לו בראש, אתה לא מתבייש, להאשים אותי? ומה אני? אני לא שחורה בעצמי? הכיפות והמטפחות הדפו לה את היכולת לפתח את הנקודה הזאת שגם היא לא מפולניה וגם אימג’ן, זאת גם מילה שניסתה להיות משפט אבל כמה שהיא ניסתה לחבר אותה למילים אחרות תנאי העסקה פיטורין ביטחון תעסוקתי – יו ניים איט, זה לא נדבק, שום דבר לא הצליח להידבק. הדמעות עלו לה לעיניים, לא יכולתָּ להתאמץ יותר בשבילי? רק את זה היא רצתה לצרוח, אבל הבחילה עלתה לה במעבה הגרון וסתמה לה את היכולת להוציא משפט חוץ מחברים, אני פורשת, ניפגש בחדר, טוב?
כשחזרה לאימג’ן כולם אמרו לה שהיא שזופה ושאלו איפה הייתה ואיך היה והיא אמרה שהיה לא רע, לא רע בכלל, חופשה בארץ, מצאנו דיל שזה גרוּשים, בחיי בלי כסף. למה לא היא אמרה, עם כל עם ישראל, זו חוויה נהדרת, בשביל הילדים במיוחד, הייתה אפילו משפחה של אתיופים איתנו במלון, חמודים כאלה היא אמרה וכולם אמרו וואו והיא עוד הוסיפה, כן, הילדים מה זה התחברו. אין, אין כמו חופשה למלא את המצברים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות