לפני יומיים הוא סיפר לי שהוא סגר את העסק. “אי אפשר למצוא עובדים טובים, והאנשים נעשו קשים”. הבטתי בו. הוא לא נעשה צעיר יותר. בפסח, העונה הבוערת של העסק, כלל לא טרח לפרסם. הוא היה בחופשת מחלה בגלל קילע שנוצר כשסחב את הציוד של אימא שלי בעסקי השוקולד שלה ברחבי הארץ. “תקלף את הפרסום מהרכב,” אמרתי לו, וכמו להוכחת דבריי מישהו התקשר לבקש עבודת שיפוץ. הוא הפנה אותו לאחד המתחרים שלו.

ההתחלה – ואיפה נתחיל? במפעל המזרקים שבו עבד, ושממנו פוטר כי היה יעיל מדי וגילה שיותר מדי מזרקים מתפוצצים בכל משלוח? בבית החולים סורוקה, שם עבד על מחרטות שאבד עליהן הכלח, רגע לפני שהטכנולוגיה בכל בית החולים עמדה להשתנות לטובת מדבקות־שם ארעיות המצויות היום על כל דלתות המשרדים הממשלתיים?

אני רק יודע שזה הכי קרוב לעוני שהיינו. גרנו ביישוב וילות מחוץ לבאר־שבע, החשבונות הצטברו והפנסיה הצבאית ומשכורת ההוראה של אמי לא הספיקו. ואז נכנס לחיינו סוכן של שואב האבק “קירבי”. הוא התהדר בשיעור מכירה של 66% ואני האמנתי שניפול ב־33% של הכישלון. מיתר היה מקום מלא בחול וסחוף רוחות, ומה זה משנה בכלל אם ניקיון הוא למראית עין או אמת, ואם כפי שהיה אפשר לראות בעינית של המכשיר, שהתחברה אליו כמו פריסקופ – בכל שאיבה, כמו ארכיאולוגי מיומן, באמת חצב איש המכירות שכבת אבק מבאר־שבע. או מחיפה, שבה הבכי שלי מנע מאבי להתרכז בלימודיו, וגרם לו לסיים את השירות בדרג רס"ב. לא היה לנו ממה לשלם, אלא שלאחר מבט אחד בקרביו של שואב האבק קבע אבי “זה כמו מטוס”. הוריי קנו אותו ב־36 תשלומים, ועוד המליצו על 20 חברים נוספים שעשויים להתעניין במכשיר.

הימים היו ימי הפסח של 1997, ושכנים התדפקו על דלתנו ושאלו שמא ואולי הם יכולים לשאול את המכשיר. אבי הלך לשאוב אצלם, תחילה בחינם ואחר כך תמורת כסף, וההזמנות רק הצטברו. כיוון שהמכשיר היה כל כך כבד, היה לו מנוע עם מהלכים שאיפשר לו להניע את עצמו בקלילות של “קרוז קונטרול” על פני המשטחים השונים. בשיא הביקוש נתפס לאבי הגב ואני נקראתי אל הדגל, להרים ולהוריד את התפלץ, ששקל כמו הצרות שלנו, משטיח לספה ולהפך. וכך הפכתי בסוף כיתה י"א לשיפוצניק, בלי לחשוב על עצמי או להתמקח על תנאי עבודה, פשוט כי הדבר היה נדרש. כמות הכסף שהצטברה הביאה את אבי לפתוח תיק עוסק מורשה. “מה פתאום עצמאי, לכולנו יש ראש של שכירים,” נאנחה אמי, אבל הדבר היה לעובדה מוגמרת.

היינו נוסעים בין עומר, מיתר, להבים, בטנדר פורד ישן שמכר לאבי סוחר רכב שסידר אותו. לא חשבתי שאי פעם אהיה שיפוצניק או מנקה שטיחים – נזרקתי לעבודה הזו בעיצומם של ימי חופשת הפסח שלי, בעודי עסוק בכתיבת הנובלה הראשונה שלי על חייו של עיתונאי אנטישמי בתקופת פרשת דרייפוס. הנסיבות ההיסטוריות נאלצו לכוף את ראשן לטובת ההווה, וכפות ידיי החלקות – לפנות לעיסוקים שמעולם לא דמיינתי שיהיו מנת חלקי.

עד מהרה פיתחתי התמחות בכתמים. הקירבי בא עם סט מרשים של מוצרי לוואי, ביניהם כל מיני תרסיסים שהתבססו על מיץ הדרים בתוספת כימיקלים, שיכולים היו למחוק כל כתם, מדיו ועד שתן. הסיוט שלי היה לנקות הפרשות של חיות. “כתמי כלבים” הייתי מכנה אותם, וכשהייתי מפזר עליהם את התרסיס וטופח על הכתם במטלית נקייה (סמרטוטים שהיו בעבר בגדים תחתונים שהתבלו עלינו), כל ההיסטוריה הריחנית של הכתם הייתה חוזרת אליי ואל אפי. התמחות נוספת שלי הייתה ניקוי חלונות. באותה תקופה הייתי בקשר קרוב עם שמעון אדף, כחלק מפרויקט בוגרים של ארגון מתא"ן, ואמרתי לו שבשבילי כתיבת שירים נמשלה לניקוי חלונות – “צריך לנקות את כל הכתמים כדי לראות בצלילות את מה שמעבר.”

שמעון השיב לי: “אני מעדיף את הכתמים.”

השתמשתי בנייר מגבת שהייתי מקפל ארבע פעמים ובתרסיס כחול, מתחיל מהפינות ואז עובר אל המרכז, וגם כיום אני מעדיף להתחיל את היום במה שקשה ולעבור אחר כך למה שקל. לא מזמן קראתי ראיון עם סופרת שטענה שעבודה פיזית גרמה לה לצאת מתוך ענני המחשבות העילאיים ולהתמקד במציאות כהווייתה, ולימדה אותה הרבה על ריכוז ומשמעות. אני לא יכול לספר על חוויה כזאת – אני הייתי ממשיך בדמיונותיי תוך כדי עבודה.

היה גם קסם מסוים בעבודה עם הקירבי. אחת ההנאות הייתה בשימוש באקדח הקצף לנקות ספות, שיטה שהסבה לי קורת רוח משונה, כאילו רצחתי אדם. השטיחים, שיחסי אליהם היה אמביוולנטי, גרמו לי להרגיש כמו סוחר תרופות פלא בתקופת המערב הפרוע, שעובר מבית לבית ומוכר תרופה לכפריים. כי לא האמנתי מעולם שהצלחנו לנקות משהו לגמרי. ניקיון מושלם, כמו כל הצלחה, דורש מאמצים כבירים ותוקפו רגעי.

עסקתי בקרצוף שטיחים גם כעתודאי. האוניברסיטה רק נתנה לי עוד כלים לשאול שאלות סוציולוגיות על הבתים שעבדנו בהם. החלטתי לעשות כל מיני סטטיסטיקות לגבי הבתים (מחקר שאולי הוא בעצם איכותני): איזה ריהוט הישראלים מעדיפים? מתכת או עץ (עץ). איזו אמנות תלויה להם בבתים (בעיקר אימפרסיוניסטים צרפתים, נחום גוטמן ויוסל ברגנר, הצלחתי גם לזהות תג’ר פה ושם). אילו עיתונים הם קוראים (בבאר שבע “ידיעות”, בעומר ובלהבים “הארץ”). סקרתי את נוכחות הספרים בחייהם, את מיקומם של מזכרות וחפצים וכיוצא באלה. הכי אהבתי להיכנס לחדרים של מי שהיו בני גילי: התעלומה שהייתה לי לגבי בנות המין השני, שנפתרה רק בשלבים מאוחרים מאוד, גרמה לי לחקוק היטב בזיכרון את חדריהן הוורדרדים, שמוטיב חוזר בהם היה הצילום המבוים של נשיקה בפריז בשחור־לבן.

היה לנו הווי; כדי לפצות את עצמנו היינו נוסעים למסעדה של מרים במרכז המסחרי בעומר, לאכול בגטים מלאים בקציצות. חיינו התמלאו בחייהם ובסיפוריהם של הלקוחות, ביניהם אשתו של מדען הגרעין שמת מסרטן. כלבתם, שאכלה את הבית המוזר שתכנן, הייתה מספקיות העבודה העיקריות שלנו. לא היה לנו הרבה דברים טובים להגיד על חלק גדול מהלקוחות, שהיו מתייחסים אלינו כשקופים. היחס החם ביותר שקיבלנו היה מרופא ערבי שפתח לקראתנו שולחן עם אוכל ומשקה בזמן העבודה. ופעם נסענו עד תקומה, ליום ניקיון שנמשך 12 שעות, שבו האכילו אותנו בכל החמץ של תושביו הדתיים של היישוב.

אם הייתה לי תקווה לגלות את נבכי נפשו של אבי בעבודה זו, הרי שהייתה זו תקוות שווא. לא היה לו עבר, רק הווה. לא היו לי אז חיים חברתיים, הייתי מנסה לרשום לעצמי משימות על קיר הארון בחדרי או בפנקס, שרוב הזמן נשאר ריק. חלק גדול ממשכורתי הייתי מחזיר להוריי בהתחשבנויות אין סופיות; במילא לא היה לי כל כך על מה לבזבז את הכסף, חוץ מספרים שהייתי מגניב הביתה בהיחבא. קומתי גבהה, הייתי רזה והעבודה הקשה צימקה אותי עוד יותר. למדתי את כל מלאכות הבית, מהחלפת תריס ורשת ועד צביעת בית חיצונית ברובה צבע ששכרנו. זה אולי מילא אותי תושייה, אבל היום בבית יש לי בקושי מברג.

רציתי לכתוב על התקופה הזו, במיוחד על הרצון שלי ללמוד לנהוג ולהשתחרר מהכלא שחשתי שהייתי בו. כיום אני יודע שהכלא של אנשים הוא בעיקר בראשם. למדתי ששום דבר אנושי אינו זר לי, אפילו לא שיניים תותבות בתחתית המזרן. האם אני יודע יותר על טבע האדם? אני בעיקר שמח שברכתו־קללתו של סבי מהבר־מצווה שלי, שאדע יום אחד לעבוד קשה, התקיימה. אין בי צער על תקופת העבודה הזו, שנטעה בי חוסן חדש. אולם אני מעדיף את עולם הספרות, וגם אם אספקטים שלו כרוכים בעבודה פיזית קשה, כמו הובלת ספרים ממקום למקום, אינני מפחד מכך עוד. זכיתי להערכה כשידעתי לתפעל כמו מקצוען עגלות ספרים או להציל כרטיס אשראי שנפל לאשפתון של הכספומט, יום לפני נסיעה לחו"ל, אבל אני מעדיף להישאר קלארק קנט בעניין הזה, לתת גבורה רק לדמויות שלי, ולהשתמש במיומנויות הפיזיות רק בחוסר ברירה.