יום לפני שארמן נוסע לגאורגיה כדי להתחתן, נמרוד אומר לו לעבוד על המכבש שמקצץ אצבעות. ככה הם קוראים למכבש הזה למטה באולם הייצור. הוא קיצץ לבני ולפהינה, לוולדימיר ועכשיו לארמן. גורגן אבא של ארמן הביא אותו לעבוד ב"התבנית" לפני חמש שנים, כשהוא חשב שהבן שלו אובד.

עשרים וחמישה טון מצליחים להוריד לארמן רק את הפרק העליון של האצבע והאמה ביד שמאל. יום לפני הנסיעה. ברגע שזה קורה גורגן הולך מצד לצד כמו משוגע, לא יודע מה לעשות, גם לא יודע לצעוק. יש לו גוף גדול ושרירי, לגורגן, מנוגד לדיבור שלו שתמיד לוחש. הוא למד בגיאורגיה הנדסת מכונות, אבל לא יודע לעבוד על תוכנות מתקדמות ואין לו זמן ללמוד. צריך להתפרנס הוא אומר.

עד לפני ארבע שנים העובדים בייצור קיבלו מינימום ואז בא מנכ"ל חדש, מישהו שמדבר הרבה ושלא חשוב לו שרוב העובדים לא מבינים את המילים שלו. כשהוא רק הגיע הוא נהג לעבור בין העובדים בוקר־בוקר, בחודש ואולי בחודשיים הראשונים שלו ב"תבנית", ולשאול אותם בתשומת לב לשלומם ולשלום בני ביתם. אחר כך הוא המשיך לשאול אבל רק כדי לשאול. הוא היה טוב אליהם במיוחד כשהחליט להוציא אותם מהשכר המביש והעלה לכולם בשקל לשעה והבטיח להעלות בשקל נוסף כל שנה. אבל לפני שמלאה שנה הוא פוטר.

גורגן וארמן עלו לארץ לפני עשר שנים עם כל המשפחה, שתי סבתות, אמא ואחות קטנה. כולם גרו יחד בדירה שכורה בפתח־תקווה. ארמן, שכבר היה בן שמונה־עשרה, גויס מיד לצבא. הוא לא הסתדר שם, עם החיוך הטיפשי שלא יורד לו מהפנים ומדליק כל מפקד. ביקש שחרור מוקדם וקיבל.

מאז הוא הלך לאיבוד, הילד שלי, אמר לי גורגן באחת הפעמים הבודדות שהצלחתי לקשור אתו שיחה.

מה זה הלך לאיבוד? שאלתי.

הלך והלך והלך. כל כמה זמן לקח תרמיל והלך.

לאן הלך? שאלתי.

בשביל ישראל הלך.

לבד? שאלתי.

כן, לקח תרמיל מלא אגבות קטנות והלך.

את האגבות הוא מגדל בגינה ציבורית ליד הבית שלהם. יש לו שם יותר מארבעים אגבות גדולות, שמוציאות הרבה ניצנים, שאם שותלים אותם צומחת אגבה חדשה. השכנים צועקים, אומרים שזה צמח רעיל, הורס את האדמה, חוסם את דרך הקיצור לתחנת האוטובוס. ארמן לא מקשיב. הוא לוקח את הניצנים, שם בתוך תרמיל יחד עם את קטנה מתקפלת, הולך ושותל בשביל. אחר כך הוא חייב להמשיך ללכת, שוב ושוב לבדוק שלא עקרו לו את האגבות, להשקות אותן ולשתול חדשות. גורגן סיפר לי שבכל פעם שארמן חוזר מהשביל, לפני שהוא מתקלח או אוכל הוא נכנס לגוגל ארת' ומסמן את המקום והכמות ששתל.

יום למחרת המקרה הם לא מגיעים. נסעו להתחתן למרות האצבעות.

בני בא בהפסקה ומספר לי איך גורגן התהלך, איך הוא חיכה איתם שמירי הפקידה תמלא טופס, כי בלי טופס זאת לא תאונת עבודה, ואיך לקח אותם לבית החולים ונשאר איתם עד שסיימו. זה הכאבים, חודשיים כאבי תופת, רק שתי אצבעות ותופת, הוא אומר לי. לבני זה קרה לפני שנה. בקושי חמישים אלף אני אקבל מהביטוח, הוא אומר.

תן להם את העורך דין שלך, אני אומרת, אם זה אותו מכבש זה לא בסדר, איך זה קורה? אני שואלת.

המכבש הזה יורד לבד בלי לחיצה של העובד, הוא אומר. פעם בכמה זמן זה קורה. ואם זה קורה בדיוק כששמים או מוציאים חלק. בום עשרים וחמש טון. הוא אומר, ומוריד אגרוף באוויר.

אחרי חודש העובדים מלמטה מספרים שגורגן וארמן חזרו. בהפסקה כולם עוברים לידי בדרך לחדר האוכל. אני רואה את גורגן ושואלת אותו איפה ארמן. הלך בשביל, הוא אומר והעיניים שלו מחייכות, הוא מסתובב מצביע על בחורה צעירה שהפנים שלה עגולות ולבנות והסנטר קצת מחודד והעיניים שלה שומרות מראות לא מכאן, והוא אומר הנה כלה.

אני מסתכלת עליה כשהיא מתקרבת אלי, ועל הגב שלה כשהיא פונה לכיוון המדרגות, וכשהיא עולה אני רואה שוב את הפנים שלה. ואני חושבת שעכשיו, כשכל מי שיכול לפרנס את המשפחה שלהם עובד כאן, הם אפילו לא יתבעו.